ו. ולא אוכל להמנע מלהביע את השתוממותי על דברי כבוד תורתו [=הרב ש"ז פינס], שכתב להשיג עלי על מה שכתבתי שהצלת כלל ישראל ודאי נחשבת למגדר מילתא, ויש לומר שנחשבת למגדר מילתא בצורה כזו שאין צריך לטול רשות מבית דין, וכל הזוכה בזה שליחותייהו דבית דין קא עביד. ועל זה אומר כבוד תורת רבנו, שאין נקרא מגדר מילתא כי אם הצלת ישראל מעבירה ולעשות סייג לתורה, אבל לא הצלת כלל ישראל.

וממליץ אני על זה מה שכתב בתנא דבי אליהו רבה פי"ד: שני דברים יש בעולם ואני אוהבם בלבבי אהבה גמורה, ואלו הן תורה וישראל, אבל איני יודע איזה מהם קודם, אמרתי לו: בני, דרכם של בני אדם אומרים התורה קדמה, שנאמר 'ה' קנני ראשית דרכו' וגו', אבל אני אומר ישראל קדמו, שנאמר 'קודש ישראל לה' ראשית תבואתו' ע"כ. ואפילו אם נמשך כת"ר אחרי "דרכם של בני אדם", גם כן הדבר תימה שיסתפק שום אדם על כך, אם הדבר הנצרך להצלת כלל ישראל לא נקרא למגדר מילתא... ולדעת מר, לא צריך לנקוף אצבע על הצלת כלל ישראל, שהרי ברית כרותה היא לנו קיום האומה, אתמהה.

ושמא ידחה זה כת"ר ויאמר, הלא מסוגיא דיבמות צ' מתבאר, דבשב ואל תעשה לא בעינן למגדר מילתא, ויש כח ביד חכמים לעקור דבר מהתורה בשב ואל תעשה, אבל זיל בתר טעמא, דודאי פשוט הוא, דלא בלא טעם יעקרו חכמים דבר מהתורה אפילו בשב ואל תעשה, אלא כשהם רואים הכרח לדבר. ובדברי הרמב"ם, פ"ב מה' ממרים ה"ד, דימה גם ענין של ביטול מצוות עשה, שחכמים מבטלים לפעמים, לרופא שחותך אבר אחד כדי להציל כל הגוף. ואם נאמר, שהצלת כלל ישראל אין זו ענין של מגדר מילתא כלל, ואין אנו צריכים להשתדל בזה מפני שכבר בטוחים אנו בקיומנו, לא די שאין שום היתר לעבור על דברי תורה בקום ועשה לשעה, אלא שגם בשב ואל תעשה היה אסור, שהרי נתוח זה הוא ללא צורך כלל, כיון שדבר ידוע הוא שתבוא הרפואה בלא הנתוח, כלומר בטוחים אנו שלא יכחד ח"ו כלל ישראל מן העולם, כארבע רוחות השמים פרשתי אתכם, כשם שאי אפשר לעולם בלא רוחות כך אי אפשר לעולם בלא ישראל, עבודה זרה י' ע"ב.

ואם אנו מוצאים, שמותר וחיוב הוא, בשביל הצלת כלל ישראל, לעבור על ביטול מצוות עשה בשב ואל תעשה (וגם עריות דידה בודאי הותר, מאסתר ויעל), שמע מינה שאותו הבטחון של ההשגחה העליונה אינו פוטר אותנו כלל מחובת ההשתדלות על הצלת הכלל, בכל היכולת שבידנו.

ולד' ית"ש נתכנו עלילות, איך לקשר את המדות הנראות לנו הפכים: בטחון גמור על קיום האומה מצד אחד, וחובת השתדלות בכל מה שיוכל לחזק את קיומה, וקל וחומר להסיר שום סכנה שתוכל ח"ו להביא עליה השמד וכילוי, ד' יצילנו. ואנחנו בהדי כבשי דרחמנא למה לן, וחייבים אנו לעשות כל המצוי בידנו. (ורס"ג אומר בס' האמונות והדעות [מאמר י' פט"ו] על מי שאומר שבטוח בד' על עניני עוה"ז בלא השתדלות, שהיא דעה זרה, דאם כן יאמר גם כן על עניני עוה"ב, ומה תכלית התורה והמצוות, ומהפרט נלמד על הכלל). וכיון שאנו עושים בשביל הצלת כלל ישראל, שהוא יסוד כל התורה כולה, מגמתה ותכליתה, זהו יסוד כל מיני מגדר מילתא שבעולם, והכל כלול בה.

ומה שכתב כת"ר, ש"הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" נאמר על הפרט ועל הכלל בשוה, ומשום הכי כל מה שנוגע ליראת שמים והקמת הדת אפילו אצל כלל ישראל כולו, הרינו מחוייבים בדבר, אבל אם נוגע לחיי כלל ישראל, מזה אנו פטורים. הנה בעקידה, פרשת נצבים, מאריך הוא לבאר תוכן הברית שכרת הקב"ה עם ישראל בערבות מואב, שהוא בנוי על יסוד סילוק הבחירה מהכלל כולו, ולדבריו לא נאמר "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" כי אם דוקא על הפרט, אבל כלל ישראל, כשם שיש כריתות ברית על קיומו, כן יש כריתות ברית שלא יעזוב, בכללו, ברית ד'. ולא ראיתי מחכמי ישראל הגדולים מי שחולק עליו בזה, ופשיטא שכשם שהקמת הדת בכללה הויא למגדר מילתא, הכי נמי הצלת כלל האומה, שהיא היסוד לכל התורה ולכל קדושה.

ז. ומה שכתב כת"ר מענין המדרש, דמייתי הרמב"ן במלחמות (פ' בן סורר ומורה), אין זה ענין למגדר מילתא כלל, שאין דברי הרמב"ן מכוונים שם כי אם כלפי בעל המאור, שמתיר להנאת עצמן אפילו גילוי עריות דידיה, וזה שפיר מוכיח מדברי המדרש. אע"פ שבעל המאור יכול לתרץ דבריו, שהוא מודה בחלאים כיון שעושה ברצונו, אע"פ שהוא עושה מפני פחד המיתה, אין זה נקרא אנוס, ומשו"ה אסור, אבל כל שגויים או רשעים אחרים מכריחים אותו סובר שזה נקרא אונס גמור, שכללא הוא לפי שיטתו דבהנאת עצמן לא נאמר דין זה דיהרג וא"י, והמדרש לא מיירי באונסין כי אם בחלאים. ותדע, שהרי לדעת הרמב"ם, יש גם כן חילוק בין חלאים לאונסין, שהרי באונסין פסק, בפ"ה ה"ד מיסודי התורה, שאם עבר במקום שהדין נותן שיהרג ואל יעבור, אין מלקין אותו, וקל וחומר שאין ממיתין אותו, וגבי חלאים פסק בהלכה ו' שם, שעונשין אותו עונש הראוי לו. אבל אין אנו עסוקין כעת למשכוני נפשין על שיטת בעל המאור, דלא קיי"ל כותיה בהא, כמבואר בשו"ע סי' קנז, כשיטת רובא דרבוותא, דבהני תלת גם להנאת עצמן אפילו בדרך אונס גם כן יהרג ואל יעבור, ולא נפיק גילוי עריות מכלל עבודה זרה ושפיכות דמים, דמודה בהו בעל המאור.