תרופות על הפרת חוזה, סעיף 10

חוק לישראל

עריכה שיטתית ועדכנית של המשפט העברי
כיסוד לחקיקה ולפסיקה
על פי סדר חוקי מדינת ישראל

בעריכת נחום רקובר

פיצויים בשל הפרת חוזה

הזכות לפיצויים
פיצויים ללא הוכחת נזק
שמירת זכות
פיצויים בעד נזק שאינו של ממון
הקטנת הנזק
פיצויים מוסכמים
פיצויים וביטוח

נחום רקובר

©
מורשת המשפט בישראל
ירושלים תשס"ד-2004
יוצא לאור בסיוע משרד החינוך
מינהל התרבות

חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), סעיף 10

הזכות לפיצויים

הנפגע זכאי לפיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב ההפרה ותוצאותיה ושהמפר ראה אותו או שהיה עליו לראותו מראש, בעת כריתת החוזה, כתוצאה מסתברת של ההפרה.

הזכות לפיצויים ביחסי עובד-מעביד

כאשר מעביד חוזר בו, ההפסד שנגרם לעובד הוא בדרך כלל כספי, דהיינו, אי קבלת השכר המובטח. לעומת זה, כאשר עובד חוזר בו עלולים להיגרם למעביד נזקים מסוגים שונים.

המשנה (בבא מציעא, דף עה ע"ב), מכנה גם נזקים אלה בלשון 'דבר האבד', והיא נותנת שתי דוגמאות לנזקים כאלה, וכך נאמר שם:

"שכר את החמר ואת הקדר להביא פרייפרין וחלילין לכלה או למת, ופועלים להעלות פשתנו מן המשרה וכל דבר האבד".

חלילין לשמחת כלה או להלווית המת הם דבר נחוץ בזמנו, שלא ניתן להידחות, אבל אין במניעתם הפסד כספי. ובכל זאת הם מוגדרים כ'דבר האבד' = 'הפסד רצון', בלשון הריטב"א (ב"מ, שם).

[בפוסקים נידונו מקרים נוספים מקרים של 'הפסד רצון' כגון: מלמד - שכל רגע שהתלמיד בטל הוא הפסד שאינו חוזר (שו"ת מהר"ם, סימן שפז, בשם רבי שמשון בן אברהם; שם, סימן תעז; וראה ש"ך, חו"מ, סימן שלג, ס"ק כו); גבאי ושליח ציבור כשאי אפשר להשיג כמותם (שו"ת בנימין זאב, סימן רכה, וכן כתב בשו"ת שבות יעקב, חלק א, סימן ו); משרת אצל בעל בית שצריך לו וקשה לו בלעדיו (תרומת הדשן, חלק השו"ת, סימן שכט, הביאו הרמ"א, חו"מ, סימן שלג, סעיף ה, וראה מה שביארו דבריו, בש"ך, ס"ק כג, נתיבות המשפט, ביאורים, ס"ק ח, ובשו"ת ושב הכהן, סימן יג); מינקת לתינוק, אם אינו מוצא אחרת (מחנה אפרים, הלכות שכירות פועלים, סוף סימן סימן ז); סופר סת"ם, לכתיבת ספר תורה (שו"ע, חו"מ, סימן שלג, סעיף ה, וראה חידושי רע"א על גיליון השו"ע, שם, ד"ה סמ"ע אות ב)].

לעומת דוגמאות אלה, השורה פשתנו במים ושכר פועלים להעלותו, אם לא תיעשה המלאכה בזמנה יתקלקל הפשתן, ויגרם נזק ממוני לרכוש המעביד (או שלא יוכל להשלים את המלאכה, כי "לא היה מוצא אומן נכנס למלאכת חבירו לא שנא פועל ולא שנא קבלן, והוי כדבר האבד". שו"ת הרא"ש, כלל קד, סימן ב).

יש גם מצבי ביניים, בהם אמנם לא נגרם נזק לרכוש המעביד כתוצאה מחזרת הפועל, אלא שאם תופסק העבודה, לא תהיה תועלת בחלק שכבר נעשה.

לדוגמה, שליח להביא איגרת למקום פלוני, וחזר בו השליח באמצע הדרך. או עבודה שהיתה אמורה להביא רווח למעביד, ואם תיעשה לאחר זמן, לא יפיק ממנה תועלת (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג, חלק ד (דפוס פראג) סימן תעז).

כאשר הפסד הממון מתבטא ב'מניעת הרווח', כתב בשו"ת מהר"ם רוטנברג (שם, וכן כתב בהגהות אשר"י, בבא מציעא, פרק ו, סימן ו, בשם אור זרוע), שהשוכר פועלים לעשות לו דבר שנמכר עכשיו ביוקר, ולאחר זמן יוזל, הרי זה 'דבר האבד'.

אלא שלא מבואר בדבריו, האם כוונתו שהפועל יתחייב לשלם גם את הפסד הריווח? או שמא נחשב 'דבר האבד' רק לענין שאין הפועל רשאי לחזור בו, והמעביד רשאי לשכור על חשבונו פועל אחר, או להטעותו. בתשובתו הוא דן במלמד שחזר בו, ואגב כך הוא מזכיר את הדוגמה של הפסד הריווח. מכאן ניתן להסיק שדינם שווה. וכמו שבמלמד אין תשלום על הפסד הלימוד, שאין כאן נזק של ממון, כך בהפסד של מניעת הריווח אין חיוב תשלום.

וכן דעת החזו"א (בבא קמא, סימן כג, ס"ק כב,כה), שמניעת הרווח, נחשב כ'דבר האבד' רק לענין "שוכר עליהן או מטען", אבל לא לענין תשלום ההפסד, אם לא מצא לשכור פועל אחר.

(וראה פתחי חושן, שכירות, פרק יא, סעיף יד, הערה לז ד"ה ומשמע בדברי הגרעק"א).

אך מה הדין כשהמעביד לא הצליח להטעות את הפועל לחזור לעבודה, ולא השיג פועל אחר אפילו בתוספת שכר, ונפסד הענין ולא יצא לפועל, האם זכאי המעביד לפיצוי על ההפסד?

בהפסד רצון (חלילים לכלה) - הואיל ומדובר בנזק שאינו של ממון, אין הפועל חייב בפיצויים בגין עגמת נפש (מהרי"ח הובא בהגהות אשר"י, בבא מציעא, פרק ו, סימן ב; ריטב"א, ב"מ, דף עה ע"ב ד"ה השוכר; תרומת הדשן, חלק השו"ת, סימן שכט; רמ"א, חו"מ, סימן שלג, סעיף ו. וש"ך, שם, ס"ק מ).

בהפסד ממון - לדעת הריטב"א (חידושי הריטב"א החדשים, הוצאת מוסד הרב קוק, בבא מציעא, עה ע"ב, וכן הובא בשיטה מקובצת, שם, בשמו). גם במקרה של נזק ממון, מוגבל חיובו של הפועל עד כדי שכרו. ואם נמצא ממון שלו תחת ידי המעביד, עד כדי אותו ממון.

אולם אח"כ כתב בשם רבו [=הרא"ה] שדין זה הוא בפועל שההסכם עמו נעשה בעל פה, בדיבור ובלא 'קנין'. אבל פועל שהתחייב ב'קנין' לעבוד, או שכבר קיבל כל שכרו, "הרי המלאכה מוטלת עליהן, ואפילו אם נאנסו חייבין להשלימה על ידן או על ידי אחרים, או לשלם מה שהפסיד בעל הבית".

גם לדעת רבינו יחזקיה (הובאו דבריו בהגהות אשר"י, בבא מציעא, פרק ו, סימן סימן ב, ד"ה ואם). חייב הפועל לשלם את כל הפסדו של המעביד, ולא רק שכר פועל חליפי. אלא שהוא מסייג את החיוב בכך, שבשעה שהפועל קיבל עליו את העבודה, היה ניתן להשיג פועלים אחרים, או שהפשתן לא היה שרוי. כלומר, שאם הוא לא היה מקבל עליו את העבודה, לא היה נגרם הנזק. אבל אם הפשתן כבר היה שרוי, או שלא היה ניתן להשיג פועל אחר, אין הוא חייב בתשלום הנזק, אלא רק בשכר של פועל חליפי, כאמור למעלה (וכן פסק בתרומת הדשן, חלק השו"ת, סימן שכט. וראה אוצר מפרשי התלמוד, בבא מציעא, דף עה ע"ב, עמ' תקמח-ט).

לעומתם דעת הרמב"ן היא (בבא מציעא, דף עו ע"ב ד"ה והוי, הובאו דבריו בבית יוסף, סימן שלג, אות ג. וכן כתבו: חידושי הר"ן, שם; בית הבחירה למאירי, שם, בפירוש המשנה, דף עה ע"ב סוף ד"ה אמר), שאין הפועל חייב בנזקי המעביד.

ופירש בקצות החושן (סימן שלג, ס"ק ג). שחיובי הפועל מקבילים לחיובי המעביד. המעביד התחייב לשלם לפועל את שכרו, ולכן בחזרתו הוא חייב לפצות את הפועל על הפסד השכר. לעומתו הפועל התחייב לעשות את מלאכת המעביד, ובחזרתו הוא חייב לקיים תנאו, וזה על ידי תשלום שכר פועל חליפי. אך אין 'אומדנא' על התחייבות לשלם מעבר לכך גם בגין הנזקים (במחנה אפרים, הלכות שכירות פועלים, סימנים ו-ז, כתב שבחזרת פועל אין לחייב מדין 'גרמי'. מפני שבגרמי צריך שהנזק יבוא מיד, וכאן בזמן שנשכר לו לא גרם לו שום נזק. אבל במעביד, בשעה ששכר אותו, גרם לא שלא ישכיר עצמו למעביד אחר, וההפסד בא כבר באותה שעה).

ובנתיבות המשפט (שם, ביאורים, ס"ק ג), מבאר את חיובי הפועל מכח תקנת חכמים (לפי שיטתו בחיובי המעביד, שגם הם מכח תקנת חכמים), והתקנה היתה רק לשכר פועל חליפי, ולא לתשלום הנזקים האחרים.

אבל הש"ך (שם, ס"ק לט), כתב שאין מחלוקת להלכה בין הרמב"ן לשיטות האחרות, מפני שכל אחד מהם דן על מקרה אחר.

הרמב"ן מדבר באופן שהיה המעביד יכול להטעות את הפועל או לשכור פועל אחר, ומשלא עשה כן, ההפסד מוטל עליו. ואילו הריטב"א בשם הרא"ה, ותרומת הדשן מדברים באופן שלא היו מצויים פועלים אחרים, או שנפסד מיד, לכן ההפסד על הפועל (וראה שיטה מקובצת, בבא מציעא, דף עו ע"ב ד"ה וזה לשון שיטה, שכתב, "אלא שבא להודיענו, שאם היה יכול להטעותן או לשכור עליהם ולא עשה, דאפשר דפטירי מהפסד הנאבד, כיון דאיהו גרם לנפשיה. וצריך לי תלמוד").

בכך מסביר הש"ך את שיטת הרמ"א, שמביא בתחילת דבריו את שיטת הנ"י והרמב"ן, ואילו בהמשך מביא את שיטת תרומת הדשן והמהרי"ח בהגהות אשר"י, משמע שגם הרמ"א הבין שאין מחלוקת ביניהם (וכן משמע בנחלת צבי, חו"מ, סימן רצא, שגם כן נוטה לפסוק כדעת הש"ך ולחייב את הפועל על כל ההפסד ב'דבר האבד'. גם בשו"ת הר הכרמל, חו"מ, סימן י, הובא בדברי גאונים, כלל קה, סימן א, דן במי ששכר בעל עגלה להסיע אותו למקום אחר, ולבסוף חזר בו העגלון, ולאחר שהוא דן בדיני חזרת פועל הוא מוסיף: "וכל זה בלא דבר אבד, אבל בדבר אבד כמו הנוסעים על הירידים וכיוצא בזה, שוכר עליהן או מטען, ואם אינו מוצא אחרת לשכור וגם לא מועיל הטעאה אז צריך העגלון לשלם לו כל ההפסדים... דנהי דאינו יכול לכופו לעשות מלאכתן להיות כעבד אצלו, מכל מקום צריך להכשיר נזקו".).

להלכה כתב החזו"א (בבא קמא, סימן כג, ס"ק כה), שמחמת מחלוקת הפוסקים אין לחייב את הפועל על הפסדים, אלא עד כדי שיעור שכרו או כשהמעביד מחזיק בידו ממון של הפועל. אבל אם תפס המעביד ממון של הפועל אחר כך, אין תפיסתו מועילה, ומוציאים מידו ואינו יכול לטעון 'קים לי'.

ומכל מקום, נראה ש'לצאת ידי שמים' הפועל חייב לשלם הפסד הרווחים ובודאי את הפסד הממון עצמו, כמו שכתב בספר חסידים (סימן תקצח, במהדורת הרב מרגליות, הוצאת מוסד הרב קוק. הובא גם בנימוקי פסק הדין, פד"ר חלק טו, עמ' 237), במי שגזל ממון חבירו.

עוד דן החזון איש, במקרה שהמעביד לא שכר פועל אחר ביוקר ונפסדה הסחורה, האם חייב הפועל לשלם לפחות כנגד השכר שהיה עולה לשכור פועל אחר להציל? שהרי שכר זה היה מוטל עליו, ועכשיו הוצאה זו נחסכה ממנו.

לדוגמה, הסחורה שוה מאה שקלים, ותמורת העבודה היה הפועל מקבל עשרים שקלים. כשניתן היה להשיג פועל אחר תמורת שלושים שקלים, חייב המעביד לשכור את הפועל האחר והתוספת תשולם על ידי הפועל שחזר בו. אם המעביד לא שכר פועל אחר, הפסד הסחורה עליו, אך האם הוא יכול לתבוע מהפועל את השכר שהיה זכאי לשלם על חשבון הפועל שחזר בו? וכתב החזו"א, "ומסתבר דזה חייב הפועל".