נושא המותרות העסיק את חכמי ישראל ואת פרנסיו מאז ומתמיד, והם הטיפו להימנע מחיי מותרות וממלבושי פאר. כך, למשל, כותב ר' אברהם בן הרמב"ם[1]: 'ועוד עליך לדעת, כי כל מה שדרוש לאדם הוא מחיית גופו ולבושו וכיוצא בזה מן הדברים ההכרחיים לקיומו, ולא שפע ומותרות בלי חשבון ובלי גבול'.

כדרכן של קהילות ישראל שהסדירו נושאים חשובים בחייהן בתקנות, שהן מעשי חקיקה, כך נהגו אף בתחום זה. בהתקנת תקנות אלה ביקשו המתקינים להתמודד עם הצורות השונות של צריכת מותרות, ובעיקר בתחום הלבוש והתכשיטים, בתחום השמחות והסעודות ובחלוקת מתנות.

הסיבות שהביאו להתקנת התקנות היו רבות ומגוונות. יש שהדבר היה דרוש מבחינה פנים-חברתית, להקטין את המתח שבין מעמדות שונים בחברה, ויש שהתקנה ניתקנה מסיבה חיצונית, מחמת החברה הנוכרית הסובבת, והשלטונות הנכריים שהקהילה הייתה נתונה למרותם, או מחמת תקנות נגד המותרות שתיקנו הנכרים לעצמם.

התקנת התקנות בענייני מותרות אינה מצביעה בהכרח על רמה כלכלית גבוהה של חברי הקהילה בכללה. די שמיעוט מחברי הקהילה ינהגו בלא ריסון בתחום המותרות, כדי לגרום למתח בתוך הקהילה או בין הקהילה לבין החברה הסובבת אותה.

בכל אופן, אפשר ללמוד הרבה מן התקנות על אורחות החיים בקהילות שונות, על סוגי השמחות ועל החשיבות שייחסו לכל שמחה. יש שהיו שמחותיהם דומות לשמחותינו כיום, ויש שהיו שונים משלנו. כמו כן עשויות התקנות להפיץ אור על סדרי השלטון העצמי של קהילות ישראל בגולה, על כוחם של הממונים על הציבור ועל מגבלותיהם. העיון בתקנות קהילה מסוימת בזמן מסוים מכניס את הקורא לאווירה החברתית ולתנאים הכלכליים ששררו בקהילה באותו הזמן. כמו כן ניתן מתוך עיון בתקנות ללמוד על ההבדלים ברמת החיים ששררו בין הקהילות בתפוצות השונות, על מנהגים שונים המוכרים יותר והמוכרים פחות ועל יחס ראשי הקהילות לצאן מרעיתם. לשון התקנות עשויה גם כן ללמדנו דבר על שיחם ושיגם.

התקנות שניתקנו בענייני מותרות, יש שהן מצויות בתוך קבצי תקנות כלליות, ויש שנתייחדו להן קבצים מיוחדים. אותן תקנות שנתייחדו למותרות, יש שנדפסו במודעות מיוחדות והופצו בקרב אנשי הקהילה. קובץ תקנות נגד מותרות כיחידה העומדת בפני עצמה נקרא באיטלקית ובפורטוגזית בשם "פרגמטיקה" ((Pragmatica[2].

תקנות בענייני מותרות מצויות בקהילות אירופה ובמזרח התיכון החל בימי הביניים; תקנת המותרות הקדומה ביותר הידועה לנו, היא מקהילות הריינוס (שפייאר, וורמס ומינץ) שזמנה הוא המאה הי"ג. ואולם התקנות המפורטות הראשונות שהגיעו לידנו הן משנת ד' אלפים קע"ו-קע"ח (1418-1416), והן תקנות שהותקנו בעקבות כינוס של ממוני הקהילות באיטליה. אלה קיבלו על עצמם שורה של תקנות להגבלת מותרות לבוש וסעודות. מעט לאחר מכן אנו מוצאים תקנות של ממש גם בספרד. מאמצע המאה הט"ז, יש בידנו פנקסי קהילות וקבצי תקנות מאיטליה הצפונית ומקהילות גולי ספרד שבתורכיה. לאחר מכן, עד אמצע המאה הי"ז, רוב התקנות הן מפולין ומקהילות מגורשי ספרד ופליטי פורטוגל השבים לדת משה, ולאחר מכן מגרמניה ומצ'כיה. לקראת סוף המאה הי"ז ניתקנו תקנות מץ המרובות והמפורטות. בתחילת המאה הי"ח מתקנות קהילות איטליה, דרום צרפת ואחדות מקהילות אשכנז תקנות מעין אלה. במשך כל המאה הי"ח ניתקנו תקנות רבות באירופה המרכזית והמזרחית, קובץ אחד בתורכיה והמשכים לתקנות ישנות באיטליה. עוד בימי המהפכה ניתקנו תקנות בדרום צרפת. תקופת נפוליאון שמה קץ באירופה המערבית והמרכזית לחיי קהילות היהודים כמדינות‑זוטא בפני עצמן וממילא גם לתקנותיהן העצמאיות. במאה התשע עשרה והעשרים יש לנו תקנות רק מארצות הצאר והאיסלאם - ובאחרונה מקהילות אחדות בארץ ישראל ובאמריקה.

אבל שונות התקנות האחרונות הללו מתקנות הקהילות הישנות בעובדה, שהן ניתקנו לא על ידי גופים רשמיים של הקהילה, היכולים לכוף את מרותם וגזירותיהם על כלל אנשי הקהילה, אלא על ידי מנהיגים, שמי שסר למשמעתם, אינו עושה זאת אלא מבחירה חופשית, כמו חצרות של אדמורי"ם. בעוד שבדורות קודמים הייתה תופעת התקנות מצויה ומקובלת, הרי שבדורות האחרונים, ובעיקר בדורנו, נצטמצמה התופעה, ולא ניתן למצוא תקנות בענייני מותרות, מלבד בחוגים השונים של היהדות הדתית, ובעיקר בקהילות החסידיות. ניתן לשער, שצמצום התופעה נובע מהעובדה שסמכותם של רבני הקהילה ומנהיגיה הרוחניים נתמעטה בצורה משמעותית בדורות האחרונים. היחס של התבטלות מוחלטת של בעלי הבתים בפני מנהיגיהם, נחלת העבר הוא, וכיום כמעט ואינו קיים, מלבד בציבור ה'חרדי' בכלל, ואצל ה'חסידים' שבהם בפרט. משום כך במקום שדברי הרב מקובלים על קהל עדתו, הוא מרשה לעצמו לתקן תקנות אף כשהן חורגות מתחום ארבע אמות של הלכה; אך במקום שהרב יודע שאף פסקי ההלכה שלו מתקבלים בדוחק בקהילתו, שם אינו מעז לבוא ולפרסם תקנות בענייני 'מותרות', שאינן בבחינת פסק הלכה 'טהור'.

לא עסקנו בחיבור שלפנינו בתקנות הגובלות ומשיקות לנושא המותרות, כמו משחקי מזל, וזאת בשל אופיו המיוחד של נושא ההימורים על מגרעותיו. מנגד, נגענו במקצת בתקנות בדבר לבושי פריצות, כשעניינם נראה לנו קשור לתופעת המותרות.

חלקי החיבור שלפנינו הם שניים. החלק הראשון הוא מבוא, וביקשנו לנתח בו את התקנות בענייני מותרות מהיבטים שונים: מה היו המניעים להתקנת התקנות? מהם נושאי התקנה? מיהו הגוף המתקן? על מי חלו התקנות? וכיצד ביקשו לאכוף אותן? והאם אמנם הן נאכפו?

החלק השני של החיבור הוא רובו של הספר, והוא כולל את התקנות עצמן. התקנות נלקטו מתוך פנקסי הקהילות ומתוך ספרים ומאמרים וכרוזים שנשתמרו בספריות. הובאו כאן בעיקר תקנות שנדפסו, אבל הבאנו גם תקנות מכתבי יד שטרם נדפסו.

לא הבאנו בספר זה דברי מוסר ודברי תוכחה כנגד מותרות, שאינם בגדר תקנות מחייבות, אלא בגדר עצה והמלצה ליישור אורחות החיים.

פרק ראשון: מבנה התקנות

אף על פי שלא היה בקהילות ובזמנים השונים "תקן" מחייב או מוסכם לניסוח קובץ תקנות, בכל זאת יש להרבה מהן קווי מבנה משותפים, וזאת לא רק באותם מקרים שתקנון חדש הועתק, עם או בלי עדכונים, מתקנון קודם של אותה קהילה[3] או של קהילה אחרת.

בראשו של קובץ תקנות אופייני, יש הודעה (לרוב בלשון מליצית שזורת חלקי פסוקים וביטויים מספרות חז"ל) בדבר הצורך לתקן תקנות בגלל קלקולי הדור; ואחר כך מובא שמו של הגוף המתקן; וכן הזמן והאופן שהתכנס בו אותו גוף וקיבל את החלטותיו; והזמן לתחולת התקנות. אחרי כן באות התקנות עצמן, כשבדרך כלל הן מחולקות לענייני מלבושים, כיבודים, תפאורות, בילויים ושאר אופני הבזבוז. הקביעה בדבר קנסות ועונשים על העבריינים, יש שהיא מופיעה בכל סעיף לחוד ויש שהיא באה כסעיף נפרד בתחילת התקנה או בסופה. בסיום הקובץ מופיעים שמות הרבנים, הפרנסים וכיו"ב, אשר מכוח סמכותם נתקנו התקנות. התאריכים של התכנסות הגוף המתקן, של קבלת התקנות ושל תחולתן ותפוגתן, כתובים בדרך כלל על פי הלוח היהודי. דבר זה אינו מפתיע, אך מפתיעה העובדה שכבר בזמן קדום למדי, השתמשו באיטליה[4] בתאריכים נוצריים. והיו מי שציינו גם אז את השנה העברית, היינו השנה לבריאת העולם.[5] בתימן אנחנו מוצאים עוד בתקנות צנעא[6] תאריך למניין שטרות[7].

פרק שני: נימוקים להתקנת התקנות

המניעים והנימוקים לתקנות נגד מותרות קשורים בישיבת ישראל בגלות בין הגוים ותחת ממשלתם, וכן לדאגה לתקינות היחסים בין יהודי לחברו בתוך החברה היהודית.

א. נימוקים הקשורים לישיבה בגלות בין הגויים

א.1. להסיר קנאת הגויים

היהודים במקום גלותם היו ערים לסכנה שהגויים יקנאו בעושר שהם רואים אצלם[8], וששונאי ישראל עלולים לחפש להם תואנות ותחבולות לקחת עושר זה לעצמם, כגון על ידי סחיטת מסים נוספים[9].

חכמי התלמוד אמרו, שחשש זה עולה מדבריו של יעקב אבינו לבניו, כשירדו למצרים "למה תתראו" (בראשית מב, א), "אמר[10] להם יעקב לבניו: אל תראו עצמכם כשאתם שבעין, לא בפני עשו ולא בפני ישמעאל, כדי שלא יתקנאו בכם".

ואכן הופיעו בתקנות, הביטוי "למה תתראו" וביטויים דומים לו, כגון "שלא נתראה בפני האומות", כנימוק לתיקונן[11]. בתקנות אחרות פורטו החששות האלה יותר. כך צוין בתקנות קרפנטראץ, ת"ק (1740)[12], שהן נעשו "מפני הקנאה והשנאה אשר האומות עיניהם תלויות בנו, זה דרכם כסל למו, ועברתם שמרה נצח, בראותם אלה בני ישראל יוצאים במלבושיהם". בשאלוניקי, כשהגבילו ענידת תכשיטי נשים, נאמר: "ועיני[13] פני אויבינו רואות וכלות לכלות ולהתם כבלע את הקדש; גם שנאתם גם קנאתם נגדנו תמיד". ובפיורדא: "אף[14] גם לזאת פחד ורחב לבבינו פן נהיה לבוז בעמים... ותחת כלי גולה מתגאים ומתיהרים יותר ממנו אשר לא כדת, ויחשבו עלינו אשר ידינו רמה בעושר וברוב כל".

בפנייה של פקידי ארץ-ישראל שבקושטא לחכמי ירושלים, בשנת תק"א (1741), כי יגזרו על בגדים ותכשיטים, הם ציינו, כי קיימת סכנה שיאמרו הגויים על היהודים: "עשירים[15] הם, לכו ונחשבה עלילות, ונעליל עליהם, ונבלעם כשאול חיים".

בקראקא[16] אסרו בשנת שנ"ה (1595) להתקשט מחוץ לרחוב היהודים בקישוטים שהותרו בתוכו. וכיוצא בזה אסרו בוורמס[17] לצאת עם זהב וכסף "על השוק... דהיינו אין גנצן מקום (= בכל העיירה)". בגונצנהאוזן[18] הותרו בתוך הבית הקישוטים האסורים בחוץ. בברלין[19] חודשה בשנת תצ"ב (1732) "תקנה ישנה בענין המנות ששולחים לאורחים בכלים יקרים מכסף וזהב על פני חוצות שהוא למראית עין - שיהא מהיום איסור גמור בעונש חרם. אכן לקרובים... רשאים לשלוח... רק [=ובלבד ש]הכלים יהיו מכוסים ע"פ [=על פני] החוצות". בניסוויז'[20] הסבירו בשנת תקי"א (1751) ושוב בשנת תקס"ד (1804), שב"כמה קהילות ראשיות", ובעקבותיהן מעתה גם בניסוויז', מותקנות תקנות נגד מותרות מחמת הקנאה שהן מעוררות, ואסרו לבישת רקמת זהב במקום הנראה לאחרים. ונאמר שם שברחוב, יש ללבוש את הבגד המרוקם במהופך. קהילת הפורטוגזים בהמבורג הגבילה[21] בשנת ת"ח (1658) את מספר הקרואים בסעודות מצוה, ואסרה[22] בשנת תכ"ג (1663) נסיעת שעשוע במזחלת, "מחמת הרוגז שהדבר מעורר".

אימת הגויים על ישראל הייתה כל כך גדולה, עד שתיקנו, בשנת תע"ה (1715), בקהילת אה"ו[23], שלא להביא לחם לבן מהמאפייה לבית אלא כשהוא מכוסה, בנימוק המפורש, שלא לעורר קנאה.

א.2. חשש מפני הכבדת נטל המסים

עושר מופגן על ידי צריכת מותרות מעורר חמדנות גם אצל השלטון, וחששם של פרנסי הקהילות[24] מפני הכבדת המס על כלל הקהל, גם מעבר ליכלתו האמיתית, מפני התהדרותם של כמה מבני הקהילה היה גדול. הגיעו הדברים עד כדי כך, שמתקני פוזנא[25] הטיחו נגד העוברים על תקנותיהם: "שרודף הכלל קהלתינו הקדושה, שגירוי גדול מאד... ובפרט בעתים הללו שהשנים שלא כסדרן כולם נשואו' ומסתכלי', ומתוך כך מטילים גודא רבא [=גדר גדולה] מי שבידיו תקיפא להיות כנוגש על קהלתינו הקדושה". ובמקום אחר[26] נתפרש יותר אופיה של "רדיפה" זו: "שכל אלה היו לנו למוקש בעוונותינו הרבים המראית עין בפני גוים ובאיבוד ממון".

א.3. חשש מדרישה לפריעת חובות

לבד מהכבדת המס, שאיננה צריכה צידוק של הסוחט את המס, כי אם אך כח הזרוע, חששו גם להקשחה במימוש של זכויות אמיתיות שהיו לגויים על היהודים. בשנת תע"ג (1713), נאמר בתקנות פוזנא[27]: "שבעלי חובות נותנין עיניהם וצועקים משפט... כשיהודים הולכים בבגדי מלוכה ובכסף ובזהב מרוקמים, בוודאי ידיהם משיגות לשלם חובות פריצים וגלחות".

א.4. לזכור שאנחנו בגלות

תקנות שונות נתקנו, כדי לזכור שאנחנו בגלות, וכדי שלא תזוח עלינו דעתנו[28].

א.4a. חשש מפני התערבות בגויים

ההתנגדות לחיקוי הגויים ולהיגררות אחרי האופנה של הנוכרים, המתחדשת בכל יום, גם כשאין החדש יותר יקר או יותר מפואר מהישן, ניכרת בתקנות רבות[29]. היא מובעת בפירוש בהחלטות ועידת רבני כל ארץ אשכנז, שהתכנסה בשנת שס"ג (1603) בפרנקפורט ע"נ מאין[30]: "ראינו רבים פורקים מעליהם עול מלכות שמים שלימה, ומלבישין את עצמן בבגדי הנכריים להכחיד שם ישראל מעליהם, והתורה עומדת וצווחת: 'ואבדיל אתכם מן העמים' [ויקרא כ, כו]. גם ראינו שמלבשין את עצמן ובנותיהם במלבושי כבוד, כאילו כל ישראל בני מלכים הן. על כל זאת, אמרנו וענינו וגזרנו אומר בגזירה חמורה...". בשפה רפה רמזו מתקני מץ[31] על העובדה הפשוטה, כי קישוטי בגדים שאינם מועילים לעשותם יותר נוחים, חמים או צנועים, הרי הם כמו חוק שאין בו טעם, אשר נהגו בו הגוים, ויש לאסור חיקוי מנהגם בזה, משום "ובחקתיהם לא תלכו". בקצף המתקנים שיצא על אופנות חדשות, משתקפת עמדת היסוד השמרנית שלהם. זאת ניתן ללמוד, מן העובדה שבתקנות שונות מהמאה הי"ח, מופיעה ה"רייף=ראק" (חצאית הפרושה על גבי תחתית תומכת קשיחה למחצה), פעם כ"בגד פריצות"[32] (אף על פי שחצאיות כאלה היו גם ארוכות, גם בלתי-שקופות, גם סגורות לכל אורכן וגם לא צמודות אל הגוף), ופעם עם דגמי שמלות מפוארות ומקושטות[33]. נראה שעיקר טעמם של כל האוסרים אותן היה אפוא, "מנהג שחידשו להם הגויים", ו"חדש אסור מן התורה".

א.5. השפעות חיצוניות

הישיבה בגלות השפיעה גם באופן זה, שחלק מן התקנות הותקנו בעקבות חקיקה של הגויים. חקיקה זו דחפה את הקהילה היהודית להתקין גם היא תקנות נגד מותרות[34].

במקומות מסוימים היו פקודות ישירות [35] או כמעט ישירות[36] של השלטונות הנכריים לגבי מותרות בקרב היהודים. אנחנו מוצאים שתקנות של יהודים זכו לאישור ולעידוד מצד השליטים[37]. אמנם בדרך כלל אין מתברר מתוך לשון האזכור של הסכמת השלטון לתקנות היהודים, אם היא מביעה אהדה לעצם יזמת התקנות או לתוכנן, או שמא יש בה הרשאה רק שהיהודים יעשו בעניין זה חוק לעצמם, ואישור שאין במעשה התקנת התקנה משום פגיעה בריבונות השלטון על כל נתיניו, ובכלל זה גם היהודים. אבל יש לשער שלפחות לפעמים השכילו מתקיני התקנות לנצל את זרועם הנטויה לאכיפת התקנות ביתר יעילות ותוקף.[38]

זנה[39] סבור, כי יש והנטייה לסגפנות, ששררה בחברה הנוצרית, השפיעה גם על הלכי הרוח של היהודים השרויים באותה סביבה, ודרבנה אותם לתקן תקנות צנע.

תקנונים בענייני מלבושים לבני מעמדות ולבעלי מקצועות שונים, לאו דווקא כחוקים נגד "מותרות" (גם כאלה היו, ולא בישראל הומצאו), אלא כחלק מתפישת "הסדר האלוהי" הקבוע בעולם, שבתוכו יש מקום מוגדר לכל ברייה, היו תופעה נפוצה עד עידן ההשכלה[40]. אפשר שמתפישת ה"ordo" הזאת נבע דירוג הראוותנות המותרת אצל היהודים לבעלי דרגות הון שונות[41], וכן הוצאת הרבנים והפרנסים מכלל המחויבים בתקנות.

א.6. הימנעות ממותרות כדרך תשובה

מקצת התקנות קשורות לאסונות שפקדו את הארץ בעת התקנתן, ויש לראות בהן את הביטוי שנתן הציבור המתקן להכרה שאין הצרות באות לעולם במקרה, אלא הן גזרות משמים על חטאי העם. כך נימקו המתקנים בליטא[42], בעקבות פרעות ת"ח-ת"ט, את תקנתם בדבר תכשיטים ומלבושי תפארת: "בראותינו גודל הרפתקאות והמאורעות, צרות רבות ורעות, בצוק העתים הללו, אשר עברו בין הגזרים האלה על כלל בית ישראל, אשר בעו"ה [=בעוונותינו הרבים] נגעה בנו יד ה', ונפלו בעונותינו הרבים כמה וכמה רבבות מישראל, אל נקמות ה' ינקום דם עבדיו השפוך, אשר נשפך דמם כמים, והיו מושלכים על פני השדה מאכל לעוף השמים גם קבורה לא הייתה להם. גם גברה יד האויב, ופשטו ידם בזבול בית מקדשם מעט, ושערי ציון המצויינים בהלכה שדה תחרש. הן כל אלה ראתה עינינו, ועל זאת מאד דאבה לבנו. ומהראוי לכל אשר יראת אלקים נגע בלבו לתת [לב] להתבונן ולהתאבל על כל צרות צרורות העברו". ומסיבה זו תיקנו תקנה בדבר מלבושים והחילוה על הכול, "אם עשיר אם דל, איש ואשה, בחור ובתולה, יהיה מי שיהיה כולם שוה בזה". ועוד הוסיפו[43] וקיבלו עליהם "להתאבל על כל צרות", ואסרו לשנה תמימה לנגן בכלי שיר בבית ישראל "אפילו במזמוטי [=שעשועי] חתן וכלה... כי אם בחתונה בליל החופה ובשעת הבדעקין", וביום וברחוב אסור לגמרי. וכן כתבו באותה עת בפוזנא[44]: "ועל שגברו צרותינו וגדלה הלחץ זו הדחק על צווארנו בכן הסכימו להסיר עדיינו על שלש שנים מהיום ער"ח אלול ת"ט". ואמנם "להסיר עדיים" היתה תגובת מתקני פוזנא[45] כבר לפני חמיילניצקי. בקרפנטראץ רעשה הארץ בכ"ו במרחשון תצ"ט (1738), ו"בראותנו [46] אנחנו חתומי מטה וברורי ומנהיגי הקהל יצ"ו … וסיבה אחרת גדולה הימנה איך בשבת קדש פ' נח ארץ רעשה וגוהה גוהה עביד וכמעט שכנה דומה נפשנו מהרעדה והפחד - על זאת קמנו ונתעורר לפשפש במעשינו ונחפשה דרכנו ונחקורה לשוב בתשובה שלימה לפי ה' אלהינו אחר שענינו נפשנו לפניו בשלשה תעניות שני וחמשי ושני רצופים אמרנו עוד למעט בשמחה מגודל רום גאוה הבאה מחמת לבוש האדם וזאת הסכמנו כלנו בהסכמה אחת ובאחדות לתקן המכשול ולהסיר המעוות ולהסיר המצנפת ולהרם העטרה וללכת בקו האמצעית הראויה לכל בר ישראל וזה כנמשך …"

ב. נימוקים פנים-קהילתיים

סיבות אחרות לתיקון תקנות נגד מותרות יפות ותקפות גם בלא קשר עם היותם של ישראל על אדמת נכר ועם שכנות הנכרים. ברבות מן התקנות מובע או משתקף הרצון לשמור על שלמות הקהילה, על אחדותה ועל יחסים חברתיים תקינים בין מרכיביה ושכבותיה, וכן רצונם של מנהיגי הקהילות לשמור על רמה מוסרית ולהקנות ערכים חינוכיים לבני קהילותיהם.

ב.1. מניעת בזבוז ועוני

בתקנות שונות מפורש, שהן נועדו למנוע בזבוז והוצאות מיותרות[47]. ובלשון מתקיני התקנות: "אשר הוא אבוד ממון והשחת'"[48], "וגם שלא לבזבז יותר מדאי ולהכביד על בעל הבית"[49] ו"לחוס על ממונם של ישראל"[50].

הרצון לחסוך, לא לבזבז ולהימנע מהוצאות מיותרות, התגבר וקיבל צידוקים נוספים, כשהמצב הכלכלי היה קשה בלאו הכי. היהודים הכפריים שברוזנות ויד‑רונקל[51] אסרו בשנת תק"ט (1748) להזמין לסעודת מצוה מי שאינם קרובים (לחתונה - עד שני בשלישי; לברית מילה, פדיון, בר מצוה "ודומיהן" - עד "שני בשני: פסולי עדות מחמת קורבה דוקא ולא מי שהוא רחוק"), בגלל החשש שאם יותר להזמין כל אחד, יוכרחו בעלי השמחות לפזר הון רב כדי לכבד את כל הקהל, ו"התורה חסה על ממון של ישראל". לעומת זאת, לא הוגבל מספר הידידים הבאים ממחוזות אחרים, ככל הנראה מפני שאז לא נהגו להסיע המונים לחתונות ממרחקים. והנה גם בפדובה[52], בוירונה[53], בוינציה[54], באנקונה[55], במודינה[56], במונפיראטו[57] ובמיינץ[58] הוצאו הבאים מרחוק מכלל הגבלות מנייני הקרואים, ויש מקום לשער שטעם ההגבלה וטעם ההוצאה מהכלל היו דומים לאלה שברונקל. ברודוס[59] נומקו ההגבלות בהוצאות החתונה "בראותנו שהעוני מתרבה ושאבות משפחות מתקשים לחתן בנותיהם". כך היה בעתות מלחמה, בזמנים של זעזועים פוליטיים ובשעות של משברים כלכליים. כך מתחשבת תקנת שנייטאך, ת"נ (1690), במצב הכלכלי שהוא עגום עכשיו[60], וכיוצא בזה נומקו תקנות קהילת ברלין בשנת תקל"ז (1777) בהיות הקהילה שרוייה "בצוק העתים... והכנסה מתמעטת"[61]. בימי מלחמות נפוליאון נתקנו תקנות וילנא[62], יען כי "ראינו שבעו"ה [=שבעוונותינו הרבים] העולם מתמוטט". דברים ספציפיים יותר נאמרו בוונציה, בשנת ש"ג (1543), כשהותקנו תקנות להגבלת המותרות "מחמת כובד עול המסים אשר עלינו לפרוע להשררה"[63]. כך היה בעת מלחמת שבע השנים (1756‑1763), כאשר צבא פרוסיה פלש לפוזנא, והוטל על היהודים קנס כבד, קבעו אז תקנות נגד המותרות בנימוק "שמדינה זו משובשת בגייסות"[64]. תקנת נויראוסניץ תקכ"ו (1766)[65] רומזת בסתם ש"השנים אינם עוד כמקדם". כרוז העירייה[66] דרש מן הציבור לצמצם את פאר בגדי הנשים, בעיקר משום "השחתת המידות" ובזבוז הכסף במידה שאינה סבירה, הכרוכים לדעת בעלי הכרוז בלבישת בגדי פאר, אבל הוא מבקש לתת לתביעתו יתר תוקף בהזכירו את המצור הצרפתי ושרפת הגטו שאירעו בשנה הקודמת, ויוקר המחיה המאמיר. כך אירע אף בתימן, בשנת תרל"ח (1878), כשהאמירו מחירי המזון בעקבות רעב[67].

ב.2. התחשבות בעניים - כדי שלא לבייש

נימוק פנים קהילתי נוסף הוא השיקול החברתי. תקנות רבות נגד מותרות נבעו מהתחשבות בעניים ומן הרצון שלא לביישם. הדים ראשונים לתקנות מנימוק זה אנו מוצאים כבר בתקופת המשנה [68]: "תנו רבנן: בראשונה היו מוליכין בבית האבל עשירים בקלתות של כסף ושל זהב ועניים בסלי נצרים של ערבה קלופה, והיו עניים מתביישים. התקינו שיהו הכל מביאין בסלי נצרים של ערבה קלופה, מפני כבודן של עניים. תנו רבנן: בראשונה היו משקין בבית האבל עשירים בזכוכית לבנה ועניים בזכוכית צבועה והיו עניים מתביישין. התקינו שיהו הכל משקין בזכוכית צבועה, מפני כבודן של עניים... בראשונה היו מוציאין עשירים בדרגש ועניים בכליבה, והיו עניים מתביישין. התקינו שיהו הכל מוציאין בכליבה מפני כבודן של עניים... בראשונה הייתה הוצאת המת קשה לקרוביו יותר ממיתתו, עד שהיו קרוביו מניחין אותו ובורחין. עד שבא רבן גמליאל ונהג קלות ראש בעצמו, ויצא בכלי פשתן, ונהגו העם אחריו לצאת בכלי פשתן. אמר רב פפא: והאידנא נהוג עלמא אפילו בצרדא בר זוזא [=בקנבוס שווה זוז; בגד זול ביותר]".

בפנקס קהילת פוזנא, נרשם בשנת שצ"ז (1637), כי "עלתה לפנינו צעקת העניים", שבגלל גובה הנדוניה המקובל, שאין ידם משגת אותה, אינם יכולים לשדך את בנותיהם[69].

אף חששו שמי שאין ידו משגת לערוך סעודת נישואים בזבזנית כמנהג המושרש, יימנע מלשאת אישה כל עיקר[70].

עוד חששו לבעלי שמחות עניים, שמתוך שלא ירצו לפגר אחר אחיהם העשירים, יבואו ללוות בריבית, ויסתבכו בקשיים כלכליים מרובים, עד שיפלו בסופו של דבר למעמסה על קופת הציבור[71].

ב.3. יחסים תקינים בתוך הקהילה

השיקול החברתי כולל גם רצון לשמור על יחסים תקינים בין עשירי הקהילה וענייה ועל אחווה ורעות בין כל בני הקהילה. אחת הסיבות לתקנות היא הרצון למנוע קנאת איש ברעהו ותחרות בלתי רצויה בתוך הקהילה הגורמת לשנאה, קנאה והרס עצמי[72].

כבר הזכרנו את תקנת ויד רונקל, שהתירה להזמין לסעודות מצוה רק קרובי משפחה מוגדרים[73] מפני חשש בזבוז. מאידך גיסא, לא רצו שם לסמוך על תבונתו וחסכנותו של כל אחד ואחד, כי חששו שאם היו בעלי השמחה נמנעים מלהזמין מישהו שלא מחמת תקנה קבועה, היה הדבר גורם ל"איבה" מצד כל מי שלא הוזמנו. בקהילות שונות בדרום התיכון של אשכנז היו מתפתחות קטטות בעת חלוקת הסוכר הספוג ביי"ש, ולכן תיקנו שלא להגישו כלל[74] או לתתו לאורחים בטרם ישתכרו[75] פן יתפרעו וישחיתו. במעהריןגרמה החובה המדומה, שמקורה במנהג, שהסנדקים ומוליכי הכלות תחת החופה מחלקים מטעמים ותפנוקים, להימנעותם מקבלת תפקידי כבוד יקרים כאלה. וכדי שיימצא מי שיגמול חסדים אלה לרעהו, שינו[76], בשנת תק"כ (1759), את התקנה הישנה שאסרה לדרוש חלוקה זו בתוקף ובחוצפה[77], ואסרו את החלוקה לכל אדם לגמרי. מאותה סיבה עצמה, ראה גם קהל קוטנפלאן, בשנת ת"פ (1720)[78], לתקן דבר באותם עניינים, אלא ששם הסתפקו בקציבת תקרה למתנות.

ב.4. שיקולים כלכליים לטובת הקהילה

יש תקנות שנועדו למנוע פגיעה בהשגת תרומות מן הקהילות שבחוץ לארץ. כך מצינו שקהילה בחו"ל ביקשה מאנשי ירושלים שיצמצמו במותרות, כדי שהתנהגותם לא תפגע במשלוח כספים מחו"ל לארץ-ישראל[79].

מנגד, מצינו ששלוחי ארץ-ישראל ביקשו מבני קהילות שבחוץ לארץ, שלא יבזבזו כספים על מותרות, כדי שיוכלו לשלוח יותר כספים לארץ-ישראל[80].

בניסוויז' פורסם באייר תקס"ד (1804) מחירון מרבי לבגדים מבגדים שונים, "הואיל וחייטי עירנו דורשים מחירים מופרזים"[81], וממילא גם רכישת מין בגד שמצד עצמו איננו מוצר מותרות, נעשית לוקסוס שאין כל אדם יכול להרשותו לעצמו.

הכפלת מס היין באייזנשטאט בשנת תקס"ה (1805) הייתה עשויה לצמצם את ההתרגלות בתפנוקי מעדנים מיותרים, והמתקנים קיוו להגדיל באופן זה את הכנסות קופת הקהל[82].

ב.5 תיקון המידות והנחלת ערכים חינוכיים-מוסריים

הנהייה אחר המותרות נתפסה כחטא. הגאוה נתפסה כחטא הדוחק את רגלי השכינה[83]. כך, למשל, צוין בתקנה של קהילת פרוסטיץ, משנת תקל"ב (1772), שהיא תוקנה "מחמת גאוה שדוחקת רגלי שכינה"[84]. הקדמת התקנות של קהל רומא, משנת תכ"א (1661), מציינת[85] שההפרזה במותרות והבזבוזים מסיתים את הנוער מהמנהגים הטובים, מאמונת האל ומאהבת הצדק. וכן פותחת הפריגמאטיקה הוירונזית משנת שעד (1613) בגנות ההתנהגות במותרות שאחריתה דרכי מוות[86]: "וידוע כי החטא גרם חובת גלות והיה לשריפת מאכלת אש מקדש ה' זו חטאנו לו, הלא על כי גבהו בנות ציון מצאונו הרעות האלה, וישמן ישורון ויבעט מרוב טובה שהשפיע להם קב"ה, אמרו בלבם: העולם ומלואו שלנו הוא, כספנו וזהבנו אתנו מי אדון לנו, לא לנו ה' לא לנו. אז סר לו נאמר 'שר' מר המות הוא סמאל בקוראי שמו, ויאמר אמן! בלבו: עת לעשות נקמה בקטרוג לברה כחמה, כל ישראל יש להם חלק ראשון מכסף משנה מזהב ומפז רב, הוא הראש, נפישי אחי ומרחמי, כבני מלכים ממש הולכים בקומתם לעומתם משבחים ואומרים, גם לי גם לי מטה כנגד מטה שלמה, שלחן ערוך בערבי תבשילין, כסא ומנורה ערוכה ושמורה, זה בא בלבוש מלכות שש ומתפאר בגוונים שלו, וזה בא כמלך בגדוד ברביד הזהב על צוארו צואר עתק; העל אלה לא יפקד ולא יזכר? גם הנוגשים הנגשים אל ה' אצו הצו לאמר: לית דין צריך בשש, כי בניך חטאו והנם שרים סוררים מפריזים על המדה מדת הדין, דין אמת מארץ תצמח ומבניך תנקום נקם. ולא נתקררה דעתם של מלמדי מלחמה הללו לחובה, עד כי לקול המולה ולראית האמת אף ה' חרה בעם רם, השליך משמים ארץ תפארת ישראל, הוי אריאל הרס אל."

כנגד זה בא ויתור מדעת כביטוי חיצוני לתשובה[87].

חכמי המוסר[88] פירשו אסונות שפקדו את העם כעונש על חיי מותרות. אלה לא רק שזוהו עם גאווה הדוחקת את רגלי שכינה, אלא גם תוארו כגוררים בהכרח חטאים נוספים: הרדיפה אחר הממון הנדרש להוצאות המופרזות מביאה לידי חמס וגזל[89], וסעודות המרעים בשעות מאוחרות בלילה גורמות לביטול קריאת שמע ותפילה בבוקר יום המחרת[90].

בוועידת קהלי "מדינה דגליל העליון דאוברערטץ שטיפט", בדרום התיכון של אשכנז, שהתכנסה באשפנבורג ביום א' כ"ד באייר תקלמ"ד לפ"ק (1770)[91], נקבע ביזמת אדמ"ו הגאון הגדול המפורסם החריף, כמהור"ר טעבלי שייאר, אב"ד דק"ק מענץ והמדינה, כי הכסף, שנהגו בעלי שמחות שונות לבזבז על כיבודים לקהל ועל מופעי ראווה, יינתן לקופת תלמוד תורה. ומתוך כינויי הגנאי שניתנו שם לאותן הוצאות מיותרות, הנמנעות מעתה והלאה, ניכר שבעצם הביטול של אותם מנהגים יש משום הישג.

פ רק שלישי: נושאי התקנות

רבים ומגוונים הם הנושאים המוסדרים בתקנות המותרות, אך עם זאת, שכיחים יותר הנוגעים לסעודות חגיגיות, ללבוש ולתכשיטים.

א. סעודות חגיגיות

התקנות שהותקנו לשם מניעת פאר וראוותנות בסעודות חגיגיות באות בדרך כלל להגביל עניינים שונים הקשורים לסעודה: מספר המוזמנים לסעודה, מספר המנות שתוגשנה בסעודה, גודל המנות והרכבן, הכלים שמוגש בהם האוכל, הריקודים, התזמורת, ועוד. חומרת ההגבלות היא בהתאם לחשיבות האירוע שלשמו נערכת הסעודה: ככל שהאירוע חשוב יותר, ההגבלות המוטלות עליו מקילות יותר. וכן להפך.

א.1. מספר המוזמנים

תקנות רבות מגבילות את מספר המוזמנים לסעודה, בהתאם לחשיבות האירוע שלכבודו נערכת הסעודה החגיגית: לסעודת נישואין, התירו בדרך כלל להזמין מספר גדול יותר של אורחים מאשר לסעודת אירוסין; לסעודת אירוסין התירו יותר מוזמנים מאשר לסעודת ברית מילה; ולסעודת ברית מילה התירו להזמין יותר אורחים מאשר לפדיון הבן ולבר מצווה[92]. אולם היו גם מקומות שבהם הדירוג היה שונה, והתירו להזמין יותר אורחים לסעודת ברית מילה מאשר לסעודת אירוסין[93]. היו גם מקומות שהטילו מגבלות זהות על בריתות וחתונות[94], או שהשוו בפירוש בין ברית מילה לפדיון הבן ובר מצוה[95], או שאר שמחות של מצוה (ליל המילה, סעודת הברית והחתונה, וחגיגות הנשים ההולכות לבית הכנסת, כגון כלות, יולדות, כלות תורה)[96]. לסעודות הרשות החמירו בדרך כלל יותר, ויש אף שאסרו אותן כליל.[97]

בתקנות פורלי קע"ח (1418)[98] נאמר, כי לסעודת החופה יוזמנו רק עשרים אנשים, עשר נשים וחמש נערות (מלבד בני המשפחה?). תקנות רומא תכ"א (1661) החמירו יותר, ואפילו לסעודת חופה לא התירו להזמין אלא את האב, האם, האחים והאחיות של החתן והכלה[99]. באמסטרדם, בשנת תצ"ו (1736)[100], התירו להזמין עד "ארבעים בני בית", ולפי הדוגמאות המובאות בתקנות[101], נראה שהכוונה הייתה להתיר הזמנת "איש ואשה, בן ובת, חתן וכלה, מכל אחד מארבעים משקי-בית עצמאיים". בדרך כלל היה המספר המרבי של המוזמנים עשרה עד עשרים וחמישה[102], ולא יותר, להוציא מקרים חריגים[103]. בקהילת דובנא, תיקנו בשנת ת"ח (1658), שלסעודת שלום זכר לא יבואו אלא קרובי המשפחה הפסולים לעדות מדאורייתא, דהיינו הקרובים ביותר לאדם, שמספרם מצומצם ביותר[104].

אף שכאמור הוגבל מספר המוזמנים לשמחות השונות, ראו חלק מהקהילות[105] להדגיש, שהגבלות אלה אינן חלות על אורחים עניים. כך מדגיש אחד מקובצי תקנות מץ (חסר התאריך)[106] פעמיים, שעל אף הגבלת מספר המוזמנים וגודל הסעודה, הרי ש"לעשות סעודה לעניים, הרשות לעשות בכל זמן". בתקנות אחרות, לא זו בלבד שלא הגבילו את מספר האורחים העניים, אלא נזכרת בהן דרישה מפורשת, שבין המוזמנים יהיה מינימום מסוים של עניים. כך מצינו תקנה האומרת, שלא יפחות אדם משלושה עניים בסעודה[107], או שעשירית[108], חמישית[109] או שליש[110] מכלל באי הסעודה, יהיו עניים. אמנם בתקנות אחרות, שניתקנו במץ, דורג מספר העניים יחד עם מספר כלל המוזמנים לפי סוגי הסעודות השונים[111]. וכן מצאנו שבקראקא, בשנת ש"ע (1610)[112], קצבו בפירוש מספר לעניים מקבלי צדקה שמותר להזמין לסעודת "תנאים".

ואשר לסעודות שמעמדן וחשיבותן פחותים, יש שקבעו כי אין להזמין בהן אורחים כלל. כך מצינו בהסכמה ממרוקו, משנת תרס"ד (1904), שבשמחה משפחתית, כשנותנים שם לילדה, אין להזמין אורחים כלל [113]. בפיזה[114] התירו להזמין למסיבת קריאת שם לבת עד עשרה גברים (ועלמות אין מספר), אך אסרו להכריז על האירוע בבית הכנסת. את הגשת הכיבוד ושתיית היין בליל שמחת תורה, בין בתוך בית הכנסת ובין בחצר, ביטלו שם[115] לגמרי. ברסיפה אסרו[116] על כיבודים וסעודות מטעם חתני התורה. כמה שנים לאחר מכן[117], הוחלט לסגור את בית הכנסת בשמחת תורה ובשבת בראשית מיד אחר תפילת ערבית. בפדובה, בשנת שפ"ח (1628)[118], אסרו על כל הסעודות הנהוגות לרגל החתונה, והתירו רק את הסעודה העיקרית, היא הסעודה שבלילה שלאחר יום החופה. כעין זה ביטלו במץ[119] את סעודת "שלישי מילה"[120], ואסרו גם על המחותנים לערוך לפני החתונה שום סעודה, חוץ מה"קנס מאהל"; וכן אסרו להזמין אחרי החתונה ב"קליין שפין האלץ", בימים שלאחריו וב"מאנס מאהל" "קרובים מאהל" ו"שענק וויין", פרט להורי החתן והכלה ובניהם ובנותיהם דווקא.

תקנת דובנא, משנת תע"ז (1717)[121], קבעה שלא יוזמן לסעודה אחד מנכבדי הקהל (ואין צריך לומר בעל בית סתם) פעמיים באותו שבוע.

מתקיני התקנות ראו להקדים תרופות כנגד דרכי הערמה אפשריות. בהלברשטט נקבע בשנת תקל"ו (1776), כי אין להזמין אורחים אחרים במקום האורחים הזכאים להשתתף בסעודה, אף אם אלה לא הגיעו לשמחה[122]. מתוך אותה מגמה החליטו הפורטוגזים בהמבורג, בשנים תי"ג (1653) ותי"ח (1658)[123], לפרש את לשון תקנתם פירוש מצמצם, ואחר כך אף כללו פירוש זה בתקנה עצמה[124]. אחרים קבעו, שבקרוביו העניים, אין בעל השמחה יוצא ידי חובתו בהזמנת עניים[125]. כך נמנע מבעל השמחה להערים ולהזמין קרובים עניים בתורת "עניים", דבר שהיה מאפשר לו להזמין אורחים מכובדים נוספים בתורת קרואים סתם במקום עניים. נוסף לכך, היו שראו לנכון לא רק לאסור על המזמין להזמין מעבר למספר המותר, אלא גם לאסור על מי שלא הוזמן להופיע לסעודת ברית מילה[126], לחתונה או לליל המילה[127].

א.2. מספר המנות והרכבן

בנוסף להגבלת מספר המוזמנים, ראו לנכון להגביל גם את התפריט המוגש בסעודה, היינו מספר המנות והרכבן.

בניצה, בשנת תקמ"ה (1785)[128], ביקשו לקבוע כיבוד אחיד לסעודות מצווה: צלחת אחת של ביסקוויטים מהסוג שיש מהם שנים-עשר בליטרה; ולכל אחד מהנוכחים הותר לקחת רק ביסקויט אחד - לבד מ"בעלי המצוה", שהורשו גם לשתות משהו. כיבוד אחיד זה נקבע לסוגים רבים של סעודות מצווה: "'קנין', 'קידושין', 'התקנת ה-Talmo' [=חופה][129], 'חגיגת הנישואין וכל אותו יום', 'ליל משמרת הבן', 'ברית מילה', 'פדיון הבן', 'Axnasad-Minyan' [=בר מצוה]". משקה כלשהו ועוגייה יבשה אחת לנפש היו התפריט גם בכיבוד המוגש כתשורת ידידות לזוגות מתחתנים בעת קבלות פנים למינקת התורנית ביום המילה, להורי הנימול, לסנדקית שלו, למוהל או לכל אדם אחר[130]. כיבוד דומה נקבע בסעיף אחר[131], לגבי מלווי החתן והכלה או היולדת לבית הכנסת. בפיזה[132] התירו להגיש במסיבות של קריאת שם, בבריתות ובחתונות פרי אחד ממותק בדבש או בסוכר ומבחר פרות טריים ומיובשים, ולא מאומה יתר על אלה.

על מעמד כתיבת התנאים, גזרו גם במץ[133], שלא יוצג שם "שום דבר מאכל יהיה מה שיהיה או מאיזה מין שיהיה", כי אם "רק ארבע לעקוכין או ארבעה צוקר קוכין". כמו כן אסרו מכול וכול לחלק לבאים או לשגר לבתי ידידים דברי מאכל או מתיקה. חלוקת מגדנים ושיגורם נאסרו בכלל "צשום [!] שמחה, הן קנס מאהל, שפינהאלץ, יוטש קארץ, זכר, ברית מילה, יולדות, חול קרייש, מאן פיהרן, אונטר פירין, חתנות, שענק וויין, בר מצוה, אודר זונשט איין שמחה יהיה איזה שמחה שיהיה". בקבלת הפנים שאחרי היציאה מתפילת שחרית ביום החופה, נאסר להגיש כל מאפה שבעולם פרט ל"קאפי [=הקפה]" או ה"שאקעלאדין [=השוקולדים]".

במנטובה התירו להגיש עד חמשה-עשר מיני מאכלות ורק שמונה מיני מתיקה. סעודות של גבינה או של דגים הוגבלו לעשרה מינים[134].

המתקינים בווירונה, בשנת שע"ד (1613)[135], אסרו "שני מיני מאכל", ופירש שכוונתם במונח "מינים" ל"גבינה ובשר[136], גבינה ודג, דג ובשר, דג וגבינה". יש[137] שהחמירו יותר, וקבעו שמותר להגיש רק תבשיל אחד של בשר ואחד של דגים; ויש[138] שהתירו להגיש רק סוג אחד של תבשיל.

בקראקא, בשנת שס"ו (1606)[139], אסרו להגיש דגים ולפתן לקרואי הברית היתרים על מניין המינימום שמותר לכל אדם להזמינו. תקנות פרנקפורט, משנת תע"ה (1715)[140], ירדו לפרטי התפריטים המותרים והאסורים בסעודות שונות. כן עשו אחריהם גם בפיורדא[141], והוסיפו גם דירוג של הכיבודים המותרים לפי עושרו של המזמין.

ויש שאסרו סוגים מסוימים של מאכלים באופן מוחלט, אם בגלל מחירם הגבוה ואם מפני שהם נתפסו כבלתי מתאימים לחברה טובה: בליטא אסרו על הדבש[142]; באשכנז הדרומית[143] צמצמו התקנות את השימוש בתרנגולי הודו; בפוזנא[144] אסרו על שתיית יין בכל סוג של סעודה; ובהלברשטט[145] תיקנו כי בסעודת ברית מילה לא יינתן יין, חוץ מכוס אחת לברכת הזימון, וכן נאסר בהלברשטט[146] ובפיורדא[147] לעשן טבק לפני ברכת המזון.

ברוזנות ויד-רונקל נהגו הסנדקים לתרום משלהם לסעודת הברית. התקנה[148] קבעה שלא יחלקו אלא יי"ש, עוגיות וסוכר. בתיקון משנת תק"ז (1747), לתקנות קהל אמסטרדם[149], נאסר על הסנדק ואשתו, מוליכי תחת החופה, חתני תורה ובראשית ונשותיהם להגיש או לחלק או לשלוח לבתים כיבוד של שמחה פרט ל"קאפיע, טע, שוקלאט, אונ' ליקערין [=קפה, תה, שוקולד וליקרים]". בתימן[150] נהגו המנחמים להביא מזון לבית האבל, ותיקנו שהמנחמים לא יביאו אתם לא בשר ולא פרות, אלא רק מעט קליות. בטרביץ'[151] נאסר על היולדות לשלוח בשבת משלוחי פרות. קהל בוצ'וביץ תיקן[152], שלא ישגרו מוליכי הכלות תחת חופותיהן מאפה מתוק לידידיהם, ושלא ישגרו הסנדקים פרות. החברה קדישא של אייבנשיץ[153] אסרה על גבאיה לשלח יין מסעודת שושן פורים שלה, כי אם לנשות הגבאים, חדשים גם ישנים, ולמיילדות העבריות. באספת הקהל בבמברג[154], בשנת תנ"ח (1798), הוחלט שלא להציג עוד בסעודת ברית מילה מעדני מתיקה. עוד אסרו על אשת הסנדק ועל היולדת הקמה ממשכבה לשגר עוגיות דבש למקורבותיהן.

א.3. עניינים הנלווים לסעודה

בשמחות שונות, ובעיקר בסעודות נישואין, מלבד ההגבלות בדבר מספר המוזמנים ועושר התפריט, נקבעו גם הגבלות על מנהגים שונים הבאים להרבות שמחה[155].

כך, לדוגמה, יש תקנות המגבילות את מספר כלי הכסף או החרסינה שמותר להציג לראווה בשעת סעודה חגיגית[156]. תקנות אחרות קובעות את מספר הלפידים שמותר ללוות בהם את החתן[157] ואת הסכום המקסימלי שמותר להוציא על הזר שנותן החתן לכלתו ועל עיטורי הכתובה[158]. בקראקא קצבו בשנת שנ"ה (1595)[159] את מחיר הזר לשני "גדולים", ובשנת שס"ד (1604)[160] העלו את הסכום לשלושה "זהובים", שהם פי ארבעים וחמישה מהתקרה הקודמת[161].

קפדניות במיוחד היו תקנות רומא משנת תכ"א (1661)[162]: הן אסרו על באי הסעודה לקחת עמם בכיסיהם מאומה מהכיבוד, אפילו בלא ידיעת בעל הבית ושלא בתורת "משלוח מנות" מאתו. על שיגור מנות מתוך הסעודה הקפידו גם במץ[163]: בסעודות אחדות אסרוהו מכול וכול; וב"קנס מאהל" התירו לחתן ולכלה, ורק להם, לשלוח לאוהביהם פרות, ולא שום מאכל אחר.

גם הריקודים והתזמורות הוסדרו בתקנות. ברומא, בשנת תכ"א (1661)[164], הוטל איסור גורף לרקוד ולנגן בכל הסעודות החגיגיות ("סעודות עם שלחן פתוח מלוות בריקוד, ניגון ושיר"), ואפילו הן סעודות של מצוה, ולא הוציאו מכלל זה אלא מקרים מעטים: בערב הראשון שהמארס מופיע בבית ארוסתו; בשבוע הנישואין; בליל משמרת ברית המילה. קהילות אה"ו [אלטונה, המבורג ונדסבק][165] אסרו לערוך ריקודים "בשעת קנין החתן" ובכלל במשך כל השנה לבד מיום החופה[166]. בפוזנא הוסכם, בשנים תמ"ח-תמ"ט (1649-1648), כי בסעודות מסוימות לא ינגנו בכלי זמר[167]. כמו כן נאסר על החזנים לזמר בסעודה, פרט לברכת המזון או לשבע ברכות[168], ואילו בפראג אסרו לגמרי להביא לסעודת בר מצוה כלי זמרים או בדחנים[169]. במנטובה הותר בשנת תקל"ז (1777) לתזמורת לנגן בחתונה רק אחר נטילת רשות מממוני הקהל[170]. קהל טרביץ'[171] אסר בשנת תקי"ח (1757) להביא לרחוב היהודים נגנים, אפילו נכריים, לשמחת חתן וכלה בשבתות וחגים. גם כשהותרו הניגונים במוצאי השבתות הסמוכים לחתונה, הוגבל זמנם עד חצות. העסקת נגנים על ידי צעירים לשם בידור בעלמא נאסרה מכל וכל. היו אף הגבלות שונות על הניגון בימים שלפני החתונה[172], ואף בשעת החתונה הוגבל מספר הנגנים לארבעה[173]. אף על שכר הנגנים והשמשים הוטל פיקוח[174]. גם ברומא[175] אסרו לשלם לנגנים "תחת כל שם או תירוץ שלא יהיה" יותר מחמישה ג'ולי (שערכם בשנת 1890 היה פרנק וחצי צרפתי). באוסטרליץ, בשנת תק"ך (1760)[176], דורג השכר שמותר לשלם לתזמורת לפי מידת עושרו של בעל השמחה. במץ, בשנת ת"ן (1690)[177], ובפיורדא, בשנת תפ"ח (1728)[178], הותרו בשמחת נישואין עד שלושה נגנים, שהוקצו להם זמני נגינה ופרקי טכס מיוחדים. בתקנות מאוחרות יותר[179] הוסיפו במץ על עניינים אלה פרטים באשר לכלי הנגינה, וקבעו בהם הגבלות שונות לבעלי מעמדות שונים.

בקהילות שונות באשכנז ובאיטליה, ניסו המתקנים[180] לבטל את המנהג הכפרי, לרכב לקראת החתן והכלה. יש אשר ביקשו רק לצמצם את המנהג ל"כרכרה אחת וסוס אחד"[181] או כרכרה רתומה לשני סוסים[182]. בוורצ'לי[183] אסרו בתורת "מותרות" קבלת פני החתן או הכלה על גב סוס או באפיריון, רק אם המרחק למקום המפגש היה פחות משני מילים. ה"פרגמטיקה" מרומא, משנת תכ"א (1661), גילתה רוחב-לב יוצא מן הכלל כשהתירה להשתמש להולכת החתן אל הכלה בכרכרה אחת, בתנאי שווילונותיה מוגפים כל העת[184]. באותם הימים, הנסיעה בכרכרה נחשבה כל כך ראוותנית, שהאפיפיור עצמו אסר אותה על היהודים, העובר על האיסור היה צפוי לעבודת פרך באוניות חתירה (לאיש), למכות שוט (לאישה), ואפילו נוצרי שנמצא מעסיק עגלון יהודי, הוחרמו עגלתו וסוסיו. אשר על כן, מפתיעה עוד יותר העובדה שבא-כוח האפיפיור נתן את אישורו לקובץ התקנות הזה. בקהילות אה"ו[185], קבעו בשנת תע"ה (1715), כי רק הכלה ושלוש הבתולות המלוות אותה יסעו במרכבה לחופה, וכי לא יתלו סרטים צבעוניים על העגלון או על הסוסים. כן קבעו[186] כי כשמביאים ילד לברית המילה, לא יסעו במרכבה, אלא אם כן יורד גשם.

בשנת תנ"ז (1696/7), אסרו בוונציה[187] להוציא יותר משני דוקאטים [=מטבע זהב] על פרחים, בין לעטרת הראש בין לעיטור החדר. כך נקבע לגבי אירוסין, חתונות ובריתות; בשאר מסיבות, הותר להוציא רק רבע מן הסכום הזה.

בימינו, בבני-ברק, נקבע בשנת תשל"א (1971), שאין לערוך סעודות מצוה באולמות[188], ועוד נקבע שאין להניח פרחים על שולחנות האורחים בחתונות[189]. בתקנות חסידי בעלזא בירושלים וחסידי באבוב בארה"ב, משנת תשמ"ח (1988), נקבע שאין להדפיס הזמנות יקרות, "רק פשוטים בדרך ממוצע"[190].

א.4. זמן עריכת הסעודה

היו קהילות[191] שתיקנו לערוך סעודות מצוה מסוימות דווקא בשבת, אולי מפני שאז ממילא מרבים בסעודה לכבוד השבת. בקהילות אחרות אסרו את עריכת הסעודות בשבת, או שהתירו זאת רק לעשירים[192], אולי בגלל הסברה ההפוכה, שלכבוד סעודה הנעשית בשבת יטרחו ויבזבזו עוד יותר, מה גם ששמירת המטעמים המוכנים מבעוד יום עלולה לגרום הוצאות נוספות.

במץ[193] הקפידו שסעודות מילה ובר מצווה ייעשו דווקא ביום וייגמרו לפני זמן המנחה.

א.5. סעודות הרשות

סעודות הרשות היו מטרה לחציהם של מתקיני התקנות, אשר ראו בהן נוהג מגונה.

ואמנם יחס שלילי אל סעודות הרשות נמצא כבר בדברי רבי יצחק, המובאים בתלמוד[194], ולפיהם יש זיקה בין הפרזה בסעודות הרשות לבין עונש הגלות: "אמר רבי יצחק: כל הנהנה מסעודת הרשות לסוף גולה, שנאמר: 'ואוכלים כרים מצאן ועגלים מתוך מרבק' (עמוס ו, ד), וכתיב: 'לכן עתה יגלו בראש גולים' (שם ו, ז)". ברוח דומה, מובאת שם בתלמוד ברייתא, ובה דברים חריפים ביותר כנגד ריבוי סעודות רשות: "תנו רבנן: כל תלמיד חכם המרבה סעודתו בכל מקום, סוף מחריב את ביתו, ומאלמן את אשתו, ומייתם את גוזליו, ותלמודו משתכח ממנו, ומחלוקות רבות באות עליו, ודבריו אינם נשמעים, ומחלל שם שמים ושם רבו ושם אביו, וגורם שם רע לו ולבניו ולבני בניו עד סוף כל הדורות". הסיבות ליחס שלילי זה הן ביטול תורה של המשתתפים בסעודות, וכן החשש להוללות ולפריקת עול במהלך הסעודות.

בעקבות תפישה זו, בין תקנות הריינוס, במאה הי"ג [195], מצינו תקנה כוללת נגד סעודות רשות. במונפיראטו[196] ובמנטובה[197] ניתקנה תקנה, שבמסיבת רעות לא יהיו יותר משנים-עשר מסובים.

חכמי המוסר והקבלה, בייחוד בדורות שאחרי גירוש ספרד, טיפחו גישה זו השוללת סעודות רשות, והטיפו למעט באוכל ובשתיית יין. ר' חיים הכהן[198] כותב: "תקנת הר"ש אלקבץ ז"ל עם רוב תלמידי חכמים שבצפת תוב"ב, שלא יאכל תלמיד חכם בסעודת הרשות בין בשבת בין בחול".

במסגרת מלחמה זו בסעודות הרשות, היו תקנות שצמצמו את מספר הסעודות שמותר לערוך לרגל אירוע שכשלעצמו ראוי לחוג אותו בסעודת מצווה. מתוך הקפדתן של תקנות שונות לערוך סביב אירוע אחד (תנאים, חתונה, ברית) רק מספר מסויים של סעודות ובמועדים מסויימים (תחת שמות מסויימים, המפורטים אף הם בתקנות) אנחנו שומעים שלפחות עד אותן תקנות נהגו להרבות ביותר סעודות.[199] כך נקבע בתקנות מנטובה[200] ובתקנות ליטא [201], כי סעודת החתונה תהיה רק אחת. בליטא201 נקבע שהסעודה תהיה על כל פנים בליל החופה; במנטובה התירו לבעל השמחה להחליט, אם סעודה זו תהיה ביום או בלילה. במודינה[202] קבעו שתי סעודות מחמת נישואין - האחת בליל החופה והאחרת ביום השבת שאחריה. באנקונה[203] התירו לנישואין שתי סעודות (בתקנה מאוחרת יותר[204] - שלש סעודות) מחמת נישואין ולברית מילה ולקנין התנאים אחת. בוונציה[205] אמנם השאירו בהיתרן הסעודות הנהוגות סביב החתונה, אך צמצמו בכולן חוץ מהעיקרית את מספר המוזמנים המורשים. בתימן[206] ביטלו את המסיבות שנהגו בהן קודם לחתונה, ואף ביטלו את מסיבת ערב החתונה שנהגה שם. מתקני קהל אמסטרדם [207] אסרו בשנת תק"ז (1747) לערוך יותר מסעודה אחת לכבוד החתונה. תקנה זו הייתה כה חשובה בעיניהם, עד שביטלו את התקנה בדבר הגבלת מספר המוזמנים לסעודת החופה, תקנה שניתקנה רק עשר שנים לפני כן. מעתה, התירו להזמין אורחים לסעודה בלא הגבלה, ובלבד שלא תיערך יותר מסעודה אחת.

גם את מספר הסעודות שקדמו לברית מילה, ראו לנכון לצמצם. בליטא קיבלו על עצמם בשנת תכ"ז (1667) לבטל את הסעודה שנהגו לקיים בערב שלפני הברית[208] ל"משמרים" את הרך. בקראקא[209] פירטו בדקדקנות מי ומי רשאים להשתתף באותו משמר. במרוקו ביטלו בהדרגה את החגיגה שכונתה בשם "אלכתאיים", שעניינה עריכת סעודה לפני חג השבועות לכבוד הילדים המגיעים לגיל חמש. בפאס הוסכם בשנת תמ"ח (1688), כי יש לערוך רק סעודה אחת לציון אירוע זה[210]; ואילו בצפרו, אף היא במרוקו, הוסכם בשנת תצ"ה (1735) על ביטול סעודה זו לחלוטין[211]. גם ההסכמה, ולפיה בשמחה משפחתית לשם נתינת שם לילדה, אין להזמין אורחים[212], משמעותה קרובה לביטול סעודה זו בכלל. שם גם נקבעו הגבלות על סעודת בר מצוה[213], סעודת הבראה של האבלים[214], והאוכל המוגש בכינוסים של לימוד לזכר הנפטרים[215]. בקהילת הבוכרים שבירושלים נקבע בשנת תרס"ד (1904), שאין להרבות בסעודות רשות בלא הסכמת הוועד המקומי[216].

ב. מלבושים ותכשיטים

חכמים בכל הדורות ובתפוצות שונות הטיפו להימנע ממלבושים מפוארים ומענידת תכשיטים מנקרי עיניים[217]. ברם, החכמים לא הסתפקו בהטפה, אלא אף תיקנו תקנות רבות בעניינים אלה.

בתקנות שתוקנו כנגד מלבושים ותכשיטים, פירטו בדרך כלל את סוגי האריגים ואת אופי המלבושים והתכשיטים שנאסרו; וכן צוין על מי מוטלות המגבלות, גברים או נשים וכדומה. מתקני רומא, בשנת תכ"א (1661)[218], הרחיקו לכת ואסרו כל מה שלא הותר בפירוש. כך התירו לנשים ענק יחיד בצואר, צמיד אחד ביד, טבעת יחידה בלי אבן באצבע, שרשרת אחת של כסף חזק פשוט במניפה, והכול יחד בשווי כולל של לא יותר מ- 72 פרנק צרפתי. ואשר לגברים, הגדרת פאר המלבוש החמירה ביותר: כל מה שאינו משומש מיד שנייה ובצבע כהה[219] נחשב למותרות, ונאסר. במיינץ אסרה התקנה משנת תקל"ג (1773) תכשיטי נשים של פנינים ואבנים טובות, בין אמיתיות ובין מלאכותיות[220], והתירה רק ענק נופך במחיר 15 זהובים לכל היותר בשבת ובמועדים בלבד; בסעיף אחר[221] נאסר עליהן לתלות על עצמן "שעוני זהב וכל שאר שעונים". בין דגמי הבגדים שצוינו בכינוייהם המקובלים, ונאסרו בתקנות ממקומות שונים, בולט במאה השמונה-עשרה ה"רייף-ראק" (חצאית הפרושה על גבי תחתית תומכת קשיחה למחצה)[222].

מתקני התקנות אסרו בגדים המשוזרים בכסף ובזהב[223], פסי זהב או כסף בשולי הבגד[224], זאת אפילו אם אינם עשויים אלא מחומר דמוי זהב וכסף[225]. בגדי משי נאסרו לגמרי[226]. כמו כן נאסרו בגדי תחרה[227], או על כל פנים הוטלו הגבלות שונות על השימוש בהם[228]. בדומה לאלה נאסרה גם תוספת של מרגליות על הבגד[229] או על הצוואר[230], וכן תוספת של פנינים על הבגד[231], עיטור הבגדים ברקמת זהב, כסף ומשי[232]. בניצה תיקנו לעטר בגדי נשים רק בסוג הבד שהבגד עשוי ממנו[233], לבד מבגדים לבנים שהיה מותר לקשטם בפראנז'ים ובתחרה, "אבל מבלי להגזים בכך".

ועידת וליאדוליד, בשנת קצ"ב (1432), כללה בין הבדים האסורים גם בדים הצבועים בגוון הזית. כן הוטלו במקומות שונים הגבלות ואיסורים על נזמי האף והאוזן[234] וצמידים[235], נאסרה ענידת טבעות יותר מאחת[236], משתיים[237] או שלוש[238], נאסרו יהלומים[239] ושאר אבנים טובות[240], כגון פנינים[241], ונאסר קישוט מצנפת או צעיף בפנינה[242] או במתכת יקרה[243], או אפילו בנוצה[244], וחגירת חגורת זהב או כסף[245].

בארצות אירופה המזרחית גזרו על סוגי פרוות יקרות[246].

יש שאסרו כובעים שונים שמחירם גבוה מן המחיר המרבי שנקבע[247], כובעים המקושטים בתחרה "יותר מדי גדולה"[248], פאות נכריות שהן מעל לגודל הממוצע[249], ופאות נכריות שמחירן מעל סכום שנקצב[250]. בקרפנטראץ שבצרפת הוסכם איזו פאה נכרית מותר לנשוי ולבחור לללבוש[251]. בפרנקפורט[252] נאסרו בשנת תע"ה (1715) פאות בלונדיניות ולבנות לכל אדם ופאות מכל סוג שהוא לנער הבר מצוה בעלותו לספר תורה.

כמו כן נאסר להוציא מעבר לסכום מסוים על כפפה, ומעבר לסכום אחר על מניפה[253]. בפראג נאסר על מי שאינו זקן להסתייע בקנה או במקל[254].

במנטובה[255] אסרו במאה הי"ח חבישת צמות מלאכותיות כדי למנוע התהדרות בלבוש. במיינץ[256] גזרו ראשי הקהל בשנת תקל"א (1771) בהסכמת הרב על תסרוקות הבנות בשבתות וימים טובים; שנתיים לאחר מכן ניתקנה[257] תקנה שכפה ההגמון ביזמת "החלק הנבון מקהל היהודים", האוסרת שוב ליפות ראשי היהודיות בתסרוקות למיניהן, בפאות, בכובעים מקושטים, בזרי פרחים ובסרטים צבעוניים. מיני כובעים אחרים מתירה אותה תקנה בפירוש, אך קוצבת שיעור לקישוטם, ומדגישה "שלא יהיה בזה הבדל בין עניות לעשירות".

עוד אסרו במנטובה, בשנת תקי"ג (1753)[258], ללבוש בגדים מפוארים, אפילו כשהם מכוסים ואינם נראים לעין. כך היתה גם בגזרת השרשראות בקראקא בשנת שס"ד (1604)[259]. לעומת זאת, בווירונה[260] ובהסן‑כאסל[261] התירו לנשים ללבוש מתחת לבגדיהן שרשראות מסוימות.

יש תקנות שדנו בפרטים קטנים, כגון האיסור על תפירת בגד משני צבעים, אם לא בצבע אפור כהה או חום[262], או קביעת מידות ומחירים לקישוטי תחרה וכיו"ב[263].

יש שהאיסור אינו חל אלא על רכישת תכשיטים או בגדים חדשים[264], ולא על השימוש בהם כשמוחזקים זה מכבר [265]. ויש שהאיסור אינו כולל שבתות, ימים טובים[266] או אירועים חגיגיים[267] אחרים. אך יש מקומות, כמו בקושטא בשנת תק"ח 1748)[268], שכדי להרחיק את האדם מן המותרות, לא הסתפקו באיסור על לבישת בגד או ענידת תכשיט, אלא אף דורשים למכור את התכשיט או הבגד האסורים. אמנם אסרו בניצה בשנת תקמ"ה (1785) לקשט בגדים בזהב או בכסף[269], אך התירו לנשים לגמור תפירת בגדים שהוחל בה לפני התקנה[270] וללבוש גם להבא בגדים "בסגנון מזרחי"[271], אפילו שהם מעוטרים בכסף ובזהב, אך לא לחדש עיטורם אחרי שהשתמשו בהם פעם אחת. כן היה הדין גם באשר לכפתורי זהב וכסף על מקטורני הגברים[272].

ויש אשר דרשו לבד מ"לבוש צנוע" באופן כללי, שמחוץ לביתן תתעטפנה נשות הקהילה גם במעטה עליון שחור, כגון שכמיית גשם[273].

במקומות שונים[274] ניסו מנהיגי הקהילות למנוע יחד עם שאר ענייני הוללות גם את שוטטות המחופשים בפורים, ובייחוד את הניגונים הפרועים המלווים את התהלוכה כרגיל, אך נראה שבזה נכשלו אפילו מי שהצליחו לאכוף את שאר תקנותיהם[275]. לעומת זאת, בונציה[276], בשנת תנ"ז (1697-1696), הקלו מחומרת חלק מהתקנות, בעת תהלוכות תחפושות, אפילו שלא בפורים. לעומתם אסרה הפריגמאטיקה של וירונה בשנת שע"ד (1613) לכל אדם (מעל גיל עשר) ללבוש תחפושת בגטו בלילה[277].

שלטונות העיר המבורג החליטו לאסור בשנת תמ"ו (1686) על יהודי העיר לשאת נשק[278] בבורסה - ועל פי ההקשר נראה, שלא כנגד בריונות תוקפנית או נגד התחזקות להגנה עצמית יצאו המחוקקים, כי אם נגד ההתהדרות והראוותנות שבמעשה זה.

ג. מתנות ונדוניה

יש תקנות הנוגעות לנתינת מתנות בהזדמנויות שונות. בפיורדא[279] הגבילו בשנת תפ"ח (1728) את מספר משלוחי המנות בפורים לשנים (חוץ מהאב והגיס). במנטובה, בשנת תק"א (1741)[280]; בבמברג, בשנת תקנ"ח (1798)[281]; ובאמסטרדם[282] (חוץ מקרובים פסולי עדות) - הוגבל מספרם לשלושה. בתקנות מנטובה אף קבעו להן שיעור[283]. בטרביץ', בשנת תל"ב (1672)[284], התירו לשלוח מנות רק לקרובים מדרגה ראשונה, לעניים ולנושאי משרה בקהילה. במיינץ, בשנת תק"א (1741)[285], הותר לשלוח מנות של פורים לשנים-עשר אנשים, וכמספר הזה התירו לקבל משלוחי מנות לבד מהרב ושני חזנים. בפדובה[286] אסרו מכול וכול לשלוח מנות של פורים מחוץ למשפחה המצומצמת, אך דאגו לפצות את העניים, שהיו רגילים עד אז להשתכר דמי-פורים תמורת העברת המשלוחים.

בקראקא, בשנת שנ"ה (1595)[287]; בפרנקפורט, בשנת תע"ה (1715)[288]; ובלוגו, בשנת תקכ"ח (1768)[289] - קצבו מידה ומחיר למשקאות ולמעדנים שנהגו ידידים טובים לשלוח איש לרעהו לרגל ברית מילה, פדיון הבן, חתונה ושאר שמחות. תקנת רומא משנת תכ"א (1661) אסרה נתינת שום מתנות לרגל נישואין[290]. קהל ניצה אסר עוד בשנת תקמ"ה (1785) על החתנים את המנהג שנהג אז לחלק בשעת החופה סרטי קישוט וכפפות לסנדקית ולקרובים אחרים[291].

בהלברשטט הוסכם כי הסנדקים, אף אם הם עשירים, לא יקנו בגדים יקרים לתינוק, אלא בגדים עשויים בד פשוט[292].

בוונציה[293] התירו לתת מתנה ליולדת רק אם היא ענייה (ואף הגבילו את סוגי המתנות). בפיזה[294] הגבילו את הביקורים אצל היולדת. על איסור מתנות ליולדת, אם לא מקרובי משפחה "פסולי עדות", חזרו גם בקראקא פעמים אחדות[295]. כיוצא בזה אסרו שם[296] לשלוח "דורון לאורחים בשבת", פרט ל"פסולי עדות דאורייתא לבעל הבית, או לאשתו או לאורח ... וכן להפטרה ראשונה, או לבונה וקונה בית, או שבת ראשונה אויף זיינר קעסט [= לשבתו סמוך לשולחן חותנו], לא ישלחו לו רק פסולי עדות כנ"ל לאיש או לאשתו כנ"ל". כן הותר גם בפרנקפורט בשנת תע"ה (1715)[297] ובמיינץ[298] לכבד אורח זר, יהיה מי שיהיה, ביין בלבד. במיינץ, הגבילו את הכיבוד לכוס אחת - "keine Citronen Confect, Oliven," [=בלי לימונים, מרקחת, זיתים]. תקנות רומא המחמירות, משנת תר"א (1661)[299], קבעו בדיוק את המחיר ואת סוג המתנות שבני הזוג רשאים לתת זה לזה לרגל אירוסיהן, אם אמנם רצונם לבזבז ממון על מתנות מיותרות כאלה. בפורים הראשון החל בין האירוסין לנישואין הותר לחתן לשלוח לכלתו מטעמים (אפילו דגים!), ואם לא נישאו עד הפורים השני, לא הותר עוד לחתן לשלוח מנות לכלתו. גם באלטונה[300] נקבע למעט במתנות לחתן, ואף הגבילו את המתנות שהחתן רשאי לתת לכלתו. בפרנקפורט[301] נקבעה בשנת תע"ה (1715) תקרת מתנות האירוסין זה לזה לשלושה אחוזים מערך הנדוניה מכל אחד מבני הזוג, ועוד הוכנסו בחשבון זה כיבודי מאכל קטנים לרגל חגים ואירועים של שמחה, אבל הוצאו ממנו "סבלונות", אלא שנאסר שיהיו סבלונות שיש בהם זהב. גם מתקני פיורדא הגבילו בשנת תפ"ח (1728)[302], את המתנות לשלושה אחוזים מערך הנדוניה לבד מ"החגורה" (שנקראה כנראה בפרנקפורט "סבלונות"). כך נהגו גם פרנסי מיינץ, בשנת תק"א (1741)[303], שהוציאו מהסכום את "החגורה הנהוגה" וגם את טבעת הקידושין. באמסטרדם[304] התירו בשנת תצ"ו (1736) לחתן לתת לכלתו עד שנים-עשר אחוזים "מן הנדן שנזכר בתנאים". בקראקא[305], תיקנו בשנת שנ"ה (1595), שהחתן שולח לכלתו מה שנהוג לשלוח ("קרענצליך אונ' פירות") רק בשבת הראשונה אחרי קניין התנאים ובשבת האחרונה שלפני החופה. בניצה[306] קבעה התקנה משנת תקמ"ה (1595) מחיר מרבי (מאה ליברות) למתנה שנותן החתן לכלתו בעת ה"קניין", אך הוציאה מן החשבון את ה"תכשיטים", ונאסר על החתן לתת או לקבל שום מתנה תחת החופה[307]. ואולם הסנדקית (!) הורשתה לשגר לזוג הצעיר מתנה, בלא ניתן לה שיעור, ובלבד שלא תעטר אותה בדבר מאכל זולת צלחת אחת של עוגיות[308]. ברונקל[309] קצבו מחיר מקסימום אפילו למצוות גלילת ספר התורה שנוהגים הבחורים לקנות לכבוד החתן. מן ההקשר שנרשמה בו התקנה הזאת, מתברר כי המתקנים ראו במחיר מופרז דבר העלול לעורר קנאה ותחרות בתוך הקהילה הקטנה. מנהג דומה היה גם באלזאס, ובשנת תקל"ז (1777)[310], ביקשו המתקנים לבטלו כליל, משום ש"ווארויש [=אשר ממנו] כמה דברים אשר לא טובים ענטשטיהן [= נולדים]". תקנות הקיסרית מריה תרזה[311], משנת תקי"ד (1754), אסרו את המנהג לערוך סעודות מצווה על חשבון קופת הקהל.

מתקני מיינץ[312] אסרו בשנת תק"א (1741) לחלק צווארונים וחולצות לרגל חתונה (לבד מהרב ולבד מההורים וצאצאיהם). מנהג החלוקה הזאת מוכר גם מתקנות אחרות המבקשות לשים לו גבול[313]. "תקנת העוגיות" של ניצה משנת תקמ"ה (1785)[314] הפסיקה את המנהג הישן לחלק בשעת הכנת החופה סיכות וסרטים, והותר במקום זאת להציג צלחת שלמה של עוגיות.

ה"פראגמאטיקה" של אנקונה משנת 1766 קבעה את מספר הלפידים שמלווים בהם את החתן בלכתו לבקר את כלתו, את סכום הכסף שמותר להוציא על זר הפרחים המוגש לה או על עיטורי הכתובה, ואסרה להשליך פרחים או ממתקים על מלווי הכלה. מספר האורחים ומנות הכיבוד וכדומה פורט אף הוא בדייקנות, אם כי נוספה הערה אופיינית, שאין הגבלה לגבי מספר העניים שאפשר לצרף לתהלוכה זו[315].

אפילו מתנות המותרות, כגון מה ששולחים הקרובים ביותר כמתנת מזל טוב, או אפילו כל אדם לראש הישיבה, או "בעד כל הקהל טאפ [=כד] יין" לאורח חשוב במיוחד - גזרו בקראקא שלא לשלחן בכלי כסף[316] ושלא לעטר את הכלים במטבעות זהב[317]. בברלין התקינו בשנת תצ"ב (1732) כי יש לכסות את כלי הכסף והזהב ששולחים בהם מתנות לקרובים בשעה שמהלכים אתם בחוץ. אולם אין בזה משום היתר לכל אדם לשלח מתנות לכל מי שירצה בכלים כאלה, אלא, התקנה קובעת, כי כל זה אינו מותר אלא לקרובים "ראשון בראשון". על שאר בני אדם, חל "איסור גמור בעונש חרם" לשלוח מנות בכלים יקרים של כסף ושל זהב[318].

כבר אחרי מסע הצלב הראשון, הונהג בקהילות צרפת ואשכנז להגביל את תוספת הכתובה ואת הנדוניה[319]. בפוזנא, בשנת שצ"ז (1637), מופיעה תקנה בעניין זה[320]. גם בקושטא, בשנת תפ"ו (1726), הוטלה הגבלה על שיעור הנדוניה בהתאם להכנסת ההורים[321]. בליטא[322] אסרו בשנת שפ"ג (1623) להשיא כלה ענייה, הנישאת על חשבון הקהל, לפני מלאות לה חמש-עשרה שנים, וגם אז לא התירו להלבישה בגד משי.

ד. שונות

מלבד כל התקנות הללו יש תקנות נוספות שהן בבחינת הגבלת מותרות, אך אין להן מכנה משותף.

קהל קראקא[323] גזר בשנת שנ"ה (1595) שלא יציע שום אדם סדינים וציפות מוזהבים, כי אם על מיטת ההסבה של ליל הסדר, ורק מי שנותן עשרה זהובים ל"סכום" (אחד ממיני המס), שהמשלם מס בשיעור זה נחשב עשיר גדול, מותר לו להציעם על מיטת היולדת בשבת וביום המילה. בתקנות משנת שס"ד (1604)[324], חזרו על האיסור, ושוב הוציאו מכלל האיסור את ליל הסדר, אולם לא הזכירו עוד את ההיתר לאבות העשירים.

בליוורנו[325] הקפידו שלא יקשטו בתים לרגל חתונה כי אם בית החתן והכלה.

במיינץ[326] נצטוו מוזגי הקפה בשנת תקל"א (1771) לסגור את משקאותיהם בקיץ בשעה תשע בערב ובחורף כבר בשעה שבע בערב. בקהילות אה"ו [=אלטונה, המבורג ונדסבק], נאסרה בשנת תע"ה (1715) הנסיעה למקומות בילוי כקרנבל של גוים[327], אופרה וקומדיה[328]. בפיזה אסרו ללכת לקומדיות בשבתות[329]. אצל הפורטוגזים בפיזה[330] ובלונדון בשנת תל"ד (1674)[331] אנחנו מוצאים תקנה נגד הפרזה בחגיגות שמחת-תורה ושבת בראשית על ידי סעודות המוניות, תפאורה ותהלוכות ראוותניות. בלוגו, אסרו בשנת תקכ"ח (1768)[332] על היולדות ועל נשות חתני תורה ובראשית ועל הכלות להתהלך בליווי קבוצה גדולה של ידידות. גם ברסיפה[333] הגבילו את ההשתתפות בתהלוכת החתן לבית הכנסת או בשבת לביתו רק לפרנס, לסנדקים[334] ולאחים. עוד גזרו שם[335] שחתן התורה לא יציג קומדיות, ולבד מכיבודים ומשתאות שכבר נאסרו, גם לא יערוך ריקודים וגם לא חידונים שאינם צנועים (!).

מתקני פרנקפורט[336] אסרו בשנת תע"ה (1715) לבני קהילתם להימצא בעיירת הקייט החביבה על העשירים "מן ר"ח אב עד אחר ט' באב, בחרם ובקנס מאה ר"ט [=רוּבֶל טָאולֶר]".

בפראג[337] נאסרה מכירת דברי מאפה יקרים מאוד, אשר היה בהם משום רעבתנות ונטייה למותרות.

בברלין[338] הגבילו את גודל הנרות שבעלי הבתים היו רגילים להדליק בבית הכנסת בערב יום הכיפורים.

בדובנא[339] אסרו להביא לבית הכנסת אתרוג בתוך קופסה עשויה כסף.

בימינו, תקנות בני-ברק משנת תשל"א (1971) דורשות לצמצם בהוצאות רכישת דירה ורהיטים[340], וחסידי גור בירושלים[341] אסרו בשנת תשמ"ד (1984) לצפות את קירות חדרי האמבטיה, בתי השימוש והמטבח בחרסינה צבעונית או בכל קרמיקה אחרת שאינה הפשוטה ביותר. לשטח החרסינה במטבח נקצבה מידה מצומצמת, ואף ניתן שיעור לארונות המטבח. השיש של משטחי העבודה במטבח חייב להיות מאבן דקה, עד 3 ס"מ, ורכה - "חברוני" או "פקיעין". עוד אסרו לצפות את קירות הבית בטפטים או לרצף את הדירה במרצפות גדולות יותר משנמצאו שם בעת הכניסה לתוכה. שטיחים גדולים אסור אפילו להכניס לדירה ולא רק לפרשן על הרצפה.

בתקנות-מותרות שבקהילות ישראל השונות, לא מצאנו[342] משום מה התייחסות לטקסי הקבורה, אולי מפני שכבר פשטה והתקבלה בישראל הנהגת חכמי התלמוד[343] לנהוג צניעות בהלויית מתים. עם זאת, צריך לציין, ששלטונות המבורג גזרו[344] על קהילת היהודים הפורטוגזים שלא לקבור את מתיהם בפאר. גם הקיסרית מריה תרזה דאגה לאסור בשנת תקי"ד (1754)[345] על יהודי מעהרין לדרוש יותר מעשרה רייכסטאלר בעבור קבורת יהודים עשירים שאינם תושבי מעהרין, שמתו במעהרין.

פרק רביעי: המוסד המתקן

בקהילות שונות היו הגופים המוסמכים להתקין תקנות שונים אלה מאלה, והם נטלו חלק גם בתיקונן של תקנות המותרות.

היזמה לתיקון תקנות באה בדרך כלל מאנשי המקום או מן המנהיגות המקומית[346], אולם לעתים נתעוררה היומה בכינוסים בין-קהילתיים[347]. במקומות שהייתה בהם מסגרת על-קהילתית, כגון ועד ארצות, ועד זה היה מחליט בהתכנסותו על הצורך בתקנה, ומטיל את התקנת התקנה עצמה על רבני הקהילות ופרנסיה[348]. במקום שאין בו רב, הוטלה המשימה על בית הדין הסמוך לאותו מקום[349]. יש שהיזמה לתקנות באה משליח שבא מארץ אחרת[350], ויש אשר השלטון גזר על היהודים שיעשו סדר בענייניהם [351], ולכן הותנה לפעמים תוקף התקנות באישור אחרי בדיקת הטיוטה[352]. בהמבורג, בשנת ת"י (1650), החילו שלטונות העיר על היהודים הפורטוגזים שהתיישבו שם את התקנון הכללי בענייני מלבושים וחתונות, מלבד ההזהרות שהוסיפו להם בענייני מותרות שונים [353]. עם התחזקותו של השלטון המקומי (כמו בגרמניה במאה השמונה-עשרה), גברה קנאתו במשטר העצמי של היהודים, וביקש לקצץ באוטונומיה החקיקתית והשיפוטית שלהם. מתוך מגמה זו, הוטל פיקוח צמוד על התקנת תקנות בתוך הקהילה. פרנסי הקהילה נדרשו להמציא לכל הפחות תרגומים מאושרים של כל תקנותיהם, וכמובן הותנה תוקף התקנות בהסכמת השלטון המקומי. במקומות אחרים, אף נשללה מן היהודים הסמכות לחקיקה פנים קהילתית, לפחות מבחינה פורמאלית. כך אפשר לקבוע בבירור, על מקצת התקנות שכפו השליטים על קהילות היהודים[354], שאמנם הן כתובות כאילו השלטון יזם אותן והתקין אותן, אך למעשה אינן אלא אישור להצעה שנתקבלה על ידי מנהיגי הקהילה היהודית. ואפשר שהוא הדין ביחס לתקנות שלטון אחרות, הדומות להן באופיין, אף שאין עדות חיובית שהיזמה להתקנתן באה מן הקהילה היהודית. תופעה מעניינת עולה מתוך דברי הפתיחה של ההגמון של אימולה, לכרוז הגזרות שלו משנת תצ"ט (1739)[355], שהוא מספר בהם, שפנו אליו מנהיגי היהודים בלוגו ואנשי הקהל, וביקשו ממנו לא רק שיאשר את התקנון שהם הכינו, אלא גם יפרסם אותו כדברי עצמו - וכן עשה.

בחלק מן התקנות מוזכר מיהו הגוף המתקין[356], ואף על פי כן אין להסיק מכך כי כל החתום על התקנה נטל חלק פעיל בהתקנתה.

אצל הפורטוגזים בהמבורג הייתה החקיקה בפועל נתונה ביד אנשי ה"מעמד"; הללו אמנם התחשבו ברצון חכמי הקהל, אך החליטו אם לתקן דבר, ומה לתקן, גם על פי שיקולים נוספים (כגון, שאנשי ה"מעמד" קרובים להתחלף[357], או איך תשפיע התקנה המוצעת על היחסים עם השלטונות[358]).

פעמים, בשל המגמה לתת בסיס ציבורי רחב לתקנה, וכדי להבטיח את נכונותו של כלל הציבור לציית לה, היו מחתימים עליה גורמים בעלי מעמד והשפעה ציבורית. כך, למשל, ברור למעיין בלשון תקנות ועידת אשפנבורג משנת תק"ל (1770)[359], ששמנה עשר נציגי הקהילות שעלו בגורל והסכימו פה אחד לכל מה שהציע חכם העיר מיינץ, לא שימשו אלא "חותמת גומי" לתקנות שאותו חכם הוא שיזם וניסח. על תקנה למיעוט הוצאות בסעודות מצוה, שנתקנה בתימן בשנת תרל"ח (1878), חתומים חמישים וששה מנהיגי הקהל[360]. סיבה אחרת להחתמת דמויות מן ההנהגה הרוחנית על תקנות, היא הדרישה לאישור אדם חשוב לתקנות, כדי ליתן להן תוקף הלכתי[361].

על תקנות רבות אנו מוצאים, שחתמו פרנסי הציבור לסוגיהם לצד דמויות מן ההנהגה הרוחנית. כך בקרפנטראץ[362], הסכימו "רוב בנין ורוב מניין חכמי ופרנסי מנהיגי גזברי יועצים ומשתדלים עם הצבור... וכל יחידי סגולה מקטן ועד גדול"; בניסוויז' בשנת תקי"א (1751) נאמר כי נוסף לאלופי הקהל ואב"ד, הייתה גם "אסיפה שלמה", ועל תקנה בפאס[363] נכתב כי חתומים עליה "רוב הקהל ישצ"ו ומן הגב חתמו רבותינו הנז' והנגיד". בתקנות הלברשטט משנת תקל"ו (1776)[364] חתומים "אלופים, פרנסים ומנהיגים עם אלופי דייני דקהלתנו... בצירוף איזה יחידי סגולה". בקושטא[365] חתומים על התקנות משנת תפ"ו (1726) תשעה חכמי העיר, אשר משבחים את "זקני וטובי ומנהיגי וגבירי" העיר אשר התקינו מה שהתקינו.

על אף האמור לעיל, מצינו גם דוגמאות רבות לתקנות, שכל כולן עשויות אך ורק בידי מנהיגי הציבור, או אך ורק על ידי בעלי הסמכות הרוחנית. בפוזנא[366] אנו מוצאים תקנות של טובי העיר, שמספרם נע בין חמישה לאחד עשר, המכונים לעתים "שבעה רועים כלם אנשים חשובים שאזנו ותקנו בעניני מלבושים ובפרט תקוני סעודה". אסיפת חמשים ראשי בתי אב מקהל פיזה צירפה לחמשת חברי ה"מעמד" הנקובים בשמות עוד חמשה "סניורס" אחרים[367], על מנת שכל העשרה יחדיו יקבצו מתוך ספרי הקהל כל התקנות שהתקבלו במרוצת השנים, יקיימו ויבטלו מהן מה שייראה להם ויסדרו הכל בקובץ אחד. במנטובה מינתה הקהילה בשנת שנ"ז (1597) ועדה בת שישה חברים לשם ניסוח הצעה להגבלת ה"פומפה" (=פאר) בתחומים שונים. הצעתה אושרה על ידי ועד הקהילה והוגשה לדוכס, ולאחר שזה אישר אותה, הודפסה בעברית בשנת שנ"ט (1599) והופצה[368]. הליך דומה משתקף גם מתוך תקנות מנטובה תנ"ו (1696). כיוצא בזה, מינה קהל רומא לשם חקיקת תקנות תכ"א (1661), ועדה בת שבעה חברים, ובתוכם רב העיר; האישור הסופי הושאר בידי אסיפת כל הקהל[369]. לעומת אלה, בשאלוניקי[370] יש תקנה משנת שי"ד (1554) שחתומים עליה עשרה רבנים בלבד, וגם על תקנה מהעיר פאס משנת שס"ה (1606)[371] חתומים רק עשרה חכמים.

תקנות מעטות בלבד קובעות מיהו הגוף המוסמך להתיר אותן או לערוך בהן שינויים. כך, בתקנות ונציה[372] משנת ש"ג (1543) נאמר, כי הועד הגדול רשאי לשנותן או לבטלן. מתקני קראקא [373] קבעו בשנת שנ"ה (1595), שעד סוף שנת שנ"ח (1598) אין לגעת בתקנותיהם, ורק אחרי כן יהיה הקהל רשאי לברור שוב אנשים נבונים שיוכלו לשנות, להוסיף או לגרוע בתקנות כפי שייראה להם. בפאס[374], בתקנה משנת תמ"ח (1688), נכתב כי גם לאחר חמש שנים אפשר לבטל את התקנה רק ברשות בית הדין וקצת מראשי הקהל. אולם, כאמור תקנות אלה הן יוצאות דופן, וככלל התקנות אינן מתייחסות לנושא זה.

פרק חמישי: תחילת תוקף התקנה ומועד סיומה

א. תחילת תוקף התקנה

התקנה אינה נכנסת לתוקף לפני פרסומה ברבים, ויש שכניסתה לתוקף נדחה לפרק זמן מוגדר לאחר פרסומה, כדי להבטיח שדבר התקנה יגיע לידיעת כולם ושיוכלו להתארגן לקראת הנורמות החדשות שנדרשים לאמץ. כך לדוגמה, בקושטא נקבע, בשנת תק"ח (1748), שהתקנות יחולו שלושה ימים אחר קריאתם. במונפיראטו[375] נקבע, בשנת שנ"ח (1598), כי תוקף התקנות יתחיל חודש לאחר פרסומן, וכך קבעה תקנת לוגו משנת תצ"ט (1739) לגבי מקצת המלבושים שהיא אסרה (לגבי רוב הסוגים חל האיסור מיד עם פרסום התקנה). בליטא[376] נקבע, כי התקנות יכנסו לתוקף כחודשיים לאחר התקנתן.

ב. מועד סיום התקנה

יש מקומות שבהם תוקנו תקנות ללא הגבלת זמן. כך התקינו בצפרו[377] שבמרוקו תקנה להגבלת סעודות בשנת תצ"ה (1735), וקבעו שהתקנה תעמוד "כל ימי הארץ". גם בוונציה[378], בשנת ש"ג (1543), תוקנו תקנות ללא הגבלת זמן, אך ניתנה סמכות לוועד הגדול לבטל את התקנות בכל עת, אם ימצא זאת לנכון.

בדרך כלל הותקנו התקנות מראש לתקופה מוגבלת של מספר שנים. עם חלוף המועד שנקצב היו מחדשים את תוקף התקנה, אם ראו צורך בכך. אנשי וירונה עשו תקנה "סביב עסק הפומפי" (=הפאר) בטבת שמ"א (1581), והאריכו את תוקפה בשנת שמ"ה )1585) לארבע שנים נוספות[379]; בטבת שמ"ט (1589) חזרו ואישרוה "בכל כל כאשר היא כתובה בדף הנ"ל"[380]. בי"ח טבת שע"ד (1613) הוסכם שם על פריגמאטיקה חדשה, שנועדה להישאר על כנה במשך עשר שנים[381]. אולם כבר בראש חודש אייר של אותה שנה, שבו הייתה תקנת הבגדים אמורה להיכנס לתוקפה, התכנס הגוף המתקן והחליט על "ריגולאציון" לפריגמאטיקה, "כדי להקל קצת איסורה"[382]. עשר שנים היו גם זמנן של תקנות לוגו משנת תצ"ט (1739); תקנות תקכ"ח (1768)[383] נגזרו שם למשך ארבע שנים מיום ליום. כבר הזכרנו לעיל שתקנות קראקא שנ"ה (1595)[384] קבעו, שעד ראש השנה שנ"ט (1599) הן תעמודנה בתוקפן על כל פנים. כיוצא בכך נהגו גם בפאס[385]: רק חמש שנים אחרי תחילת התקנות תהיה סמכות לבית הדין ביחד עם קצת מראשי הקהל לבטלן. תקנת וורמס[386] קבעה שהיא לא תיפקע בשום אופן בלא התרה, שלפני פסח תי"ז (1657) לא יתירוה אפילו הממונים על כך, ומראש נקבע ש"אחר חנוכה תי"ט (1659), זאלן האלופים, פרנסים יצ"ו, בצירוף אייסר קהל, דהיינו כ"ג אנשים, ווידר בורר זיין [= יבררו שוב] בעלי תקנות לעיין ולפקח על תקנות חדשים וגם ישנים, וכל זמן שלא נעשין תקנות חדשות אחר ג' שנים, ישארו תקנות הללו בתקפם". בגונצנהאוזן[387] נקבע בשנת תס"ה (1705) זמן התקנות לשלש שנים. לאחר חלוף ארבע שנים מחדשים[388] את תוקף התקנה לשלש שנים נוספות ומציינים ש"תוך זה הזמן אם יראו המתוועדי' שהוא מהצורך ירחבו הזמן כהנה". הפרגמטיקה הרומית משנת תכ"א (1661), הייתה אמורה להישאר בתוקף במשך חמש שנים; היא שימשה דגם לפרגמטיקה אחרות שבאו אחריה. כרגיל הסתפקו בתום חמש השנים בהארכת הפרגמטיקה הקודמת, בתיקונים קלים. רק בתחילת המאה הנוכחית בוטל התקנון הזה ביטול רשמי סופי[389]. בליטא, שם היה הוועד מתכנס בדרך כלל אחת לשנתיים, היו מתקנים תקנות עד מועד כינוסו של הוועד הבא. עם כינוסו של אותו וועד, היו דנים בו אם יש צורך בחידוש התקנה, אם לאו[390]. גם כשקצבו זמן לתקנתם, בדרך כלל לא ביטלו בכך את סמכות הוועד להחליט על משהו חדש אם יתכנס לפני תום התקופה[391].

קהילות אחרות נהגו לחזור ולהתקין את תקנותיהן פעם אחר פעם לפרקי זמן שוים. היו שגזרו לפרקי זמן של שלש שנים[392], והיו שגזרו לחמש[393], לתשע[394] או לעשר[395] שנים. במנטובה לדוגמה, היו מתקינים בדרך כלל לתקופה של שש או שבע שנים[396], ובמקומות אחרים התקנות היו לתקופות של שמונה ועשר שנים[397]. פעמים שמשך התקנה היה נקבע כפונקציה של החשיבות והחומרה שייחסו לנושא התקנה. כך הוסכם בפוזנא בשנת תפ"ט (1728)[398] כי בגדי משי ייאסרו למשך שמונה שנים, ואילו תכשיטי כסף וזהב - לשמונה עשרה שנה.

בתקנת חסידי גור בירושלים משנת תשמ"ד (1984), נגד שיפוץ דירות, קבועה תחולתה לא לפי תאריך קאלנדארי, כי אם במשך חמש שנות הנישואין הראשונות של כל זוג וזוג.

פרק שישי: ביצוע התקנות

א. פרסום התקנות

לאחר התקנת התקנות היה צורך לפרסמן כדי שיוודע תוכנן ברבים. בחלק מן התקנות הייתה מפורטת בגוף התקנה הדרך שבה יבוא הפרסום.

בדרך כלל פורסמו התקנות במקומות ציבוריים. בוונציה[399] נרשמו פרטי התקנה וניתלו על קיר בית הכנסת, ונראה שככה נעשה גם ברומא[400]. תקנת ההגמון מאימולה בעבור יהודי לוגו משנת תצ"ט (1739), מבקשת לתלותה "במקומות הרגילים בגטו של לוגו" - אולי לוחות מודעות ממוסדים? תקנת מיינץ משנת תקל"א (1771) נועדה "להתפרסם בבית הכנסת"[401] - אם בהקראה או בהדבקה או באופן אחר, לא התברר. בסוף תקנות אנקונה משנת תצ"ט (1739) צויין שהן כבר פורסמו (משמע - לפני שנדפסו, כלומר, כנראה: בהקראה) בבתי הכנסת.[402] ברסיפה[403] נקבעו להקראה שני מועדים בכל שנה: שבת הגדול ויום טוב[404] של סוכות. בפוזנא[405] נרשם בפרוטוקול בשנת תס"ה (1805), כי יש להכריז על תקנות ביום טוב אחרון של פסח "אפילו בעזרת נשים". עוד מוצאים אנחנו בפוזנא[406], שהשמש מצווה להכריז על התקנות בכל ראש חודש, וכי בכל שבת שמברכים את החדש "יעשה החזן מי שבירך למחזיקי התקנות"[407]. תקנה אחרת בעיר זו פוסקת אצל סעיפים רבים (לא פחות מעשרים פעם) "מי שברך" - אפשר שגם כאן הכוונה שיבורך מי שישמע, אבל אפשר גם כן ששליח הציבור יפרש בתוך ה"מי שבירך" הכללי לכל הקהל, את העבריינים המוצאים מכלל הברכה. בתימן[408] הוקראה ההחלטה בכל בתי הכנסת, וכן עשו מנהיגי קהל פיזה[409]. בפנקס הפורטוגזים בהמבורג מוזכר בכמה מקומות[410], שהחלטת ה"מעמד" "הוכרזה מעל התיבות", עם שגם "נרשמה עם יתר התקנות"[411]. ובליטא[412] נרשם בשנת שצ"ד (1634) לאחר כינוס נציגי הקהילות, כי מיד בשוב ראשי המדינה לבתיהם עליהם להכריז, כל אחד בבית הכנסת שלו, על "תיקון המלבושים". בהלברשטט[413] סוכם בשנת תקל"ו (1776), כי את נוסח התקנה בעניין ברית מילה, יש לתלות בכל חדר שנערכת בו סעודת ברית מילה. מהדיר תקנות שנייטאך בגרמנית[414] מודיע, שבשבת שאחרי קבלתן, הכריז עליהן השמש בבית הכנסת באזני כל הקהל.

השפה שבה פורסמו התקנות, הייתה לפעמים הלשון המדוברת באותו מקום[415] (או על כל פנים - לשון היהודים באותה קהילה)[416], במקרים לא נדירים עברית[417], ובהרבה מקרים בשפה בלולהמעברית ושפת הדיבור של אותה קהילה[418].

ב. אכיפת התקנות

כדי שהתקנות אמנם תשפענה, היה צורך, בנוסף לאמצעי שכנוע, כגון הסברת חשיבותן של התקנות והצורך בהן[419], גם בקביעת סנקציות למפירי התקנות, לשם אכיפתן.

מתקיני התקנות היו ערים לצורך בקביעת סנקציות, ותקנות רבות כוללות בתוכן גם את הסנקציות שיינקטו כנגד המפירים. אף בתקנות שלא פורטו בהן סנקציות, ראו המתקנים לנכון לציין שיש להטיל עונשים כבדים על המפירים, ושהדבר מסור לשיקול דעתם של הממונים על שמירת התקנות[420]. היו תקנות[421] שנאמר בהן במפורש שאין להקל, "יהיה מי שיהיה", וכל מי שיעבור על התקנה - - יש להענישו.

תקנות שונות ראו להחמיר בהגדרה של מי שייחשב כעובר על התקנה. תקנה אחת[422] קבעה שסעודה שהוזמנו אליה יותר ממספר המשתתפים המותר, ייחשבו, הן המזמין והן המוזמן, כעוברים על התקנה; יתרה מזאת, גם השמש שמסר את ההזמנה, ייענש באיבוד משרתו. בתקנה אחרת[423], במקרה שאשה הופיעה לשמחה אצל מי שהזמין אותה, בבגדים שנאסרו, חוייב בעל השמחה לגרש משם את האשה, ואם לאו - ייענש; דהיינו - לא רק את האשה ראו כעבריינית אלא גם את בעל השמחה שנתן לה במה להציג עליה מחצות הפאר שלה. כיוצא בזה הטילו הפורטוגזים בהמבורג בשנת תי"ו (1656)[424] את הקנס על התחפשות והוללות רועשת בפורים על ראש המשפחה, אפילו אם הוא לא ידע על העבירה. ולעתים[425] נקבע שיוטל עונש אף על החייטים אשר מתקינים בגדים הנאסרים בלבישה; בקראקא[426] הוחלט בשנת שס"ד (1604) להעביר חייט כזה מאומנותו, וכך נהגו גם עם כובען שעשה כובע יקר יותר מהמותר. ברימנוב[427] גזרו על "החייט אשר יתפור איזה בגד עם מאדע [= אופנה] חדשה" אחרי שקנסו והזהירו אותו בפעם הראשונה, ש"יעבירו אותו כמבואר בפנקס דחבורא חייטים". בעונש של הוצאה מכלל ה'מי שברך', בין הלומדי תורה, ובשלילת הזכויות שיש ללומדי תורה, נקטו באייזנשטט בשנת תקס"ד (1803), נגד אדם שהואשם בכך שאשתו לבשה מלבושים שנאסר ללובשם, ולא זו בלבד, אלא שלא השיב לראשי הקהל כששאלוהו מה דעתו על כך זה[428].

כדי להשלים את יעילות הפיקוח על ביצוע התקנות, נקבע[429] שישמרו בסוד את שמות המודיעים על מפירי התקנות, וזאת כדי לאפשר לאנשים להודיע על עבריינים בלא חשש שייחשפו לציבור ושיבולע להם בשל כך. במנטובה[430], ונציה [431], וירונה [432] וליוורנו [433] ניתן תמריץ נוסף למודיע, והוא שהמודיע יקבל שליש מסכום הקנס שיושת על העבריין; בקראקא בשנת שס"ו (1606)[434] ובלוגו בשנת תקכ"ח (1768)[435] פסקו למלשין אפילו מחצית הקנס. תקנות האשכנזים באמסטרדם[436] מבטיחות לה"אן ברענגר" [= מלשין] - "מתנה הגונה מקהל יצ"ו, והכל לפי הענין". בפיורדא[437], לעומת זאת, הוקצתה למלשין רק החמישית.

הפיקוח על ביצוע התקנות, היה לעיתים מסור בידי אותו גוף שהתקין את התקנות[438] ולעתים נבחר לשם הפיקוח גוף נפרד ומצומצם יותר[439]. תקנות לוגו[440] קבעו שראשי הקהל לבדם מוסמכים לפרש את כוונת התקנות, ושבמקרה של מחלוקת יחליטו עליה ברוב קולות. ברסיפה[441] הוטלה התרת כל ספק שיתעורר, על אותם אנשים שעשו את התקנה שנפל בה הספק. בקושטא[442] נקבע בשנת תפ"ו (1726) כי הדיינים ומורשי הזמן חייבים לפקח על כך ששום בר ישראל לא יעבור על התקנות. בפוזנא[443], אף שאת התקנות התקינו אחד עשר איש, נבחרו "שלושה אנשים תקיפים, אשר ישגיחו בהשגחה מעולה, אם חלילה המצא ימצא יהיה מי שיהיה עובר על איזה תקנה של מלבושים", ולאותם משגיחים נמסרה סמכות "לייסר ולרדות". בקראקא[444] הצביעו בשנת שנ"ה (1595) על "דיא שמשים" שהם "מצווה ועומד אן צו זאגין [= להודיע על] העוברים", ו"פרנס החודש" "מחויב להכריזם בבית הכנסת אין סרבנות [= להכריז על העבריין שהוא "סרבן"]"[445]. בליטא[446] היה "פרנס החודש" ממונה על אכיפת התקנות. כדי להזהיר ולהמריץ את הפרנסים לעמוד על משמרת התקנות, הוחלט שם, כי פרנס החודש, שלא ימלא תפקידו נאמנה, ייענש בחרם.

יש שהקדימו תרופה למכה, כדי למנוע מקרים שבהם יעברו אנשים על התקנות ויהיה צורך להענישם: בטרביץ' בשנת תל"ב (1672)[447] אסרו למזמינים להזמין לשום סעודה שלא על ידי השמש, ולשמש נאסר להזמין שלא על פי פתק חתום על ידי שני פרנסים. על הפרת התקנה נקבע קנס חצי רייכסטאלר על השמש ו‑2 דוקאטים על בעל השמחה. כיוצא בזה, קבעו גם בברלין[448], במץ[449] ובהלברשטט[450] כי את רשימת הקרואים (לברית מילה או לשאר סעודות) יערוך השמש על פי הכללים שנקבעו בתקנות הנוגעות לכך. על השמש להראות את הרשימה לאחד משלושת הפרנסים כדי שהלה יחתום עליה, ורק אחר כך יישלחו ההזמנות. סדר מעין זה קבעו גם תקנות דובנא משנת תע"ז (1717)[451], ועד מדינת ליטא[452], תקנות גלוגאו[453] ותקנות האשכנזים באמסטרדם[454]. כיוצא בכך, במיינץ[455] בשנת תק"א (1741), חוייב המזמין לסעודת מצוה להחתים על פתק ההזמנה את פרנס החודש או מחליפו. להסיר ספק, נקבע בהלברשטט[456], בברלין[457], בפוזנא[458] ובליטא[459], כי אם יטעה השמש את הפרנס ויזמין מעל למותר - ייענש באיבוד משרתו. במץ[460] קבעו שבמסיבה שיש בה ריקודים, ירקדו מי שהוזמנו כדת רק ללא כובעיהם - כנראה כדי להקל על ההבחנה בעת ביקורת פתע בין מי ששהה שם בהיתר ובין מתגנבים אסורים: כי מי שנמצא שם יתר על המנין המותר, אם אין כובעו בראשו, לא יוכל להתנצל בטענה שהוא נכנס רק לפני רגע למסור דבר מה לבעלי הבית. בפדובה[461] נקבעה ביקורת בסעודה לשגרה מחוייבת: "יחוייב השמש לספר (!) היושבין בסעודה, שלא יהיו מן התושבים יותר משמונה עשר בסעודת מילה, מלבד שני רבנים וחזן ושמש, ובסעודת נשואין - שמנה ועשרים בין הכל; ואם יראה שיהיו יותר, יגזור בנח"ש [= בנידוי, חרם, שמתא] על בעל הסעודה שיסיר מהשולחן איש או אנשים העודפים על המספר הנ"ל. ואם יעבור השמש, יובן שיהיה קאסו [= מפוטר] ויפסיד ג"כ שכרו". תקנת וילנא משנת תקס"ט (1809), שאסרה בגדי פאר מסויימים, התירה להשתמש בעשויים כבר מלפני התקנה, אבל קבעה כי "יונח עליהם חותם בכדי שלא יחליפו בחדשים".

בנוסף לממונים על יישום התקנות ועל אכיפתן, קבעו במנטובה בשנת שנ"ט (1598) כי ועדה בת שלושה חברים תהיה ממונה על יישוב ספקות העשויים להתעורר בקשר לביצוע ההוראות שבתקנות[462]. כן קבעה גם הפריגמאטיקה של וירונה משנת שע"ד (1613)[463].

האיום בקנסות הינו יעיל, כמובן, רק כשיש לנקנס ממה לחשוש, אם לא יפרע את הקנס. בתקנות שנתקנו בקהילות שהיו מאורגנות היטב אנחנו אכן מוצאים פירוט לסדרי אכיפה ואפילו לכינון משטרת‑תקנות מיוחדת.[464] אולם יותר נפוץ היה האיום בחרם אוטומטי שיחול על מי שלא יפרע הקנס ולא יסור עד שיפרע אותו.[465] בתקנות שניתקנו בחברה שאין בה אימת בית דין ועונשיו, אין אנחנו מוצאים איום בעונשים. התקנות המאוחרות קרובות יותר ל"עצה טובה" מאשר לפסק מחייב ובעל תוקף[466].

ג. סוגי הסנקציות

העובר על התקנות נחשב עבריין וכמי שעובר על חרם. בקהילות השונות ניתנה סמכות למשגיחים ולממונים על קיום התקנות "לייסר ולרדות ולעשות מעשים"[467]. השאלה היא: מה כלול בסמכות כגון זו?

בפוזנא מצאנו עונשים התלויים לגמרי בשיקול דעתם של "האלופים בעלי התקנות", אשר בידם "מקל ורצועה להעניש כפי אשר יוכלו שאת"[468], והשוטרים, המוסמכים "לעשות למי שיעבור כל הכפיות ונגישות"[469]; וכן מאיימות התקנות של פיזה[470] ב"pena del Arbitrio de los SS.res del mahamad" [= עונש כפי שייראה לעיני אנשי ה'מעמד'].

עונש מקובל לעוברים על התקנות היה קנס[471]. כבר הזכרנו לעיל, שלצורך גביית הקנסות שייפסקו על עבריינים היו מגזמים על מי שנתחייב בקנס עד שיפרע אותו, כמו שהיו [472] שקבעו כי החייב קנס "יובדל מכל דבר שבקדושה ויוכרז בכל בתי כנסיות על פי שמש הקהל ... ויאסר לו בדיקה ושחיטה, ולא ילכו לשמחתו ולא לאבלתו חס וחלילה ובר מינן, ואחרי הוכרז כנ"ל יהיה מובדל מכל דבר שבקדושה כנ"ל עד כי יפרע הקנס". כלומר, הוטל עליו מעין חרם עד שיפרע את הקנס. במץ[473] ציוו ש"הו"ה ב"ה י"ץ זיינן מחויב להשגיח", ואם יימצא עובר על תקנת הסעודה - "דעם זעלביגן זיין שמחה צו פר ביטין" [= למנוע שמחתו מאותו אחד] "עד לאחר פרעון הקנס הנ"ל". מתקני קראקא[474] הודיעו בשנת שע"ה (1595) למתמהמה בסילוק הקנס שהוא "איז גוזל הצדקה". שכיח היה גם שיתוף השלטון הנכרי בכספי הקנס [475]. אם היוזמה לכך באה מצד היהודים או מצד ה"שותף", לא תמיד התפרש [476]; אבל יש לשער שסידור זה הוסיף כוח לגביית הקנסות, וממילא גם כח הרתעה. הכרוז מטעם עיריית פרנקפורט[477] תקנ"ז (1797) מאיים בקנס כספי, ובהתאם לנסיבות אפילו במחבוש, אשר יגזור על העבריין השלטון הנכרי, על פי הודעה כראוי על ידי שר היהודים ("Judenbaumeister" - לא ברור לגמרי אם האיש הזה היה יהודי, או רק "שר לעניני יהודים").

כסף הקנס עצמו היה ניתן לעתים למטרות צדקה: גמ"ח, ת"ת וכד'[478]; מתקני קראקא[479] קצבו בשנת שנ"ה (1595) חלק מהקנס "לבדק בית הכנסת" וחלק אחר "לצדקה". פריגמאטיקת וירונה, משנת שע"ד (1613) שילשה את הקנס "באופן זה: השליש למגיד, והשליש לאוספיטאלי מהמינדיקאנטי [= אכסניית הקבצנים], והשליש לבדק הבית"[480]. בתקנות מץ מוזכר בכל עניין קנס, שהוא בדרך כלל בסך רייכסטאלר או דוקאט אחד, ולא נאמר שם מי ייהנה ממנו; אבל בתקנות תנ"ב (1692)[481] נקבע קנס בסך עשרים רייכסטאלרים למי שיעיז למסור תפירת בגדים לגוי, ושם נאמר בפירוש שהוא יהיה לטובת העניים. והנה בשנת תנ"ז (1697)[482] חזרו וחייבו באותו סכום לאותה מטרה את מי שנתן ביד המשרתים כסף לשם בזבוז במשחק.

יש שקבעו שלבים אחדים בחומרת העונשים: בוירונה[483] התחיל בפריגמאטיקה משנת שע"ד (1613) סולם העונשים בקנס שלשה דוקאטים; בפעם השנית הוכפל הקנס והועמד על עשרה דוקאטים בשלישית, ומשם והלאה נפל העבריין "בפח החרם לבד מעשרה דוקאטי בכל פעם... והגם שלא יוודע לשום אדם העובר, כשיעבור ג' פעמים יפול בחרם הנ"ל מעצמו". גם הפרגמאטיקה ברומא משנת תכ"א (1661)[484] איימה על העבריין במדרג שלם של נזיפה-נידוי-שמתא-חרם, אשר היה בסמכות מועצת הששים לגוזרם, ואשר לפי כללי הטכס ענה הקהל על הכרזתם "אמן".

יש שהחמירו יותר ונקטו בחרם ונידוי חברתי, כבר בשלב מוקדם יותר. צירי ועידת וליאדוליד, קצ"ב (1432)[485] נידו והחרימו כל מי שיעבור על דבר מכל תקנותיהם. בשאלוניקי נאמר[486]: "שהאיש אשר ימרה את פינו... נרדוף אחריו עד ישוב ונחם, ולא נטפל בשמחתו, ולא נכנס בביתו ולא בקהלו בזמן שמחתו עד ישוב בתשובה שלמה". בחרם איימו גם תקנות אייזנשטט[487]. קדושי קהל קראקא[488] גזרו בשנת שס"ד (1604) חרם מיידי ואוטומאטי על מי שיעיז לקנות זר ביותר מג' זהובים; ואולם הרושם המתקבל מפירוט העבירות והעונשים בתקנות קראקא הוא, שאין ה"חרם" הזה נחשב יותר חמור או מרתיע מן הקנסות הרגילים. לעומת זאת מסבירים מתקני פיזה בפתיחה לקובץ התקנות, שראו צורך לכנס ביחד כל התקנות שנחקקו מכבר ולבטל ביטול רשמי את שלא הוכנסו לקובץ, "כי יש אשר עליהן עונש נידוי וחרם ואינן נשמרות לפי שאין הקהל יכול לעמוד בהן" ונוטלים עליהם אשם - משמע, שהיו מתיראים מהיות מנודים או מוחרמים. בקושטא[489] נאמר בשנת תפ"ו (1726), כי העובר על התקנות הוא בכלל ארור ושום בר ישראל לא ישתתף עמו לא באבלו ולא בגילו, ויהיה מובדל מעדת ישראל. במנטובה[490] הוחלט באמצע המאה השמנה עשרה[491] להודיע בפירוש ובהחלט כי העובר יהיה מנודה ומוחרם מרגע העבירה, ולא תהיה התרה לנידויו כי אם בהסכמת כל הועד הקטן. ופן ידמה לו העבריין, שהשאול - בית מנוס לו, גזרו באמסטרדם[492] שמי שמת מבלי לפרוע קנסותיו ייקבר בלא טכס ובלא כבוד - אלא אם כן ישלמו בעבורו יורשיו או שאר באים מכחו.

עונש אחר שהיה מקובל, הוא גערה וביוש. בהחלטת בית הדין בתימן בשנת תקפ"ח (1828)[493] נאמר כי ההולך לסעודה שנאסרה, עובר על התקנה ועל השבועה, וראוי לגעור בו ולביישו. עונש הביוש היה מקובל גם בפוזנא[494], ואף כי לא פרטו באיזה אופן ייעשה הביוש, נאמר בהכללה כי יש לנקוט בחרפות ובביושים. כבר הזכרנו תקנת קראקא משנת שנ"ה (1595)[495] להכריז על עבריינים בבית הכנסת 'אין סרבנות' [= שהם סרבנים]. גם הוידוי בבית הכנסת ובקשת המחילה[496], עניינם גם ביוש העבריינים.

גם כן בקראקא מצאו בשנת שנ"ה (1595) תקנה גם למי שלא השיגה ידו לשלם קנס כספי: מי שבאה לבקר את היולדת מחוץ לחוג שהותר לו הדבר[497], או נער שליח שהעביר הזמנה מעבר למנין הקרואים המותר[498], מושיבים אותם 'בתפיסה'. במחבוש כעונש לעברייני תקנות, איימו גם תקנות פראג משנת תקכ"ז (1767)[499], לוגו[500] ופיזה[501]; וכבר הזכרנו את כרוז עירית פרנקפורט משנת 1797.

תקנות לוגו[502] עוד הוסיפו ואסרו על עברייני מותרות לעלות לתורה, ועל סדרני הקריאה להעלותם, ומעבר לכך גם אסרו לעבריינים לבא לבית הכנסת בשעת התפילה, וגם הרב חוייב לאסור על כל בני הקהל להתפלל אתם במניין. לגבי נשים עברייניות לא הוזכר קנס, ומקום מאסרן - ביתן, אלא אם כן יצוה הארכיבישוף אחרת; אבל גם הן היו בכלל האיסור לבקר בבית הכנסת.

היו עונשים שנתקנו לתקנות מיוחדות: באיסור על מלבושי פאר נקטו בפאס[503] בעונש של החרמת המלבוש. בקראקא[504] תיקנו בשנת שס"ד (1606) להחרים לטובת העניים כובע שעלה יותר מהמקסימום הקצוב בתקנות; כלי יותר מדי יקר שנשלחה בתוכו מתנה - זכו בו המשרתים[505]. בפוזנא[506] היו מחרימים מלבוש שלבשוהו בניגוד לתקנות, מוכרים אותו ונותנים את התמורה לעניים, ופעמים - משום "מיגדר מילתא" - הרחיקו לכת עד כדי כך שהוחלט על שריפת הבגד בחצר בית הכנסת. בבוסקוביץ[507] גזרו שאשה שתימצא חובשת כובע "גלינצר או פרעגיר מיצל" מבלי שתהיה זכאית לכך על פי התנאים שקבעה אותה תקנה, ייתלש מעל ראשה הכובע באמצע הרחוב.מאייזנשטט[508] נודע לנו על מעשה באשה שהופיעה בבית הכנסת עם אביזר מותרות אופנתי (שנגדו כנראה אפילו לא הייתה תקנה מפורשת), שזיעזע את מנהיגי הקהל כל כך, ששלחו מיד משלחת לבעל המתגנדרת, ומשלא הראה עצמו שותף לזעזועם, הוענש בשלילת זכויות הכבוד שלו כתלמיד חכמים, ובמחיקת שמו מרשימת ה'מי שברך' לשלש שנים.

תקנת מץ משנת ת"נ (1690) קבעה כי "שליח הציבור חייב לעשות בכל שני וחמישי אחרי קריאת התורה ולפני החזרת הספר להיכל, 'מי שברך' לכל הקהל", אבל להוציא מכלל הברכה "מי שעבר על התקנות הנ"ל בסתר ולא נתן את הקנס הנ"ל מעצמו"[509].

ד. האמנם נאכפו התקנות?

בפנקסי הקהל במזרח אירופה נאמר בפירוש בכמה מקומות, כי רבים עוברים על התקנות[510]. במקור נוצרי עירוני מהמבורג [511] (דו"ח תחקיר שנמצא בתיק בגנזך מועצת העיר), משנת 1733, אנחנו קוראים: "מיותר להכתיב ליהודים סדרי מלבושים, כי יש להם כבר משלהם". ובהמשך: "אבל הניסיון מורה שהתקנת תקנות מלבושים היא טירחת שוא". ר' יחזקאל לנדא[512] זורק מרה בתלמידיו: "כבר זה יותר משנתיים, הוכרז[513] באיסור בית-דין על המנעלים הצבעיים ושאר מיני צבועים, רק הקהל חידשו בהם, שכבר נעשה בהיתר, והנה עתה זה זמן רב, ובוודאי לא נשאר זכר מן הראשונים, וכמה הולכים במה שנעשה אחר ההכרזה ועוברים על גזירת בי"ד, והנה הם אין רוצים ללכת במנעלים פשוטים, והקב"ה משלם מדה כנגד מדה, ובעוונותינו הרבים מתים הילדים והמה צריכים ללכת יחף שבעה ימים". אף העובדה, שהתקנות חוזרות ונשנות לפעמים במרווחי זמן קצרים, מלמדת אותנו שקיומן היה רופף, ומשום כך היה צורך לחזור ולחזקן כל כמה שנים[514]. פעמים צויין שהסיבה לכך היא התרשלות הממונים על הביצוע[515].

התגובות לכך שהתקנות לא היו תמיד כולן אפקטיביות, היו שונות: יש שכאשר נוכחו לדעת שהתקנות לא פועלות פעולתן, ראו לנכון לבטלן. כך ארע, למשל, במנטובה[516]: התקנה שתוקנה שם בשנת שנ"ט (1598) בוטלה כעבור שלוש שנים, אף שתוקנה לשבע שנים. יש שכאשר נוכחו לדעת, כי אין התקנות מקויימות, ביטלו בשקט את עונש החרם. היינו, משנתברר כי רבים עוברים על התקנה, הוחלט לבטל את תוקף החרם, מבלי לגלות זאת ברבים[517]. ויש והסתפקו בכניעה פאסיבית למצב שנוצר, בכך שנמנעו מלנקוט יזמה לחידוש תקנות שלא השפיעו, כפי שארע בתימן[518].

אבל הייתה גם גישה שונה בקהילות אחדות, שמיאנו להיכנע למצב של אי ציות לתקנות. בליטא התמודדו עם המצב על ידי תוספת חומרות לתקנות שלא נשמרו. וכך נכתב בפנקס מדינת ליטא בשנת שצ"ז (1637): "אודות תיקוני בגדים ומלבושים, אשר כבר נתייסדו מאז וועד אב שפח"ל [= שפ"ח לפ"ק (1628)], ואין משגיחין בהם, עלה ונגמר: כל המבואר למעלה כן יקום, ועוד החמירו ביותר כמבואר למעלה. תיקון בגד סמי"ט [=משי] הוסיפו לאסור אסור גמור"[519]. גם בקראקא[520] הולכות ומחמירות התקנות מפעם לפעם.

בדרך זו הלכו גם בוונציה, שם הוחמרו התקנות שעניינן בגדים ותכשיטים, משנת ש"ג עד שנת ש"ח[521]. במנטובה[522] ניסו לילך בדרך זו, ובשעה שראו שאין התקנות מקויימות, החמירו אותן. אלא שהחמרה זו הביאה לערעור וללחץ ציבורי לביטול התקנות, שאמנם הביא בסופו של דבר לביטולן. בלוגו[523] הוכפל בתקנות שנת תקכ"ח (1768) סכום הקנס שקבעו תקנות תצ"ט (1739).

קהילות אחרות[524] בחרו בדרך הפוכה: שם הקלו בתקנות, מתוך תקוה שמה שיותר קל לקיימו אכן יקויים מעתה בפועל.

פעמים סברו, שיש לענוש על התרשלות באכיפת התקנות. כך מצינו בפנקס ליטא[525]: "מחמת שעינינו רואות העדר קיום התקנות מחמת התרשלות ורפיון ידי המנהיגים מליתן עין השגחתם על משמר קיום תקנות, על כן עלה ונגמר לגזור מהיום בעונש חמור על כל פרנס החודש ... באם שלא יעמוד על המשמר קיום התקנות".

במקומות אחרים סברו, שהשיטה הנאותה היא הליכה בדרכי נועם, ועל כן ניסו לפעול בדרך של שכנוע לקיים את התקנות. בקהילת קרפנטראץ פנו לשליח שבא מארץ-ישראל והזדמן לקהילתם שישפיע בכוח אישיותו ומעמדו כשליח הארץ הקדושה, כדי שהקהל יבצע את האמור בתקנות. כל זאת עשו לאחר שהגיעו למצב שתואר אצלם כך: "זה קרוב לח"י חדשים... נמנינו... בהסכמת כולנו למגדר מילתא... במניעת תכשיטי כסף וזהב... עינינו הרואות... כי רבים אשר אתנו עברו על איזה פרטים מההסכמה הנ"ל, מהם בשאט ונפש ומהם בשגגה... וכל קהלתנו צווחי ככרוכיא ואין דבריהם שוים..."[526].

הדרכים השונות שננקטו לא הניבו את הפרי המקווה. המנהגים העממיים היו כנראה מושרשים עמוק, וקשה היה לאנשי הקהילות לעזבם בעקבות תקנות[527]. אף השפעת הסביבה על היהודים ובמיוחד על נשותיהם היוותה גורם חשוב לאי קיום התקנות[528]. נראה שגם העונשים והסנקציות שנזכרו בתקנות היו מכוונות יותר להרתעה מלהפעלה[529], וגם עובדה זו תרמה לכך שהתקנות לא קויימו ולא נאכפו כראוי.

היו גם מקרים של התקוממות נגד ההתערבות הרודנית בשמוש הפרט במשאביו לפי טעמו שלו. בשאלוניקי חרז לץ מרדן[530]: "... וכל אשה יפת תאר לא תעדה עדי כי אם עגיל וכומז... ושלא יאכלו בסעודת החתן \ כי אם תרש ובגתן \ ואבירם ודתן בגינת הביתן \ עוד הסכימו שבמקום שש ורקמה ושני עם עדנים והמחלצות והגליונים \ שתצאנה במחצלת של קנים ותחת מק ותחת פתיגיל מחגורת שק והטבעות ונזמי האף ילכו לחרי האף...". תקנות מץ היו כל כך דקדקניות, שמתנגדים מסויימים פנו בגללן לערכאות[531]. גלח אחד בשם אבה גריגואר טען, שהתקנות איימו על היחידים בעונשים שלא נשמעה דוגמתם, כעונש על רצונם להיות נקיים או לפזר מעט פודרה בשערם.

פרק שביעי: המחוייבים והפטורים

על השאלה: על מי חלו התקנות, ומי היו פטורים מעולן, קשה לתת תשובה חד משמעית. פעמים שהיו הבדלים בין מקום אחד למשנהו, ופעמים שאף במקום אחד היו הבדלים בין תקנות בענין פלוני, שאינן חלות על חוג מסוים של אנשים, לתקנות בעניין אלמוני, שאינן חלות על חוג אנשים אחר. היו תקנות אשר מעצם טיבן לא היה הכרח שיחולו על כל הציבור. כך למשל, אם הנימוק להתקנת תקנה, היה החשש שהמותרות יגרמו להתרוששותו של מי שנוהג עצמו במותרות, הרי שניתן היה לפטור את העשירים מאותן תקנות, משום שלגביהם לא קיים חשש זה[532]. היו גם תקנות, שאף על פי שלאור הטעמים להתקנתן, היה מקום שיחולו על הכל בשווה, הרי שסיבות חיצוניות הצריכו מתן פטורים והקלות.

א. המחוייבים

יש תקנות שנאמר בהן במפורש, שהן חלות על כלל הציבור[533]. יתר על כן, היו שאף הדגישו, כי "החשוב חשוב קודם, יקדם עצמו לדבר מצוה, להכניס את ראשו בעול תיקונים"[534]. יש אשר בגלל עבירה על איסור, שהיה שוה בכל, שילמו ראשי הקהל קנס כפול[535].

יש תקנות שבהן הורחב מאד חוג האנשים עליהם הן חלות. כך למשל, קבעו במונפיראטו[536] "אלו נערות שיש להם קנס כדין הנשואות כל אותן שהן בנות עשר שנים ומעלה ודינן שוה לנשואו' …". כן צויין גם במנטובה[537], כי נכנסים תחת עול התקנות, כל מי שגילו עשר שנים ומעלה; כלה הבאה מחוץ לעיר ונישאת לחתן מקומי - חלות על שניהם התקנות למחרת בואה; וגם אורחים הבאים לעיר שלא על מנת להשתקע, חייבים לקבל עליהם את ההגבלות לאחר שלושים יום, כשאר תושבי המקום. תקנה אחרת שם[538] חלה על כל "איש או אשה קטן או גדול מה' שנים ומעלה בין מעיר מנטובה בין מכל המנטובאנו". במץ[539] קבעו שהתקנון יחייב את " כל מי שבדעתו לתקוע אהלו כאן בק"ק מיץ אפ' על ג' חדשים דהיינו ח' ימים שבא לכאן מחויב לקיים את התקנות". ואף מי שהיה בעיר שתוקנו בה תקנות ועזב לעיר אחרת, לא נמלט מעולן של התקנות. כך מצאנו[540] שבני קהילת פאטראס הסכימו וקיבלו עליהם, בעניין מלבושים, לבל ילבשו בגדי משי רק מגון אחד נאות, כגון מושקי או שחור; וכששאלו את רשד"ם האם תקנה זו חלה על תושבי פאטראס הגרים בליפאנטו (והם שם רוב התושבים), השיב להם, שמכיוון שאסרו בחרם - החרם חל על האנשים, ולכן גם אם עברו לעיר אחרת, התקנה מחייבת אותם.

ב. פטורים בהתאם למצב כלכלי

ברובן הגדול היו התקנות חלות על דל כעשיר בלא הבדל [541], אולם היו מקומות שבהם נקבע, שהגבלות מסוימות, כמו אלה שהגבילו את מספר האנשים שמותר להזמין לסעודה, תהיינה בהתאם לעושרו של האדם. כך הוסכם בזאלקווא[542], כי מספר המוזמנים לחתונה ולברית מילה יהיה בין עשרים לשישים - בהתאם להכנסתו של בעל השמחה. בתקנות דומות בברלין[543], קבעו שכל מי שיש לו מעל סך מסוים, רשאי להוסיף מוזמנים מעל למכסה שנקצבה, לפי עושרו. ובניקולשבורג[544] התירו לעשירים להזמין כפליים מהמכסה שהותרה לאחרים. מסובכים יותר היו סולמות דרגות העושר שלפיהן הותרו בפיורדא בשנת תפ"ח (1728) הוצאות מופרזות בדרגות שונות של הפרזה - לכמה סוגים של סעודות מצוה נקבעו המדרגות בסכומים שונים. בקראקא[545] דורגו ההגבלות במספר הקרואים לברית או לפדיון[546], בפאר הבגדים[547] ובענידת תכשיטים[548] לפי הסכומים הניתנים ל"סכום"[549], וכיוצא בזה עשו גם בטרביץ' בשנת תל"ב (1672)[550].

גם על המאכלים העולים על השלחן בסעודתם של אמידים לא הוטלו הגבלות כפי שהוטלו על עניים - כך מצינו בהלברשטט[551], שלמי שאינם אמידים נאסר להגיש יין למזומנים כאוות נפשם, ואילו לעשירים מותר. בפראג[552] הונהגו בשנת תקכ"ז (1767) באותו ענין שלש דרגות, לפי גובה המס השנתי שפורע בעל השמחה. בפיורדא בשנת תפ"ח (1728)[553] אמנם הושם גבול גם ליינם של עשירים, אבל הותר להם להגיש יותר משהותר לשאר בני אדם. גם בתחום המלבושים, יש[554] ופטרו את העשירים ממגבלות בעניין מלבושי פאר. בלונדנבורג[555] קבעה תקנה מאלול תנ"ז (1697) תפריט לאמרות הזהב המותרות לבגדים הניתנים לכלה, בהתאם לשווי הכללי של הנדוניה.

ג. פטורים מחמת מעמד או תפקיד

יש ומעמדם או תפקידם של אנשים שונים העניק להם פטור מתקנות שונות. כך מצינו, שבתקנות שעניינן איסור ענידת תכשיטים, היו כאלה שניתן להם פטור מעולן של התקנות או מחלקן. במנטובה [556], וירונה [557], ונציה[558] ופוזנא [559] הוצאו הרופאים מכלל תקנות המלבושים[560], וכן גם רבנים (פעמים - הרב הראשי של אותו מקום [561], ופעמים - כל מי שמכירים בו בעלי התקנות כלמדן). הם היו רשאים ללבוש גם בגדים יקרים ולענוד תכשיטים ככל העולה על רוחם[562]. כנראה מפני שפטורים כאלה היו רגילים בתקנות, טרחו מתקני אה"ו[563] להודיע בפירוש, כי תקנותיהם מחייבות גם נשיהם ובניהם של רופאים. (זכות יתר אחרת ניתנה לרופאים בהלברשטט[564]: שם הותר להזמין אותם לסעודת הברית מחוץ למניין הקרואים.) הפורטוגזים בהמבורג[565] הסכימו בשנת תכ"ז (1667), להוציא מכלל תקנת הלבוש הצנוע והמעטה העליון את כל הנשים השייכות לבתיהם של שליחי המלך.

גם שאר נושאי משרות צבוריות, כגון רבנים ואבות בית דין, נפטרו מתקנות שהגבילו מלבושי פאר ותכשיטים[566]. בפוזנא559, בניסוויז'[567] ובדובנא[568] הוסיפו גם את אשת הרב או אשת אב בית הדין לכלל הפטורים, וכן גם במץ[569]; שם ניתנו לטובי הקהילה פטורים גורפים מהגבלות שונות.

יש תקנות שבהן צויינו שמם של אלה הפטורים מעולן של אותן תקנות. כאלה הם דוד משער אריה הרופא, ושלמה מן האדומים המשורר, שפטרום מהגבלות על מלבושים[570], וכמותם גם מילדולה ואשתו, ושלמה חיים סיניגו, אשתו ובנו, שהיו קרובים למלכות[571].

ד. פטורים כלליים בהתאם לנסיבות

פטורים והקלות שונים נבעו ממצבים ומתנאים מיוחדים המצריכים התחשבות והסרת המגבלות שבתקנות.

לגבי תקנות שעניינן מלבושים, נקבע במנטובה בתחילה[572] כי יהיה היתר לבנים עד גיל שלוש עשרה, ולבנות עד גיל שתים עשרה, ללבוש בגדים שלבישתם נאסרה על מבוגרים, פרט לבגדים הרקומים זהב וכסף שלבישתם נאסרה גם על ילדים. שלש עשרה היה גיל המחוייבות של בנים גם באחת מתקנות ניצה משנת תקמ"ה (1785)[573]; תקנות אחרות[574] חייבו בנות מגיל תשע ומעלה. בווליאדוליד הוחל בשנת קצ"ב (1432) משטר המלבושים רק על בני חמש עשרה ומעלה. הבחורות הפנויות, וכן הכלות עד תום שנת הנישואין הראשונה, הוצאו שם מכלל איסור בגדי התפארת ותכשיטי הזהב והפנינים[575]. מאוחר יותר נקבע בוירונה[576] ובמנטובה[577] כי התקנות מחייבות מגיל עשר שנים ומעלה. ברומא[578] החמירו בשנת תכ"א (1661) עם בנות מגיל שלש עשרה. קהל לוגו השאיר בשנת תצ"ט (1739) בהיתרה את גלימת הארגמן האדומה, שנאסרה לגברים, לבני הנעורים עד מלאות להם עשרים שנה[579]; בתקנה יותר מאוחרת מאותו מקום[580], הוצאו ילדים עד גיל שלש עשרה מהגבלת מספר הקרואים לסעודות.

בתקנות שונות[581] הודגש כי האיסורים חלים גם על בנות הנישאות. אף על פי כן, היו פטורים והקלות שונים שנבעו מהתחשבות במצב המיוחד ובצרכים המיוחדים שיש לכלה לפני הנישואין ותיכף לאחריה: כך נקבע למשל בונציה[582] כי חמישה עשר יום קודם לחופה וחודש לאחריה רשאית הכלה ללבוש כל שברצונה, כולל השמלות האסורות בדרך כלל בלבישה. גם בקראקא[583] התירו בשנת שס"ד (1604) לכלה, במשך שבוע אחרי "קניין התנאים", וכן שבוע לפני החופה וחודש אחריה, להתקשט כל צרכה לפי יכולתה. בפראג החמירו בשנת תס"ב (1702)[584] יותר: ההיתר היה רק תחת החופה, ודווקא לבתו של מי שפורע המס, בשמלת טאפט כפול דווקא, אבל לא של דמסט, אטלס [=אריג משי רך וחלק] או קטיפה. במונפיראטו[585] פורטו סוגי הלבוש שמותר לכלה ללבוש במשך שנה מכניסתה לחופה. בוירונה החליטו בתחילה בשנת שמ"א (1580)[586] ש"הכלות, שנה אחת קודם החופה וכן שנה אחרי החופה יוכלו להלביש כאוות נפשם". אולם אחר כך[587] הם עשו פריגמאטיקה שאיסוריה חלו גם על הכלות, אלא שהקלו להן מעט בקישוטי זהב, ורק במשך שנה שלאחר החופה. לבסוף[588] חזרו והקלו עוד יותר על הכלות. במנטובה[589] נקבע כי נערה מקומית הנישאת לחתן שאינו מבני המקום, רשאית לענוד בביתה עדיים כל זמן שהחתן נמצא בעיר.

בועידת וליאדוליד קצ"ב (1432)[590], הותרו כל הבגדים האסורים מחמת פאר, לרגל קבלת פנים חגיגית של פריץ או פריצה, וכן בחגיגות ריקודים ובאירועים חברתיים כיוצא באלה[591].

לגבי מה שהותר ונאסר לחתן, מצויות גישות מנוגדות: בליטא[592] נאסר עליו ללבוש בגדי פאר. בניסוויז' לעומת זאת נאמר בשנת תקי"א (1751), כי עד השבת הראשונה אחרי החתונה, מותר לו לחבוש יארמולקע [=כיפה] מצופה זהב.

הקלות ופטורים שונים ניתנו כתוצאה מהתחשבות במועדי ישראל השונים ובחגיגיות הסובבת אותם. כך למשל, בשלוש רגלים הותר בליטא[593] לנשים ללבוש צעיף שהיה אסור ללובשו בימות החול, ובמעהרין[594] הותר ללבוש בשבתות ובימים טובים מלבושים רקומים. בפוזנא[595] היה היתר כזה בשלש רגלים, ובנוסף להן רק בשבתות שמוציאים בהן שני ספרי תורה. בוירונה[596] קבעו בשנת שמ"א (1580) ש"כל הנשים יוכלו ללבוש כחפצם בשעת קריאת המגילה, וכן ביום שמחת תורה". מתקיני קראקא[597] שקדו על פירוט מדוקדק של שיעור המוֹתרות המוּתּרות בימים טובים ובשבתות מיוחדות לחתנים וכלות, יולדות ועשירים מדרגות שונות. תקנות ועידת הסן תע"ט (1719)[598], המחמירות מאד בדרך כלל, מוציאות מכלל הנשים האסורות בבגדי פאר, את היולדות הקמות ממשכבן, הסנדקיות, המוליכות הכלות תחת החופה, וחברות הכלה הבאות לחתונה.

פרק שמיני: תקנות נגד מותרות בדורנו

א. הקדמה

כבר ציינו למעלה, במבוא המבוא, שתופעת התקנות נגד מותרות בדורנו נצטמצמה, והיא קיימת כיום רק בחוגים ה"חרדים", ובעיקר בקהילות החסידים שבתוכם[599]. עוד צייַנּוּ, שבנוסח התקנות לא נזכר כל עונש או חרם, שיוטל על מי שיפר את התקנות, וניתן להגדיר אותן יותר כ"עצה טובה", מאשר כפסק הלכה מחייב[600]. כן צויין, כי שלא כבעבר, שהתקנות היו מתפרסמות במקום ציבורי, הרי שבדורנו נשלחות הן לעתים קרובות לבתי מי שידועים כמשתייכים לאותה קבוצה[601]. הבדל נוסף שניתן למצוא בין התקנות בעבר לתקנות בימינו הוא, שבעוד שבעבר היו חתומים על התקנות רבנים ופרנסי ציבור, הרי שבדורנו אין חתומים על התקנות אלא רבנים ואדמו"רים, ואילו מקומם של הפרנסים נפקד מן החותמים. דבר זה מעיד על מעמדם של הפרנסים כיום, שאינו כבעבר.

התקנות עוסקות בנושאים שונים, ואולם הנושא המרכזי, שעליו ישנן תקנות בדורנו, הוא החתונה וכל הכרוך בה. הסיבה לכך היא, שהחתונה נחשבת לאירוע המרכזי בחיי האדם, ולכן הוא ומשפחתו מתאמצים ביותר לערוך אותה בצורה מכובדת ביותר, דבר הכרוך בהוצאות גדולות מאוד, ואלה גררו אחריהן תקנות המגבילות את ההוצאות.

הרקע לתקנות רבני בני ברק משנת תשל"א (1971), שהן מן התקנות הראשונות בדורנו, דומה לרקע שהיה במקומות שונים בתקופות קדומות יותר. עליית רמת החיים בישראל הביאה למירוץ ראוותני של חגיגות הנערכות ברוב פאר. אנשים שלא יכלו להרשות לעצמם חגיגות ברמה גבוהה, התאמצו וקיימו חגיגות כאלה, תוך שהם נכנסים לקשיים כספיים ולחובות, ובלבד שלא יפגרו אחרי חבריהם ומכריהם. תופעה זו גרמה לכמה אנשים בבני ברק, בשנת תשל"א (1971), להקים תנועה שמטרתה לרסן את הצריכה המופרזת. התנועה פנתה לרבנים שונים בעיר ושיכנעה אותם להוציא תקנון נגד המותרות הקיימות בשמחות בכלל ובשמחת החתונה בפרט[602]. עיון בתקנות אלה מראה שמדובר בדרך כלל בתקנות אשר אינן יורדות לפרטי הפרטים, אלא ממליצות ומכוונות לצמצום באופן כללי[603]. תקנות מאוחרות יותר, בקהילות החרדים בארץ-ישראל (ירושלים ובני ברק) ובארה"ב, שמחבריהם הושפעו כנראה מהיוזמה של רבני בני ברק, עוסקות לעתים קרובות בפרטי פרטים ואינן מסתפקות בדרישה כללית לצמצום. אפשר, שבתוך ציבורי היעד היותר מוגדרים של תקנות אלה, יעילה יותר ההשגחה ההדדית, ויותר מרתיע החשש לביקורת מצד החברים, הצפויה למי שעובר בגלוי על פרט שנאסר בפירוש.

ב. תקנות בענייני חתונה

התקנות בעניני חתונה עוסקות בכל הנושאים הקשורים לחתונה. בשורות הבאות נראה מה נתקן לגבי כל נושא בתקופה האחרונה.

1. סעודת אירוסין (תנאים) - בבני ברק[604] נקבע שאין לערוך סעודה זו באולמות. אצל חסידי גור[605] תיקנו שלסעודה זו מותר להזמין, מלבד הקרובים, רק עוד עשרים אנשים. אצל חסידי באבוב[606] ובעלזא[607] הוסיפו על שתי הגבלות אלה, אף את התפריט של הסעודה "מזונות, יי"ש ופירות בלבד". בעדה החרדית[608] קבעו לעשות את התנאים בחוג המשפחה וללא עשיית סעודה כלל.

2. שבת חתן וכלה - אצל חסידי גור[609] נקבע שבקידוש שלאחר עליית החתן לתורה מותר לתת אך ורק משקאות ומזונות, ואת הסעודה יש לערוך בחוג המשפחה ומספר המוזמנים שאינם מבני המשפחה יהיה לכל היותר עשרים. אצל חסידי בעלזא[610] ובאבוב[611] תוקן שלמסיבה הנערכת לכלה בשבת זו יוזמנו חברות הכלה בלבד.

3. מתנות ותכשיטים לחתן ולכלה - בבני ברק[612] נקבע בצורה כללית שיש לצמצם בהוצאות למתנות ותכשיטים לחתן וכלה. אצל חסידי בעלזא[613] (וכעין זה אצל חסידי באבוב[614]) נפרטו הדברים: מתנות לחתן - ש"ס, שעון, טלית צמר תורכי עם עטרה קלועה ושטריימל. מתנות לכלה - תכשיטים עד שווי אלפים וחמש מאות דולר, ומתנה לכלה בליל החתונה תהיה בשווי עד חמש מאות דולר.

4. הזמנות - אצל חסידי בעלזא[615] ובאבוב[616] נתקן שאין להדפיס הזמנות יקרות, אלא פשוטות וממוצעות בלבד.

5. האוכל בקבלת הפנים - בבני ברק[617] ואצל חסידי גור[618] נתקן שבקבלת הפנים יש לתת רק כיבוד קל, דהיינו משקאות ומיני מזונות.

6. סעודת החתונה - רבני בני ברק[619] קבעו שבהזמנות יש לכתוב שהקהל מוזמן לקבלת הפנים ולחופה, ואילו את הקרובים והמוזמנים לסעודה יש להזמין בהזמנה מיוחדת, וזאת על מנת לצמצם את הקרואים לסעודה. כן נקבע שם, שיש לעשות הפסקה גדולה ככל האפשר בין החופה לסעודה, אף זאת מאותה הסיבה. בסעודה עצמה תהיה רק מנה עיקרית אחת: "דגים או בשר עם התוספות השייכים לזה"[620]. אצל חסידי גור[621] נקבע שאין להזמין לסעודת הנישואין יותר ממאה וחמישים מוזמנים, מלבד קרובי המשפחה, בעוד שלשאר המוזמנים ינתן כיבוד בלבד לאחר החופה. בבעלזא ובבאבוב החמירו יותר: מותר להזמין שלושים וחמישה מוזמנים מכל צד בלבד, דהיינו שבעים מוזמנים בסך הכל, מלבד קרובי משפחה[622]. בתקנות העדה החרדית[623] החמירו עוד יותר וקבעו שבסעודת החתונה יהיו רק משפחת החתן והכלה, ואילו יתר הידידים יסתפקו בכיבוד קל.

7. פרחים על השולחנות - בבני ברק[624] נקבע, שאין להניח פרחים על שולחנות האורחים. אף דבר זה נתקן לנוכח הנוהג לקשט את שולחנות המוזמנים במאות פרחים העולים הון רב.

8. תזמורת - אצל חסידי באבוב[625] נקבע שמספר הכלים בתזמורת יהיו ארבעה, ובמקרים מיוחדים חמישה.

9. שבע ברכות - אצל חסידי גור הגבילו את מספר המוזמנים לשמחת שבע ברכות ל"מחותנים והבנים ועוד עשרה אנשים"[626]. לאחר זמן, כשנוכחו לדעת שההוצאות של שבת ה"שבע ברכות" עולה לפעמים יותר מהוצאות החתונה עצמה, קבעו שאין להזמין לסעודה בשבת זו, אלא את ההורים, הבנים, האחים והגיסים, משני הצדדים. לברכת המזון בלבד ניתן להזמין את מי שרוצים[627].

10. קניית דירה לחתן ולכלה - בבני ברק[628] קבעו שעל מעוטי היכולת לצמצם בהוצאות לרכישת דירה. אצל חסידי גור[629] תוקן (בתחילת שנת תשל"ח (1977)) שאין להוציא יותר מסך של מאתים ועשרים אלף ל"י כולל המשכנתא, ואם המדובר בדירה בירושלים, שמחירי הדירות בה גבוהים, לא יותר מסך מאתים וששים אלף ל"י.

11. גימור וריהוט הדירה - רבני בני ברק[630] קבעו שיש לצמצם בהוצאות לרכישת רהיטים. חסידי גור בירושלים[631] אוסרים לצפות קירות חדרי האמבטיה, בתי השימוש והמטבח בחרסינה צבעונית או בכל קרמיקה אחרת שהיא טובה, יפה או יקרה יותר מהפשוטה ביותר. לשטח החרסינה במטבח נקצבה מידה מצומצמת, וכן לגודל הארונות המטבח. השיש של משטחי העבודה במטבח חייב להיות מאבן דקה (עד 3 ס"מ) ורכה ("חברוני" או "פקיעין"). עוד אסור לצפות קירות הבית בטפטים או לרצף את הדירה במרצפות גדולות יותר משנמצאו שם בעת הכניסה לתוכה. שטיחים גדולים אסור לא רק לפרוש על הרצפה, אלא אפילו להכניסם לדירה.

ג. תקנות בנושאים נוספים

אף שכאמור הנושא המרכזי הנידון בתקנות דורנו הוא החתונה, מכל מקום לא נפקד מקומם של נושאים נוספים, ואף להם מוקדשות מספר תקנות בימינו.

רבני בני ברק[632] אסרו לערוך באולמות סעודות מצוה שונות - ברית מילה, פדיון הבן, בר מצוה, קידוש להולדת הבת. אצל חסידי גור[633], ההגבלה אינה במקום הסעודה, אלא במספר המוזמנים: בסעודת בר מצוה וברית מילה מותר לשתף, פרט לחוג המשפחה, עשרים אנשים בלבד. הכיבוד המוגש בבר מצוה יכלול משקאות ומזונות בלבד. ובתקנה מאוחרת יותר הגדירו יותר את סוג העוגות: לא להביא עוגות שעולות "הון תועפות" אלא רק "עוגות פשוטות"[634]. אצל חסידי בעלזא[635] מחמירים יותר במספר המוזמנים: בסעודת ברית מילה, פדיון הבן ובר מצוה, מותר להזמין, פרט לבני המשפחה, רק עשרה אנשים. את הסעודות יש לעשות אם אפשר בבית, או באולם שליד בית המדרש, או באולם קטן. לסעודות אלה אין להדפיס כלל הזמנות. סעודה נוספת היא זו הנעשית עם תחילת לימוד הילד בחומש. אף בה אין להזמין אלא את בני המשפחה.

לבסוף נציין, שנושא הלבוש והתכשיטים המפוארים, אשר קיבל התייחסות רבה בתקנות קדומות, אינו מופיע כלל בתקנות דורנו. אפשר שהסיבה לכך היא, שהתמריץ העיקרי להפרזה בהוצאות על עניינים מיותרים הוא קנאת איש מרעהו והחובה המדומה להשתוות לזולת, וכנגד זה הנזק החברתי העיקרי הוא עירעור היסוד הכלכלי של הפרטים המשתייכים אליה. בחברתנו לא מקובלת כלל "חובה חברתית" ללוות כסף כדי לקנות תכשיטים ובגדים מפוארים, או לקנותם בהקפה בסכומים גדולים, ולכן לא כל כך שייך בעניינים אלה חשש ההתרוששות בגלל טירוף התחרות. ואולי, אחרי שתתפשטנה ותתקבלנה ותקויימנה בכל הציבור הנהגות הרבנים שפורסמו כבר, הם יפרסמו תקנות חדשות בדבר העניינים הדחופים פחות?