חוק לישראל תוכן הסעיפים ביבליוגרפיה נבחרת חוק הנאמנות, סעיף 11 כפיפות לתנאי הנאמנות 11. הוראות סעיפים 3 (א) ו-(ג), 6, 7, 8, 9 (א), 10 (א), (ג), ו-(ד) ו- 13
יחולו בכפוף לתנאי הנאמנות. תוכן העניינים 1. מבוא 2. כפיפות
לתנאי הנאמנות (א) מבוא (ב) כפיפות לתנאי הנאמנות 1. דיני
החוזים 2. "מצווה
לקיים את דברי המת" 3. נאמנות
מכוח התחייבות דתית (ג) סטייה מתנאי נאמנות צדקה על פי הוראות בית המשפט (ד) פעולה בסטייה מתנאי הנאמנות שאושרה בידי יוצרה 3. "תנאי
הנאמנות" (א) מבוא (ב) אומד הדעת (ג) הנוהג 4. חובות
הנאמן 4. הוראות שלא
ניתן להתנות עליהן (קוגנטיות) (א) מבוא (ב) נאמנות פרטית 5. 1. התניה
על הזכות להתפטר 6. 2. הוראה
שאינה מוסרית - "מידת סדום" (ג) נאמנות צדקה 5. פרשנות
תנאים (א) מבוא (ב) פרשנות קרובה לאומד דעת יוצר הנאמנות (ג) הכרעה בין פרשנויות 6. סיכום 7. הצעת ניסוח
לפי המשפט העברי רוב הוראותיו של חוק הנאמנות אינן ניתנות להתניה
(קוגנטיות), למעט רשימה של סעיפים, המנויה בסעיף 11 של החוק, שבהן הוראות הניתנות
להתניה (דיספוזיטיביות). מצב משפטי זה שונה בתכלית מן המצב המוצע בתזכיר של חוק
דיני ממונות (הקודקס האזרחי), בו מוצע להשמיט את סעיף 11 של חוק הנאמנות, ובכך
להפוך את כל הוראותיו של חוק הנאמנות להוראות דיספוזיטיביות. נשאל אפוא, האמנם
הדין הקיים הוא הדין הראוי מנקודת הראות של המשפט העברי, או שמא הדין המוצע בקודקס
האזרחי הוא המשקף את הדין הראוי מנקודת ראות זו? סעיף 11 קובע רשימה של הוראות שיחולו בכפוף ל"תנאי
הנאמנות". מה הם "תנאי הנאמנות"? האם אלו דווקא התנאים שהוזכרו
במפורש בחוזה הנאמנות או בכתב ההקדש? האם אלו גם הוראות שנאמרו בעל פה על ידי יוצר
הנאמנות? האם ייתכן שאף אומד דעת יוצר הנאמנות או הנוהג המקובל יהיו בגדר
"תנאי נאמנות"? מן הסעיף עולה גם, שסעיפים שלא נכללו ברשימת הסעיפים
הדיספוזיטיביים, הם קוגנטיים. מהי הסיבה שבשלה נקבע שהוראות סעיפים אלה הן
קוגנטיות? והאם סיבה זו מצדיקה מעמד דומה להוראות אלו, גם לפי הדין העברי? לבסוף, נבקש לעסוק בשאלת דינן של הוראות החוק כאשר תנאי הנאמנות
סובלים פירושים שונים, מהם העולים בקנה אחד עם הוראות החוק, ומהם אשר אינם עולים
בקנה אחד עם הוראות אלו. האם בנסיבות אלה יש לפרש את תנאי הנאמנות באופן שלא יסתרו
את הוראות החוק, או שמא, יש לתור אחר הפרשנות שלפי תוכנה הולמת יותר את כוונת יוצר
הנאמנות, מבלי להתחשב במידת התאמתה להוראותיו של חוק הנאמנות? מסעיף 11 משתמע, שאין הצדדים ליצירת נאמנות רשאים להתנות
על הוראותיו של חוק הנאמנות, פרט מאשר על ההוראות שהסעיף קובע שהן דיספוזיטיביות. בפסיקת בתי המשפט נקבע ש"הקו המנחה בהבחנה בין הוראה
כופה להוראה מרשה הוא, כי ככל שקיים אינטרס ציבורי בקיומה של הוראת החוק בכל
הנסיבות, כך תגבר הנטייה לומר כי המדובר בהוראה קוגנטית, שאין להתנות עליה"[1].
לפי מבחן זה, עלינו להסיק שההוראות הדיספוזיטיביות הן הוראות שאופי המשותף לכולן
הוא, שהאינטרס הציבורי בקיומן הוא חלש. בדיון בשאלת כפיפותן של הוראות החוק לתנאי הנאמנות לפי
המשפט העברי נגלה, שההבחנה בין הוראה כופה להוראה מרשה שונה, והיא מתמקדת בעיקר
במקור המשפטי של החובה לפעול בהתאם להוראה שבחוק. לסעיף 1 לחוק, עמדנו על כך שעל פי רוב, חובתו של הנאמן
לפעול בנכסי הנאמנות תתבסס על חיוב חוזי, חיוב על פי חוק, או חיוב מכוח המצווה
לקיים את דברי המת. להלן, נדון בשאלת כפיפותן של חובות הנאמן לתנאי הנאמנות, בהתאם
לשלושת מקורות החובה הנזכרים. המשפט העברי מכיר בקיומם של שני מסלולים מקבילים, ליצירת
חיוב בדיני ממונות, וכך מתאר רבי שמואל די מודינה, המהרשד"ם[2], את שני
המסלולים: "כל דבר שבממון יש לו שני פנים במה שיתקיים: או באחד מהדרכים הברורים
כדין תורתנו הקדושה או בדברי חכמים ז"ל שתקנו בתלמוד, או בכל תנאי שיתנה האדם
עם חברו. ומטעם זה יועילו דרכי ההקנאות שנוהגים הסוחרים, אף על פי שאינם כתובים בתורה
ואינם מן הדין". השאלה הקשה היא, כיצד יש לנהוג כאשר שני המסלולים מתנגשים
זה בזה, כלומר, כאשר החיוב על פי החוק סותר את החיוב שמכוח ההסכם. נושא זה שייך
בעיקרו לדיון בדיני החוזים, ולפיכך לא נרחיב בו, אלא נסכם את הכלל העולה ממקורות
רבים, והוא שהמשפט העברי דוגל במה שמכונה היום "חופש החוזים"[3]. צדדים לחוזה בענייני ממונות כפופים לכל
תנאי המצוי בו, אף אם אין התנאי עולה בקנה אחד עם הוראות ההלכה, כל עוד אין התנאי
מוצג במפורש כתנאי שנועד לעקוף את הדין[4].
נדגים את החלתו של עיקרון זה על ידי הפוסקים, במספר
דוגמאות, העוסקות בתנאי נאמנות. ראובן הלך למדינה מרוחקת למטרות מסחר, ומינה נאמן
שלו היה שולח סחורות דרך הים מעת לעת, כדי שימכרן, ויקנה סחורות אחרות בתמורה
ואותן ישלח לו כדי שיוכל לסחור בהן. הנאמן עשה את המוטל עליו, אלא שאת הסחורות שקיבל
מכר בהקפה, ואף את אלו שרכש עבור יוצר הנאמנות רכש בהקפה. לימים, נפטר יוצר
הנאמנות במדינה ששהה בה ואבדו סחורותיו יחד עם חשבונותיו המפורטים. הנושים, פנו אל
יורשי הנפטר, כדי שיפרעו להם את החובות שהותיר אחריו הנפטר, שרכש באמצעות נאמנו
סחורות בהקפה. בעקבות זאת, טענו היורשים כלפי הנאמן, שעליו לפרוע את החובות, באשר
לא היה לו לרכוש סחורות בהקפה, אלא שהנאמן טען שעשה כך על פי הנוהג המקובל, מתוך
כוונה לאפשר לאביהם לסחור באופן חופשי מבלי להיות תלוי בכך שהנאמן ישיג את כל הכסף
הדרוש לשם רכישת סחורה חדשה ושליחתה אליו. הסכסוך הבא בפניו של רבי יצחק בר ששת,
הריב"ש[5],
וזה פתח את תשובתו בעניין בלשון זו: "דע, שבעניינים כאלו, הכל הולך אחר מנהג הסוחרים", ולמעשה, מסקנתו היא, שאם ניתן
להוכיח קיומו של תנאי מפורש המתיר או אוסר על הנאמן לרכוש סחורות בהקפה, יש תנאי
זה מחייב, ויש לנהוג על פיו. אבל, אם אין תנאי ברור בעניין זה, חובות הנאמן תקבענה
לפי מנהג הסוחרים. במקרה אחר, נשלח נאמן עסקי (פאטור) עם סחורה בידיו, כדי
שימכור אותה במדינה מסוימת. אולם, כדי להכניס את הסחורה למדינה, עליו להשאיר את
הסחורה מספר ימים במעין "הסגר" מחוץ למדינה במקום מרוחק, מטעמים
בריאותיים. אולם הנאמן, כשנוכח שקיים באותה מדינה ביקוש רב לסחורה שהוביל, ואם
ימתין מספר ימים עלול לרדת מחיר הסחורה, החליט לעבור על החוק ולהבריח את הסחורה
לתוך המדינה מבלי להמתין לסיום תקופת ההסגר. אולם, תוכניתו התגלתה לשלטונות,
והסחורה הוחרמה. אי לכך, ביקש יוצר הנאמנות להטיל על הנאמן אחריות לתוצאות מעשיו,
וטען שהוא מעולם לא ביקש מן הנאמן לעבור על החוק. לעומתו, טען הנאמן, שהוא עשה מה
שעשה על פי הסכמה מפורשת מצידו של יוצר הנאמנות, ולפי מנהג הסוחרים באותו מקום שם
היה נהוג שהנאמנים מנסים להבריח את המכס, והסוחרים מעלימים עין מכך, והסכסוך זה
הובא בפניו של רבי שמעון בן צמח דוראן, הרשב"ץ[6]. את
הטענה הראשונה דחה הרשב"ץ, בהיעדר תשתית עובדתית מספקת, ואת השנייה הוא דחה, בשל
כך שאף אם דרכם של הנאמנים לנסות ולהבריח את המכס, אין ללמוד ממנהג זה על הנוהג
בעניין הברחת הסחורה המעוכבת מטעמי בריאות. מן הדברים אנו למדים, שלתנאי הנאמנות,
הבאים לידי ביטוי כאן במנהג הסוחרים, יש תוקף מחייב, ואם היה הנאמן מצליח להוכיח
שהיה קיים נוהג להבריח סחורות מן ההסגר, היה בכך כדי להסיר מעליו את האחריות
לאובדן הסחורה[7].
לפני רבי יחיא בן יוסף צאלח[8] הוצגה
שאלה בעניין נאמן שקיבל טבעת זהב יקרת ערך מסוחר, כדי למוכרה לשר פלוני, שהיה
מיודד עם הסוחר. הנאמן נתן לשר את הטבעת לאחר שסוכם המחיר שיהיה על השר לשלם
עבורה, אך לא גבה את התמורה עד לאח חודש ימים. לאחר שחלף חודש, פנה יוצר הנאמנות
לנאמן והזהיר אותו שקיימת שמועה שסר חינו של השר בעיני המלך, וכדאי לגבות מהר את
התמורה עבור הטבעת, אך הנאמן לא התרגש מן השמועה והרגיע את יוצר הנאמנות ואמר לו:
"אל תפחד עלי הדבר מוטל". לא חלפו יומיים מהזהרתו של יוצר הנאמנות,
ונודע שהמלך פיטר את השר, והשליכו לבית האסורים, ובשל כך, לא ניתן היה עוד לגבות
מן השר את התמורה עבור הטבעת. יוצר הנאמנות טען שהנאמן פשע בכך שלא פעל באופן נמרץ
מספיק לגביית החוב, אך הנאמן טען, שבשל מעמדו של השר, לא יכול היה להפעיל עליו
לחצים שניתן היה להפעיל על אדם מן השורה כדי שיפרע את חובו, אך עשה כל שביכולתו
כדי לגבות את התמורה עבו הטבעת. המשיב פטר את הנאמן מאחריות, לאחר שנוכח שלפי מנהג
הסוחרים במקומו של הנאמן, די בכך שהנאמן יישבע שעשה כל שביכולתו כדי לגבות את החוב
כדי להסיר מעליו את האחריות לנזקים שנגרמו בשל איחור בגביה[9]. כפי שנוכחנו בדיוננו לסעיף 1[10], בנאמנות
הפרטית, על פי רוב, לאחר מותו של יוצר הנאמנות, יהיה הנאמן חייב לעשות להגשמתן של
מטרות הנאמנות, מכוח המצווה לקיים את דברי המת. מצווה זו, על פי מהותה, מחייבת את
הנאמן לפעול בהתאם לדבריו של יוצר הנאמנות - המת. לפיכך, ברור הוא, שאת הוראות
החוק יהא על הנאמן למלא, בכפוף לרצון יוצר הנאמנות - הנפטר. כזכור, בדיוננו לסעיף 1 עמדנו על כך שלעיתים, חובת הנאמן
לפעול בנכסי נאמנות צדקה תתבסס על התחייבות דתית חד צדדית, אשר לה יש תוקף משפטי
מלא. תוכנה של התחייבות מסוג זה נקבע בהתאם לדברים שהוציא המתחייב מפיו, ולאומד
דעתו[11].
תנאי הנאמנות משמשים כלי משמעותי להבנת תוכנה של התחייבות הנאמן לפעול בנכסי
הנאמנות. משום כך, נכון לקבוע שאף הוראות החוק הנוגעות לדרך ניהולו של הקדש
ציבורי, תחולנה בכפוף לתנאי ההקדש. בשטר ההקדש של ההקדש שכונה "הקדש בליליוס",
ציותה הגב' סימה בליליוס[12] את כל רכושה "לבית הכנסת היהודי הראשי
בירושלים, בכדי שהרכוש יושקע ע"י חבר ההנהלה של בית הכנסת הנ"ל... בתורת
נאמנות ולהשתמש בהכנסה השנתית... לעזרת נצרכים ועניים ותשושי כח בירושלים". דא עקא, שבאותה תקופה היו בירושלים שני בתי כנסת יהודיים
ראשיים - בית הכנסת על שם רבן יוחנן בן זכאי, של העדה הספרדית, ובית הכנסת 'בית יעקב'
(חורבת ר' יהודה החסיד), של העדה האשכנזית. לפיכך, התעורר סכסוך בין העדות, בשאלה
- לאיזה משני בתי הכנסת אלו היה המכוון בצואה? לאחר דין ודברים, הגיעו הצדדים לידי פשרה, שעל פיה נוצר
הקדש בפני הרבנים הראשיים לארץ ישראל. בכתב ההקדש נקבע שמועצת הרבנות הראשית תמנה
וועדת ביקורת בה יהיו תשעה חברים מבני העדה הספרדית, ושלושה מבני העדה האשכנזית.
ההקדש ינוהל בידי גוף שנקרא "ועד עדת הספרדים בירושלים", ופירות ההקדש
יחולקו בין עניי ירושלים הספרדים לעניי ירושלים האשכנזים, ביחס של 75% לעניים מבני
העדה הספרדית, ו-25% לעניי העדה האשכנזית. לימים, התגלו ליקויים חמורים באופן ניהולו של ההקדש,
ונמצא כי הכנסות ההקדש שימשו בפועל, מטרות שבהן חפצה העדה הספרדית בירושלים,
וקופחה לחלוטין זכותם של עניי ירושלים האשכנזים. על רקע זה, הוגשה תביעה לבית הדין הרבני האזורי בירושלים,
לפטר את הנאמנים, ולהוציא את ניהול ההקדש מידי ועד העדה הספרדית, והתביעה התקבלה[13]. בערעור, בין הטענות שהועלו כנגד פסק דינו של בית הדין
האזורי, טען בא כוח ועד העדה הספרדית "שאין בכוחו של בית - הדין לשנות
את שטר ההקדש, שהוא בבחינת החוקה של ההקדש". בהתאם לכך הוסיף בא כוח הועד,
ש"אם בית הדין מצא שאיש, או אנשים, פלוני ואלמוני אינם מתאימים לניהול ההקדש,
יש לפטרם, אבל רק אותם באופן אישי, אבל לא את הגופים המנהליים; כי אין לשנות את
חוקת ההקדש הקובעת את הגוף המשמש כנאמן ואת הנהלת ההקדש". טענה זו לא התקבלה על דעת בית הדין, שקבע: "חוקת
ההקדש היא: מטרתו של ההקדש לשמה נוצר, ורצונו של המקדיש. כל שטר וכל תקנה לניהול הקדש,
הוא רק לשם ביצוע יעיל של מטרה זו, ולשם מילוי רצונו של המקדיש בשלמות; את המטרה לפי
רצון המקדיש אין בית הדין רשאי לשנות, אלא במקרים יוצאים מן הכלל; אבל הסדורים והתקנות,
שבית הדין מסדר ומתקן בשטר הקדש, לצורך המטרה, סידורים ותקנות אלו רק תכלית אחת להם,
לשמש לעזר לביצוע מטרת ההקדש, וברגע שבית הדין נוכח שהסדורים והתקנות אינם מובילות
למטרה, ולהפך הן מובילות בכוון נגדי, בית הדין חייב לשנות ולתקן את השטר בהתאם לכך".
מדברים אלו עולה, שבנאמנות צדקה, אם יוצר
הנאמנות אינו מסוגל להביע דעתו באשר לאופן ניהולה של הנאמנות, מוסמך בית הדין לתת
לנאמן הוראות, אף בסטייה מתנאי הנאמנות, אם יש בכך כדי להבטיח את הגשמת מטרותיה. פעולה שנעשתה בניגוד לתנאי הנאמנות, אך אושר בדיעבד בידי
יוצרה, נחשבת כפעולה שאושרה מראש בידי יוצרה. כך יש לנו ללמוד מדברי הרמב"ם[14]
בעניינם של שותפים, שאף הם נאמנים, באשר יש להם זירה לנכסי השותפות, המחייבת כל
אחד מהם לפעול בהם לטובת כל השותפים - הנהנים, וזו לשון ההלכה: "המשתתף עם חברו
בסתם לא ישנה ממנהג המדינה... עבר ועשה שלא מדעת חברו ואחר כך הודיעו ואמר לו עשיתי
כך וכך והסכים למעשיו, הרי זה פטור ". משמעותה של הלכה זו היא, שעבור
השותפים, מנהג המדינה נחשב כחלק מתנאי הנאמנות, ומשום כך על השותפים לפעול בנכסי
השותפות לפי מנהג זה, ואם יפעלו בניגוד למנהג המדינה ישאו לבדם באחריות לתוצאות
פעולותיהם. אולם, אם לאחר שעשה שותף פעולה בניגוד לנוהג המקובל, הוא יידע את
שותפיו על הפעולה שעשה, והם אישרו אותה בדיעבד, לא ישא השותף באחריות לתוצאותיה של
פעולה זו לבדו, והוא ייחשב כמי שפעל בהתאם לתנאי הנאמנות. אמנם, לשם אישורה של פעולה לא די בשתיקת השותפים או יוצר
הנאמנות, אלא נדרש אישור מפורש[15],
בעל פה או בכתב[16].
ההוראות המנויות בסעיף 11 כפופות ל"תנאי
הנאמנות". מה כלול במונח זה? נראה שתשובה לשאלה זו נוכל ללמוד מדבריה של
השופטת בייניש בעניין כפיפותן של הוראות חוק הנאמנות להוראות הדין הדתי החלות על
הקדש דתי. לדבריה, "בהקדש שנעשה לפי הדין הדתי תיחשבנה הוראות הדין הדתי
כתנאי הנאמנות לצורך סעיף 11"[17].
מדבריה למדנו, שהוראות הדין הדתי, אף אם לא נכללו בתנאי הנאמנות במפורש, תחשבנה
כתנאי הנאמנות, משום שנכון להניח, שמי שיצר הקדש לפי הדין הדתי, מעוניין שההקדש
ינוהל בהתאם להוראות דין זה. לכן גם, נגון לקבוע ש"פרטים שלא נקבעו בחוזה
הנאמנות או על פיו יהיו לפי הנוהג הקיים בין הצדדים, ובאין נוהג כזה - לפי הנוהג
המקובל בחוזים מאותו הסוג. חוק החוזים[18]
(26) קובע, כי "יראו גם פרטים אלה כמוסכמים""[19]. מן המפורסמות הוא, שמשקלו של אומד הדעת בדיני החיובים
במשפט העברי רב הוא. לאומד הדעת יש משקל רב גם בכל הנוגע לקביעת תוכנה והיקפה של
התחייבות חד צדדית, כי "האומדנא היא השרש והעיקר הגדול לכל עניני הנדרים
וההקדש, בנו עליו כל הפוסקים וכל הגאונים, ופסקו על פיה בכל השאלות שנשאלו
עליהם"[20]. לעיקרון זה תחולה רחבה, גם בנאמנות הפרטית. נדגים את
השימוש בעיקרון זה, בשלושה מן הסעיפים הדיספוזיטיביים בהם עוסק סעיף 11. סעיף 6 לחוק, קובע כיצד יהא על הנאמן לנהוג בכספים שאינם
דרושים לצרכיה השוטפים של הנאמנות. בדיוננו לסעיף זה ניווכח, שבנאמנות הפרטית,
תיגזרנה חובות הנאמן וסמכויותיו, מתנאיה של הנאמנות, ומאומד דעת יוצרה[21]. סעיף 7 עוסק בחובת הנאמן להגיש דין וחשבון, ובעניין זה
נקבע שגם כאשר על פי הדין העברי אין הנאמן חייב בהגשת דין וחשבון, אם מן הנסיבות
שהיו קשורות למינויו של הנאמן עולה, שהנאמן חויב בהגשת דין וחשבון, הוא יהיה חייב
בכך[22].
סעיף 13 עוסק באיסור להפיק טובת הנאה מנכסי הנאמנות, שאף
הוא, כפי שניוכח בדיוננו לסעיף 13, יחול בכפוף לאומד דעתו של יוצר הנאמנות[23].
נמצאנו למדים, שגם תנאים שניתן להסיק מאומד דעתו של יוצר
הנאמנות הם בגדר "תנאי הנאמנות". למנהג יש משקל רב בקביעת היקף חובותיהם וזכויותיהם של
צדדים לכל חוזה, וחוזה נאמנות בכלל זה. על משקלו של המנהג בדיני ממונות כתב
הרשב"א[24]:
"וכן אתה דן בכל מקום, במה שנהגו בממונות בכל מקום. ואפי' לא נהגו כן במקום אחר,
אתה נוהג כן במקומו, כאלו הוא תנאי גמור, מוסכם ביניהן. ואפילו לא הסכימו בפירוש בני
המדינה, אלא שנהגו כן סתמא, הוא מנהג חזק, כאלו התנו בו בפירוש. ואפילו לא כתבו
[בחוזה, שיש לקיימו לפי המנהג], הרי הוא מן הסתם, כאלו כתבו בו, ודנין בו כאלו הוא
תנאי ב"ד, כיון שנהגו לעשות כן תדיר, ואפילו הוא כנגד ההלכה, שמנהג מבטל הלכה,
ודנין בו כדרך שדנין בתנאי בית דין". מדברי הרשב"א למדנו, לא רק על כוחו
של המנהג בדיני הממונות, אלא גם על כוחו העדיף על זה של החוק ("מנהג מבטל
הלכה"[25]). בהתאם לכך, פוסקי ההלכה למדו את חובות הנאמנים
וזכויותיהם, בראש וראשונה, מן המנהג המקובל בזמנם ובמקומם של הנאמנים[26].
לעיל[27],
עמדנו על כך שחובות השותפים, נקבעים בהתאם לנוהג המקובל. גם זכויותיו של הנאמן ייקבעו
בכפוף לנוהג. לכן, כאשר מקובל לתת לנאמן שכר, יהיה הנאמן זכאי לשכר, על אף שהדין
אינו מחייב את יוצר הנאמנות לו שכר[28]. עם זאת, מדברי הריב"ש בתשובותיו[29] עולה,
שלעניין זה יש להבחין בין "הלכה רופפת" להלכה שאינה "רופפת".
משמעות הבחנה זו היא, שכאשר הדין ידוע ומקובל, לא ניתן להסתמך על המנהג על מנת
לקבוע שהמנהג הוא בבחינת "תנאי הנאמנות", אף אם מנהג זו הוא המנהג
המקובל. במקרה זה, על מנת שנוכל לקבוע שהמנהג "מבטל הלכה", יש לוודא
שהמנהג מבוסס על התנאה מפורשת של בני העיר. לעומת זאת, כאשר ההלכה אינה "רופפת"
במובן זה שהיא גלויה ומפורסמת בציבור, המנהג המקובל מבטלה, אף אם אין הוא מבוסס על
התנאה מפורשת של בני העיר. הוראות חוק
שלא הוזכרו בסעיף 11, הם בגדר הוראות קוגנטיות, שאין יוצר הנאמנות רשאי להתנות
עליהן, ואם יעשה כן, לא יהיה תוקף להתנייתו. לדעת כרם, "ההוראות הקוגנטיות
נועדו להבטיח מינימום של הגנה, לפחות, על הנאמנות"[30], ואשר המחוקק
רואה בשמירתן "משום אינטרס ציבורי,שיסודו בטובת הכלל, ואשר אין להתיר
סיכולן"[31]. לשם השלמת
התמונה חשוב להדגיש, שחוץ מן ההוראות הקוגנטיות, ישנן כמובן הוראות חוק נוספות,
עליהן אין יוצר הנאמנות רשאי להתנות, מכוח עקרונות דיני החוזים. למשל, הוראה
המחייבת נאמן לעבור על החוק, או הוראה שקיומה סותר את תקנת הציבור או את המוסר
הטבעי, לא תהיה בת תוקף[32].
כפי שהובהר כבר לעיל, המשפט העברי מכיר בכוחו של אדם
להתנות על דין התורה כל התניה שתהיה, ובלבד שלא יציג את ההתניה ככזו שנועדה לעקוף
את הדין. עם זאת, אף לפי המשפט העברי, ישנן הוראות שהן קוגנטיות. זכות היסוד הבסיסית ביותר של פועל, לפי הדין העברי היא,
להתפטר מעבודתו בכל עת שיחפוץ בכך. זכות זו נובעת מן ההשקפה השוללת עבדות אדם לאדם[33].
זכות זו, לדעת רוב הפוסקים, אינה ניתנת להתניה[34]. בהתאמה,
תניה השוללת מן הנאמן את הזכות להתפטר מתפקידו, לא תהיה תקפה. הוראה כללית, המחייבת כל נאמן אף אם לא הסכים עליה
במפורש, היא ההוראה המחייבת את הנאמן למלא את תפקידיו בצורה מוסרית. בהתאם לכך,
הוראה של יוצר הנאמנות המחייבת נאמן לפעול בדרך שאינה מוסרית, אינה תקפה. דוגמה
לכך יש בדברי הרמ"ה בעניין אב המוסר את כל כספו ביד נאמן, ומורה לו שיחלק לאחר
מותו קצבה שבועית לבניו, אך אין בקצבה זו כדי לפרנסם. התנאי המגביל את סכום הקצבה
השבועית באופן שאינו מאפשר לבני יוצר הנאמנות להתפרנס בכבוד היא בגדר "מידת
סדום", משום שהיא מחייבת את הבנים לחזר על הפתחים שעה שהם יכולים להתפרנס בכבוד
מנכסי אביהם. הרמ"ה[35]
פסק שהוראה זו אינה מוסרית, ולכן רשאי הנאמן להגדיל את הקצבה השבועית בהתאם
לצרכיהם של הבנים, אף בניגוד להוראתו המפורשת של האב, יוצר הנאמנות. בהלכה ישנן הוראות המחייבות אפוטרופוס של יתומים לנהוג
בדרך מסוימת, והאב אינו רשאי לפטור אפוטרופוס שמינה לילדיו מקיומן של חובות אלה. כפי
שהוזכר לא אחת, חובותיו של אפוטרופוס הן מקור לחובות המוטלות על כל נאמן בנאמנות
צדקה. לכן, נוכל לקבוע שכל ההוראות הנוגעות לחובות המוטלות על נאמן בנאמנות צדקה,
הן הוראות קוגנטיות. מה דינה של הוראה בחוזה הנאמנות או בכתב ההקדש הסובלת
פירושים שונים, שחלקם עולים בקנה אחד עם הוראות החוק וחלקם לא? האם יש לפרש את
תנאי הנאמנות בדרך שתתיישב עם הוראות החוק, או שמא יש לפרשם בהתאם לתכליתם, מבלי
להתייחס לשאלת התאמתם של התנאים להוראות החוק? כרם סבור, ש"כשניתן לפרש הוראה בתנאי הנאמנות
כמתיישבת עם הוראה הכלולה באחד מסעיפים אלה, יחולו שתי ההוראות"[36].
מדבריו משמע, שגם כאשר הפרשנות המתיישבת עם הוראות החוק קשה מן הפרשנות שאינה
מתיישבת עם הוראות אלה, יש להעדיף את הפרשנות המתיישבת עם הוראות החוק. מכל המקורות שנדונו עד כה עולה עיקרון אחד, לפיו המשפט העברי
מייחס משקל רב לרצונו של יוצר הנאמנות, כקובע את הדרך הראויה לניהול נכסי הנאמנות.
לכן, את תנאי הנאמנות יש להעדיף פרשנות המבטאת בצורה הטובה ביותר את רצונו של יוצר
הנאמנות, אף אם אין היא עולה בקנה אחד עם הוראות החוק, על כל פרשנות אחרת. בשאלת ההכרעה בין שתי פרשנויות, שכל אחת מהן אפשרית, ולא
ניתן להכריע מי מביניהן מבטאת בצורה הטובה ביותר את רצונו של יוצר הנאמנות, עסק רבי
יוסף בן לב, המהריב"ל, בשתיים מתשובותיו. התשובה הראשונה[37] עסקה באדם שמינה
את אשתו כאפוטרופוסית על נכסיו, וציוה ש"לא יצאו הנכסים מתחת
ידה עד שתינשא היתומה (נכדתו) ותבא לדור בצפת". הוראה זו יכולה להתפרש בשתי
דרכים: לפי פרשנות אחת, מינוי האישה הוא מוחלט, והתנאי - "ותבוא לדור
בצפת" הוא תנאי משני, שמילויו אינו מעכב את מינויה של האישה, ולפי פרשנות
אחרת, התנאי המחייב את האישה לגור בצפת הוא תנאי עיקרי, שרק לאחר מילויו ייכנס
מינוי האישה כאפוטרופוסית לתוקף. מהריב"ל מסיק ש"לאו מילי דסמכא נינהו [=דברים
שאינם להם על מה לסמוך הם], להוציא האפטרופוסות מחזקתה". כלומר, מאחר שהמינוי
ברור, וקיומו של התנאי המפקיע את המינוי מוטל בספק, אין בספק כדי להפקיע את
המינוי. בתשובה זו, מכריע מהריב"ל לטובת הפרשנות המקיימת את
מינויה של האישה, אף שקיימת הלכה השוללת מינויה של אישה כאפוטרופוס[38].
מכך ניתן להסיק, שאת תנאי הנאמנות יש לפרש במנותק מהוראות הדין העברי, ולהוראות
אלו לא תהיה כל השפעה על פרשנות תנאי הנאמנות. אולם, מתשובה נוספת[39] בה עסק
מהריב"ל בשאלה דומה, נראה שהוא סותר את דבריו הראשונים. אף בתשובה זו עסק
מהריב"ל בצוואה, אלא שבתשובה זו דובר על אדם שציווה ש"אשתו תתעסק ותסתחר
בכל נכסיו כל ימי חייה", והוסיף וציוה, ש"יתנו בתו בת יחידה לבנו של שמעון
אחיו כשתגיע לפרקה". גם כאן, התעוררה שאלה פרשנית: האם כוונת המצווה הייתה, שכשתגיע
הבת לפרקה יועברו הנכסים לרשות בעלה, כדין נכסי נדוניה, וממילא, יסתיים תפקיד האם,
או שמא כוונתו הייתה, שאף לאחר נשואי הבת תוסיף האם לכהן בתפקידה? לפי הפרשנות
הראשונה, משמעות הביטוי "כל ימי חייה" היא, כל ימי חייה, עד למועד בו
תינשא הבת. לפי הפרשנות השנייה, משמעות הביטוי היא, שהאם תשמש כנאמנת על הנכסים שירשה
הבת אף לאחר הנישואים, ותאפשר לחתנה ליהנות מפירות הנכסים, כדין נכסי מלוג. מהריב"ל הסביר, שאימוץ הפרשנות הראשונה, יחייב את
סילוק האם מכהונתה, עם הגיע הבת לגיל בגרות, הוא הגיל בו היא ראויה כבר להינשא
("כשתגיע לפרקה"), ואימוץ הפרשנות השנייה, יותיר את האם כאפוטרופוסית על
נכסי הבת, לכל ימי חייה. מהריב"ל מדגיש, שאין לומר שמחמת הספק יש להותיר את
האם בכהונתה (כפי שהשיב בתשובה הראשונה), אלא שיש להתחשב בהלכה הקובעת שאין בית
דין ממנים נשים כאפוטרופוסיות, ובשל כך להעדיף את הפרשנות המצמצמת, המגבילה את
כהונת האם עד ליום בו תגיע הבת לגיל הבגרות. מתשובה זו עולה, שלהוראות הדין יהיה
משקל רב, בבואנו לפרש את תנאי הנאמנות, כאשר לא ניתן לעמוד על אומד דעתו של יוצר
הנאמנות. את הסתירה שבין התשובות מיישב בעל כנסת הגדולה[40],
תוך שהוא ממקד את תשומת הלב בנתוניה המיוחדים של התשובה השנייה. תשובה זו עסקה בבת
שנשתטתה. לדבריו, עם הגיע הבת לגיל הבגרות, מסתיים תפקיד האם כאפוטרופוסית, משום
שהבוגרת אינה זקוקה לאפוטרופוס. אולם, היות והבת נשתטתה, התעורר צורך במינוי
אפוטרופוס לה, אף לאחר שהגיעה לגיל הבגרות. מינוי זה הוא בגדר מינוי חדש של אפוטרופוס,
למטרה שונה מזו שלשמה מונתה האם כאפוטרופוסית, מלכתחילה. לכן, "אם אנו אומרים
שתישאר האישה אפוטרופוסית עד שתינשא, הרי הוא כמו שבית דין ממנין לה עכשיו, ואין
ממנים בית דין אישה לאפוטרופוס". לעומת זאת, בשאלה הראשונה הדיון עסק בהשארת
האם בתפקידה, ובזה, אין לתת משקל להוראה השוללת מינויה של אישה כאפוטרופוסית,
לכתחילה. המהרשד"ם[41]
עסק בצוואה, בה מינה המוריש את אשתו כאפוטרופוסית על נכסיו, והוא כותב ש"אף
על פי שהבעל יכול למנות אותה אפטרופא, מכל מקום הדעת מחייב דדוקא כאשר יהיו דברים מבוררים
שאין ספק בהם אבל כל שאירע בו שום ספק ראוי לומר שלא תהיה אפטרופא, ולהחזיק דעת חכמים,
שאמרו שאין למנות אשה אפטרופא". מדברי המהרשד"ם משמע, בניגוד לפרשנות ה'כנסת הגדולה'
לדברי מהריב"ל, שבפרשנות תנאי הנאמנות יש תמיד להעדיף את הפרשנות המתיישבת עם
הוראות החוק. אולם, אפשר שיש להבחין בין אפוטרופוסית המעוניינת להמשיך
בתפקידה, בה עסקו תשובות המהריב"ל, לאפוטרופוסית שאינה מעוניינת להמשיך
בתפקידה, שבה עסקה תשובת מהרשד"ם. במקרים מן הסוג הראשון פסק מהריב"ל,
שאין בכלל הקובע שאין ממנים אישה לאפוטרופוסית, כדי "להוציא האפטרופוסות מחזקתה".
לעומת זאת, במקרים מן הסוג השני, כיון שהאישה אינה מתעקשת להמשיך בתפקידה, יש לתת
משקל לעמדתה העקרונית של ההלכה, ולהכריע מכוחה את הספק. בהתאם להסבר זה, נוכל לקבוע את הכלל הבא: ככלל, יש לפרש
את תנאי הנאמנות בהתאם לאומד דעתו. כשלא ניתן לקבוע בוודאות מהי הפרשנות הקרובה ביותר
לרצונו של יוצר הנאמנות, יש להעדיף את הפרשנות המתיישבת עם הוראות ההלכה. סעיף 11 קובע רשימה של הוראות שתחולתן כפופה לתנאי
הנאמנות. למעט הוראות אלו, יתר הוראות החוק אינן ניתנות להתניה. מצב זה שנה בתכלית
מן המצב המוצע בהצעת התזכיר לחוק דיני ממונות (הקודקס האזרחי), המבקשת לקבוע שכל
הוראותיו של חוק הנאמנות ניתנות להתניה. עמדה משפטית זו קרובה יותר לעמדת המשפט
העברי הדוגל בעיקרון חופש ההתניה בדיני ממונות. אמנם, אף המשפט העברי מכיר בכך, שישנן הוראות שעליהן אין
יוצר הנאמנות רשאי להתנות. הוראות אלה הן ההוראות שנועדו להבטיח הגשמתן של מטרות
שלציבור יש עניין בהן, הוראות שנועדו להבטיח כיבודן של זכויות יסוד של הנאמן, או
הוראות שהתניה עליהן נוגדת את המוסר הטבעי. את תנאי הנאמנות יש לפרש לפי אומד דעתו של יוצר הנאמנות, אף
כאשר פרשנות בדרך זו אינה מתיישבת עם הוראות החוק. אם לא ניתן לקבוע בוודאות מהי
הפרשנות המבטאת בצורה הטובה ביותר את רצונו של יוצר הנאמנות, יש להעדיף את הפרשנות
המתיישבת עם הוראות החוק. 11. הוראות חוק זה הנוגעות לנאמנות הפרטית,
יחולו בכפוף לתנאי הנאמנות, אלא אם פעולה לפי תנאים אלו אינה חוקית, אינה מוסרית
או סותרת את תקנת הציבור. [1] ראה: 477/88 היועהמ"ש נ' אוניברסיטת ת"א, פ"ד מד(2) 476, בעמ' 482; ע"א 3190/99 שוקר נ' ע.ר.מ. רעננה פ"ד נד(3) 127, עמ' 140-139; א' ברק, "חוק
השליחות, תשכ"ה-1965" (פירוש לחוקי החוזים, המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, ג' טדסקי
עורך, תשל"ה), בעמ' 95. [2] שו"ת מהרשד"ם, חו"מ, סימן שפ. [3]
הרחבה בעניין זה, ראה למשל: מ' אלון, המשפט העברי, ירושלים, תשנ"ח, עמ'
113-109 (להלן: אלון, המשפט העברי) [4] הדוגמא, ע"פ מכות, ג ע"ב. [5] שו"ת הריב"ש, סימן קכח. [6] שו"ת תשב"ץ חלק ד טור ב (חוט המשולש), סימן ה. [7] אמנם, יורשי הנאמן ניסו להוכיח את הדבר ואמרו ש"באו כמה אנשים שהלכו
לשם והבריחו... מהמקום ההוא ולא אירע להם שום הפסד ולא ידע אדם בהם".
הרשב"ץ דוחה טענה זו ואומר ש"מה שהביאו יורשי שמעון עדים שכמה אנשים הרבה
עשו כן והועילו הבל יפצה פיהם ודבריהם בזה מהבל ימעט דאין מביאין ראיה מן השוטים ואיך
לא ראו ותמהו מהרבה שעשו כן ולא הועילו ונתפשו כדג במצודה?". לדיון בחלק אחר
של התשובה, ראה לעיל, בדיון על סעיף 10, פרק 9(ב), סעיף 2. [8] שו"ת פעולת צדיק, חלק ב, סימן קלו. [9] בתשובה זו הסתמך המשיב על שו"ת מהרשד"ם, סימן קכ. לדוגמאות
נוספות, ראה למשל: שו"ת דרכי נועם, חו"מ, סימן מה ד"ה ואען ואומר; שו"ת
פרח שושן, חו"מ, כלל א, סימן א (אחריות). [10] פרק 4(ב). [11] ראה דברי הרא"ם, להלן, ליד הציון להערה 12. [12]
ע"ר 21/תשט"ז, מועצת עזבון בליליוס וועד עדת הספרדים נ' הרב
צבי פסח פרנק והרב א' מ' רבינוביץ, פד"ר ב, 18. [13] תיק 1176/תשט"ו הרב צבי פסח פראנק והרב א' מ' רבינוביץ, נגד מועצת עזבון
בליליוס, ועד העדה הספרדית, פד"ר א, עמ' 353. ביקורת על פסק הדין, ראה
בשו"ת יביע אומר, חלק ח, חו"מ, סימן ז. [14] רמב"ם, הלכות שלוחין ושותפים, פרק ה, הלכה א, וכך נפסק בשולחן ערוך,
חו"מ, סימן קעו, סעיף י. [15] ראה שו"ת מהריב"ל, חלק א, סימן מא. [16] ראה שו"ת דברי ריבות, סימן קלד (עד ע"ב); ש"ך, חו"מ,
סימן קעו, ס"ק כד. [17]
ע"א 5444/95 עמותת בני מוטרנות הגליל נ' הארכיבישוף, תק-על 97(3) 772, 777. [18] סעיף 26 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים). [19] נאמנות, 329. [20] שו"ת הרא"ם, סימן נג. דוגמאות
לשימוש באומדן דעתו של יוצר הנאמנות, ראה בדיוננו לסעיף 19, סעיף 22(ג), וסעיף 23. [21] ראה לעיל, בדיון על סעיף 6. [22] ראה לעיל, בדיון על סעיף 7. [23] ראה להלן, בדיון על סעיף 13. [24] שו"ת הרשב"א, חלק ב, סימן רסח. [25] מסכת סופרים, פרק יד, הלכה יח וראה בהרחבה אצל אלון, בנשפט העברי, עמ'
737-734. [26] ראה למשל, התשובות הנזכרות לעיל, אחר הציון להערה 4. [28] ע"פ שו"ת שבות יעקב, חלק א, סימן קמב (מובא בפתחי תשובה,
חו"מ, סימן ט, ס"ק יא, וראה גם מה שכתב שם, בס"ק יב, בשם אורים
ותומים וחכמת שלמה, שם). [29] שו"ת הריב"ש, סימן קה וסימן שמה (בסופו), וראה גם: שו"ת
מהריב"ל, חלק ג, סימן קיד. [30] נאמנות, 327. [31] נאמנות, 328, ע"פ ע"א 156/82, ליפקין נ' דור הזהב, פ"ד
לט(3), 85; וראה גם: ע"א 477/88, היועץ המשפטי לממשלה נ' אוניברסיטת תל אביב,
פ"ד מד(2) 476 , 481; ע"א 11/84, אשר רבינוביץ נ' שלב - הקואופרטיב
המאוחד, פ"ד מ(4) 533, 547; ד"נ 22/82 בית יולס בע"מ נ' רביב משה
ושות' בע"מ, פ"ד מג(1) 441, 461. [32] ע"פ סעיף 30 לחוק החוזים. [33] ע"פ בבא קמא, קטז ע"ב ועוד. בהתאם לתפיסה זו, נקבע בסעיף 3 לחוק
החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א - 1970, שאין לאכוף חוזה, אם אכיפת
החוזה יש בה כפייה לעשות עבודה אישית או שירות אישי. ראה דברי הכנסת,
כרך 56, עמ' 57. [34] ראה למשל: שו"ת הריב"ש, סימן תעו; ש"ך, חו"מ, סימן
שלג, ס"ק יד. לדעה חולקת, ראה שו"ת הריטב"א, סימן קיז (בשם
הרא"ה).
© מורשת המשפט בישראל
אודותינו |
פרסומים |
פרסומים חדשים |
המשפט העברי בחקיקה |
המשפט העברי בפסיקה |
השתלמויות |
צור קשר
עריכה שיטתית ועדכנית של המשפט העברי
כיסוד לחקיקה ולפסיקה
על פי סדר חוקי מדינת ישראל
בעריכת
נחום רקובר
נאמנות
כפיפות לתנאי הנאמנות
אחריות הנאמן
איסור טובת הנאה
ביטול פעולות
דין רווח אסור
נכסי נאמנות שנתבטלה
ירון אונגר
אליעזר מילר
©
מורשת המשפט בישראל
ירושלים 2007
יוצא לאור בסיוע משרד המדע
מינהל התרבות
סעיף 11 - כפיפות לתנאי הנאמנות
1. מבוא
2. כפיפות לתנאי הנאמנות
3. "תנאי הנאמנות"
4. הוראות שלא ניתן להתנות עליהן (קוגנטיות)
5. פרשנות תנאים
6. סיכום
7. הצעת ניסוח לפי המשפט העברי
סעיף 12 - אחריות הנאמן
1. מבוא
2. אחריות הנאמן - "נאמן אחראי"
3. התנאים להטלת האחריות - "נזק שנגרם"
4. היקף האחריות - "יחולו הוראות חוק השומרים"
5. הנהנים כבעלי הנכס - "יראו את... הנהנים כבעלי הנכסים"
6. פטור מאחריות - "בית המשפט רשאי לפטור נאמן מאחריותו...".
7. בקשת הוראות - "נאמן רשאי לבקש מבית המשפט הוראות"
8. פטור מאחריות - "אם פעל... לפי הוראות בית המשפט"
9. סיכום
10. הצעת ניסוח לפי המשפט העברי
סעיף 13 - איסור טובת הנאה
1. מבוא
2. רכישה לעצמו - "נאמן לא ירכוש לעצמו... נכס מנכסי הנאמנות"
3. רכישה לקרוב - "לא ירכוש... לקרובו"
4. טובת הנאה - "לא יפיק לעצמו...טובת הנאה אחרת"
5. מיהו "קרוב...לעניין סעיף זה"?
6. אישור - "בית המשפט רשאי לאשר..."
7. רכישה בפיקוח בית הדין
8. אישור על ידי יוצר הנאמנות
9. קרוב או נאמן שהוא נהנה - "... אינן באות לגרוע ממה שמגיע... לקרובו"
10. תוצאותיה של פעולה אסורה - "פעולה...שנעשתה בלי אישור... בטלה"
11. מי יתבע את ההשבה מן הנאמן או מקרובו?
12. סיכום
13. הצעת ניסוח לפי המשפט העברי
סעיף 14 - ביטול פעולות
1. מבוא
2. "פעולה שנעשתה בהפרת חובת הנאמנות"
3. ידיעת הצד השלישי - "והצד השלישי ידע... על ההפרה"
4. ביטול פעולות הנאמן
5. ביטול פעולות שביצע נאמן, אחר שפוטר
6. ביטול פעולת נאמן כשהצד שלישי "ידע או שהיה עליו לדעת על ההפרה"
7. ביטול פעולה "שנעשתה ללא תמורה"
8. סמכות בית המשפט - "רשאי בית המשפט לבטלם"
9. חובותיו ואחריותו של צד שלישי - "אחריות וחובות כשל נאמן"
10. ידיעה על קיום הנאמנות
11. סיכום
12. הצעת ניסוח לפי המשפט העברי
סעיף 15 - דין רווח אסור
1. מבוא
2. "רווח"
3. רווח אסור - "שלא כדין"
4. קשר סיבתי - "עקב הנאמנות"
5. חובות הנאמן בנוגע לרווח אסור - "כחלק מנכסי הנאמנות"
6. סיכום
7. הצעת ניסוח לפי המשפט העברי
סעיף 16 - נכסי נאמנות שנתבטלה
1. מבוא
2. ביטול נאמנות - "נתבטלה נאמנות"
3. הסמכות לקבוע מה ייעשה בנכסי נאמנות - "רשאי בית המשפט לקבוע..."
4. קביעת ייעוד נכסי הנאמנות: רשות או חובה? - "רשאי בית המשפט"
5. נכסי נאמנות שמטרותיה הושגו - "... מה ייעשה בנכסיה"
6. נאמנות שמטרותיה אינן ניתנות להגשמה - "... מה ייעשה בנכסיה"
7. ייעוד הנכסים - "למטרות... לפי תנאי הנאמנות ולפי אומד דעתו של יוצרה"
8. סיכום
9. הצעת ניסוח לפי המשפט העברי
ספרות חז"ל
פסחים, יג ע"א
כתובות, צח ע"א
בבא מציעא, לח ע"א
בבא בתרא, ח ע"ב
מכות ג ע"ב
פוסקים
רמב"ם, הלכות שלוחין ושותפים, פרק ה, הלכה א
רמב"ם, הלכות גזלה ואבידה, פרק יג, הלכה יא
רמב"ם, הלכות נחלות, פרק יא, הלכה ה
מגיד משנה, הלכות נחלות, פרק יא, הלכה י
טור חו"מ, סימן רצ סעיף יט
שולחן ערוך, חו"מ, סימן קעו, סעיף י; סימן רצ, סעיף ד
רמ"א, חו"מ, סימן רצ, סעיף יג
ב"ח, חו"מ, רצ, רצב, יח
פרישה, חו"מ, רצ, טו
ש"ך, חו"מ, סימן עג, ס"ק מו; סימן קעו, ס"ק כד
כנסת הגדולה, הגהות הטור, חו"מ, סימן רצ, סעיף לד
ביאור הגר"א, חו"מ, סימן רצ, ס"ק לא
מחנה אפרים, הלכות שלוחין ושותפין, סימן כ
מאירי הלכה, חלק ב, פרפראות לחכמה, שאלה מג
פרשנות התלמוד
רש"י, גיטין נב ע"ב
תוספות, כתובות צח ע"א
תוספות, ב"מ לב ע"א
תוספות, פסחים יג ע"א
רא"ש, בבא בתרא, פרק שמיני, סימן נה
מרדכי, בבא מציעא, סימן תכח
חידושי הרמב"ן, גיטין נב ע"א
חידושי הרשב"א, גיטין נב ע"א
חידושי רבנו קרשקש, גיטין נב ע"א
חידושי תלמיד הרשב"א, ב"מ לח ע"א
חידושי הריטב"א, גיטין נב ע"א
בית הבחירה, בבא בתרא קלט ע"א
מעיני החכמה, מהדורא בתרא, בבא מציעא לב ע"א
שאלות ותשובות
שו"ת הרשב"א, חלק ב, סימן רסח
שו"ת הריב"ש, סימן קכח
שו"ת מהרשד"ם, חו"מ, סימן שכה, שפ
שו"ת פרח שושן, חו"מ, כלל א, סימן א
שו"ת מהריב"ל, חלק א, סימן מא
שו"ת מהרלב"ח, סימן צה
שו"ת דברי ריבות, סימן קלד
שו"ת מהרי"ט, חלק א, סימן צג
שו"ת פעולת צדיק, חלק ב, סימן קלו
שו"ת דרכי נועם, חו"מ, סימן מה
שו"ת יביע אומר, חלק ח, חו"מ, סימן ז
פסיקה רבנית
פד"ר ב, עמ' 18
פד"ר ג, עמ' 154
מחקר במשפט עברי
מ' אלון, המשפט העברי, ירושלים, תשנ"ח
ב' כהנא, חוק לישראל: שומרים, ירושלים, תש"ס
משפט ישראלי
א' ברק, "חוק השליחות, תשכ"ה-1965" (פירוש לחוקי החוזים, המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, ג' טדסקי עורך, תשל"ה)
ש' כרם, נאמנות, מהדורה שנייה
1. מבוא
2.
כפיפות לתנאי הנאמנות
(א) מבוא
(ב)
כפיפות לתנאי הנאמנות
1.
דיני החוזים
2.
"מצווה לקיים את דברי המת"
3.
נאמנות מכוח התחייבות דתית
(ג) סטייה מתנאי
נאמנות צדקה על פי הוראות בית המשפט
(ד) פעולה בסטייה מתנאי הנאמנות
שאושרה בידי יוצרה
3. "תנאי
הנאמנות"
(א) מבוא
(ב) אומד הדעת
(ג) הנוהג
4.
חובות הנאמן
4. הוראות
שלא ניתן להתנות עליהן (קוגנטיות)
(א) מבוא
(ב) נאמנות פרטית
5.
1. התניה על הזכות להתפטר
6.
2. הוראה שאינה מוסרית - "מידת סדום"
(ג) נאמנות צדקה
5. פרשנות
תנאים
(א) מבוא
(ב) פרשנות קרובה לאומד דעת יוצר
הנאמנות
(ג) הכרעה בין
פרשנויות
6. סיכום
7. הצעת
ניסוח לפי המשפט העברי
ת"ד 7483
ירושלים 91074
טלפון 026247041
About us |
Conferences |
Seminars |
Library |
Projects |
Contact us