מורשת המשפט בישראל
The Jewish Legal Heritage Society

חוק לישראל עריכה שיטתית ועדכנית של המשפט העברי כיסוד לחקיקה ולפסיקה על פי סדר חוקי מדינת ישראל בעריכת נחום רקובר נשוא המחילה ברוך כהנא © מורשת המשפט בישראל ספריית המשפט העברי ירושלים תשס"ח-2008 יוצא לאור בסיוע משרד התרבות והספורט - מינהל התרבות תוכן העניינים מסים ריבית כתובה שותפות חיוב פועל לעבוד זכות פועל לעבוד זכות פועל לחזור בו איסור הלנת שכר שכיר ערבות חיוב אדם לפנות דבר שלו מרשותו של אחר תשלומי תרומה גזל קרן וחומש שחייב גזלן שנשבע לשקר גזל הגר כופר קנס זכות קדימה של נושה מום במכר ואונאה שוחד זכות לטעון טענת הגנה דמי שכירות חובת שמירה סידור לחייב (זכותו שהחייב לא יגבה ממנו דברים בסיסיים הדרושים לו) חובת מלוה להשיב עבוט אחריות לווה באונס מחילה על מחילה התחייבות מחילה על חיוב להישבע מחילה על זכות שאינה ממונית מחילה שגורמת למוחל צער הגוף נשוא המחילה בפרק זה נעסוק בדיני המחילה על חיובים מסוימים, ככל שדיני המחילה משתנים בגלל ייחודו של אותו חיוב. מסים אם הקהל, או טובי העיר שנתמנו מדעת הקהל, מחלו לאדם אחד על המסים, המחילה תקפה, ואין צריך קנין ולא שטר[344], כמו שכל מחילה תקפה בלי קנין[345], ועוד, שכל דבר שהציבור עושה תקף אף בלי מעשה קנין. ריבית לווה ששילם ריבית, מוטל על המלווה להחזירה לו[346]. אבל לפי רוב הפוסקים, הלווה יכול למחול למלווה על חובתו להחזירה לו, כמו שנגזל יכול למחול לגזלן על חיובו להשיב לו, ואין בכך איסור ריבית[347]. אבל יש אומרים שלא מועילה מחילת לווה למלווה על חובתו להחזיר לו את הריבית, משום שלדעתם גם בכך יש איסור ריבית[348]. לדעה זו אין מועילה מחילה אף על ריבית דרבנן[349]. כתובה לא מועילה מחילת אשה נשואה על עיקר כתובתה (מאתיים זוז לבתולה, מאה לאלמנה)[350]. כמו כן, בעל המתנה עם אשתו בשעת הנישואין שתקבל פחות מהסכום הקבוע של עיקר הכתובה, התנאי בטל[351]. טעם הדבר הוא שאסור לשהות עם אשתו בלי כתובה[352], ואם תועיל מחילה, כל אשה תמחל לבעלה, כי דעתה של אשה קרובה לבעל, ותפקע תקנת חכמים שתיקנו חיוב כתובה[353]. חכמים קבעו שלא מועילה מחילה, כדי לחזק את דבריהם, את התקנה שעשו שהבעל חייב לתת לאשתו כתובה[354], שמאחר שכתובה היא דבר שכיח, עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה[355], כדי שלא תהיה קלה בעיניו לגרשה[356]. ועוד, שלא סמכה דעתה במחילה זו[357], ויכולה לטעון "צחקתי עליך, אמרתי דברי הבאי"[358]. אבל אם לא רצה להמשיך לחיות עמה, מועילה מחילתה[359], שהרי אז אין מקום לחשש שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, ואין לנו ענין לעשות שלום ביניהם[360]. מאותה סיבה, יש תוקף למחילתה אם מחלה רק על זכותה לקבל כתובה אם ימות הבעל, אבל שמרה על זכותה לקבל כתובה אם יגרשנה, שהרי במצב כזה אינה קלה בעיניו להוציאה[361]. מאותה סיבה, יש תוקף למחילתה אם מחלה לו סמוך למותו[362], שהרי אז לא משנה אם תהיה קלה בעיניו להוציאה. אם מכרה את הכתובה לאדם אחר, מועילה מחילתה עליה[363], כדין מוכר שטר חוב, שיכול המוכר למחול עליו[364], כי היא מוחלת לבעלה בלב שלם, כיון שבלאו הכי לא תקבל את הכתובה[365]. כמו כן, מועילה מחילת אלמנה על כתובתה[366], שהרי אז אין מקום לנימוק שאסור לשהות עם אשתו בלי כתובה[367]. אם הבעל כתב לה עיקר כתובה כדינה, והאשה כתבה לו "קיבלתי כך וכך" ובאמת לא קיבלה, יש אומרים שאין בכך כדי להקטין את חיובו כלפיה[368]. אבל יש אומרים שאכן חיובו מוקטן עקב כך[369]. כל האמור הוא על מחילת עיקר הכתובה, שבלעדיה אסור לשהות עם אשתו. אבל מועילה מחילה על תוספת כתובה[370]. הקהילה יהודית במרוקו תיקנה תקנה, בשנת שס"ג, שלא תועיל מחילת אשה אף על חלק מכתובתה או מנדונייתה, מפני שיש בכך פגיעה ביורשיה, ומחילתה תועיל רק באישור ב"ד[371]. אבל אם המחילה נעשתה במסגרת פשרה, או שהבעל שילם לה סכום מסוים כדי שתמחל לו על הכתובה, זאת בגדר מכירה ואינה כלולה בתקנה[372]. מה כוללת המחילה: המוחלת כתובתה איבדה כל תנאי כתובה[373]. היא הפסידה גם את נדוניתה אם אינה בעין. אבל יש אומרים שלא הפסידה את נדונייתה אא"כ אמרה "כל מה שבשטר מחול לך"[374]. גם באותם מצבים שאין מועילה מחילת כתובה, כאמור, רק עיקר הכתובה אינו נמחל, אבל תנאי הכתובה נמחלים[375], מפני שדי בכך שיישאר חיוב עיקר הכתובה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. אבל אם אמרה בפירוש "אני מוחלת רק על הכתובה ולא על תנאי הכתובה", תנאי הכתובה אינם מחולים[376]. מחילת הכתובה כוללת מחילה על זכות האשה למזונות לאחר מות הבעל[377], מפני שמזונות אלו הם אחד מתנאי הכתובה, ומחילת הכתובה מבטלת גם את תנאי הכתובה[378]. יש אומרים שהמחילה אינה כוללת מחילה על זכותה למזונות בחיי בעלה[379], מפני שזכותה למזונות בחייו אינה מתנאי כתובה אלא חכמים תיקנו שתקבל מזונות כנגד מעשה ידיה[380]. משום כך, גם אם מחלה תנאי כתובה, יש לה מזונות, משום שבחייו אינם קרויים תנאי כתובה[381]. ועוד, שגם אם נאמר שיש חיוב מזונות בחיי הבעל מצד תנאי כתובה, וחיוב זה נמחל במחילת הכתובה, עדיין חייב הבעל במזונותיה מצד שמעוכבת מלהינשא מחמתו[382]. לעומתם, אחרים אומרים שמוחלת כתובתה אין לה מזונות אף בחייו[383], מפני שהמוחלת כתובתה כאילו מוחלת במפורש על כל החיובים הנוספים שהבעל חייב לה[384]. יש אומרים שמחילתה אינה כוללת מחילה על חיוב הבעל לתת מזונות לבנותיה[385], מפני שחיוב זה אינו תלוי בכתובה אלא הוא תנאי בפני עצמו[386]. לעומתם, אחרים אומרים שגם חיוב זה נמחל[387], כי היא כאילו מחלה בפירוש על כל החיובים שהוא חייב לה[388]. שותפות ראובן ושמעון שהשתתפו לזמן קצוב לעסוק במשא ובמתן בשותפות ממון, ועשו על כך קנין, ובתוך הזמן אמר ראובן לשמעון שהוא מוחל לו על חיובו להמשיך בשותפות (כי ראובן עצמו רצה להפסיק), ושמעון הסכים - מחילת ראובן מועילה בלי קנין, ואינו יכול לחזור בו מהמחילה[389]. אבל אומנים שעשו בקנין שותפות לעסוק במלאכה, יש להם דין פועל, שגופו קנוי, ולכן לא נמחל חיובם זה לזה אלא במחילה בקנין[390]. שותפים במטלטלין, שהסכימו לחלוק לפני הזמן הקבוע למכירת מטלטלין אלו, יש בכך מחילה על השעבוד שיש זה על זה לשמור על חלקו של האחר ולתקן את ענייניהם, והיא אינה צריכה קנין, שהרי חלוקת השותפות לא מוציאה שום דבר מרשות אחד מהם אלא רק מבררת מהו חלקו של כל אחד, וכיון שהשעבוד נמחל, כל אחד מהם יכול לדרוש מחברו לחלוק, כי כל אחד יכול לומר "איני מוכן שאדם זר יעסוק בסחורה שלי"; ודוקא שותפים בקרקע יכולים לחזור בהם גם אחרי שהסכימו לחלוק[391], כי כל אחד מהם מוחזק בכל הקרקע, וכדי להוציא מרשותו, צריך קנין שמועיל בהקנאת קרקע[392]. כל זה במחילת שותף תוך כוונה שחלקו יישאר שלו, אלא שהשותפות תיפסק. ענין אחר הוא מחילת שותף על חלקו, תוך כוונה שחלקו ייקנה לשותף האחר. אם מדובר בשותפות בנכס, זוהי מחילת בעלות, כפי שנראה בפרק על מחילת בעלות. וכך נפסק בראובן ושמעון שעשו בשותפות עסק עם בעל יער, לחטוב ממנו עצים; ואמר שמעון לראובן "אני מוחל לך על כל העסק" - נפסק שהמחילה לא מועילה, כי העסק היה קנוי לשניהם, וצריך קנין כדי שחלקו של שמעון ייקנה לראובן[393]. אבל אם זאת היתה רק שותפות עסקית בסכום ממון, מועילה מחילה כזאת, שכל הרווחים יהיו שייכים לנמחל[394]. יש מי שאומר ששותף לא יכול למחול לשותפו על חוב שמישהו חייב לשותפות ועוד לא פרע, כי מחילה שייכת רק בדבר שהנמחל מוחזק בו, ולא בדבר שאינו בידו וצריך שיתן לו אדם אחר, וכאן שותף זה אינו חייב לשותפו בקשר לחוב של האדם הזר, וכדי שהשותף האחר יקנה את חלקו של השותף הראשון בחוב, צריך מעמד שלשתן, אבל לשון מחילה לא מועילה[395]. חיוב פועל לעבוד בדרך כלל, פועל יכול לחזור בו מחיובו לעבוד אף באמצע היום[396]. אבל יש מצבים שאינו יכול לחזור בו, כגון במלאכה שהיא בגדר "דבר האבד". במצבים כאלו, יש אומרים שגם אם המעביד שמחל לפועל על חיובו לעבוד, אינו מחול, כי גופו קנוי למעביד כמו בעבד עברי[397]. אבל יש אומרים שמועילה מחילה לפועל[398], מפני שלדעתם פועל אין גופו קנוי למעביד[399]. לגבי שכר שקיבל הפועל כבר: אם המעביד מחל לפועל, כגון שאמר לו "לך", אף שקיבל את כל שכרו, הפועל א"צ להחזירו, כי גם השכר נמחל[400]. אבל זאת דוקא אם אינו דבר האבד, שבלאו הכי הפועל היה יכול לחזור בו, ומכאן שהמעביד התכוון למחול על השכר; אבל בדבר האבד, שאינו יכול לחזור בו, אולי המעביד התכוון למחול רק על חובתו לעבוד, ואין הוכחה שמחל על השכר, ולכן חייב להחזיר את השכר[401]. זכות פועל לעבוד פועל או אומן שחזר בו מרצונו לעבוד, אינו יכול לחזור בו מחזרתו, כי מחל בכך על זכותו לעבוד, ודי באמירה, כי אין גוף המעביד משועבד לו[402]. זכות פועל לחזור בו פועל לא יכול להתנות שלא יוכל לחזור בו, כי זה לא מחילת זכות ממונית, אלא התורה היא שמקנה לאדם את האפשרות להפסיק את שעבוד גופו, וזה כמו התנאה על אונאה או שמיטה, שלא מועילה[403]. איסור הלנת שכר שכיר פועל יכול לעשות תנאי עם המעביד שלא יעבור על "בל תלין", אם ילין את שכרו[404], משום שבכך הוא מוחל לו[405]. ערבות מלוה יכול למחול לערב על ערבותו[406], כגון אם יאמר לערב "אני פוטרך מקנין על הערבות" או "מחול לך החוב שאתה חייב לי"; אבל אם אמר "איני רוצה בערבותך", לא נפטר, כי מפרשים שהתכוון שאינו מסתפק בערבותו בלבד אלא רוצה עוד ערב[407]. חיוב אדם לפנות דבר שלו מרשותו של אחר אם בית נפל לגינה של אחר, בעל הבית חייב לפנות את אבני הבנין מהגינה. אם אמר בעל הבית לבעל הגינה "האבנים יהיו שלך", והסכים בעל הגינה, בעל הגינה אינו יכול לחזור בו, כי בכך שהסכים, מחל על זכותו לתבוע מבעל הבית להוציא את האבנים מגינתו[408]. תשלומי תרומה זר שאכל תרומה בשוגג, חייב לשלם לכהן קרן וחומש. לא מועילה מחילה על חיוב זה[409]. ניתנו לכך נימוקים אחדים: א) חיוב התשלומין הוא לכפרה ואינו מוגדר ממון, שהרי גם זר שאכל תרומה של עצמו חייב לשלם, קרן לעצמו וחומש לכהן[410]. ב) מאחר שיש גזירת הכתוב שהזר חייב לשלם פירות שראויים להיות תרומה ואינו יכול לשלם כסף - לכן אינו תלוי בבעלים[411]. כלומר, גזיה"כ זו מראה שהכפרה נוצרת ע"י ההפרשה ולא ע"י הנתינה לכהן, ולכן לא מועילה מחילה, כי הכהן אינו בעל דבר למחול לו שלא יצטרך להפריש[412]. זאת ועוד: מחילה נחשבת כקבלה[413], ולכן רואים כאילו הכהן קיבל מהזר, אבל הרי לא די בכך, אלא צריך שיחול שם "קודש" על התשלומין, ואם הכהן מוחל, הוא כאילו מקבל דבר של חולין כתשלומין, שלא מועיל[414]. ג) המחילה עלולה לגרום תקלה לזרים, שיאכלו תרומה, ויצפו שכהן ימחל להם על חיובם[415]. ד) לא מועילה מחילת שום כהן, כי החייב יכול לתתו לאיזה כהן שירצה[416]. גזל אם הודה הגזלן לנגזל שגזל ממנו, הגזל הופך להיות כפקדון ביד הגזלן[417]. כמו כן, הנגזל יכול לזקוף את הגזל כחוב רגיל על הגזלן[418]. מאחר שהנגזל יכול למחול לגזלן לגמרי[419], שאז קונה הגזלן את החפץ בקנין חצר, לכן גם כאן מניחים שמחל לגזלן ברצון גמור על חיובו בהשבת הגזילה בתור גזלן כדי שיהיה פקדון או מילווה בידו, ואין זה "פיטומי מילי"[420]. קרן וחומש שחייב גזלן שנשבע לשקר גזלן שכפר ונשבע לשקר חייב לשלם קרן וחומש. מועילה מחילת הנגזל על תשלום זה[421]. בפשטות, הטעם הוא שזה חיוב ממוני[422]. בכל זאת, יש בתשלום זה מרכיב של כפרה, שהרי אם הביא את קרבן האשם שהוא חייב להביא בגין שבועת השקר, לפני ששילם את הקרן, לא יצא ידי חובה[423]. הפרשנים הסבירו בדרכים שונות מדוע מועילה המחילה אף שהתשלום בא לכפרה, בשונה מחיובים אחרים שלא מועילה בהם מחילה מפני שהם באים לכפרה. א) אף שהתשלום הוא כפרה לגזלן, אין זאת שהכפרה היא ע"י נתינה בעלמא, אלא הכפרה היא ע"י שהוטל עליו חיוב ממון גמור לשלם לנגזל, ומאחר שעצם החיוב הוא ממוני, מועילה מחילה על תשלום זה; ולכן יש הבדל בין תשלום זה לחיוב כופר, שאין מועילה בו מחילה (כפי שנראה להלן): כופר הוא בסופו חיוב ממון, ומ"מ לא מועילה מחילה כי הסיבה היא כדי שיתכפר, ואילו בתשלום הגזלן, עיקר סיבת החיוב היא חיוב ממון, אלא שממילא הוא גם מתכפר, לכן מועילה מחילה[424]. ב) התשלום על שבועת הפקדון בשקר שונה מתשלומי תרומה, שתשלומי תרומה הם רק לכפרה, שהרי יכול לשלם לכל כהן שירצה, אבל התשלום על שבועת הפקדון אינו תולדה מחיוב הכפרה אלא חיוב מצד עצמו, אלא שכשמשלם הוא גם מתכפר, והכפרה היא תולדה מתשלום החוב, ולא יכול לשלם לכל מי שירצה אלא רק לנגזל, וכשנמחל לו התשלום, פוקע חיובו, ואם יתן לו אחרי המחילה, זו מתנה בעלמא, ולא יכפר עליו, ומ"מ אינו חסר כפרה, כי רק אם חייב לשלם ואינו משלם, חסרה לו כפרה[425]. ג) התשלום על כפירת ממון, כיון שבא לכפר על שבועה הנובעת מממון, יש בו גם צד כפרה וגם צד ממון, ולכן יכול למחול, ואילו תשלומי תרומה שבאים לכפר על איסור בלבד, לא מועילה בהם מחילה[426]. תשלום זה שונה גם מכופר, שלא מועילה בו מחילה, כי הוא בא לכפר על עסקי נפשות, משא"כ תשלום הגזלן[427]. גזל הגר הגוזל מגר, וכפר ונשבע לשקר, והודה, ומת הגר בלי יורשים, חייב לשלם לכהן קרן וחומש. הכהן אינו יכול למחול לגזלן, כי התשלום בא גם לכפרה[428]. הפרשנים הציעו כמה הסברים לכך שדינו שונה מדין גזל רגיל, שבו מועילה מחילת הנגזל אף שהשבת הקרן היא תנאי לכפרה. א) בגזל רגיל, כשהנגזל מוחל, הוא כאילו נטל ממנו וחזר ונתן לו (כשיטה שמחילה היא פרעון - ראה שער א), וזה מכפר, אבל בכהן אין לומר שרואים כאילו נטל הכהן ממנו והחזיר לו, שהרי מעולם לא היה שלו[429]. ב) הקרן שגזלן רגיל צריך לשלם לנגזל הוא חיוב ממוני, שהרי הוא חייב לשלם מן הדין, ולכן מועילה בו מחילה אף שהתשלום הוא תנאי לכפרה, כי הממון אינו כפרה, אלא כל זמן שאינו משלם, הוא כטובל ושרץ בידו, וכמו שהשלכת השרץ אינה נחשבת טבילה אלא מסלקת את המעכב, כך כשמשלם לנגזל, מועיל הקרבן לכפר, לא שהתשלום מכפר. לעומת זאת, בגזל הגר, תשלום הקרן (והחומש) לכהנים אינו מן הדין, שהרי מן הדין הוא פטור כי אין לגר יורשים, והתשלום הוא רק לכפרה, לכן לא מועילה מחילה[430]. ג) גזלן רגיל מתכפר כשהוא משלם לנגזל, כי רצון ה' הוא שיתקן את איסור הגזל בזה שהגזלן שב, ועיקר הכפרה הוא שהגזלן מוציא את הגזילה מידו, ולא כשהנגזל מקבל כסף, שהרי אין נחת רוח לה' מזה שנגזל יקבל כסף, ולכן גם אם הנגזל מוחל, הוא מתקן את איסור הגזילה, ומתכפר. לעומת זאת, בגזל הגר, ה' ציוה לתת אותו דוקא לכהן, עושה מלאכת ה', ומה שהכהן מקבל הוא נחת רוח לפני ה', ומתכפר בזה, ולכן לא מתכפר אם הכהן ימחל, כי רצון ה' שהכהן יקבל ולא שימחל[431]. כופר לא מועילה מחילה על כופר, שבעליו של בעל חיים שהרג אדם חייב לשלם ליורשי ההרוג[432], כי הוא בא לכפר על עסקי נפשות[433], ויש כאן עבירה גם לשמים וגם לנהרג, ואי אפשר למחול על החלק שכלפי שמים[434]. קנס מועילה מחילה על חיוב קנס, אע"פ שיש בו יסוד של עונש למשלם, כעין כפרה. כך מפורש בירושלמי[435]. זכות קדימה של נושה בליוורנו היתה תקנה (כנראה היה זה חוק של השלטון הנכרי) שכתובת אשה קודמת לחובות אחרים בגבייה מנכסי הבעל. נושה אחד רצה לעקוף את התקנה, ולכן דרש מאשתו של החייב לכתוב לו שהיא מסתלקת משעבוד כתובתה כדי שלא תוכל לעכב את ממון בעלה לשעבוד כתובתה, ואכן האשה כתבה לו בשטר שהיא מבטיחה לו שלא תוכל לעכב מממונו עבור כתובתה. יש מי שפסק שהשטר מועיל בתור מחילה, ולכן הוא תקף אף בלי קנין[436]. אבל פוסק אחר כתב שא"א לומר ששטר זה הוא מחילה, שהרי האשה לא מחלה על כתובתה כלפי הבעל, אלא שעבדה את זכות כתובתה לנושה אם לא יפרע לו הבעל, וסילקה את עצמה מזכות הקדימה שלה, ולכן אינו מועיל בלי עשיית קנין[437]. מום במכר ואונאה בפרק על מחילה מכללא ראינו כמה מצבים שהקונה מוחל בהם על מום במכר או על אונאה. המשמעות היא שהוא מוחל על זכותו לקבל את כספו בחזרה[438]. שוחד מי שנתן שוחד לדיין, ומחל לו על חיובו להחזיר את השוחד, יש אומרים שהמחילה לא מועילה, שהרי כל שוחד ניתן מרצון ואעפ"כ התורה אסרה אותו[439]. אבל אחרים אומרים שמועילה מחילת השוחד[440], כיון שהדיין חייב להחזיר את השוחד משום גזל, כי מה שנתן שוחד באיסור נחשב כאילו לא נתן, כי "אי עביד לא מהני"[441], והדיין מחזיק בממון כגזל, ויש לנותן השוחד שעבוד ממוני על הדיין, ולכן מועילה מחילה, כמו שמועילה מחילת גזל[442]. זכות לטעון טענת הגנה מועילה מחילת זכות לטעון טענת הגנה (בסדר הדין). לדוגמה, מעיקר הדין נושה אינו יכול לגבות חוב מיתומים קטנים של החייב אחרי פטירתו. אבל אם התנו הנושה והחייב בפירוש שיוכל לגבות גם מיתומים קטנים, התנאי קיים, כי ע"י תנאי זה, החייב (והבאים מכוחו) מוחל על כל טענות ההגנה שאפשר לטעון, כגון "אבינו פרע"[443]. דמי שכירות מועילה מחילה על דמי שכירות[444]. חובת שמירה מפקיד יכול למחול לשומר על חובת השמירה, באמירה כמו "אני מוחל לך על שמירתי ואתה פטור אם תאבדם"[445]. אבל אם אמר לשומר רק שאינו חושש באבדה וכדומה, חייב, כי לא מחל על חיוב שמירתו באמירה זו[446], ואלו רק "פיטומי מילי"[447]. סידור לחייב (זכותו שהחייב לא יגבה ממנו דברים בסיסיים הדרושים לו) לווה שכתב בשטר החוב "אני לווה ע"מ שלא תסדר עמי אלא תגבה מכל נכסי", נעקר דין סידור, כי תנאי בממון קיים, ואין זה מתנה על מה שכתוב בתורה כי הוא יודע ומוחל[448]. חובת מלוה להשיב עבוט לווה שנתן למלוה אוכל נפש כמשכון, מוחל בזה על חיוב המלוה להחזירו לו. כמו כן, אם נתן למלוה משכון מרצונו שלא בשעת ההלוואה, ואמר לו בפירוש שלא יחזיר לו בעת צרכו, מוחל בכך על חיוב המלוה להחזירו[449]. אחריות לווה באונס בהלוואה, הלווה אחראי על כל הסכום אחריות מלאה, אף לאונס, וזאת משום שהוא מקבל את כל הרווחים מהכסף. לעומת זאת, בעיסקא, בעל הכסף והמתעסק מתחלקים ברווחים ובהפסדים, ולכן המתעסק חייב באונס רק על חצי מהסכום. מלוה שאומר ללווה באמצע זמן ההלוואה "יהיה כסף ההלוואה אצלך כעיסקא", שבדבריו למעשה מחל ללווה על אחריותו לאונס לגבי מחצית הסכום - אין זה פוטר אותו מאחריות אונס לכל (אף שברור שהמלווה רוצה למחול לו על כך, וזאת כדי שחצי מהרווחים יהיו שלו), כי "אין המעשה משתנה בחליפות הדברים", כלומר, אין בכוחו להפוך הלוואה לעיסקא בדיבור בלבד[450]. טעם הדבר הוא, שמניחים שלא התכוון ברצינות למחול[451]. מחילה על מחילה מעשה באשה שאמרה שכתובתה מחולה אם לא תעלה לא"י עם בעלה, ואח"כ אמר לה בעלה "הריני מוחל לך באותו חיוב"; ולמעשה לא עלתה לא"י. יש אומרים שמחילת האשה תקפה, כי אין משמעות למה שמחל לה בעלה על מחילתה, כי לשון מחילה שייכת רק על חוב או על תביעה שיש לאדם על חברו, אבל מחילה אין בו ממש, ולא שייכת בה לשון מחילה, וגם אם עשה קנין על כך, זה קנין דברים[452]. אבל אחרים[453] סבורים שמועילה מחילת הבעל אף שהיא היתה על דבר שאין בו ממש. הם הביאו ראיה מדברים אחרים שאין בהם ממש, ובכל זאת מועילה מחילה עליהם: א) מועילה מחילה על תביעה אף שאין בה ממש[454]. ב) מועילה מחילה על חיוב שמישהו נתחייב לחברו ללכת עמו למקום פלוני. ג) חכם שמחל על כבודו, כבודו מחול אף שכבוד זה אינו ממון, אלא חיוב שאין בו ממש שהתורה מחייבת לכבדו[455]. ד) מועילה מחילה על חיוב להישבע, אף ששבועה אין בה ממש[456]. התחייבות מקבל התחייבות יכול למחול למי שהתחייב לו, גם אם המתחייב עשה קנין[457]. מחילה על חיוב להישבע מועילה מחילה על שבועה שמישהו חייב להישבע למוחל[458]. מחילת שבועה מועילה בלי קניין[459]. מועילה גם מחילה על חיוב להישבע שבועה דרבנן[460], אף שאינה חיוב ממוני, כפי שראינו בפרק על נשוא המחילה, בענין חיוב שאינו ממוני. מועילה גם מחילה מכללא על שבועה[461]. נתבע שמחל לתובע שבועת "נשבע ונוטל", יש מי שאומר שגם מחילה זו מועילה בלי קנין[462]. אבל אחרים אומרים שמחילה זו, שיוצרת חיוב על המוחל, שמעתה יצטרך לשלם לתובע, שונה ממחילה רגילה, וצריכה קנין, ורק תובע שמוחל לנתבע על חיובו להישבע כדי להיפטר, מועילה מחילתו[463]. מחילת השבועה לא כוללת מחילה על הממון של התביעה. אם אחרי שמחל התובע לנתבע על השבועה, העידו עדים שהנתבע אכן היה חייב לו, התביעה לא נמחלה במחילת השבועה[464], שהרי גם אילו נשבע, אילו היו באים אח"כ עדים אלו, היה חייב לשלם[465], וכ"ש כאן שלא נשבע אלא מחל על השבועה[466]. כך גם אם מצא התובע הוכחה אחרת שבגללה יש לזכותו בדין, כגון נאמנות מכוח מיגו - הוא זוכה בדין, כי מחילתו על השבועה לא כללה מחילה על הכסף[467]. אבל אם לא באו עדים אחרי שמחל על השבועה, אינו יכול לתובעו עוד, כי אין כאן תביעה אלא נשארה רק שבועה שחויב בב"ד להישבע[468], וגם אם תפס התובע, מוציאים מידו[469]. פרשנות מחילת שבועה: יש אומרים שמי שפטר אדם אחר משבועה, עדיין יכול לגלגל עליו להישבע על תביעה זו אגב חיוב שבועה אחרת[470]. אבל אחרים אומרים שגם אינו יכול לגלגל עליו כך[471]. יש אומרים שבעל שמחל לאשתו על חיובה להישבע לפני גביית כתובתה, ובא עד אחד והעיד שהבעל פרע לה, היא חייבת להישבע, כי כשמחל לה התכוון רק לתת לה יותר נאמנות ממנו עצמו, שלא יהיה נאמן לומר שפרע כבר, אבל לא התכוון לתת לה נאמנות יותר מעד אחד[472]. אבל אחרים אומרים שהיא פטורה מכל שבועה, כי השבועות המוטלות על אשה הבאה לגבות כתובתה אינן שבועות שהבעל דורש, שאז היה מקום לסברה הנ"ל, אלא אלו שבועות שב"ד מחייב, ולכן כשמחל לה סתם, מן הסתם התכוון לכל שבועה שב"ד מחייב[473]. מי שמוחל לחברו על שבועה, חברו פטור גם מלנדור, וכן להיפך[474]. אבל המוחל עדיין יכול לחייב את שכנגדו לקבל חרם סתם שאינו חייב לו[475]. מחילת "חרם סתם": לא מועילה מחילת תובע על הזכות להטיל "חרם סתם", דהיינו חרם כללי על כל מי שחייב לו ואינו משלם[476]. טעם הדבר הוא, שאם באמת הנתבע לא חייב לו, לא יחול עליו חרם, ואם באמת הוא חייב לו, התובע לא התכוון במחילתו להתיר לו לגזול ממנו[477]. ועוד, שעיקר תקנת הגאונים להטיל "חרם סתם" היתה למקרה שאינו יכול להשביע מסיבה כלשהי, ומחילה אינה יכולה להפקיע תקנה[478]. אבל אם התובע אמר לנתבע "אני מוחל לך על התביעה", אינו יכול להטיל אח"כ חרם סתם, כי מחילה חלה בלי קנין[479]. מחילה על זכות שאינה ממונית מועילה מחילה על זכות שאינה ממונית, כפי שנראה להלן לגבי זכויות ספיציפיות שאינן ממוניות, שמועילה בהן מחילה. יש ראיה לדבר מהדין שתובע יכול למחול על חיוב הנתבע להישבע לו שבועה דרבנן (כפי שנראה בפרק על מחילת החיוב להישבע) אף שאין בה ערך ממוני, שהרי גם המסרב להישבע שבועה דרבנן אין יורדים לנכסיו[480], הרי שמועילה מחילה על זכות שאינה ממונית[481]. יש מי שקושר שאלה זו לשאלת הגדרת מהות המחילה: לשיטה שמחילה היא כהקנאה, לא שייכת מחילה על חיוב שאינו של ממון אלא של פעולה, כי הקנאה שייכת רק בממון; ואילו לשיטה שמחילה היא רק הפקעת זכות, היא שייכת גם בחיוב לא ממוני; ולשתי השיטות, סילוק לפני חלות החיוב[482] חל גם בחיוב שאינו ממוני[483]. אלא שיש זכויות אחדות שאינן ממוניות, שיש סיבה מיוחדת שבגללה לא מועילה מחילתן, כפי שנפרט. קינוי בעל לאשתו: בעל שהזהיר ("קינא") את אשתו שלא תסתתר עם איש פלוני, ואח"כ הסתתרה עמו, חייבת לשתות את מי הסוטה. אבל הבעל יכול למחול על קינויו, ואז גם אם תסתתר, לא תצטרך לשתות מי סוטה. אלא שהמחילה מועילה רק לפני שהסתתרה, ולא לאחר מכן[484]. בן סורר ומורה: בן סורר ומורה, דהיינו בן שגנב בשר ויין מאביו שוב ושוב ואכלם, דינו סקילה. אבל אם מחלו לו אביו ואמו לפני שנגמר דינו לסקילה, הוא פטור[485]. מחילה על זכות לעשות מצוה: מועילה מחילה על זכות לעשות מצוה, כגון כהן שמחל על זכותו להקריב קרבן בבהמ"ק, או קהילה שמחלה לגבאי צדקה על הזכות להחליט מה לעשות בכספי הצדקה[486]. חיוב בעל לשאת את ארוסתו בזמן: אם ארוס דורש מארוסתו להינשא לו (או להיפך), היא חייבת להינשא לו תוך י"ב חודש. אבל אם מראש קבעו זמן לנישואין יותר מאוחר מי"ב חודש, מחלו בכך על החיוב לשאת תוך י"ב חודש[487]. זכות מדינה להעניש עבריין: אם המדינה מוחלת על זכותה להעמיד מישהו לדין או על זכותה להרע תנאים של אסירים, המחילה תקפה[488]. חדר"ג לא לשאת שתי נשים ולא לגרש אשה בע"כ: יש מי שאומר שאשה לא יכולה למחול על חרם דרבנו גרשום שלא לשאת שתי נשים, שמא הבעל יקניט את אשתו עד שתמחל, כיון שנשים כפופות לבעליהן, ועוד שיש בו תועלת גם לגברים, שלא תהא מריבה בבית[489]. אבל בזמן או במקום שאין נוהג חדר"ג, אלא הבעל קיבל על עצמו התחייבות מיוחדת שלא ישא אחרת, האשה יכולה למחול על התחייבות בעלה[490]. יש מי שאומר שאשה יכולה למחול על חדר"ג שלא לגרש אשה בעל כרחה[491]. כיבוד אב ואם: אב שמחל על כבודו - כבודו מחול[492]. אבל אין זה כמחילת חוב ממוני שהיא בלתי הדירה, אלא גם אם יאמר האב שהוא מוחל על כבודו לעולם, תמיד יוכל האב לחזור בו[493]. חיוב אונס לשאת את אנוסתו: התלמוד אומר שאף שאונס חייב לשאת את אנוסתו, הרי אם אמרה שאינה רוצה אותו, אין עליו מצוות עשה לשאתה[494]. יש אומרים שזוהי מחילה לאונס על חיובו לשאתה, ואינה יכולה לחזור בה[495]. אבל אחרים אומרים שהאנוסה יכולה לחזור בה, כי זו מצוה תמידית, ולא שחלה רק פעם אחת, שחייב לשאתה מיד, ואח"כ נמשך החיוב בתור תשלומין לחיוב הראשוני, שאז היה מקום לומר שהמצווה נדחתה ע"י שמחלה, ומה שנדחה אינו חוזר ונראה - אין אומרים כך, אלא זו מצוה תמידית[496]. כבוד תלמיד חכם ובית דין: מי שהתחצף לבית דין חייב נידוי. אבל אם ב"ד מחל על כבודו, שלא לנדותו, מחילתו מועילה[497]. אבל אם היתה במעשיו פגיעה בכבוד ה', כגון שאנשים היו מזלזלים בדיני בתורה ובדיינים - לא מועילה מחילה, אלא חובה להענישו[498]. מאותה סיבה, בית דין אינו יכול למחול לזקן ממרא, ואף שפגיעתו היתה בכבוד ב"ד, הרי הוא גם עלול לגרום לריבוי מחלוקות בישראל[499]. תלמיד חכם שמישהו ביזה אותו בפרהסיא, אינו רשאי למחול עד שיבקש ממנו המבזה סליחה; אבל אם ביזה אותו בצינעה, ראוי שימחל[500]. קללה וביזוי: המקלל אדם אחר, חייב על כך מלקות. הוא חייב מלקות גם אם מחל לו המקולל[501], מפני שחיוב המלקות הוא בגלל העבירה כלפי לה', ולא למקולל, ולכן המקולל אינו יכול למחול[502]. המחילה מפקיעה את מה שנוגע לכבוד המקולל, ולא מפקיע את האיסור שעבר המקלל[503]. יש אומרים שגם אם קילל באופן שאין חיוב מלקות, אבל יש איסור תורה, כגון שלא התרו בו או שקילל בלי שם ה', לא מועילה מחילה[504]. אבל אחרים אומרים שגם על קללה דאורייתא, אם אין בה חיוב מלקות, מועילה מחילה[505]. אבל על חירופים שאינם קללה, מועילה מחילה[506], שהרי מותר לאדם לבייש את עצמו אף שאסור לו לחבול בעצמו[507], ומחילה למי שבייש אותו אינה חמורה מביוש עצמו[508], ועוד, כי אין בכך איסור תורה[509]. הפטורים מעורכי המלחמה: בעורכי מלחמה, אדם אינו יכול למחול על זכותו לחזור, אלא חובה לחזור[510], כפי שמוכח ממה שהתורה קבעה הכרזה ולא אמרה סתם שמי שנשא אשה וכו' חוזר[511]. פינוי בית מנוגע: בעליו של בית שיש בו צרעת רשאי להוציא את כליו מהבית לפני הסגרת הבית ע"י הכהן, מה שיגרום לטומאת הכלים. בעל הבית אינו יכול למחול על זכותו זו, מפני שהעובדה שהתורה כותבת הלכה זאת בלשון ציווי מוכיחה שזהו חובה[512]. מחילה על זכות מכח מצוה: בעל ואשה שגרים בחו"ל, האשה יכולה לכופו לעלות לארץ ישראל, ואם לא יסכים, יגרשנה ויתן כתובה[513]. הדין כך גם אם נישאו בחו"ל והתנו שידורו במקום פלוני בחו"ל, שמאחר שישיבת ארץ ישראל היא מצוה, האשה אינה יכולה למחול על זכותה לעלות[514]. מחילה שגורמת למוחל צער הגוף יש אומרים שהמקדש אשה בתנאי "ע"מ שאין לך עלי עונה", התנאי חסר תוקף, כי מניעת עונה היא צער הגוף וצער הגוף לא ניתן למחילה[515]. כלומר, אף שהאשה מוחלת, אומדים דעתה שאינה מוחלת בלב שלם[516]. ועוד, שחיוב עונה הוא מצות עשה שחייב בה הבעל, ואינו תלוי באשה, שתוכל למחול[517]. גם לדעה זו, יכולה אשה לתת לבעלה רשות להימנע מעונה, ואז הוא פטור[518], אלא שזאת לא בגדר מחילה תקפה, והיא יכולה לחזור בה, אפילו אמרה "אני מוחלת לשנתיים" וכדומה, אלא שכל זמן שאינה תובעת, מותר לבעל להימנע[519]. אבל יש אומרים שגם בעונה מועיל תנאי לפטור את הבעל מהחיוב, כי היא נחשבת דבר שבממון שאפשר למחול עליו[520]. עונה נחשבת דבר שבממון, כי הבעל יכול לפייס את אשתו בממון, שתמחל לו[521]. מי שמציב ברשותו דבר שמעלה עשן או בית הכסא וכדומה, גם אם השכן שתק הרבה זמן ולא מחה, אין בכך הוכחה שמחל, ועדיין הוא זכאי לדרוש משכנו להסיר את המטרד, מפני שהם דברים שמפריעים מאד[522]. בכל זאת, אם מחל בפירוש, מועילה מחילה[523], אף שהם גורמים לו צער הגוף. בעל בית שהתנה עם שמשו שלא יתן לו מעט מכל מאכל שהשמש מגיש בסעודה, כפי שהוא חייב לתת לו, אין התנאי מועיל, והוא חייב לתת בכל זאת, כי על דבר צער לא מועילה מחילה[524]. פועל יכול למחול על זכותו לאכול מהפירות שהוא עובד בהם[525], אף שזה נחשב צער[526], כי רק בצער תמידי ונמשך, לא מועילה מחילה, אבל צער זה הוא רק זמני ולכן מועילה מחילה[527]. האומר לחברו "הכני פצעני ע"מ לפטור" - המחילה מועילה על אף צער הגוף[528], כי הצער לא נמשך אלא הוא זמני[529]. אבל האומר לחברו "קטע את ידי" או "סמא את עיני ע"מ לפטור", חייב, כי אדם אינו מוחל על ראשי אברים[530], כי זה צער תמידי[531]. מועיל תנאי לבטל את חובת האדון לתת לעבד רמת חיים כמו של האדון[532], אף שזה צער לעבד[533]. הערות [344]שו"ת הרא"ש כלל ו סי' כא (הובא במשא מלך, ח"ה, שער א, משפט ה, דף מה ע"ד); רמ"א, חו"מ, קסג, ג. בשאלה האם מועילה מחילה על מיסים עתידיים, ראה בפרק על מחילת זכות עתידית. [345]ביאור הגר"א, חו"מ, קסג, ס"ק קב. שו"ת מים עמוקים חלק ב סי' סג (ראנ"ח) (ד"ה איברא), כותב בתחילה שלגבי חיוב מס לקהילה בגולה, לא שייכת מחילה, שהרי שו"ת הרא"ש כלל ו, סי' כד, כתב שאין חיוב מס על היחידים כלפי הקהל, אלא הוא והם חייבים לשלטון הנכרי, ולכן אם פטר הקהל אדם מסוים מהמס, אין זה בגדר מחילה, אלא הקהל מתחייב לפרוע את חלקו בחיוב למלך (גם שו"ת נודע ביהודה, מהדורא קמא, יו"ד, סי' סז, כותב שמטעם זה לא שייכת מחילת מס בקהילה בגולה). אבל אח"כ (בד"ה ומצאתי) הוא כותב שזה אכן מועיל בתור מחילה בלי קנין, כי חיוב המס חל על מי שהוא שותף עם בני העיר, וכשהקהל פוטרים יחיד מן המס, הם מוציאים אותו משותפותם לענין אותו דבר, והוא כאילו אינו שותף עם בני העיר, וכאילו אינו דר עמהם, ואין חיוב המלך חל עליו. הוא מוסיף (בד"ה ועוד נראה), שאם מחלו לו תמורת סכום כסף, הוא פטור ממס, לא מטעם מחילה, אלא הם קיבלו את הכסף ההוא כפרעון חובותיו במס, ואמדו שזה שיעור המס שהיה חייב לשלם לולא המחילה. הוא מוסיף (בד"ה ומעתה נבוא), שאם כתבו בשטר המחילה שקיבלו את הדבר עליהם באלה ובשבועה, מכוח זה התנאי קיים גם אם אינו קיים מן הדין. [346] שו"ת הרא"ש, כלל ו, סי' יט וסי' כא (הובא בשו"ת מים עמוקים חלק ב סי' סג (ראנ"ח), במשא מלך, ח"ה, שער א, משפט ה, דף מה ע"ד, בשו"ת תורת חסד (פרחיא), סי' קצח, ובס' ההתחייבות עמ' 399 ועמ' 402); שו"ת נודע ביהודה, מהדורא קמא, יו"ד, סי' סז; ר' יועזר אריאל, תחומין כא, עמ' 156. ראה בפרק על מחילת זכות של ציבור, ששבעה טובי העיר מוסמכים למחול על כך. שו"ת מים עמוקים חלק ב (ראנ"ח), סי' סג, עוסק בקהילה שנהגו בה שמי שמת, הקהל גובה מנכסי המת פי עשרים מהמס שהיה פורע כל שנה בחייו, באופן שיהיה הקרן קיים, ופירותיו יהיו תשלום מס עבור נכסים אלו בעתיד;ומעשה שהקהל גבה סכום זה, וכתב שטר מחילה ליורש, שהוא פטור ממסים "לעולם" על הנכסים שירש. הוא פוסק שהמחילה תקפה גם אחרי שעשו שומא ("עריכה") חדשה לנכסי בני העיר, כמשמעות לשון "לעולם", ואף שייתכן שהנכסים ישביחו, והיו ראוי שישלם יותר, הרי ייתכן גם שהנכסים יפחתו, ולכן מסתבר שהיה התנאי ביניהם, שאפילו אחרי השומא החדשה לא יוסיפו עליו מחמת ריבוי הממון שבידו, כיון שלא יפחתו לו אם ימעט ממונו; והם יותר קרובים לשכר מלהפסד, כיון שעניות יותר מצויה מעשירות. שו"ת הרא"ש, כלל ו סי' יט (הובא בשו"ת מים עמוקים חלק ב (ראנ"ח), סי' סג), כותב על קהל שמחלו למישהו על המס סתם, ללא תמורה, שיכולים הקהל לומר "פטרנו אותך ממס רק לשנה אחת". [347] רמב"ם, הלכות מלווה ולווה, ד, יג;רא"ש, ב"מ, פ"ה, סי' ב; ס' התרומות, שער מו, ח"ד, אות ד;שו"ע, יו"ד, קס, ה (הובא בשו"ת שאילת יעבץ, ח"א, סי' קמז);ר"ח פאלאג'י בשו"ת סמיכה לחיים, יו"ד, סי' ג, דף כא ע"ב (גם בשם שו"ת שארית יוסף, סי' טו); ר' רפאל יוסף חזן, בשו"ת סמיכה לחיים, יו"ד, סי' ד (כד ע"ד). שארית חיים, יו"ד, קסא, א (יג ע"ג), כותב שגם הרמ"ה סובר שמועילה מחילה בריבית, שהרי טור, יו"ד, קסא, מביא שרמ"ה סובר שאסור לקחת ריבית פחות משו"פ, אבל הלווה אינו יכול לתבוע מהמלווה בב"ד להחזירו - וטעמו הוא כנראה, שבפחות משו"פ מסתמא מחל. נימוקים: חי' הריטב"א החדשים, ב"מ סא ע"א, מנמק דעה זו, שזו מחילה מדעת שלמה, שמחל על תביעת ממון שיש לו אצלו, משא"כ מחילה לפני מתן הריבית, שאינה מועילה (ראה בסמוך), מפני שהתורה מחשיבה זאת כמחילה באונס. המהדיר לס' התרומות שם, הערה 27, נימק, שחיוב המלוה להשיב הוא חיוב ממוני כלפי הלווה, ולכן הלווה יכול למחול עליו. ר' רפאל יוסף חזן, בסמיכה לחיים שם, סי' ד (כד ע"א), מקשה על דעה זו, הרי כלל הוא שדיבור לא מבטל מעשה, א"כ איך דיבור המחילה מבטל את מעשה נתינת הריבית? ר"ח פלג'י, בהגהתו שם, מתרץ, א) "לא אתי דיבור ומבטל מעשה" נאמר בדבר שאין בו ענייני ממון, כגון גט, אבל ריבית נאסרה כי היא פוגעת בלווה, ואם הלווה מחל מחילה גמורה, הדיבור מבטל את המעשה. ב) "לא אתי דיבור ומבטל מעשה" נאמר בדיבור שסותר את המעשה, וכאן אינו סותר, אלא אומר שהריבית שנטל המלווה יהיה היתר בידו. ג) (כד ע"ב) "לא אתי דיבור ומבטל מעשה" נאמר רק אם המדבר הוא זה שעשה את המעשה, וכאן המלוה עשה את מעשה לקיחת הריבית, והלווה אומר את דיבור המחילה. ד) "לא אתי דיבור ומבטל מעשה" נאמר במעשה שפועל מעשה (יוצר חלות) כמו קידושין או גירושין, אבל בנתינת ריבית לא נולד מעשה חדש בפועל, לא נוצר קשר חדש בין המלווה ללווה. ה) מאחר שהמלוה יכול להחזיר את הריבית בפועל, הלוה יכול לומר "הריני כאילו התקבלתי", ואפוכי מטרתא למה לי. גם אבני החושן, ט, ס"ק ב, כותב שמחילת הלווה מועילה מפני שהוא כאילו אמר "הריני כאילו התקבלתי", והוא כאילו המלווה החזיר באמת. הסבר זה מתאים לשיטה שמחילה היא כפרעון, כאילו הנתבע פרע לתובע (ראה שער א, בנפקויות). מאורות נתן, על מאור החיים (אונגר) סי' יח הערה א עמ' נא, כותב שמחלוקת זו תלויה במחלוקת בהגדרת מחילה (ראה שער א): לפי השיטה שהיא הקנאה, המחילה אסורה כי הלוה כאילו נותן ריבית למלווה שוב; לפי השיטה שהיא סילוק, אינה אסורה מדאורייתא כי אינה כנתינה (אך הוא נשאר בצ"ע). הוא מסביר עוד דעה זו: איסור רבית הוא מה שהלווה חייב לתת ולא הנתינה עצמה, ולכן כשאומרים למלוה להחזיר והוא רוצה להחזיר, הרי הסתלק חיוב הלווה לתת לו וכבר אין איסור מהתורה, ונשאר רק איסור דרבנן, ובזה מועילה מחילת הלווה. אם המלווה מסרב להחזיר: בשו"ת שמש צדקה יו"ד סי' לא (כמובא בסמיכה לחיים, דף כב ע"ב), יש מחלוקת האם לרמב"ם מועילה מחילה בריבית אם המלוה לא מוכן להחזיר אותה. הצורך בתשובה: פרישה יו"ד סי' קס, ס"ק ח, כתב שגם לרמב"ם, מועילה מחילה רק לענין חיוב התשלום, אבל על האיסור צריך המלווה לעשות תשובה. סמיכה לחיים שם (דף כב ע"ב) מעיר שס' התרומות שער מו ח"ד אות ד, כתב שאם מחל, יצא מידי איסור; אבל העלה אפשרות שכוונתו היא שבגלל המחילה, א"צ להשיב, אבל עדיין צריך לעשות תשובה. במחילה בטעות: ס' התרומות שער מו ח"ד אות ד (הובא בסמיכה לחיים שם, דף יט ע"א), כותב שגם לרמב"ם, מחילה בטעות על ריבית לא מועילה, מפני שמסתמא אילו ידע, לא היה מוחל באיסור. מחילה לפני הנתינה: רמב"ם כותב שהוא מסכים לגאונים (שנביא בסמוך) שלא מועילה מחילה לפני נתינת הריבית או בשעת הנתינה. כך פשטות כוונתו. אבל יש שהבינו שהוא מתיר גם בזה. כך הבין אור זרוע, ב"מ, סי' קסו-קסז (הובא במרדכי, ב"מ סי' שלט), והקשה עליו, וכתב שאסור למחול בשעת הנתינה. שו"ת סמיכה לחיים, יו"ד, סי' ג (יח ע"ב-ע"ג, יט ע"ב), מביא שראב"ד בהשגותיו שם, סמ"ג, לאוין קצג, וטור יו"ד סי' קס, הבינו שהרמב"ם סובר שמועילה מחילה גם על ריבית שעתיד המלווה לקחת; ואילו חידושי הריטב"א (החדשים), ב"מ סא, שו"ת מהרי"ק שורש יז, מגיד משנה שם, ב"י, יו"ד, סי' קס, ושו"ת אבקת רוכל סי' קנא, שו"ת מהר"י הלוי כלל ו סי' נג, ושלחן גבוה סי' קס ס"ק יב, כתבו שהרמב"ם מתיר רק מחילת ריבית שכבר שילם; ושמגילת ספר תמה בכך על הסמ"ג; ושכך הבינו כנראה גם ס' התרומות, שער מו, ח"ד, אות ד, ושו"ת מהר"ם די בוטון, סי' טז, את הרמב"ם. סמיכה לחיים עצמו מביא ראיה מלשון הרמב"ם שהוא סובר שמועילה מחילה גם על העתיד (ראה בפרק על מחילת זכות עתידית). המהדיר לס' התרומות שם, הערה 24, כותב בתחילה שמחילה בשעת פרעון אסורה, והמלוה חייב להשיב מצד מצוה, אבל המחילה מועילה מצד דיני ממונות; אבל אח"כ כותב שגם בדיני ממונות אינה מועילה, כי "כל מאי דאמר רחמנא לא תעביד - אי עביד לא מהני". ר' רפאל יוסף חזן, בסמיכה לחיים שם, סי' ד (כג ע"ד), כותב שגם הסמ"ג סובר שלרמב"ם לא מועילה מחילה על העתיד, כי מה שמחילה א"צ קנין הוא רק בחוב קיים, אבל על העתיד צריך קנין (וציין כ"כ כנה"ג יו"ד קס הגה"ט אות כ), אבל אם עשה קנין, המחילה מועילה, אם לא חזר בו אח"כ, והקנין מראה שנותן לשם מתנה ולא לשם ריבית. הוא מעלה אפשרות (בדף כד ע"א) לנמק את דעת המתירים במחילה על ריבית עתידית, שכשנותן את הריבית אינו מתכוון לשם ריבית שהסכימו שישלם, אלא לשם מתנה, כי "לא שביק היתירא ואכיל איסורא"; אבל הוא דוחה הסבר זה, שהרי לווה זה כבר עבר על האיסור ללוות בריבית, וא"כ אין לו חזקת כשרות, שנוכל לומר "לא שביק היתירא ואכל איסורא". בשאלה אם אי-תביעת הלווה מהמלווה לאורך זמן מתפרשת כמחילה למלווה על חיוב החזרת הריבית, ראה בפרק על מחילה מכללא. [348] הגאונים, המובאים ברמב"ם שם; ביאור הגר"א יו"ד, קס, ס"ק ז, בדעת רש"י, ב"מ סו ע"ב (ד"ה הכא). שו"ת בני משה (שלטון) סי' טז (כמובא בסמיכה לחיים, סי' ג, דף יט ע"א), כותב שהרי"ף, ב"מ לח ע"א (בדפי הרי"ף), סובר כדעת הגאונים. וכך הבין חידושי אנשי שם, על הרי"ף שם. אבל סמיכה לחיים סי' ג (יט ע"א-ע"ב) דוחה את ההוכחה, שהרי"ף דיבר רק במחילה בטעות, שבה גם לרמב"ם לא מועילה מחילה בריבית; וציין שכך כתב שו"ת שתי הלחם סי' לט, בדעת הרי"ף. סמיכה לחיים (יט ע"ג) מוצא סתירה בדעת שו"ת בנימין זאב, שבסי' שסא מסכים לגאונים, ואילו בסי' שעג נוטה לומר שמועילה מחילה על ריבית שנתן הלווה, כדעת הרמב"ם. לגבי דעת הראב"ד, סמיכה לחיים (כ ע"ב) כותב שב"י, ב"ח, ושו"ת מהרשד"ם יו"ד סי' סז, מבינים שהראב"ד מסכים לרמב"ם שמועילה מחילה על ריבית שנתן הלווה, אבל הריטב"א ובית ישחק על הרמב"ם הבינו שהראב"ד מסכים לגאונים בכל דבר. והוא דן (בדף כ ע"ד) האם לריטב"א מועילה מחילת ריבית. בסיכומו (בדף כא ע"ב) הוא עושה רשימה של הפוסקים משתי השיטות. שו"ת פני משה, ח"ב, סי' לט, כותב שאפשר לומר "קים לי" כגאונים. נימוקים: חי' הריטב"א החדשים, ב"מ סא ע"א, מנמק דעה זו, שזה לא כמו תביעת גזל ואונאה וכדומה, שיש לזה על זה שעבוד ממון, אלא ברבית יש חיוב שהתורה הטילה על המלווה להחזיר את האיסור שנטל, ומאחר שזה חיוב של המלוה כלפי שמים, לא תועיל מחילת הלווה; ואף שי"א שגם פריעת בעל חוב היא רק מצוה (כתובות פו ע"א) ושעבודא לאו דאורייתא, שם מועילה מחילה כי יש דין ממון לחברו. נראה שכוונתו היא, ששם העיקר הוא החיוב הממוני, ואילו בריבית העיקר הוא האיסור כלפי שמים. גם בהגהה לדברי חיים, דיני דיינים, סי' ב (הובא בקיצור באמרי בינה, דיני דיינים, סי' טז), מנמק דעה זו, שחיוב המלוה להחזיר הוא מצוה, ולא חיוב ממוני, שהרי הלווה נתן לו ברצון; ואין בכוח הלווה למחול על חיוב מצוה, שהרי אינו בעל הדין שלו; ואילו הרמב"ם סובר שבכל זאת מועילה מחילה, כי אמנם זה מצוה, אבל זה מצוה לטובת הלווה, להחיותו, ואם הלווה אינו רוצה, ממילא אין מצוה. גם שארית חיים, יו"ד, קסא, א (יג ע"ג), נימק דעה זו, שיש איסור חוץ מהממון, וזה חוב כלפי שמים. חריגים: סמיכה לחיים (כא ע"ג) כותב שהגאונים יודו שמועילה מחילה ברווחי פוליסה, שיש אומרים שאינה נחשבת ריבית. הוא מציין שכתב שו"ת מהרשד"ם, יו"ד, סי' סז, שהגאונים מודים שמועילה מחילה אם לא בא לידו בתורת רבית אלא בתורת חוב. הוא מביא שבית דוד יו"ד סי' עט, ולשון לימודים הל' ריבית סי' נח, כתבו שהגאונים מודים שיכול המלווה להחזיר ללווה, ואז הלווה יתן את הכסף למלוה במתנה גמורה. הוא מוסיף שהגאונים יודו שמועילה מחילה אם המלוה והלווה תלמידי חכמים, שבהם ריבית מותרת לדעת רוב הפוסקים, וגם לדעה שזה לפעמים אסור, מחילה תועיל. [349] רמב"ם שם, בדעת הגאונים. אבל שו"ת המבי"ט ח"א סי' קלב, כותב שגם לגאונים מועילה מחילה על רבית דרבנן; ותמה עליו כנה"ג, יו"ד, קס, הגה"ט, אות יח, שזה נגד המפורש ברמב"ם. [350] טור, אהע"ז, סי' סט; מגיד משנה, הלכות אישות, יב, ח, בדעת הרמב"ם; מרדכי, ב"ק, סי' צג (הובא בחזון איש, אהע"ז, סי' עז, אות ו); ים של שלמה, ב"ק, פ"ח, סי' כז; ר' חיים אליהו, ר' מתתיה זכרי, ר' רפאל משה אלבאז, בשו"ת דבר אמת (מונסונייגו), סי' קנז (גם במחילה מותנית, והתנאי התקיים). שעות חולקות: בית שמואל, סו, ס"ק ט, כותב ("לולא דברי מגיד משנה") שלרמב"ם דוקא תנאי שנעשה בשעת נישואין (ראה בסמוך) אינו מועיל, כי הוא תנאי על מה שכתוב בתורה, אבל אח"כ מועילה אף מחילה בעל פה. אבל נימוקי מהרא"י, על הרמב"ם שם, מביא ראיה להבנת מגיד משנה - עיין שם. שו"ת מפי אהרן, חו"מ, סי' יב (דף נה ע"א), כותב ששו"ע סובר שמחילה בעל פה מועילה גם בעודה נשואה, גם בלי החזרת הכתובה, אם היתה סיבה שאינו יכול להחזירה (כך נראית כוונתו). אבל אח"כ (בדף ס ע"ב), כותב שלפי השו"ע, המחילה מועילה רק בכתב. המגיה שם כותב שלשו"ע במחילה מועיל דיבור, ורק "התקבלתי" צריך כתיבה כי זה כמו שובר. ברכת אליהו, על ביאור הגר"א, אהע"ז, סו, ס"ק יג, כותב שתוס' ב"ק פט ע"א (ד"ה כל), ושו"ע, אהע"ז, סו, ג, סוברים שמועילה מחילת אשה על כתובה, ולכן אם מחלה, צריך לכתוב לה כתובה אחרת כי אסור לשהות בלי כתובה (למעשה, גם לדבריו לא מועילה המחילה לפטור את הבעל, כי החיוב חוזר עליו). ובס"ק יד, כתב שרמ"א, אהע"ז, סו, ג, חולק וסובר שלא מועילה מחילתה בעל פה על הכתובה, ורק אם כתבה "התקבלתי" מועיל. שו"ת מהריב"ל, ח"ב, סי' מז, כותב כדבר פשוט שמועילה מחילת עיקר כתובה גם באשה נשואה. לענין תוקף השטר: הפלאה, כתובות נא ע"א (ד"ה בא"ד וא"ת), כותב שאף שלא מועילה מחילת כתובה, כי עשו חיזוק לדבריהם, מ"מ השטר בטל, כי מועילה מחילת השעבוד, כדמוכח מכתובות מג ע"ב, לגבי בעל שכתב שתי כתובות, שהראשון בטל כי מחל. [351] רמב"ם, הלכות אישות, יב, ח; טור, אהע"ז, סי' סט; שו"ע, אהע"ז, סי' סו, ט, וסי' סט, ו. דעות חולקות: מגיד משנה, הלכות אישות, יב, ח, וחלקת מחוקק, סו, ס"ק לה, מביאים דעה שהתנאי מועיל. בית שמואל, סו, ס"ק ט, כותב שלפי מרדכי, ב"ק, סי' צג, תנאי זה מועיל בכתב. ביאור הגר"א, סו, ס"ק יד, כותב שלפי תוס', ב"ק פט ע"א, תנאי זה מועיל בכתב. בני בנימין, עמ' קפא, כותב שלדעת רוב הראשונים, מועילה התנאה בעל פה על הכתובה, כר' יוסי. [352] שו"ת הרי"ף, סי' מב; חידושי הרא"ה, כתובות נג ע"א. הם כתבו שלכן מחילת הכתובה מועילה רק אחרי מות הבעל. יש להסביר, שלכן גם אם מחלה, חוזר החיוב על הבעל באופן אוטומטי, מכח תקנת חכמים שתיקנו עיקר כתובה. [353] תומים, סז, ס"ק י (הובא בלשד השמן, על הרמב"ם, הלכות אישות, יב, ח). [354] מגיד משנה, הלכות אישות, יב, ח (הובא בתומים, סז, ס"ק י); ר"ן על הרי"ף, כתובות כג ע"א, בדפי הרי"ף (הובא בשו"ת תורת חכם, סי' כח, דף קיב ע"ד); פרישה, אהע"ז, סט, ס"ק יג; חלקת מחוקק, סט, ס"ק יא. לחם משנה, הלכות אישות, יב, ח, הסביר שאף שתנאי בממון קיים, כאן נחשב דבר איסור, כי אסור לשהות עם אשתו בלי כתובה, וזה בגדר בעילת זנות מדרבנן, ולכן לא מועיל תנאי. [355] בית יעקב, אהע"ז, סי' סט, ו, וסי' צב, ז. [356] פרישה שם. [357] פרישה שם. זכרון מלך (צונץ), סי' לד, עמ' סב, הסביר שלא מועילה מחילה כי אנן סהדי שאינה מוחלת בלב שלם. ראה בענין הצורך במחילה בלב שלם, האם יכולה לטעון "נחת רוח עשיתי לבעלי". [358] חלקת מחוקק, סו, ס"ק יג (הובא בבית שמואל, סו, ס"ק ט, בשו"ת מפי אהרן, חו"מ, סי' יב, דף נז ע"ב, ובשו"ת דבר משה, אמריליו, ח"ב, חו"מ, סי' ה, דף ג ע"ב). מדוע חוששים שלא התכוונה ברצינות, בשונה מנושה רגיל שמחל, שאיננו חוששים לכך? נראה שחשש זה מתבסס על הטעם "שלא תהא קלה בעיניו להוציאה", שלכן מניחים שאין בדעתה למחול באמת; או כי יכולה לטעון "נחת רוח עשיתי לבעלי". נימוק נוסף: שו"ת מטה אשר סי' ג (ח ע"ג), כתב שמחילה בעל פה לא מועילה כי יכולה לטעון שלא מחלה, ואילו כתיבת "התקבלתי" מועילה (ראה להלן), כי יש ראיה. אבל דבר משה, שם, דוחה את דבריו, שהרי הפרשנים כתבו נימוקים אחרים, כאמור. [359] מגיד משנה, הלכות אישות, יב, ח; בית שמואל, סו, ס"ק ט (שמועילה אף מחילה בעל פה, אם אינו דר עמה) (הובא באוזן אהרן, מע' מ, אות מ); בני אהובה, הלכות אישות, יז, יט (אם אינו דר עמה) (הובא במשפטי שאול, סי' כח); שו"ת דבר אמת (מונסונייגו), סי' קנז (אם מגרש אותה מיד אח"כ). [360] חזון איש, אהע"ז, סי' סה, אות ח (הובא בברכת שלמה [טנא], אהע"ז, סי' ח, אות ט). [361] חלקת מחוקק, צו, ס"ק יא; בית שמואל, צו, ס"ק יא; בני אהובה, הלכות אישות, יז, יט. [362] חלקת מחוקק, צו, ס"ק יא. [363] יד אפרים, על בית שמואל, סו, ס"ק ט, בדעת הרמב"ם. כך נאמר בב"ק פט ע"א. [364] כתובות פה ע"ב. [365] זכרון מלך (צונץ), סי' לד, עמ' סב, על פי מה שנימק לעיל, שהטעם שבדרך כלל לא מועילה מחילת כתובה, הוא חוסר גמירת דעת. [366] חלקת מחוקק, סו, ס"ק יג (הובא בבית שמואל, סו, ס"ק ט, ובשו"ת דבר משה, אמריליו, ח"ב, חו"מ, סי' ה, דף ג ע"ב - אף בעל פה). ראה בפרק על מחילת חוב בשטר, שיש אומרים שלא מועילה מחילה בלי קנין בלי החזרת השטר, ושיש אומרים שכתובה שונה משטר רגיל, שמועילה מחילה עליה בלי קנין גם אם השטר בידה. הכוונה למחילת אלמנה, או למחילת אשה נשואה, לפי הדעה שהיא מועילה. [367] שו"ת הרי"ף שם; רא"ה שם. [368] רמב"ם, הלכות אישות, יב, ח; מאירי, כתובות נד ע"ב, עמ' 211 (כר' מאיר); בית שמואל, סו, ס"ק ט, בדעת השו"ע. זכרון מלך (צונץ), סי' לד, עמ' סב, נימק שאנן סהדי שלא אומרת כך בלב שלם. כמו כן, חידושי הריטב"א, כתובות נו ע"א (הובא בהר צבי, זרעים, חלק ב, סי' מט, עמ' קטז), כתב שלדעת ר' יהודה, לא מועיל שהאשה תאמר "התקבלתי כתובתי" בעל פה, אף שבכל מקום מועילה מחילה באמירה, כי כאן ניכר שזו הערמה ונחשב שמראש כנס אותה בכתובה חסרה, שלא מועיל כי הוא נגד משכ"ב. [369] מרדכי, ב"ק, סי' צג; ים של שלמה, ב"ק, פ"ח, סי' כז (ויצטרך לתת לה מיד כתובה אחרת); תוס' ב"ק פט ע"א (ד"ה כל) (כמוסבר בבית שמואל, סו, ס"ק ט, ובשו"ת דברי משה, זקס, סי' יא, ענף ו); תוס' כתובות נא ע"א (ד"ה מני) (הובא במשפט שלום, קפט, הגהה ב); בית שמואל, סו, ס"ק ט, בדעת הטור והרמ"א; שו"ת מטה אשר, סי' ג (ח ע"ג), בדעת טור אהע"ז, סי' סו. הפלאה, כתובות נא ע"א (ד"ה הא מני), מנמק, שכתיבת "התקבלתי" עדיפה ממחילה בכתב, כי רואים כאילו פרע לה, כמו שיכול אדם להתחייב התחייבות חדשה בשטר. ואכן, בית שמואל ואחרונים נוספים מבחינים בין מקרה זה למחילת האשה (לעיל), שזה נקרא "מחילה בכתב" ומחילה סתם נקראת "מחילה בעל פה"; מכאן שאם כתבה לשון מחילה, דינה כדינה בעל פה, ואינה מועילה (לפי חלק מהפוסקים). [370] רמב"ם, הלכות אישות, יב, ו. [371] כרם חמר ח"ב סי' מג. [372] שו"ת קרני ראם (אנקאווה), סי' סט. [373] שו"ע, אהע"ז, קה, ד;שו"ת יכין ובועז, חלק א, סי' קלג (עמ' 370 ועמ' 390). [374] רמ"א, אהע"ז, קה, ד. ועיין חלקת מחוקק, קה, ס"ק יא, ופתחי תשובה, קה, ס"ק ג, בשאלה מדוע מועילה המחילה לפגוע במזונות הבנות ובבנים לענין כתובת בנין דכרין. שו"ת הריב"ש, סי' שיז, מביא את המחלוקת לגבי הנדוניה. [375] בני אהובה, הלכות אישות, יז, יט. [376] בני אהובה שם. עוד הוא מעלה אפשרות שאם מחלה רק על זכותה לקבל כתובה אם ימות הבעל, אבל שמרה על זכותה לקבל כתובה אם יגרשנה, לא נמחלו תנאי הכתובה (אף אם ימות) כי זאת לא מחילה מוחלטת. עוד כתב שאם מכרה את כתובתה לאחר, ומחלה לבעלה, יש להניח שהתכוונה למחול רק על עיקר כתובתה כדי שבעלה ירוויח והקונה יפסיד, אבל לא התכוונה למחול על תנאי הכתובה (שלא נכללו במכירה), כי אז היא עצמה ויורשיה יפסידו. [377] מרדכי, כתובות, סי' קסג; שו"ע אהע"ז, צג, ט; יכין ובועז שם. דעה חולקת: ר"ן על הרי"ף, כתובות יט ע"ב (בדפי הרי"ף), מביא דעה שיש לה מזונות לאחר מותו. [378] רש"י, כתובות נג ע"א (ד"ה אין). פסקי רי"ד שם נימק, משום שמזונות תלויים בכתובתה, שהרי היא ניזונית רק עד שתגבה כתובתה, וכיון שמחלה כתובתה, כאילו גבתה, ואין לה מזונות. דבריו מתאימים לשיטה שמחילה היא כפרעון (ראה שער א). [379] רש"י כתובות נג ע"ב (ד"ה אין לה מזונות); רא"ש כתובות, פ"ד סי' כד. [380] רא"ש שם; ר"ן על הרי"ף, כתובות יט ע"ב (בדפי הרי"ף); ב"ש צג, ס"ק יט; ביאור הגר"א, אהע"ז, צג, ס"ק כא. [381] בית שמואל, שם. [382] נחל יצחק סוף ח"א לאה"ע סי' עז ענף ג. עיין שם, שהוכיח מיבמות פה ע"א ומרש"י גיטין יב ע"א (ד"ה ופרכינן), שגם בחיי הבעל מזונותיה הם מכוח תנאי כתובה. הוא מוכיח שיש חיוב מזונות מצד שמעוכבת להינשא מחמתו, מקל וחומר מאשה שהיא ספק מגורשת, שבעלה חייב במזונותיה מטעם זה (כתובות צז ע"ב). וכתב שנ"מ מזה שאם הבעל משליש עבורה גט ומוכן לגרשה, וא"כ אינה מעוכבת מלהינשא מחמתו, יסכימו גם בעלי דעה זו שהמוחלת כתובתה אין לה מזונות בחייה. ר"ש ישראלי, במשפטי שאול סי' כח = עדות ביהוסף (קאפח) סי' יב, הקשה על נחל יצחק, מהרא"ש והר"ן שם, שנימקו שמזונות בחיי הבעל אינם מתנאי כתובה אלא הם כנגד מעשי ידיה, שלא כמו הנחל יצחק. והוא דוחה את סברתו של נחל יצחק, שחייב במזונות אשתו מצד שמעוכבת מחמתו מלהינשא, שחיוב זה קיים רק אם אינה חיה עמו, כגון ספק מגורשת, שאינה אתו, ואף עם אחר היא מעוכבת מלהנשא;אבל אין לחייב מטעם זה באשה החיה עם בעלה ברצונה הטוב ואינה רוצה להנשא לאחר - אינה נחשבת מעוכבת מחמתו. אשר להוכחות נחל יצחק מהמקורות המגדירים מזונות בחיי הבעל כתנאי כתובה, הוא מיישב שאמנם הוא מחיוב תנאי הכתובה אבל אינו תלוי בחיוב הכתובה בפועל, ורק נובע מעצם קשר האישות כשם שהכתובה מתחייבת מקשר זה, ולא תלאוהו חכמים בחיוב הכתובה בפועל, אלא במעשי ידיה, וכל עוד האשה מוכנה לתת מעשי ידיה לבעל, הוא חייב במזונות מכוח תנאי כתובה זה, ולכן גם אם אין עליו חיוב הכתובה מפני שהאשה מחלה, חיוב המזונות קיים. [383] רמב"ם, הלכות אישות, יז, יט. שו"ע, אהע"ז, צג, ט, מביא את שתי הדעות. ר"ש ישראלי, במשפטי שאול סי' כח = עדות ביהוסף (קאפח) סי' יב, כותב שגם לדעת הרמב"ם, אם מחלה בעד תמורה, אינה מפסידה מזונות בחיי הבעל, כיון שדובר במפורש רק על מחילת הכתובה, ודינה כמוכרת כתובתה, שאינה מפסידה מזונות (בית שמואל, צג, ס"ק יח). אבל ר"י קאפח, שם, כותב שאף אם היא מקבלת תמורות לפי ההסכם, אינם כנגד כתובתה אלא כנגד זכויות אחרות שקיבל הבעל ע"פ ההסכם, אבל כתובתה נמחלה כפשוטה, כי אין דרך בני אדם לכתוב לשון מחילה כאשר הדבר נגד תמורה, אלא כותבים שמקבלת כנגד או תמורת כתובתה, ואין הנמחל שוטה עד כדי כך שישלם תמורה, ועם זאת יאמר שעשו לו חסד ומחלו לו, ובעצם כל מחילה היא כנגד תמורה, ולדברי ר' ישראלי בטל דין מחילה מן העולם. הוא כותב שהבעל יכול לטעון קים לי כרמב"ם. [384] ר"ן שם, בדעת הרמב"ם. נחל יצחק שם נימק שהרמב"ם סובר שבמקרה זה לא שייך אף אחד משני הטעמים לחיוב מזונות: הטעם שהוא תנאי כתובה לא שייך, כי נמחל ע"י מחילת הכתובה (שם, ענף ב), והטעם שמעוכבת להינשא מחמתו לא שייך כי היא זו שגרמה לכך שאין לה מזונות, בכך שמחלה (ענף ד). ר"ש ישראלי, במשפטי שאול סי' כח = עדות ביהוסף (קאפח) סי' יב, נימק, שמאחר שמחלה מעצמה, ודאי מחלה בעין יפה, וקיים אומדן דעת שמרצונה למחול לו הכל, אף שלרמב"ם, הלכות אישות, י, ז, מזונות האשה בחיי הבעל הם מן התורה, ואילו כתובה היא רק מדרבנן. [385] פסקי רי"ד, כתובות נג ע"א;ראב"ד, הלכות אישות, יט, יב; רמ"א, אהע"ז, קיב, א; בית שמואל, קיא, ס"ק יא. [386] פסקי רי"ד שם. [387] רמב"ם, הלכות אישות, יט, יב. ראה בפרק על מהות המחילה, בנפקויות, בהסבר צפנת פענח למחלוקת זו. [388] ר"ן, כתובות יט ע"ב (בדפי הרי"ף), בדעת הרמב"ם. [389] שו"ת רדב"ז ח"א סי' שכו (הובא בשו"ת דרכי נועם, יו"ד, סי' ה, דף ח ע"א, בשו"ת שערי עזרה, טראב, חו"מ, סי' ב, בשו"ת מהרי"א הלוי, ח"א, סי' עד (על שותפות ברווחי ריחיים), בשו"ת נדיב לב, חו"מ, סי' לב, דף סב ע"א, ובפתחי תשובה, חו"מ, קעו, ס"ק יב) וסי' שנ (הובא בשערי חיים, על ס' המקח, שער א, דף ד ע"ג). כמו כן, ר' אהרן שמואל, בשו"ת אוהל יעקב (ששפורטש), סי' כט, עוסק בשניים השתתפו בשבועה לעשר שנים, ואח"כ ראו שהרווחים מועטים, והסכימו לבטל את השותפות, ומחלו זה לזה. והוא פוסק שמאחר שלא עשו קנין מתחילה על השותפות, אינה מחייבת אותם, וגם אם התחילו להתעסק, יכול כל אחד לבטל את השותפות מכאן ולהבא (רמ"א, חו"מ, קעו, א-ב), אלא שכאן חייבים להמשיך בשותפות מצד השבועה, וכיון שמחלו זה לזה, השבועה בטלה. גם ר"י ששפורטש בסי' ל, שם, כותב שהמחילה תקפה, אלא שהוא כותב שהמחילה חלה רק מזמן המחילה, ולא מתחילת השותפות, ורק אם כתוב בשטר המחילה בפירוש שביטלו את השותפות מתחילתו, היא בטלה מעיקרא. דעות חולקות: הרדב"ז עצמו, חלק א, סי' מט, כותב לגבי הפסקת שותפות עסקית, שאף שכל נכסי השותפות הם בחזקת שניהם, המחילה צריכה קנין, כי בכל זאת כל אחד מוחזק בחלקו, כלומר זו מחילת בעלות. בני חיי, חו"מ, קעו, הגה"ט אות נב, כותב שאם שותפים כתבו בשטר שהם משעבדים את עצמם זה לזה בקנין לזמן קצוב, לא מועיל שימחלו זה לזה על השעבוד בתוך הזמן, כי כיון שגופו של זה השתעבד לחברו בקנין, צריך קנין אחר לבטלו, ומועילה מחילה רק בקניין. כמו כן, שו"ת נאמן שמואל, סי' קא (קלב ע"ג), כותב ששותפים במשא ומתן יש עליהם שעבוד הגוף זה לזה לחלק ביניהם את הרווחים, ואם הסכימו לחלוק באמירה בעלמא, לא נמחל שעבודם (נקודה זו הובאה בשבט בנימין, סי' רצד), כמש"כ מהר"ם על מלמד (ראה להלן), והסכמתם לחלוק אינה מחילה. והוסיף (בדף קלג ע"ב) שאם עשו קנין על השותפות, וכל אחד זכה בחלק חברו להרוויח בו, זה לא מתבטל במה שהסכימו לבטל את השותפות, עד שיאמר "הריני כאילו התקבלתי". [390] רדב"ז סי' שנ, שם. ראה להלן, על מחילה לפועל. דעה חולקת: שו"ת מור ואהלות (ענתבי), סי' כו (קיז ע"א), כותב שגם אם השתתפו בקנין, המוחזק יכול לומר קי"ל שמועילה מחילה באמירה, שהרי יש אומרים שגם מחילה לפועל מועילה (ראה להלן על מחילה לפועל), ועוד, שלדעת הרמב"ם, הלכות שלוחין, ד, ב, אומנים שהשתתפו יכולים לחזור בהם גם בלי מחילה. [391] ב"ב ג ע"א. [392] שו"ת הב"ח הישנות סי' כא. [393] שו"ת שואל ומשיב, מהדו"א, ח"ג סי' קיא, כפי שהסביר דברי גאונים, כלל צח, אות עב. רמב"ם, הלכות שלוחין, ח, ד, כותב על מי ש"שם" בהמה לחברו, כלומר שחברו יתעסק בגידול הבהמה וחולקים בוולדות וברווחים - שאם ילדה הבהמה, במקום שנהגו שהמתעסק לא מטפל בוולדות, ישום אותם בפני שלשה, ובמה שירוויחו אח"כ, המתעסק נוטל שלושה רבעים - שהרי חצי הוולד שייך לו, ויש לו חצי משל חברו כי התעסק בו; ואם לא התנה כך בפני שלשה, הרי מחל, ויחלקו בשווה את מה שירוויחו אח"כ (הבאנו מקרה זה בפרק על מחילה מכללא, כדוגמה לאומדנא ששותף מוחל לשותפו). לכאורה, כוונת הרמב"ם היא שמחל על חלקו בוולד, ולכן ממשיכים לחלק את הרווחים בשווה. אבל אי אפשר לפרש כך, שהרי זו מחילת בעלות, כאמור. דברי אליהו (ניימאנץ), אהע"ז סי' לח, על בית שמואל ס"ק לד, מסביר שכוונת הרמב"ם היא שעד זמן החלוקה היה הרווח "משועבד לקרן", ולא אומרים שיקבל "ריבית דריבית", את כל הרווחים שצמחו מחלקו ברווחים, אלא נחשב שכל הרווח מהרווחים בא מהקרן, לכן עד זמן החלוקה חולקים בשווה את כל הרווחים, אבל כשהגיע זמן חלוקה, היה יכול לדרוש חלוקה, ואילו חלקו, היה מקבל את כל הרווח שצומח מחלקו, אבל עכשו שלא חלק, נשאר כמקודם, שהרווח יהיה משועבד לקרן, ובזה שייכת לשון מחילה, שמוחל מה שהיה יכול לחלוק. כלומר, הוא מוחל על מה שהיה זכאי לראות את הוולד כאילו שלו ממש, ועכשו הוולד לא נחשב שלו ממש אלא משועבד לבהמה העיקרית, לעניין זה שמה שייוולד ממנו נחשב שנולד מהבהמה העיקרית. הוא מסביר שזה גם טעמו של ב"י, יו"ד, קעז (עמ' תקיד), שכתב שגם בשותפים בכסף, שא"צ שומא לחלק אותו, אם לא גילה דעתו בפני שלושה שרוצה לחלוק, נשארה חלוקת הרווח כמקודם - הטעם הוא שמחל שהרווח יהיה עדיין "משועבד לקרן", ועדיין חלק הרווח שלו לא נחשב כשלו. ראה בעבודה על מחילה על בעלות, שכתב שאין לפרש את כוונת הרמב"ם שמחל על הרווח עצמו. [394] שו"ת ר' חיים כהן חו"מ, סי' ו-ז, עוסק בשותפים שמחל אחד לחברו על חלקו, ודן רק מצד השאלה האם מועילה מחילה אם נשאר שטר ביד המוחל, משמע שפשוט לו שמועילה מחילה על חלק בשותפות. [395] שו"ת מהרשד"ם, חו"מ, סי' צה, הובא בשו"ת ברך יצחק, חו"מ, סי' יז (ס ע"א). ברך יצחק דוחה את האפשרות (הפשוטה) שהמחילה היא על הכסף שיגבה בעתיד מהגוי, מצד שזה דבר שלא בא לעולם - ראה בשמו בפרק על מחילת זכות עתידית. כמו כן, משפט שלום, רט, ד (עג ע"א), כותב שראובן שהיה לו שטר חוב על לוי בסך מאה, ומכר אותו לשמעון תמורת חמשים, ועשו הסכם שאם יגבה מלוי יותר מחמישים, יהיו ראובן ושמעון שותפים ברווח, שלראובן יהיה שליש;ומחל ראובן לשמעון על חלקו - לא מועילה מחילת ראובן, כיון שראובן עדיין שותף בגוף החוב ולא עשו כתיבה ומסירה. כלומר, כדי ששמעון יקבל את השליש של ראובן, ראובן צריך להקנות לו את השליש בפועל (או לתת בדרך התחייבות), כי השליש הזה מעולם לא היה חיוב של שמעון לראובן, שנאמר שראובן יוכל למחול לו עליו, אלא כל החוב שייך לראובן, אלא שהוא התחייב לתת לשמעון את הכל חוץ משליש הרווח מעל חמישים. הוא מעלה אפשרות שאחרי שגבה שמעון מלוי את הכל, חלה המחילה, כמו שכתב שו"ע, חו"מ, רמא, ג, שהאומר "כל מה שתטול מנכסי מחול לך", מחול אחרי שנוטל, אף שבשעת המחילה היה של המוחל (ראה בפרק על מחילת בעלות). אבל הוא דוחה אפשרות זו, שמאחר שהיה מדובר ששמעון יגבה מלוי, והוא שליח של ראובן, א"כ זה כמו המקרה של מהר"ם לובלין סי' ה ושער משפט סו, ס"ק ל, העוסקים במי שקנה מחתנו שטר חצי זכר, שהמכר אינו מועיל כי הוא דבר שלא בא לעולם, והיה מקום לומר שמועיל כי הקונה תפס - שהרי מדובר במה שהקונה (החתן) עתיד להוריש לבתו (ע"פ הדין בב"מ סו ע"ב שקונה דבר שלא בא לעולם שתפס כשבא לעולם, מועיל), ובכל זאת פסקו שזאת לא נחשבת תפיסה, כי לא היתה אפשרות למוכר למחות כי זה היה ברשות הקונה מאז ומעולם; וגם כאן, זה ששמעון גבה לא נחשב תפיסה, שהרי הוא עשה זאת ברצון ראובן. דעה חולקת: ר' שמואל הלוי, בתשובתו בשו"ת מהרשד"ם שם, אומר שאכן תיתכן מחילת שותף על חלקו בחוב שמישהו חייב לשותפות. [396] ב"מ י ע"א. [397] מהר"ם בשו"ת הרשב"א ח"א סי' תתעג (=שו"ת מהר"ם [פראג] סי' עז = מרדכי ב"מ סי' שמו = שו"ת מהר"ם [לבוב] סי' רה = שו"ת מהר"ם [קרימונה], סי' קכה) (הובא בב"י, חו"מ, שלד, ה, בשו"ת תורת חכם, סי' כז, דף קה ע"ב, בשו"ת מהרי"ט, ח"ב, יו"ד, סי' נ-נא, בשו"ת נאמן שמואל, סי' קא, דף קלב ע"ב, ובמחנה אפרים הל' שכירות סי' י); שו"ת בנימין זאב, סי' רכה. מהר"ם מביא ראיה מהסוגיה בב"מ י ע"א שמדמה פועל לעבד עברי. הוא עוסק במלמד. שו"ת מהרי"ט חלק ב יו"ד סי' נ, מבאר שמהר"ם סובר שבמצבים כאלו שהפועל אינו יכול לחזור בו, חל שעבוד על גופו של הפועל כדין עבד עברי, ולכן המעביד אינו יכול לומר "אי אפשי בתקנת חכמים שתיקנו לתועלתי שהפועל לא יוכל לחזור בו", כי השעבוד לא נפקע בדברים בעלמא. בכתיבה: שו"ת מהרשד"ם חו"מ סי' קיט (הובא בשבט בנימין, סי' רצד), כותב שמועילה מחילה לפועל בכתב. אבל ש"ך, חו"מ, שלג, ס"ק מו, כותב שאין הבדל בין אמירה לכתיבה. נתיבות המשפט, שלג, ס"ק יח, כותב שטעם מהרשד"ם הוא שאף שפועל גופו קנוי, מועילה מחילה בקנין (כך נראית כוונתו), ולכן כתיבה מועילה כמו קנין; ואילו הש"ך סובר שהלשון "לך מעמדי" (הנידון במהר"ם) הוא לשון גרוע ולא מועיל גם בכתב; ומה שכתבו תוס', קידושין טז ע"א, ש"זיל" מועיל בעבד עברי בשטר אע"פ שגופו קנוי, כוונתם רק ללשון "הרי את לעצמך", אבל לשון גרוע לא מועיל אפילו בכתב, כפי שמוכח מכתובות פג ע"א. כנראה, הוא סובר שכמו שעבד עברי משתחרר בשטר שחרור (בלשון טובה), כך מועילה מחילה בכתב לפועל, מדין שטר שחרור. [398] מישרים, נתיב כט, ח"ד; רמ"א, חו"מ, שלג, ח (הובא בשו"ת שואל ומשיב מהדו"ג ח"ב סי' ח, ובשו"ת מפי אהרן, חו"מ, סי' טז, דף פו ע"ג); ש"ך, חו"מ, שלג, ס"ק מז. רמ"א כותב שדי לומר "לך מעמדי" גם בלי מחילה. ש"ך מנמק, כי יש לפועל דין עבד עברי רק לקולא, שיכול לחזור בו, אבל לא שיהיה גופו קנוי. גם שו"ת הרדב"ז סי' שלג, כותב שמועילה מחילה למלמד גם לדעה שאינו יכול לחזור בו מעצמו. הוא כותב שגם מהר"םדיבר רק במלמד, והוא מסכים שבפועל אחר, אף בדבר האבד, שבו הפועל לא יכול לחזור בו מעצמו, בכל זאת מועילה מחילת המעביד, כי גם אם הפועל גרם לו הפסד, הוא חייב לו ממון בלבד, ועל זה יכול המעביד למחול. אבל הוא עצמו בשו"ת הרדב"ז, סי' שנ (הובא בשו"ת מפי אהרן, סי' טו, דף פד ע"א), כתב שפועל שעשה קנין, מאחר שאינו יכול לחזור בו, גופו קנוי כעבד עברי ולא מועילה בו מחילה בלי קנין. שו"ת מור ואהלות (ענתבי), סי' כו (קטז ע"ג), כותב שדבריו בסי' שלג עיקר, ואין לסמוך על דבריו שבסי' שנ. חקרי לב חו"מ, ח"א, סי' ה, מביא את הרמ"א. אבל בח"ב סי' כד (עמ' פח) מביא את המרדכי. אבל רמ"א כותב שמסיבה אחרת לא מועילה מחילה למלמד: כי המעביד אינו יכול למחול על זכותו של בנו ללמוד. ראה על כך בפרק על מחילת זכות של אחר. [399] ביאור הגר"א, חו"מ, שלג, ס"ק מו. [400] ש"ך, חו"מ, שלג, ס"ק מט. משו"ת שאגת אריה, חלק קול שחל, סי' יב (כח ע"ד), עולה שמועילה מחילה על מלאכת פועל גם אם כבר נתן שכר, ויהיה פטור מלהחזיר את השכר, והוא דן רק במקרה שהתווכחו אם מחל. דעה חולקת: שו"ת ושב הכהן סי' עב (הובא ע"י ר' אליהו ילוז, בשו"ת מפי אהרן, סי' טז, דף פז ע"א), כותב שלדעת רש"י ורמב"ם, אם הפועל כבר קיבל כסף מהמעביד, הכסף לא נמחל אלא אם כן אמר בפירוש "לך, ואין לי עליך דמים", מפני ששעבוד ממון שונה משעבוד הגוף. [401] שו"ת תועפות ראם (טויבש) חו"מ סי' לד. גם שו"ת ושב הכהן סי' עב (הובא בפתחי תשובה, חו"מ, שלג, ס"ק טז), נוטה להבחנה זו, והקשה על הש"ך, מדוע לא עשה הבחנה זו. וסיים שצ"ע למעשה. אבל הוא כותב שאם אמר המעביד "ואין לי עליך כלום", ברור שהתכוון למחול גם על השכר. [402] חקרי לב, חו"מ, ח"ב, סי' כד (עמ' פח-פט) (גם אם היה דבר האבד, שבו הפועל אינו קנוי למעביד), גם בשם שו"ת לחם רב סי' עא, שו"ת כרם שלמה יו"ד סי' כא, ושו"ת ראנ"ח ח"א סי' צח; ר' יוסף מרדכי ידיד הלוי, בשו"ת מפי אהרן, סי' טו (פד ע"א), ובשו"ת תורת חכם, סי' כז (קה ע"ב-ע"ג), וסי' כח (קח ע"ג); ר' אליהו ילוז, בשו"ת מפי אהרן, סי' טז (פו ע"ג). הם עוסקים ברב שמחל על מישרתו. דעה חולקת: שו"ת מנחת שי (שור), ח"ב סי' צו, כותב שרב שאמר "איני רוצה עוד ברבנות הזה", אין זכותו נמחלת בדיבור בלבד, כמו שאין מועילה מחילה על משכון. כנראה, הוא סובר שרבנות היא מעין זכות קניינית, כי היא בגדר חזקה; ראה בפרק על מחילת זכויות קנייניות, על חזקות. [403] ארחות משפט עמ' קז, ע"פ קצות החושן, שלג, ס"ק ה וס"ק ז, וש"ך ס"ק יד. [404] ס' חסידים סי' תתרסו, הובא בש"ך, חו"מ, שלט, ס"ק ב. [405] רי"ד רוסט, המובא בחי' ר"מ זמבה, סי' לא, הערה יג. נראה שכוונתו היא שהפועל מוחל על זכותו לתבוע את שכרו בזמנו. אין נראה לפרש שהוא שומר על זכותו לתבעו בזמנו ומוחל רק על הצד האיסורי. [406] נתיבות המשפט, רט, ס"ק ו. אבל משחא דרבותא, חו"מ, סי' יב, דף קלג ע"ב, כותב שמחילה לערב צריכה קנין, מפני שחיוב שנעשה בקנין נמחל רק עם קנין. לא ברור מדוע הוא אומר שחיוב הערב נעשה בקנין. [407] שו"ת מהריט"ץ החדשות, ח"ב, סי' קלז. למקורות נוספים, ראה חוק לישראל, ערבות, במפתח העניינים, ערך "מחילת נושה לערב". [408] רמ"ך, בשטמ"ק ב"מ קיז ע"ב. [409] משנה, תרומות פרק ו, א, ופרק ז, ד. על הלכה זו ועל טעמיה ראה בהרחבה בדרך אמונה, הלכות תרומות, י, טו. עמק יהושע, סי' ה (עמ' כה במהד' תרפ"ד = דף כז במהד' תרנ"ו), כותב שמאחר שאין מועילה מחילה, זר האוכל כזית תרומה שאין בה שווה פרוטה, משלם קרן וחומש, ואף שבפחות משו"פ מניחים שמחל (ראה בפרק על מחילה מכללא), הרי לא מועילה מחילה על תשלומי תרומה. [410] תוספות, פסחים כט ע"א (ד"ה מאן), וכתובות ל ע"ב (ד"ה זר) (הובא בעמק יהושע, סי' ה, ובאהלי אברהם, קופמן, עמ' רב); רא"י גוטפריינד, שומרי משפט (צ'כנוב), ח"ב, עמ' פ, בדעת הרמב"ם. נתן פריו, ב"מ ו ע"ב (עמ' כח), מסביר את כוונת תוספות, שזה כמו במקום שהתכוון לצער, שעל זה נאמר בגיטין עד ע"ב, שלא מועילה מחילה. כלומר, חיוב התשלום הוא בעצם כלפי שמים, והכהן הוא רק כתובת לפרעון החיוב, אבל אין זו זכות שלו שיוכל למחול עליה. כנראה הוא הבין שטעם התוספות הוא שהמוחל על תשלומי תרומה לא מתכוון למחול ברצינות. ולא הסביר מדוע. אחרי ההפרשה: תוס', כתובות שם, כתבו שהכפרה היא ע"י ההפרשה, ולכן הכהן אינו יכול למחול על חיוב הזר להפריש, אבל אחרי שהפריש הזר, יכול הכהן למחול על חיובו לתת לכהן. אם עבר יום הכיפורים: חידושי הגאון אדר"ת, תשובה מאהבה, הערה לאות קטז, אות כא (עמ' צו), כותב שמאחר שהטעם הוא משום שהתשלום בא לכפר על העבירה לה', א"כ אם מחל ועבר יוה"כ, נמחל, שהרי העבירה לה' נמחלה. דעה חולקת: ר"ש, תרומות, ו, א, דוחה נימוק זה, שהרי עצם זה שיש חיוב חומש לא מוכיח שהתשלום הוא לכפרה, שהרי בב"ק קג ע"א נאמר שאפשר למחול לגזלן שכפר ונשבע לשקר אף שיש עליו חיוב חומש. תשובות לקושיה זו ראה להלן בענין מחילה לגזלן על חומש. [411] ר"ש, תרומות, ו, א (הובא בפירוש הרא"ש שם ובמשנה אחרונה שם). משנה למלך, הלכות תרומות, י, יח, ומשנת אברהם, על ס' חסידים, ח"א, מילואים לסי' שיא, עמ' שמג, מביאים את הסברי הר"ש והתוס'. [412] דבר משה (רוזמרין), כתובות ל ע"ב (ח"ב, סי' שעב), בדעת הר"ש. [413] כשיטה שמחילה היא כפרעון - ראה שער א. [414] נתן פריו, ב"מ ו ע"ב (עמ' כח), בדעת הר"ש. על פי זה הוא כותב שאם כבר הפריש הזר פירות כדי לשלם, אלא שחסרה נתינה, בזה מועיל "הריני כאילו קיבלתי" (יש להוסיף: או לשון מחילה) שייחשב כאילו נתן לכהן את התרומה והכהן החזירו לזר, ובזה קיים מצות נתינה. הבחנה זו נזכרת גם בתוספות, כתובות שם, כאמור לעיל. [415] פירוש ר"י בן מלכי צדק, תרומות ו, א. נתן פריו, ב"מ ו ע"ב (עמ' כח), כותב שזו גם כוונת רמב"ם, בפירוש המשנה, תרומות ז, א, שכתב "לפי שהם קודש אין הכהן רשאי ליתנם ואסור על ישראל לעכב אצלו קודש". [416] דבר משה (רוזמרין), כתובות ל ע"ב (ח"ב, סי' שעב, בהערה), בשם ר"א גורדון בתשובותיו. אותה טענה קיימת בכל כהן המוחל על מתנות כהונה - ראה שער א, בנפקויות. [417] ב"ק קד ע"א. [418] ב"ק קט ע"א. [419] ב"ק קג ע"א. ראה על כך בפרק על מחילת בעלות - מחילת גזל. [420] דברי חיים, דיני שומרים, סי' כג. הוא מסביר שזה ההבדל בין מקרה זה למקרה של מלוה המביע רצון שההלוואה תהפוך לעיסקא (שנתיבות המשפט, שמד, ס"ק א, הקשה מה ההבדל ביניהם) - ששם חוששים שאלו פיטומי מילי, ולא התכוון ברצינות. ראה בשמו בענין מחילה ללווה על אחריות אונס. אבל הסברו קשה: הרי גם מלווה יכול למחול לגמרי ללווה? [421] ב"ק קג ע"א; רמב"ם, גזילה, ז, יא. קובץ שיעורים, פסחים, סי' קלג, כותב שאם מחל על הקרן, אין אומרים שממילא נמחל החומש כיון שאם אין קרן אין חומש, כי כלל זה שייך רק אם לא נתחייב מתחילתו בקרן כגון במקום שיש קלב"מ, אבל אם כבר נתחייב קרן וחומש, והקרן נמחל, הוא כאילו פרע את הקרן, שעדיין צריך לשלם על החומש. לשונו מתאימה לשיטה שמחילה היא פרעון (ראה שער א), אבל דבריו נכונים לכל השיטות. [422] בב"ק קד ע"ב נאמר שגם החומש הוא ממון. וראב"ד ורא"ש, בשטמ"ק שם (הובא בקובץ שיעורים, פסחים, סי' קלג), כותבים שהגמרא למדה זאת ממה שמועילה מחילת החומש. [423] ב"ק קי ע"א. קובץ שיעורים ורא"י גוטפריינד (שבסמוך) הבינו מדברי הר"ש, תרומות, ו, א (שהבאנו לעיל), שהחומש כאן הוא לכפרה, ובכל זאת מועילה המחילה. והקשה מכח זה על הסוברים שלא מועילה מחילה בתשלומי תרומה כי הם לכפרה (שהבאנו לעיל); וכדי ליישב קושיה זאת, הם נתנו את ההסברים דלהלן. ותמה עליו קובץ שעורים (שבסמוך), הרי בתלמוד מפורש שהוא ממון, כאמור? לאמיתו של דבר, הר"ש מתכוון לומר שכמו שקרן שחייב הגזלן הוא ממון, ולא לכפרה, אף שנוסף עליו חיוב חומש, ולכן מועילה מחילה, כך יש לומר גם בתשלומי תרומה, שהם לממון ולא לכפרה, אף שנוסף עליהם חיוב חומש. והר"ש מתכוון להוכיח מהאמור בבבא קמא קג ע"א שמועילה מחילה לגזלן על הקרן. ואדרבה, בקרן יש יותר מקום לומר שהוא לכפרה מבחומש, שהרי אם הביא את קרבן האשם לפני החומש, יצא ידי חובה (ב"ק קי ע"א). ואכן, דבר משה (רוזמרין), כתובות ל ע"ב (ח"ב, סי' שעב, בהערה), מעלה אפשרות שהר"ש מתכוון לומר שחומש אינו לכפרה ולכן מועילה מחילה, וכותב שלפי הגהת ר"י לנדא בר"ש שם, זאת כוונתו. ראה בסמוך לגבי מחילה לגזל הגר, הסברים נוספים מדוע מועילה מחילה לגזלן רגיל. [424] דבר משה (רוזמרין), כתובות ל ע"ב (ח"ב, סי' שעב). הוא כותב כך על החומש, לפי ההבנה הנ"ל שהחומש הוא לכפרה. [425] קובץ שיעורים, פסחים, סי' קלג. גם הוא כתב כך על החומש, ע"פ הבנתו הנ"ל בדעת הר"ש. הוא מביא לכך ראיה ממה שתיקנו חכמים שישלם קרן וחומש לב"ד ואז יכול להביא את הקרבן (ב"ק קג ע"ב), וקשה, הרי כיון שלפי דין התורה תשלום לב"ד לא נחשב תשלומין, הוא כמו מי שמביא קרבן לפני שהשיב את הגזל? אלא, ע"י הפקר ב"ד פקע חיובו, ולכן מתכפר בקרבן בלבד; וכך גם אם פוקע חיובו ע"י מחילה. הוא מביא ראיה ממה שמועילה מחילה על כופר, שכן גם כופר חייב לשלם לאדם מסוים. [426] ר' אברהם יצחק גוטפריינד, שומרי משפט (צ'כנוב), חלק ב, עמ' פ. גם הוא כתב כך על חומש. [427] שם עמ' עו. [428] תוספות, ב"ק קי ע"ב (ד"ה כסף). [429] פני יהושע, על תוס' שם (הובא בשו"ת הרי בשמים, ח"ב, סי' רמח, בשו"ת פרי תבואה, סי' עב, בפתחי תשובה, יו"ד, רכח, ס"ק לד, ובאהל שם, ח"א, סי' יג, אות א). [430] שו"ת אהל שם (ברודנא), ח"א, סי' יג, אות א; נחלת יהושע (שפירא), ח"א, סי' ז (ד"ה ע"כ נ"ל). אהל שם מסביר בכך את הדין שהמחזיר גזל הגר לחצאין או בלילה לא יצא (ב"ק קיא ע"א), אף שהמחזיר קרן לנגזל בלילה או לחצאין, יצא - כי התשלום אינו כפרה אלא רק מסלק את עיכוב הכפרה. בדומה הסביר משנת אברהם על ס' חסידים סי' שיא (עמ' קסג), שבגזל הגר גזיה"כ היא שהגזלן צריך כפרה, כמו שאוכל חלב צריך כפרה בקרבן, ולכן א"א למחול; אבל בנגזל רגיל ההשבה היא רק לתיקון העוול, ולא לכפרה. [431] אהל שם, שם, אות ב. [432] תוס', ב"ק מג ע"א (ד"ה מאי) (הובא בדבר משה [רוזמרין], כתובות ל ע"ב [ח"ב, סי' שעב]). תוספות שם כתבו שמועילה מחילה על חיוב דמים, דהיינו החיוב שלם את דמי הנהרג ליורשיו במקום שאין חיוב כופר מסיבה כלשהי. [433] ר' אברהם יצחק גוטפריינד, שומרי משפט (צ'כנוב), חלק ב, עמ' עו, בדעת הרמב"ם. כמו כן, קובץ שיעורים, פסחים, סי' קלג, כותב שתוס' כתבו כך רק לדעה שכופר הוא כפרה (וכך פסק רמב"ם, הלכות נזקי ממון, י, ד). [434] חידושי הגאון אדר"ת, תשובה מאהבה, הערה לאות קטז, ס"ק יט (עמ' צו). הוא מעלה אפשרות על פי זה, שלדעה ששור תם משלם חצי כופר (ב"ק מ ע"א), מועילה מחילה על חצי כופר, כי חצי נזק הוא קנס, ואינו לכפרה (כך נראית כוונתו). הוא מעלה אפשרות (באות כ), שאף שחלק ה' אינו מחול, בכל זאת חלק האדם מחול (גם בשור מועד), וחייב רק חצי כופר. הוא נוטה לומר שאם מחלו יורשי ההרוג, כך שנשאר על בעל הבהמה רק חיוב כלפי ה', ועבר עליו יוה"כ, שנמחל חיובו לה', פטור לגמרי. [435] ירושלמי, כתובות, ג, י. הבאנו אותו בפרק על מחילת זכות עתידית. אבל שו"ת שואל ומשיב מהדו"א ח"ב סי' קג (מח ע"ד), כותב כאילו הירושלמי (בניגוד לבבלי) סובר שלא תועיל מחילה על קנס, ונימק, שמאחר שהתורה רצתה להעניש את החוטא, לא תועיל מחילה כי הוא מתנה עמש"כ בתורה. הוא מסתמך גם על חי' הרמב"ן ב"ב קכו ע"ב, הכותב שמה שבממון מועילים מחילה ותנאי (לדעת ר' יהודה!) הוא כי התורה אמרה שיתחייב רק ברצונו של מקבל החיוב, ולפי זה, בקנס שהתורה רצתה לקנסו, הממון לא תלוי ברצונו של האחר, ולא תועיל מחילה. עיי"ש, שהוא מסביר בדרך פלפול מדוע לבבלי מועילה בכל זאת מחילה על קנס. אח"כ הוא כותב שבדרך כלל מחילה על קנס אינה מתנה עמש"כ בתורה, כי אין ודאות שהמחילה תעקור דבר מהתורה כי אולי בלאו הכי יודה וייפטר, ודוקא בקנס של אונס ומפתה, המחילה נחשבת מתנה עמשכ"ב כי הודאה לא פוטרת כי הוא פטור מבושת ופגם ע"י המחילה (כצ"ל, ויש שם ט"ס), ולכן אם יודה ואח"כ יבואו עדים לא ייפטר כי הוא "פוטר עצמו מכלום" בהודאתו. באר אלחנן, סי' יט, אות א, כותב שמה שמפתה יתומה פטור מקנס, אינו מצד מחילה, אלא לא חל חיוב מעיקרא (ראה בפרק על לשון המחילה, על הרשאה להזיק), שהרי הגמרא אומרת בכתובות ל ע"א שאם המפותה אסורה לו בלאו, חייב מלקות כיון שאינו משלם, ואם יש חיוב אלא שפוקע ע"י מחילתה, היה צריך להיות פטור ממלקות מטעם קלב"מ. אבל באות ב מביא שקובץ שיעורים, כתובות, אות צה, כותב שרק תשלום בפועל פוטר ממלקות, ולפי דבריו נדחית ההוכחה הנ"ל. ראה בענין זה בפרק על מחילת זכות עתידית, ובשער א, בנפקויות, בענין קלב"מ. משנה למלך, הלכות גזילה, ח, יב, כותב שלפי חכמים בב"ק קיא ע"א, הסוברים שמי שגזל מגר, ונתן את האשם למשמרת יהויריב ואת הכסף למשמרת ידעיה (המשמרת שאחריה) בשבוע של יהויריב, האשם הולך לבני ידעיה כי קנסו את יהויריב על שלקחו אשם לפני כסף - לפי דעתם, גם אם עברה משמרתם של אלו ואלו, אין אומרים שמחלו בני ידעיה לבני יהויריב, כי אינם יכולים למחול על העבירה של הקדמת אשם לכסף - היינו מחילת קנס. אבל שו"ת מקור ישראל, סי' מד (פה ע"ג), מבין ששו"ת מהרי"ק, שורש קכג, חולק על מל"מ, שהרי כתב שמוכח מהסוגיה שם שמועילה מחילה על האשם (ראה בענין מחילת זכות לעשות מצוה). ולכאורה זו קושיה על מל"מ מהסוגיה. אפשר לתרץ, שהוכחת מהרי"ק היא ממה שנאמר בסוגיה שם לדעת ר' יהודה, שסובר שלא קנסו במקרה זה את בני יהויריב על לקיחת האשם קודם, אלא סובר שבני יהויריב יקריבו את האשם ויקבלו את הכסף, והוא אומר שאם עבר שבוע מניחים שמחלו לבני ידעיה על הכסף ועל האשם, ומועילה מחילתם כי זו מחילה על זכות רגילה לעשות מצוה; אבל לדעת חכמים, שקנסו על העבירה של לקיחת האשם קודם, אולי יסכים מהרי"ק למל"מ שלא תועיל מחילה על עבירה זו. [436] ר' יצחק סרוק, בשו"ת אהל יעקב (ששפורטש), סי' נג. בנידונו לא נקטה האשה לשון מחילה. הוא דן עוד, האם יש לשטר תוקף מדין ערבות - עיי"ש. [437] ר' יעקב ששפורטש, סי' נד, שם. הוא מגדיר זאת כסילוק או שעבוד או ערבות, ואומר שכולם צריכים קנין. ולא ברור מדוע כתב שסילוק צריך קנין. כן לא מובן מדוע לא ייחשב מחילה על זכות קדימה של כתובה. [438] דבר דומה הוא מחילה על חיוב לשלם בעד מתנה שניתנה בטעות. שו"ת מהריט"ץ החדשות, סי' כו, עוסק בשידוך התבטל, ואבי הכלה החזיר לאבי החתן את הבגדים ואת התכשיטים שהביאו לה, והציע לשלם לו על המאכלים שנתן להם, אבל אבי החתן אמר לו "איני רוצה מכם שום דבר כל אשר הבאתי לכם ממאכל ומשתה, אני מוחל לכם הכל". הוא פוסק שהמחילה תקפה בלי קנין. שו"ת הר"י מיגאש סי' קלו, כותב דבר מחודש בענין מחילה על מומים במקח: שאם התברר שהיו בבית מומים שלא ידע עליהם הקונה כשקנה אותו, וב"ד פסקו שהמקח בטל, התברר למפרע שהמקח היה בטל מעיקרו ושהבית לא היה קנוי לקונה, אבל אם אח"כ הסכימו לקיים את המקח ולמחול על המומים, זוהי קנייה מחודשת. ולא הסביר באיזה מעשה קנין יקנה מחדש את הבית. אולי המוכר נחשב כאומר לקונה "לך חזק וקני", ויקנה בחזקה. השווה למחלוקת בענין מחילה על מחילה, בשאלה איך המחילה השנייה מקימה לתחייה את שטר החוב לאחר שבטל. [439] קצות החושן, ט, ס"ק א (הובא בבית יהודה [לנדא], חו"מ, סי' ט), בדעת הגאונים הסוברים שלא מועילה מחילת ריבית (ראה לעיל), מטעם דומה. [440] קצות החושן שם, בדעת רמב"ם, הלכות מלוה, ד, יג, הסובר שמועילה מחילת ריבית. [441] כך כתב ב"ח, חו"מ, סי' ט. [442] דברי חיים, דיני דיינים, סי' ב, בהגהה, ובספרו אמרי בינה, דיני דיינים, סי' טז. הוא כותב שמטעם זה, גם לדעת הגאונים מועילה מחילה (שלא כהבנת קצות החושן שם בדעת הגאונים), מפני שהם אמרו דוקא בריבית שמחילה לא מועלה, כי שם חובת ההשבה היא רק מצוה - ראה בשמו בשער א, בנפקויות. [443] שו"ת הראנ"ח ח"א סי' צד. יש חידוש בדבריו, שהוא קורא לזה מחילה, מתוך נקודת מבט של סדר הדין, ולפי דבריו התנאי יחול בלי קנין. אילו היינו באים רק מנקודת המבט של הממון, היינו אומרים שיש כאן דוקא התחייבות של החייב (ושל יורשיו) לשלם גם אחרי פטירתו, והרי התחייבות צריכה קנין אא"כ היא נעשתה בשטר. [444] שו"ת הרשב"ש סי' קא (הובא באמרי בינה, דיני דיינים, סי' כ, אות טז). רשב"ש עוסק בשטר מחילה. וראה בפרק על מחילה על זכות שכירות, פסקה 3, שמהריט"ץ וראנ"ח וקול אליהו כתבו שמחילת דמי שכירות מועילה, ואילו ר' מנחם אגוזי כותב שמחילת דמי שכירות צריכה קנין. [445] שלטי הגיבורים ב"מ כ ע"א (בדפי הרי"ף) (הובא בדברי חיים, דיני שומרים, סי' כג). [446] שלטי הגיבורים שם. [447] מרדכי ב"ק סי' צט (הובא בדברי חיים שם). ראה בענין לשונות מחילה, שיש דין מיוחד לשומר בענין הרשאה להזיק. מגן שאול (קצנלבוגן), סי' קמט, עמ' רכט, כותב שאף שמקום הפקדון בבית השומר קנוי לבעל הנכס (לדעה אחת - ראה חוק לישראל, שומרים, עמ' 54, ועמ' 700), יכול בעל הנכס למחול לשומר על חובתו להחזיק את הפקדון בחצרו, ואז לא יהיה מקום הנכס קנוי לבעל הנכס ויוכל השומר לקנות בו בקנין חצר. [448] ס' התרומות שער א ח"ב אות א (הובא בשו"ת פרי הארץ, ח"א חו"מ סי' ה, נג ע"ד). גידולי תרומה, שם, כותב שמקורו בב"מ נא ע"א, שמועיל תנאי בממון אם ידע ומוחל. [449] שער משפט, צז, ס"ק ב. [450] מרדכי ב"ק, סי' ק (הובא בעדות ביהוסף (קאפח), עמ' 349, ובחוק לישראל, שומרים, עמ' 1377-1381). [451] דברי חיים, דיני שומרים, סי' כג. עולה מדבריו שאין בעיה כאן בעצם שינוי מעמד הכסף, ממעמד של הלוואה למעמד של עיסקא. מקרה מיוחד: עמק הלכה (הורוביץ, מהד' תשמ"ו), הלכה ו, סי' ב (עמ' צד), נוקט ש"על מנת שלא תשמטני בשביעית" מועיל כי זה מתייחס ללווה, והוא כאומר "אף ששביעית משמטת, אני מוחל לך" - מחילה על זכות השמיטה. ראה עוד בפרק על מחילה על זכות עתידית, בענין זכויות ספציפיות, בהערות, שחזון איש, המדות לחקר ההלכה ומשנת יעקב מגדירים זאת כמחילה על זכות השמיטה; ושם הקשיתי: הרי זו התחייבות. [452] ר' ראובן סירירו, ר' ידידיה מונסונייגו, ר' מתתיה סירירו, ור' וידאל הצרפתי, בשו"ת דבר אמת (מונסונייגו), סי' קנז. הם מוסיפים, שגם אין לומר שהבעל מוחל לה על ממון הכתובה, שהרי כשמחלה האשה על הכתובה, עיקר ותוספת ונדוניה, ולא עלתה לא"י, הבעל זוכה בה, והוא תפוס בנכסים, כאמור בכתובות פג ע"א, שנכסי אשתו הנשואה נחשבים ביד הבעל, ולכן לא תועיל מחילת הבעל לאשה, שהרי לא שייכת מחילה בדבר שהוא ביד המוחל (כלומר, על דבר בעין - מחילת בעלות). עוד נימקו, שמאחר שנמחל שעבוד הכתובה, שזה כשטר שנמחל שעבודו, לא יתכן שבאמירה בלבד, בלשון גרועה, תחזור הכתובה לאיתנה אחרי שנמחל שעבודה (כך כותב שו"ת הרדב"ז, סי' שסד, שאשה שמחלה על כתובתה וחזרה בה והבעל רוצה להחזירה לכתובתה, צריך לכתוב לה כתובה חדשה, כי זה שטר שנמחל שעבודו). הם נוקטים שהיא מחלה ב"לשון חיוב", ולא ברורה כונתם. [453] ר' חיים אליהו, ר' מתתיה זכרי, ור' רפאל משה אלבאז, בשו"ת דברי אמת, שם. [454] הם מוכיחים שתביעה אין בה ממש, מרמ"א, חו"מ, קכג, ב, הכותב שא"א לכתוב הרשאה על תביעה כי א"א להקנות תביעה. [455] ראה על כך בפרק על מחילת חיוב שאינו ממוני. [456] הם מוכיחים שחיוב להישבע אין בו ממש, משו"ע, חו"מ, קכג, ב, הכותב שאין מועילה הרשאה על שבועה. כלפי נימוקה של הדעה הראשונה שלא מועילה מחילה על דבר שהוא ביד המוחל, הם משיבים שכאן המחילה אינה על הנכסים אלא על עיקר החיוב, היינו על עצם המחילה. שו"ת איתן האזרחי, סי' כה (הראשון), עוסק בשותפים בזכות לקבל מכס ("אורנדא"), שמחלו חלק מהם לשותף אחד, ואח"כ המשיכו לעסוק, וקיבלו תשלומים מסוחרים בידיעת אותו שותף. הוא פוסק שבשתיקתו הראה שחזר ומחל להם (מכללא) על מחילתם, וחזרו וקנו בשותפות ע"י מה שעסקו יחד. הרי שהוא נוקט שמועילה מחילה על מחילה. אבל דבריו קשים, שהרי אם המחילה נמחלת, השותפות קמה לתחייה, ומדוע היה צריך לומר שחזרו וקנו בשותפות ע"י שהמשיכו להתעסק יחד? לכן נראה שמה שכתב שמחל על מחילתו הוא רק לשון שאולה, לומר שהשותף התחרט על רצונו להפסיק את השותפות, ולא שזו מחילה תקפה, ועיקר טעם פסיקתו הוא שהמשך ההתעסקות יוצרת את השותפות מחדש. [457] פתחי חושן, קניינים, פ"א הערה טז. דעה חולקת: משחא דרבותא, חו"מ, סי' יב, דף קלג ע"ב (הובא בשו"ת מפי אהרן, חו"מ, סי' יב, דף סב ע"ב), כותב שאם החיוב נעשה בקנין, הוא נמחל רק עם קנין. הוא מוכיח זאת מהדין שאי אפשר למחול על מכר (ראה בפרק על מחילת בעלות). מטעם זה הוא פוסק שאין מועילה מחילה לערב בלי קנין. בדומה, שו"ת הלכה למשה (אלבז), חו"מ, סי' קמב, מביא שר"ש אבן צור כתב בגליון השו"ע שלו, בשם ר' יעב"ץ, שבדבר שצריך קנין סודר (נידונו: התחייבות הגוף לעלות לא"י), כדי למחול עליו צריך קנין. ייתכן שזו גם כוונת שו"ת מפי אהרן, חו"מ, סי' יב (נו ע"א), העוסק במחילה על שטר מינוי של אדם להיות שד"ר, וכתב שלא מועילה מחילה על "שטר אקנייתא" כזה, וזאת על פי דברי שו"ע, חו"מ עג, יט, שמחילה שייכת רק על חוב כספי. סוג מיוחד של מחילה על התחייבות: ראובן התרה בשמעון שלא יעשה כך וכך, והמשמעות היא שאם יעשה כך ויקרה נזק כתוצאה מכך, יהיה חייב לשלם לראובן; ואח"כ התיר לו ראובן לעשות כן. שו"ת מהרש"ך ח"א סי' קכח, דן במקרה שיש הכחשה אם באמת ביטל את ההתראה, וזה שאלה של טענת מחילה. משמע שפשוט שיש תוקף לביטול התראה. אבל מהרש"ך לא קרא לזה "מחילה". יש בכך גם הרשאה להזיק (ראה על כך בפרק על לשון המחילה), בנזק עתידי מסופק. [458] שו"ע, חו"מ, יב, יז;רמ"א, חו"מ, רמא, ב; ערוך השולחן, חו"מ, רמא, ו. שו"ע ורמ"א נוקטים דוגמה, שהחייב ביקש שימחל לו, ואמר לו "יהיה כדבריך". על לשון זו ראה בפרק על לשון המחילה. על ההסבר האנאליטי איך מועילה מחילה על שבועה, ראה שער א, פרק ג, 2. מחילה על שבועה מוזכרת גם בחי' הריטב"א, קידושין מג ע"ב (הובא בלקוטי שיעורים (שטיין) ב"ב סי' י, עמ' לז). מחילה חלקית על שבועה: שו"ע, חו"מ, כב, ג, כותב שהאומר למי שחייב לו שבועה "דור לי בחיי ראשך", כלומר שהוא מוכן שהוא ינדור נדר במקום שבועה, שהיא יותר חמורה מנדר, יכול לחזור בו ולדרוש ממנו להישבע אם לא עשה קנין, אף שמחל על השבועה. שו"ת שואל ומשיב, מהדו"ו, סי' ל (לד ע"ד), נימק שמחילה היא סילוק, וסילוק מועיל רק אם הוא מוחלט, וב"דור לי" זו מחילת מקצת שבועה ולא הסתלק לגמרי ולכן אין מועילה המחילה בלי קנין. דבריו קשים, שהרי נושה יכול למחול על מקצת החוב. הסברים נוספים מדוע לא הועילה שם המחילה, יובאו בפרק על מחילה מותנית ובפרק על הצורך במחילה בלב שלם. ההסברים ההם מבוססים על עקרונות כלליים בדיני מחילה. בשבועה על דבר עתידי: משו"ת ברך יצחק, חו"מ, סי' טו, עולה שמי שחייב להישבע בענין חיוב עתידי (נידונו: הנשבע שאין לו הרבה רכוש, כך שאינו חייב לשלם הרבה מיסים, לענין מיסים עתידיים), לא מועילה מחילה על חיוב זה, כי היא מחילה על דשלבל"ע. אבל פני יהושע, כתובות צז ע"א (ד"ה גמרא), כותב שמחילת הבעל לאשתו על שבועה שתצטרך להישבע אם תהיה אפוטרופסית, מועילה אף שהיא זכות עתידית, כי אין זו מחילת ממון אלא מחילת שבועה, שמועילה גם לפני שעת החיוב (וחזר על דבריו בקונטרס אחרון, סי' רכא). משפט שלום, רז, טז, מעלה אפשרות על פי זה, שמחילה מותנית על ממון צריכה קנין, ואילו מחילה מותנית על חיוב להישבע א"צ קנין (ראה בשמו בעניין מחילה מותנית). מצד שני, משמרת שלום, רז, אות כט, כותב שהאומר "דור לי בחיי ראשך והיפטר", יכול לחזור בו ממחילת החיוב להישבע, אם לא עשה קנין, יותר מבמחילת ממון מותנית, כי זה רק מחילה זמנית, כי גם אם הנתבע נשבע בב"ד, מועילה אח"כ תפיסת התובע (שו"ע, חו"מ, פז, ל) בטענה שהלה נשבע לשקר, הרי שהמחילה כאן היא רק זמנית, ולכן יותר קל לחזור ממנה. אין סתירה בין הדברים, כי במקרה השני, הנקודה אינה מצד שנשוא המחילה היא חיוב להישבע, אלא שהמחילה מותנית בכך שיישבע, והרי אחרי שבועה זו, עדיין נשארה יכולת לתפוס. [459] ראב"ן, שו"ת, סי' ק (הובא בשו"ת מהר"ם [שערי תשובות], שער ב, סי' רכח, במרדכי, סנהדרין, סי' תרפא, בב"י, חו"מ, יב, מחודש יא, ובשו"ת הראנ"ח, ח"ב, סי' מט);שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (דפוס פראג), סי' שצב; פסקי רקנטי, סי' שלז;אגודה, סנהדרין סי' ד. דעה חולקת: שו"ת דבר אליהו (לרמן), סי' פד, כותב שחיוב שבועה הוא כמלוה הכתובה בתורה שהיא ככתובה בשטר, וי"א שמחילת חיוב בשטר צריכה קנין (ראה בפרק על מחילת חוב בשטר), ולכן לא מועילה מחילת שבועה בלי קנין. [460] ר"י אריאל, תחומין כא, עמ' 156. הוא מוכיח זאת ממה שהרמ"א שם סתם את דבריו. [461] ראה בפרק על מחילה מכללא, לגבי הדין בשבועות מה ע"א שאם חלקו שותפים את נכסי השותפות בלי לדרוש שיישבעו כל אחד לחברו שלא נטל יותר מהמגיע לו - כבר אינם יכולים לדרוש שבועה זה מזה, שיש שנימקו שהעובדה שלא דרשו שבועה כשחלקו, מראה שמחלו על הזכות לדרוש שבועה. כך עולה גם מבית שמואל, צו, ס"ק ה, המסביר את דברי חלקת מחוקק, צו, ס"ק ה, שאם יורשים נתנו לאלמנה שטר חוב במקום לפרוע לה את כתובתה, היא פטורה מלהישבע - שטעמו הוא שזה מראה שמחלו לה על השבועה. שו"ת הראנ"ח, ח"ב סי' מט, עוסק באלמנה שגבתה מקצת כתובתה מעזבון בעלה, בנוכחות דייני הקהל ומקצת טובי הקהל, ואמרו לה שאין רוצים ממנה להישבע, אלא יכתוב לה היורש שטר חוב על שאר הכתובה; והיורש היה שם ושתק. הוא פוסק שמאחר שב"ד מחל לה על השבועה, וב"ד הוא שלוחו של היתום, ושתק, נחשב כאילו מחל בעצמו כיון שהניח לכל הדברים להיעשות ע"י ב"ד; ואף שטור חו"מ, כב, ו, כותב שמי שמתחייב שבועה דרבנן בב"ד ושתק ויצא מב"ד ולא אמר שרוצה להופכה על שכנגדו, עדיין יכול להפכה, הרי ששתיקה בב"ד אינה מתפרשת כמחילה, זה משום ששם לא אמרו ב"ד בפירוש שלא יוכל להפוך את השבועה. שאלת מחילה מכללא על שבועה עלתה במקרה מיוחד: שומר חינם איבד את הפקדון באופן שדינו הוא שהוא חייב שבועה, ובמקום להישבע, הביא השומר למפקיד את דמי הפקדון, והמפקיד השיב "איני רוצה שתפסיד על ידי" והשיב את הכסף לשומר, ואח"כ חזר בו המפקיד ותבע את השומר. הרמב"ם, בתשובה המובאת בשו"ת הרדב"ז, ח"א סי' קטז (הובא במשפט שלום, רט, ד, קונטרס אחרון), השיב שדי שהשומר יקבל חרם סתם שלא פשע. הרדב"ז הסביר שבעצם מאחר שהמפקיד החזיר את הכסף לשומר, מסתמא מחל לו על השבועה, ומחילה א"צ קנין, והרמב"ם הצריך חרם סתם רק כדי להפיס את דעת בעל הנכס, כי אם לא ירצה השומר לקבל חרם, ונמצא שהשומר אכן פשע, נמצא שהמחילה היתה בטעות, ובטלה; או שהרמב"ם מסופק האם החזרת הכסף כוללת מחילה על השבועה, ומספק לא רצה להשביעו, ובמקום זאת הטיל חרם סתם. דברי גאונים, כלל נז, אות לד, מסביר את הספק, שאפשר להבין את החזרת הכסף לשומר בשתי דרכים: א) המפקיד מוחל לו על התביעה כי הוא מאמין לו בלי שבועה, ב) הוא לא מוחל לו אבל אינו רוצה לקבל את הכסף שמא השומר אכן לא פשע, והוא רוצה שהשומר יישבע שלא פשע. ערך שי, חו"מ, רצה, א, הסביר את הרמב"ם ע"פ הדין (בסמוך) שגם מי שמחל על "חרם סתם" עדיין זכאי להטיל חרם סתם על שכנגדו, וגם כאן, המפקיד כאילו קיבל על עצמו את נאמנות השומר, אבל זה רק פוטר אותו משבועה, לא מחרם סתם; וכתב שזו כוונת הרדב"ז. דברי גאונים דוחה הסבר זה, שהרי מי שמוחל על ממון התביעה ודאי אינו יכול להטיל חרם סתם. [462] ר"ש עמאר, בשו"ת דברי שלום (משאש), חו"מ, סי' נא. הוא כותב כך על מי שקנה קרקע, ונושהו של המוכר בא לטרוף את הקרקע בגין חובו של המוכר, והקונה מחל לנושה על חיובו להשביע את הלווה שאין לו במה לשלם; וכן על מי שנתן כתב לחברו שאם יעבור הזמן שקבעו ולא יפרע הלווה, הוא מקבל על עצמו לשלם לו בלי שבועת "סידור הלווה" הנ"ל. [463] ר"ש משאש, בדברי שלום שם. הוא מביא ראיה משו"ת מהרשד"ם, חו"מ, סי' שפד, שכתב שלא מועילה מחילה על דבר שביד המוחל (הבאתי את דבריו בעבודתי על מחילה על זכויות קנייניות, שער א). כמו כן, שו"ת הראנ"ח, ח"ב סי' מט, כותב על מחילת יורש לאלמנה על חיובה להישבע לפני גביית כתובתה, שרק לגבי נכסיו שכבר הגבו לה, פטורה גם מבלי קנין, כי זו מחילה ממש כי היא מוחזקת, אבל לגבי שארית הכתובה, צריך קנין על מחילת השבועה. אבל הוא כותב שמאחר שבנידונו המחילה נעשתה בפני טובי הקהל, היא מועילה, שהרי מהר"ם אומר בתשובה שדבר שנעשה בפני טובי הקהל הוא כאילו נעשה בקנין. [464] מר יהודאי גאון, בתשובות הגאונים, שערי צדק, חלק ד, שער ג, סי' נד; הלכות גדולות הלכות נידוי סי' מז (עמ' תקכז במהד' מכון ירושלים) (הובא בראב"ן, שו"ת, סי' ק, בתוס' ב"ק קח ע"ב (ד"ה ולא), ובאור זרוע ב"ק סי' תל); רב האי, ס' השטרות, שטר קב (עמ' 70); עיטור, פשרה, בסופו. מר יהודאי, הלכות גדולות ועיטור עוסקים שמי שמחל על השבועה במסגרת פשרה. [465] ב"ק קו ע"א. [466] כך נימק ראב"ן שם. [467] מעשה בצלאל, על פסקי רקנטי, סי' רנד, כותב לגבי מקרה שהתובע תפס בלי עדים, שנאמן התובע לומר שהנתבע חייב לו, במיגו שהיה יכול לטעון שלא תפס. [468] ראב"ן שם. [469] פסקי רקנטי, סי' רנד (כי כל התביעה היתה השבועה, וכיון שאין שבועה, אין תביעה); חבלים בנעימים, ח"א, סוגיא לג, חלק ג. חבלים בנעימים מסביר שאף ששו"ת רא"ש כלל ח סי' ה, ושו"ע, חו"מ, פז, ל, פסקו שגם אם נשבע הנתבע, מועילה תפיסת התובע ממנו, זה משום שיכול התובע לטעון "אני יודע שנשבעת לשקר", וטענה זו לא שייכת אם מחל לו על השבועה. דעה חולקת: שו"ת מהר"י הכהן (רפפורט), ח"א חו"מ סי' ט, כתב שתוס' ב"ק שם סוברים שגם אחרי מחילת שבועה, יכול לתפוס. [470] שו"ת ראב"י אב"ד, סי' קיב (עמ' פט); נימוקי יוסף, כתובות מו ע"ב, בדפי הרי"ף (הובא בדרכי משה, חו"מ, צג, ס"ק ו). [471] עיטור, שיתוף, ליד אות צא (הובא בשו"ת ראב"י אב"ד שם, עמ' צ, ובטור, חו"מ, צג, יג); שו"ע חו"מ, צג, ז; חי' הרמב"ן, כתובות פו ע"ב; רא"ש, כתובות, פ"ט, סי' יח, בשם ר' שמואל מנרבונא. המחלוקת מובאת בש"ך, חו"מ, עא, ס"ק יד. [472] רא"ש, כתובות, פ"ט, סי' יח, בשם הראב"ד. [473] רא"ש שם. בשאלה זו עי' שו"ת נאמן שמואל, סי' קג. [474] נימוקי יוסף, כתובות מו ע"ב, בדפי הרי"ף (הובא ברמ"א, חו"מ, עא, ו). [475] ש"ך, חו"מ, עא ס"ק יז;מעשה בצלאל, על פסקי רקנטי, סי' רנד. מקרה מיוחד: ר' אפרים לניאדו, בשו"ת רועי ישראל, ח"ג, סי' ג (יג ע"א), עוסק בשותפים שחלקו וכתבו זה לזה שטר מחילה, שאם יעברו שלשים יום ולא יתבעו זה מזה להישבע, מחלו זה לזה מעכשו על השבועה, והזכירו בשטר המחילה את החשש שמא נתנה אמם לאחת הבנות משהו מפני שדעתה היתה קרובה לה, ודרישת השבועה היתה מפני חשש זה. הוא כותב שאינם יכולים להשביע אחרי שלושים יום גם אם עוד לא חלקו. אבל המחילה היתה רק על החשש הנ"ל, ולא על חשש אחר שלא חשבו עליו השותפים, שהוא דבר שלא בא לעולם, ויכולים לדרוש שבועה על חשש אחר. [476] רב האי גאון, בתשובות הגאונים (ליק), סי' כב (הובא בס' התרומות, שער כו, ח"ב, אות א); תשובות הגאונים, חמדה גנוזה, סי' קסה; שו"ת הרי"ף, סי' קלה; שו"ת הרמב"ם (מהד' בלאו), סי' קז; שו"ע, חו"מ, עא, ו; שו"ת הרדב"ז, סי' קטז; ערך שי, חו"מ, רצה, א. כמו כן, שו"ת הרמב"ם (מהד' בלאו), סי' שעב, עוסק בכתובה שנכתב בה שלא יוכל הבעל להטיל עליה "חרם סתם", ובכך זאת פסק שיוכל. גם בשו"ת גאוני מזרח ומערב, סי' קצב, עוסק בשטר כזה, ובכל זאת מחייב את הנתבע לקבל חרם סתם. [477] רב האי שם; סמ"ע, עא, ס"ק טו. [478] ביאור הגר"א, עא, ס"ק טז. [479] דברי גאונים, כלל נז, אות לד. [480] שו"ע, חו"מ, פז, ט. יש להוסיף, שאמנם יש בחיוב שבועה דרבנן ערך ממוני בכך שאולי זה ירתיע את הנתבע להודות ולשלם, אבל זה ערך עקיף, והרי כל זכות שאינה ממונית יכולה להיות בעלת ערך ממוני עקיף. [481] ראיה זו הביא ר' יועזר אריאל, "הפרת הסכם שנחתם עם מורדים בכלא", תחומין כא (תשס"א), עמ' 156. ראה גם בפרק על מחילה שגורמת צער הגוף, שבאחדות מן הדוגמאות שם הם הזכות הנמחלת אינה ממונית. [482] ראה בשמו בפרק על סילוק, שההבדל בין מחילה לסילוק הוא שסילוק נעשה לפני יצירת החיוב. [483] בני בנימין, עמ' קצז-קצח. [484] רמב"ם, הלכות סוטה, א, ז;שו"ע, אהע"ז, קעח, יב. ראה בירור הלכה סוטה כה ע"א, ציון ד, פרטים נוספים בעניין זה. [485] רמב"ם, הלכות ממרים, ז, ח. ראה בירור הלכה סוטה כה ע"א, ציון ד, פרטים נוספים בעניין זה. [486] שו"ת מהרי"ק, שורש קכג (הובא בכנה"ג, חו"מ, קסג, הגהב"י אות קכח, ובשו"ת בעי חיי, חו"מ, ח"א, סי' קה, דף קנג ע"ד). הוא מוכיח כך מן האמור בב"ק קיא ע"א, שיש שמשמרת אחת מוחלת למשמרת אחרת על זכות להקריב קרבן. [487] חידושי הריטב"א, כתובות נז ע"א (ד"ה נותנין). [488] ר' יועזר אריאל, "הפרת הסכם שנחתם עם מורדים בכלא", תחומין כא (תשס"א), עמ' 156. ראה בפרק על מחילת זכות של אחר, בענין מחילת זכות של ציבור. [489] שו"ת הר"ן סי' מח. דעה חולקת: שו"ת תורת חסד אהע"ז סי' כב (כמובא בפד"ר כרך ז עמ' 362), הבין שהר"ן סובר שיכולה למחול על חדר"ג שלא לשאת שתי נשים, כי בזמן הזה, אחרי האלף השישי, זה לא חרם אלא מנהג. [490] שו"ת ויאמר יצחק, ח"א, סי' קמח. [491] בית שמואל, קטו, ס"ק ז (הובא בשו"ת קול אריה [שווארץ], סי' פה, ובפד"ר כרך ז עמ' 362). דעה חולקת: שו"ת תורת חסד אהע"ז סי' כב (כמובא בפד"ר כרך ז עמ' 362), כותב שלא יכולה למחול על זה. [492] קידושין לב ע"א. [493] קובץ שיעורים, כתובות, סי' קמד, על פי תוס' הרא"ש, ב"מ לב ע"א. בנעי בנימין, עמ' קצה, מביא את דבריו, ונראה כמסכים אתו. והוא כותב (בעמ' קצו) שאין צריך חזרה מפורשת של האב, אלא די בחידוש רצונו, כדי לחייב את הבן בכיבוד. אבל אח"כ כתב שאם האב מחל על כיבוד אב, לא יוכל לחזור בו, כי המחילה היא כאילו קיים את המצוה, כי מחילה היא כקבלה (כשיטה שמחילה היא כפרעון - ראה שער א). בני בנימין, עמ' קצז-קצח, מדייק מהרמב"ן המנמק שלא מועיל תנאי בעונה כי היא עיקר הנישואין ולא ייתכנו נישואין לחצאין (ראה בענין מחילת עונה), מכאן שבכיבוד אב שאין מקום לנימוק זה, יועיל סילוק אף שאין זה חיוב של ממון. משמע מדבריו שהאב לא יוכל לחזור בו. בפשטות, כוונתו לסילוק לפני חלות החיוב (כהגדרתו - ראה בשמו לעיל), ולא ברור האם לדעתו בכל יום מתחדש חיוב של כיבוד אב ויכול למחול לפני חלות החיוב החדש, או שרק אם ימחל לבנו לפני שייוולד (או לפני שיגיע לגיל מצוות) ייחשב סילוק, אבל אח"כ ייחשב מחילה שלא מועילה לשיטת ההפקעה. [494] כתובות מ ע"א (הובא בלקוטי שיעורים [שטיין], ב"ב סי' ז אות ה). [495] צפנת פענח על הרמב"ם, הלכות נערה, א, ג. הוא מוכיח כך מהירושלמי, כתובות, ג, ו. והוא מסביר שאף שמחילה על קנס אינה מועילה (ראה בפרק על מחילת זכות עתידית, שהדבר שנוי במחלוקת), זה משום שיכול להודות ולהיפטר, ולכן הקנס לא נחשב ברשותה, ולכן לא יכולה למחול, אבל בחיוב לשאתה אין מועילה ההודאה לפטור, ולכן החיוב נחשב ברשותה, ולכן מחילתה מועילה. קובץ שעורים, כתובות, סי' קמ, מביא ראיה שאינה יכולה לחזור בה מסירובה, מן הראשונים (במיוחד הריטב"א והרמב"ן, כתובות לט ע"א) שכתבו (לגבי האונס אשה האסורה לו) שהעשה לשאתה אינו דוחה לאו כי זה "עשה קל" שהרי העשה נעקר ע"י מחילתה, ואם נאמר שיכולה לחזור בה ממחילתה, א"כ לא נעקר העשה ע"י מחילתה (גם שערי טוהר ח"ד דף קכב ע"ד מדייק כך מהרמב"ן). יש להעיר שבכך הרמב"ן והריטב"א לשיטתם, שדייק קובץ שיעורים סי' קלז, מדבריהם בקידושין, שהאב שמיאן אינו יכול לחזור בו, שלא כירושלמי (אלא ששם מדובר לענין חיוב המפתה בקנס כשלא נושאה, וכאן לענין חיוב האונס לשאתה). עוד יש להעיר שלפי מה שכתב אפיקי ים (בסמוך) שאף לירושלמי אם אמרה במפורש שמוחלת לעולם, אינה יכולה לחזור בה, נדחית ההוכחה מן הראשונים הנ"ל, כי אפשר לומר שזה נקרא עשה קל כי יכולה לעוקרו לגמרי ע"י מחילה מפורשת לעולם. קובץ שיעורים סי' קמד (הובא בבני בנימין, עמ' קצה), מביא עוד ראיה שאינה יכולה לחזור בה מסירובה, ממש"כ תוס' רא"ש, ב"מ לב ע"א, לחלק בין מצוות "לו תהיה לאשה" שאינה דוחה לאו כי יכולה למאן, לבין מצוות כיבוד אב שדוחה (בהו"א) לאו אע"פ שאם אמר האב "לא בעינא" פטור הבן, כי באמירתו זו לא ביטל האב את העשה לעולם. משמע שכאן סירובה מבטל את העשה לעולם (ושוב, לפי מה שכתב אפיקי ים שאף לירושלמי מועילה מחילה מפורשת לעולם, יש לומר שזאת כוונת תוס' רא"ש, ואין להוכיח ממנו לגבי מחילה סתמית, שלא תוכל לחזור בה מהמחילה). גם שערי טוהר ח"ד שער א סי' כו אות ז, דף קכב ע"ד, מוכיח כך מתירוץ תוס' הרא"ש. הוא מנסה להביא ראיה בדרך זו גם מתירוצו השני של תוס' הרא"ש, שבכיבוד אב גם אם מוחל אם מכבדו מקיים מצווה, שביארו שו"ת רדב"ז סי' תקכד ושו"ת חיים שאל סי' ה, שכוונתו שגם אם מחל האב, אם עשה הבן את מה שביקש האב יש לו מצוה, מוכח שכאן, כשממאנת, נעקרת המצווה לגמרי. אך הוא דוחה את הראיה, שכוונתם שכאן נעקרת המצווה כל זמן שעומדת בסירובה, אבל יכולה לחזור בה מסירובה. ובדף קכג ע"א הוא תולה זאת בשאלה אם המצווה הזאת היא ככל מצוות עשה, או שהיא רק תשלומין להפיס את דעתה, שאם זה רק חיוב תשלומין כחיוב ממון, תוכל למחול מחילה עולמית ככל חיובי ממון, אבל אם זה מצוות עשה, ייתכן שלא תוכל למחול מחילה עולמית, כי סוף סוף לא קיים את המצווה. [496] תוס' רי"ד על הירושלמי, כתובות, ג, ו. גם בני בנימין, עמ' קצג ועמ' קצה, כותב שמחילת האנוסה רק דוחה באופן זמני את חיוב האונס לשאתה, אבל היא יכולה לחזור בה. בעמ' קצד, הערה 14, כתב באופן כללי לגבי חיובים שיכול המוחל לחזור בהם ממחילתו, שזה רק במקום שהסיבה הגורמת לחלות הזכות לא נתבטלה ע"י חוסר רצונו, כגון במסתלק בשעת נישואין מזכות שהגורם הוא הנישואין, והם קיימים. וצריך עיון, מדוע באנוסה נחשב שהגורם לחיוב עדיין קיים. הבחנה בין מחילה מפורשת לסירוב סתמי: אפיקי ים, ח"ב, סי' מב, ס"ק ו, כותב בתחילה שיכולה לחזור בה, ואין אומרים שמחילתה פוטרת אותו לגמרי, כי החיוב לשאתה חל רק ברגע שהיא אומרת שהיא רוצה, ועד אז אין חיוב, וא"כ לא שייך לומר שנפטר כיון שסירבה, שהרי מחילה מועילה רק לבטל חיוב שכבר קיים (כנראה רומז לכלל שלא מועילה מחילה על זכות עתידית), וכאן החיוב עוד לא היה קיים. אבל בס"ק ז הוא כותב שיכולה לחזור בה רק אם אמרה סתם "איני רוצה", שאין זו מחילה גמורה, כי בעצם זכות היא לה להיות נשואה ("טב למיתב טן דו"), אבל אם מחלה במפורש לעולם, או שעשתה מעשה שמוכיח על מחילתה, כגון שנתקדשה לאחר, אינה יכולה לחזור בה, שבודאי מחילה גמורה מועילה, כמו שכתב שו"ת הרדב"ז סי' יט שעיקר מצווה זו היא בין אדם לחברו, שיתן לה שאר כסות ועונה, ובחיוב בין אדם לחברו מועילה מחילה; וזה לא בגדר דבר שלא בא לעולם, אף שעדיין לא נתחייב לה שאר, כסות עונה, כי בכל זאת הוא מחוייב מהתורה לשאתה ולהתחייב בשאר, כסות ועונה, ומועילה מחילה גם על זכות הנישואין (כנראה חוזר בו ממה שכתב שאין עליו חיוב עדיין). וכן עולה מקרבן העדה ופני משה על הירושלמי שם, שכתבו שאינה יכולה לחזור בה אחרי שנישאה לאחר. [497] רמב"ם, סנהדרין, כו, ו; טור, חו"מ, כז, ט; שו"ע, חו"מ, כז, ב. [498] רמב"ם, טור ושו"ע שם. יוצא מדבריהם שמה שנאמר לעיל שמועילה מחילה היינו שאין חובה לנדות, אבל ייתכן שיכול ב"ד לחזור בו מהמחילה. [499] רמב"ם, הלכות ממרים, ג, ד. [500] רמב"ם, הלכות תלמוד תורה, ז, יד (הובא בשו"ת חיים ביד, סי' נז (ע ע"ד-עא ע"א). [501] רמב"ם, הלכות סנהדרין, כו, ו; טור, חו"מ, כז, ח; ערך לחם, חו"מ, כז. [502] כסף משנה, הלכות סנהדרין שם. [503] שו"ת חיים ביד, סי' נז (עא ע"א). [504] ב"ח, חו"מ, כז, ז (הובא בש"ך, חו"מ, כז, ס"ק א); תומים, כז, אורים ס"ק ו. [505] שו"ת חיים ביד, סי' נז (עא ע"ב), בדעת סמ"ע, כז, ס"ק י. [506] ר' ישראל איסרליין, מוריה שנה ה גל' יא עמ' יא. [507] ב"ק צא ע"א. [508] ר' ישראל איסרליין, שם. [509] כנה"ג, חו"מ, כז, הגה"ט אות ו. שו"ת חיים ביד, סי' נז (ע ע"ד), מוכיח ממה שהג"א ב"ק פ"א סי' כ, כותב שאם חבל ראובן בשמעון, ושמעון מחל לו, יכול לומר "משטה הייתי" כי אדם אינו עשוי למחול על צער הגוף, מכאן שאם לא היתה הכאה, לא יכול לטעון "משטה", אלא המחילה מועילה. [510] תפארת ישראל, נגעים, פרק יב, אות מ;מנחת חינוך, מצוה תקכו, אות ח, בדעת רש"י, דברים, כ, ז; תורה תמימה, דברים, כ, אות לו. [511] תפארת ישראל, שם. [512] תפארת ישראל, נגעים, פרק יב, אות מ;משנה למלך, הלכות טומאת צרעת, יד, ד; שם עולם (ליכטנשטיין), פרשת מצורע, דף קלג ע"ג (כדי שיוכל הכהן לראות את כל הבית). [513] כתובות קי ע"ב. [514] שו"ת מהריט"ץ, סי' רז (הובא בפד"ר ה עמ' 48). [515] רש"י ב"מ נא ע"א (ד"ה ר' יהודה); תוספות, כתובות נו (ד"ה ושמעינן); שו"ת הריב"ש, סי' תפד; פני משה, קידושין, ב, א (ו ע"ב); קרבן העדה, קידושין, ב, א. ר' ישראל איסרליין, מוריה שנה ה גל' יא עמ' יא, מנמק, שזה צער הגוף המוזכר בתורה, אבל על צער אחר מועילה מחילה. אבל שו"ת מים עמוקים ח"ב (ראנ"ח), סי' מג (בדפוס שלוניקי = סי' מד בדפוס ברלין) (הובא בקרית מלך רב, הלכות אישות, טו, א, ובשו"ת יביע אומר, חלק ג, חו"מ, סי' ב, אות ג), מסופק בזה, האם יכולה לחזור בה ממחילתה, כי אין מועילה מחילה על עונה כי היא צער הגוף, או שמועילה המחילה. וראה בפרק על מחילה שלא בפני הנמחל, בשם יביע אומר. [516] חבלים בנעימים, ח"א, סוגיא לג, חלק ב, אות א. [517] רמב"ם, הלכות אישות, פרק ו, י, ופרק יב, ז. רשב"ם, ב"ב קכו ע"ב (ד"ה בדבר) נימק את שני הטעמים - מצוה וצער הגוף. פרשת המלך, על הרמב"ם, הלכות אישות, פרק ו, י (עמ' עב), ביאר את טעם הרמב"ם, שעל שאר וכסות מועילה מחילת האשה כי היא יכולה להשיג אותם ממקום אחר, אבל עונה אינה יכולה להשיג ממקום אחר, לכן זה חלק מהותי מהנישואין, ובלי חיוב זה אין אישות. שו"ת מהר"ם שיק, יו"ד, סי' ריח, נימק, כי יש לאו "ועונתה לא יגרע", ופירש הרמב"ם שהיינו בביטול עונתה לצערה, וא"כ גם אחרי שמחלה יש עליו לאו שלא לצערה. עוד הוא מסביר, שמחילה מועילה רק בדבר ששייך למוחל, וכאן היא רוצה למחול לו על גופה, שיהיה רשאי לצערה - זה לא מועיל כי גופה אינו שייך לה. שו"ת שואל ומשיב, מהדו"ד, ח"ג, סי' קח (עד ע"א), מבאר שלא מועילה מחילה כי יש על הבעל מצוות פריה ורביה, ואינה יכולה למחול על זה; ומכאן כתב שאם הבעל כבר קיים פריה ורביה, מועילה מחילתה על עונה. חידושי הרמב"ן, ב"ב קכו ע"ב (בסופו), נימק, "שהרי הן עיקר נישואין של תורה ואינן לחצאין". בני בנימין, עמ' קצז, ביאר את כוונתו, שעונה היא עיקר הנישואין, ואין מקום לנישואין בלי חיוב עונה. וראה לעיל/להלן בשמו באופן כללי, בענין מחילה על זכות שאינה ממונית. [518] כתובות סא ע"ב. [519] חידושי מהרי"ט, קידושין יט ע"ב (הובא בבני בנימין, עמ' קצח); לח"מ, הלכות אישות, טו, א (בתירוצו השני) (הובא בקובץ שעורים, כתובות, סי' קמ); מל"מ, הלכות אישות, ו, י; אבי עזרי, מהדורא קמא, הלכות אישות, ו, י; בני בנימין, עמ' קצג. שו"ת מהר"ם שיק, יו"ד, סי' ריח, נוקט שמועילה מחילתה בדרך "הריני כאילו התקבלתי", ו"זה רצוני", אלא שיכולה לחזור בה (ראה בשמו בשער א, על מהות המחילה, בפרק על מודלים אקלקטיים). חריגים נוספים: שו"ת שואל ומשיב, מהדו"ד, ח"ג, סי' קח, דף עג ע"ד (הובא בחבלים בנעימים שם, אות ב, ובשדי חמד, כללים, מערכת מ, כלל קסג, כרך ה דף מו), כותב שמש"כ רש"י שלא מועילה מחילה על עונה, הוא רק אם הבעל התנה עמה כך והיא הסכימה, שייתכן שלא מחלה בלב שלם אלא לבקשת בעלה, אבל אם מחלה מיוזמתה, מועיל אף שיש צער הגוף, כי ברור שמחלה בלב שלם, שהרי אם לא כן מי ביקש ממנה למחול? כמו כן, בני בנימין, עמ' ר, כותב שבעונה, מאחר שהוא בדבר שבגוף, רק מחילה מפורשת מועילה, אבל בתנאי שעושה הבעל אין מחילה מפורשת מצד האשה, אף שהיא מסכימה לתנאי, ובסתם אינה מוחלת. לחם משנה, הלכות אישות, טו, א, בתירוצו הראשון, כתב שדוקא "על מנת שאין לך עלי עונה" לא מועיל כי לא מחלה בלב שלם אלא מתוך רצון להתקדש, אבל אחרי הנישואין התנאי מועיל, כי יש להניח שמחלה בלב שלם. חבלים בנעימים שם כותב שגם לדעה שלא מועילה מחילה בצער הגוף, היא מועילה אם עשו קנין, כמו שאומר שו"ע, חו"מ, קנה, לו, שגם בנזקי שכנים גדולים, מועילה מחילה בקנין, וכמו שמועיל קנין במחילה על דבר בעין (ראה בפרק על מחילת בעלות). פני משה, קידושין, ב, א (ו ע"ב), קרבן העדה, קידושין, ב, א (הובאו בחבלים בנעימים שם, אות ב), ומשנה למלך, הלכות אישות, ו, י, כתבו שמועיל תנאי על עונה עם קטנה כי אין לה צער הגוף (על הירושלמי שם ראה בפרק על מחילת קטנה). בני בנימין, עמ' ר, הקשה על משנה למלך, מדוע המחילה מועילה; ולא ראה את פני משה וקרבן העדה שנימקו כאמור. [520] ירושלמי ב"מ, ז, ז; חידושי הריטב"א (החדשים), ב"מ נא ע"א, כתובות נו ע"א (הובא בבני בנימין, עמ' קצח), קידושין יט ע"ב, וב"ב קכו ע"ב; מרדכי ב"מ סי' שסט; שו"ת מהרי"ק, שורש ו, ענף ג, בשם ר"ת. רמ"א, יו"ד, רלו, סז, כותב שמחילת עונה מועילה במקום שהבעל אסר על עצמו בנדר לשמש עמה, אף שבדרך כלל לא חל הנדר כיון שהוא משועבד לה. שו"ת מהרי"ק, שורש י, ענף ג, כותב שאפילו לדעה זו, מועילה מחילת עונה רק אם מחלה בפירוש, אבל אם לא ראינו שמחלה, אין סברא לומר שתמחול. [521] בית שמואל, סט, ס"ק ה. [522] שו"ע, חו"מ, קנה, לו. [523] שו"ת מהרי"ק, שורש י, ענף ג;שו"ע, חו"מ, קנה, לו. עיין נתיבות המשפט שם ס"ק כ, בשאלה האם המחילה תקפה בלי קנין. [524] מגן אברהם, קסט, ס"ק א. אבל הוא מביא ששל"ה, שער האותיות, דף נט ע"א, כותב שהתנאי מועיל לענין מאכלים רגילים, ולא לענין מאכל שיש לו ריח, מפני שהימנעותו מלאכלו גורמת לו צער רב. [525] ב"מ צג ע"א. [526] כאמור בגמרא שם "צעריה דבנו ובתו". [527] חבלים בנעימים, ח"א, סוגיא לג, חלק ב, אות א. באות ב הסביר מטעם אחר מדוע מועילה מחילת הפועל - ששם מדובר שהפועל יזם את התנאי, ובזה אין לחשוש שאינו מתכוון בלב שלם, כדברי שואל ומשיב (שהבאנו בהערה לעיל) בעניין עונה. [528] מגיד משנה, הלכות חובל, ה, יא;שו"ת מהרלב"ח, קונטרס הסמיכה, ד"ה עוד אני אומר דגם שיהיה;סמ"ע, תכא, ס"ק כא. שו"ת הריב"ש סי' תפד, כותב שמועילה מחילה רק לענין פטור הממון, אבל אסור לנמחל להכותו ולפצעו לכתחלה שהרי יש לאו על המכה חברו. על שאלה זו עיין במקורות שציינו המהדיר, שם, הערה 4א, והמהדיר לחידושי הריטב"א, מהד' מוסד הרב קוק, ב"מ נא ע"א, הערה 655. דעה חולקת: אורח משפט (אנליק), סי' יב, ח (כא ע"ב), כותב שב"הכני פצעני" חייב משום שלא התכוון ברצינות לפוטרו, ורק אם עשה קנין, פטור, כי זה מראה שהתכוון ברצינות לפטור אותו. הג"א ב"ק פ"א סי' כ (הובא בשו"ת חיים ביד, סי' נז, דף ע ע"ד), כותב שאם חבל ראובן בשמעון, ושמעון מחל לו מעצמו, יכול לומר "משטה הייתי" כי אדם לא מוחל על צער הגוף. [529] חבלים בנעימים שם. שו"ת שואל ומשיב, מהדו"ד, ח"ג, סי' קח, דף עג ע"ד (הובא בחבלים בנעימים שם, אות ב, ובשדי חמד, כללים, מערכת מ, כלל קסג, כרך ה דף מו), מסביר ש"הכני פצעני" מועיל אף שזה צער הגוף, כי הנחבל יזם את המחילה - ראה בשמו בענין עונה על הבחנה זו. [530] רמב"ם, הלכות חובל, ה, יא;שו"ע, חו"מ, תכא, יב. עי' בירור הלכה, ב"ק צב ע"א ציון ד, לדעות נוספות בענין זה. [531] חבלים בנעימים שם. [532] רא"ש קידושין פ"א סי' כז. [533] קרבן נתנאל על הרא"ש שם, אות ז. אבל חבלים בנעימים שם מעלה אפשרות שמניעת מאכל משובח אינה צער. © מורשת המשפט בישראל ת"ד 7483 ירושלים 91074 טלפון 026247041

לדף הראשי | HOME