חוק לישראל

עריכה שיטתית ועדכנית של המשפט העברי
כיסוד לחקיקה ולפסיקה
על פי סדר חוקי מדינת ישראל



בעריכת נחום רקובר



נאמנות

נכסי נאמנות שנתבטלה


ירון אונגר
אליעזר מילר


©
מורשת המשפט בישראל
ירושלים 2007
יוצא לאור בסיוע משרד המדע
מינהל התרבות

---

חוק הנאמנות, סעיף 16

נכסי נאמנות שנתבטלה

16. נתבטלה נאמנות, רשאי בית המשפט לקבוע מה ייעשה בנכסיה, והוא יורה על העברתם למטרות חינוך, תרבות, דת, מדע, אמנות, סעד, בריאות או ספורט, הכל לפי תנאי הנאמנות ולפי אומד דעתו של יוצרה.

תוכן העניינים

1. מבוא

2. ביטול נאמנות - "נתבטלה נאמנות"

3. הסמכות לקבוע מה ייעשה בנכסי נאמנות - "רשאי בית המשפט לקבוע..."

(א) סמכות יוצר הנאמנות

1. נאמנות פרטית

2. הקדש ציבורי

(ב) סמכות הנאמן

(ג) סמכות בית הדין

4. קביעת ייעוד נכסי הנאמנות: רשות או חובה? - "רשאי בית המשפט"

5. נכסי נאמנות שמטרותיה הושגו - "... מה ייעשה בנכסיה"

(א) נאמנות שלא נקבעו לה נהנים

1. נאמנות פרטית

2. הקדש ציבורי

(ב) נאמנות שנקבעו לה נהנים

1. הקדש ציבורי

3. נאמנות פרטית

(ג) נאמנות שבה הקרן קיימת לעולם

6. נאמנות שמטרותיה אינן ניתנות להגשמה - "... מה ייעשה בנכסיה"

(א) הקדש ציבורי

1. הקדש שהתבטל לפני העברת השליטה בנכסים לנאמן

2. הקדש שהתבטל לאחר העברת השליטה בנכסיו לידי הנאמן

3. הקדש שהתבטל לאחר העברת הנכסים לנהנים

(ב) נאמנות פרטית

1. נאמנות על פי חוזה

2. נאמנות מכוח צוואת שכיב מרע

3. נאמנות מכוח צוואת בריא

7. ייעוד הנכסים - "למטרות... לפי תנאי הנאמנות ולפי אומד דעתו של יוצרה"

8. סיכום

9. הצעת ניסוח לפי המשפט העברי

1. מבוא

סעיף 16 עוסק בנכסי נאמנות שנתבטלה. בסעיף 23(ב) קבע המחוקק את הסיבות לביטולה של נאמנות על פי כתב הקדש. נאמנות על פי חוזה, תתבטל בהתאם לחוזה הנאמנות. שאלה שנבקש לעמוד עליה בהקשר זה היא, האם ניתן יהיה לבטל נאמנות מסוג זה, בהתאם לאומד דעתו של יוצרה?

נתבטלה הנאמנות, יהיה בית המשפט רשאי לקבוע מה ייעשה בנכסיה. מקביעה זו משתמע, שבית המשפט הוא הגוף היחיד שבידו להורות מה ייעשה בנכסיה של נאמנות שנתבטלה. דיוננו בעמדת המשפט העברי בהקשר זה יגלה, שהמשפט העברי מכיר אף בכוחם של אחרים, יוצר הנאמנות או הנאמן, להורות מה ייעשה בנכסי נאמנות שנתבטלה. עמדה זו תחייב אותנו כמובן לקבוע באופן ברור את גדרי הסמכות של בית המשפט, של הנאמן ושל יוצר הנאמנות, לקבוע מה ייעשה בנכסי הנאמנות לאחר שהיא התבטלה, על מנת שלא תתנגשנה הסמכויות זו בזו.

חוק הנאמנות אינו מחייב את בית המשפט להורות מה ייעשה בנכסיה של נאמנות שנתבטלה, אלא מוסר בידיו את הסמכות להורות כן, ואת שיקול הדעת בנוגע לשאלה, האם לעשות שימוש בסמכות זו אם לאו. בהקשר זה נבקש לברר, האם כך היא גם עמדת המשפט העברי, או שמא המשפט העברי, מקום בו הוא מעניק לבית הדין את הסמכות להורות מה ייעשה בנכסיה של נאמנות, הוא אף מטיל על בית הדין את התפקיד להורות כן.

נאמנות יכולה להסתיים בשל אחת משלוש סיבות: בהתאם לתנאי חוזה הנאמנות או אומד דעת הצדדים לחוזה זה, משום שמטרותיה הושגו, או משום שמטרותיה אינן ניתנות עוד להגשמה. החוק, אינו מבחין בין הסיבות השונות, וקובע הוראה אחת לכולן. הניגוד לכך, המשפט העברי מבחין בין הסיבות השונות לסיומה של הנאמנות.

בנוגע לנאמנות שהסתיימה בשל כך שהוגשמו מטרותיה, נמצא שקביעת ייעודם של הנכסים תושפע במידה רבה מקיומם של נהנים ספציפיים, שלטובתם נוצרה הנאמנות, וכן, ממטרותיה של הנאמנות.

ההבחנה בין הנאמנויות השונות, על פי מטרותיהן השונות, תלווה אותנו גם לדיון בקביעת ייעודם של נכסי נאמנות שהתבטלה בשל כך שלא ניתן עוד להגשים את מטרותיה. תחילה, נדון בייעודם של נכסי הקדש ציבורי שלא ניתן עוד להגשים את מטרותיו. בהקשר זה נבחין בין שלושה מצבים, הנוגעים למועד שבו התברר כי לא ניתן עוד להגשים את מטרותיו: לאחר יצירת ההקדש ולפני העברת נכסיו לידיו של הנאמן; לאחר העברת הנכסים לידיו של הנאמן, ולפני העברתם לידי הנהנים; לאחר העברת הנכסים לידיהם של הנהנים. כמו כן, נבחין בין הקדש שנועד לשם עשיית שימוש בנכסיו, לשם הגשמת מטרות ההקדש, להקדש קרן לפירותיה, מתוך כוונה שפירותיה של הקרן הם שישמשו לשם הגשמת מטרות ההקדש.

לאחר מכן, נעבור לדון בקביעת ייעודם של נכסי הנאמנות הפרטית שהתבטלה בשל כך שלא ניתן עוד להגשים את מטרותיה. בהקשר זה נבחין בין שלושה סוגי נאמנות פרטית: נאמנות על פי חוזה; נאמנות מכוחה של צוואת בבריא; נאמנות מכוחה של צוואת שכיב מרע.

משנתבטלה נאמנות, "רשאי בית המשפט לקבוע מה ייעשה בנכסיה, והוא יורה על העברתם למטרות חינוך, תרבות, דת, מדע, אמנות, סעד, בריאות או ספורט, הכל לפי תנאי הנאמנות ולפי אומד דעתו של יוצרה". בעניין זה נבקש לברר, האם רשימת המטרות הקבועה בחוק היא בגדר רשימה סגורה, שאין להוסיף עליה, או שמא אומד דעת יוצר הנאמנות הוא העיקר, ובמידה וניתן יהיה להסיק מאומד דעתו שיש להעביר את הנכסים למטרה שאיננה מאותן מטרות המנויות בחוק, כך ייעשה. בעניין זה, ניווכח שניסוחו של הסעיף בהצעת הקודקס האזרחי, שונה מהותית מניסוחו של סעיף 16 של חוק הנאמנות. נבקש לבחון, האם שינוי זה הולם את שיטת המשפט העברי, או שמא הנוסח הקיים קרוב יותר לדין הראוי על פי המשפט העברי.

2. ביטול נאמנות - "נתבטלה נאמנות"

עמדת החוק

סעיף 16 עוסק בנכסיה של נאמנות שנתבטלה. לעניין ביטול של הנאמנות, יש להבחין בין שלוש סוגי הנאמנויות המוכרות בחוק: נאמנות על פי חוק, נאמנות על פי חוזה ונאמנות על פי כתב הקדש.

נאמנות על פי חוק תתבטל לכשיתרחש אירוע, שנקבע בחוק כתנאי לביטולה של הנאמנות[1]. נאמנות על פי חוזה תתבטל, בהתרחש אירוע שנקבע בחוזה כעילה לסיומה של הנאמנות[2], אחר שהושגו מטרותיה של הנאמנות[3], או אחר שהתברר כי לא ניתן עוד להגשים את מטרותיה של הנאמנות[4]. נאמנות על פי כתב הקדש תתבטל, בהתאם לתנאי כתב ההקדש[5], או על פי החלטת בית המשפט לפי סעיף 23(ב), אחר שנוכח בית המשפט שמטרותיה של הנאמנות הושגו, או שאין הן ניתנות לגשמה.

עמדת המשפט העברי

מן המפורסמות הוא, שהמשפט העברי הכיר בתוקפו החייב של כל תנאי בממון הקבוע בחוזה, כל עוד אין תנאי זה מתנגש באופן ישיר עם דין התורה. ברור אפוא, שאם נקבע בחוזה הנאמנות שהנאמנות תתבטל בהתרחש תנאי מסוים, שבמועד בו יתרחש האירוע המקיים את התנאי, תתבטל הנאמנות.

בדיוננו לסעיף 18 לחוק נמצא, שאף בנאמנות על פי כתב הקדש, רשאי יוצר הנאמנות להגביל בזמן את קיומה של הנאמנות, ובכך, להביא לביטולה בהתאם לתנאי כתב ההקדש. באופן דומה, יוצר הקדש יהיה רשאי להגביל את משך קיומו של ההקדש בהתאם להתרחשותו של תנאי אשר יביא לפקיעתו של ההקדש.

יש וגם כאשר לא נקבע תנאי מפורש, הקובע שהנאמנות תתבטל עם התרחשותו של אירוע מסוים, תתבטל הנאמנות במועד בו יתרחש אירוע, שלפי אומד דעתו של יוצר הנאמנות, נראה כי התכוון לקבוע שהנאמנות תתבטל עם התרחשותו. כך עולה מן הסוגיה במסכת כתובות[6], העוסקת באדם שמסר כסף לנאמן, כדי שיקנה בו שדה, אותה יעביר בבוא העת לבתו, אחר שתינשא. באותה סוגיה נקבע, שבמועד נישואיה, רשאית הבת לדרוש מהנאמן להעביר את הכסף לבעלה, אף שהנאמן לא רכש את השדה עדיין. המפרשים הסבירו, שהסיבה לכך היא, שאנו מניחים שהאב לא התכוון להותיר את הכסף בידיו של הנאמן אחר נשואי בתו, משום שלאחר הנישואין, עומדת לבעל הזכות ליהנות מפירות נכסי אשתו[7], דבר שלא יוכל לעשות, כל עוד יישאר הכסף תחת שליטתו של הנאמן.

למדנו מסוגיה זו, שאף שהאב מעולם לא קבע במפורש, שעם נישואי בתו תפקע הנאמנות, למעשה, היות ואומד דעתו מורה שאכן, נישואי הבת יפקיעו את הנאמנות, יהא בכוחה של הבת לבטל את הנאמנות, לאחר שתינשא.

3. הסמכות לקבוע מה ייעשה בנכסי נאמנות - "רשאי בית המשפט לקבוע..."

עמדת החוק

אם נתבטלה נאמנות, מוסמך בית המשפט לקבוע מה ייעשה בנכסיה. אכן, על בית המקדש להתחשב, בבואו לקבוע את גורלם של נכסי הנאמנות, בתנאי הנאמנות ובאומד דעת יוצרה. אולם, יוצר הנאמנות עצמו, אינו מוסמך לקבוע בעצמו מה ייעשה בנכסיה של הנאמנות. עליו לפנות תחילה בבקשה, לבית המשפט, על מנת שיורה מה ייעשה בנכסיה של הנאמנות.

עמדת המשפט העברי

המשפט העברי מכיר לעיתים, כפי שניווכח להלן, בסמכות בית הדין לקבוע מה ייעשה בנכסיה של הנאמנות, ואולם, קיימות נסיבות בהן יכיר המשפט העברי גם בסמכות יוצרה של הנאמנות לקבוע מה ייעשה בנכסיה, לאחר שהנאמנות התבטלה. נדון תחילה בסמכותו של יוצר הנאמנות לקבוע מה ייעשה בנכסיה, לאחר מכן בסמכות הנאמן לקבוע מה ייעשה בנכסיה, ולבסוף, בסמכות בית המשפט לקבוע מה ייעשה בנכסיה.

(א) סמכות יוצר הנאמנות

1. נאמנות פרטית

בדיוננו על סעיף 1 לחוק, הצענו דרכים שונות להסביר את מהותה של זיקת הנאמן לנכסי הנאמנות. לפי דרך אחת, זיקת הנאמן מבוססת על היותו שלוחו של יוצר הנאמנות[8]. לפי דרך אחרת, זיקה זו מבוססת על העברה של בעלות בנכסי הנאמנות לידיו של הנאמן[9].

אכן, גם לפי הדרך האחרונה, כך הסברנו, הבעלות של הנאמן בנכסי הנאמנות היא בעלות מוגבלת, שכל כולה לא באה לעולם אלא על מנת לאפשר לו לבצע את תפקידו.

בהתאם לכך, כאשר מתבטלת הנאמנות, עוברות זכויות הקניין בנכסיה לידיו של יוצרה, ואם הלה העביר בעת יצירתה של הנאמנות את זכויותיו בנכסיה לידיהם של הנהנים, עוברות זכויות הקניין בנכסי הנאמנות לידיהם של הנהנים[10].

לכן, עם התבטלותה של הנאמנות, הסמכות לקבוע מה ייעשה בנכסיה תהיה ביד מי שמחזיק בזכויות הקניין בנכסים אלה - יוצר הנאמנות או הנהנים, בהתאם לנסיבות, אולם בכל אופן, לא בידיו של בית המשפט.

המקרה היחיד שבו יהיה בית הדין מוסמך לקבוע מה ייעשה בנכסיה של נאמנות פרטית, הוא זה שבו חובתו של הנאמן להגשים את מטרותיה של הנאמנות נובעת מכוחה של המצווה לקיים את דברי המת[11]. במקרה זה, היות ואין ביד יוצר הנאמנות לחוות דעה בשאלת ייעודם של נכסי הנאמנות מחד גיסא, ועל הנאמן מוטלת החובה לקיים את דברי המת מאידך גיסא, יהיה בית הדין, מתוקף סמכותו לפקח על קיומן של מצוות, מוסמך לקבוע מה ייעשה בנכסי הנאמנות.

2. הקדש ציבורי

בניגוד לנאמנות הפרטית, שיצירתה אינה מפקיעה את זכויותיו הקנייניות של יוצרה בנכסי הנאמנות, יצירתו של הקדש ציבורי מפקיעה את זכויות יוצר ההקדש בנכסיו[12].

למרות זאת, כל עוד לא העביר יוצר הנאמנות את השליטה בנכסי הנאמנות לידיו של נאמן מטעם הציבור, עומדת לו הזכות לקבוע כיצד ינוהל ההקדש, ומה ייעשה בנכסיו[13]. לפיכך, אם נמנע יוצר הנאמנות מהפיכת ההקדש הציבורי אותו יצר להקדש שבשליטת נציגי הציבור, הסמכות לקבוע מה ייעשה בנכסיו לאחר ביטולו, תישאר בידיו של יוצר ההקדש. אמנם, אם נבצר ממנו לעשות כן, או שהוא נמנע ללא הצדקה מלעשות שימוש בסמכויותיו, יהיה בית הדין מוסמך להורות מה ייעשה בנכסי ההקדש[14].

היה והעביר יוצר ההקדש את השליטה בנכסי ההקדש לנציגי הציבור, סמכות הניהול עוברת לידי נציגי הציבור, ובמקרה של ספק הנוגע לניהול נכסי ההקדש או קביעת ייעודם של הנכסים לאחר ביטולו של ההקדש, בית הדין יהיה מוסמך לקבוע מה יש לעשות בנכסים.

מן הדברים מובן שכך יהיה הדין, גם כאשר ההקדש לא נותר בידי יחיד או יחידים, אלא בידי הציבור בכללו. במקרה זה, מובן מאליו שהסמכות לקבוע כיצד ינוהל ההקדש ומה ייעשה בנכסיו תהיה בידי נציגיו של הציבור, ובית הדין, כנציג הציבור לעניין זה, יהיה מוסמך לקבוע מה ייעשה בנכסי ההקדש, לאחר ביטולו של ההקדש.[15]

אמנם, יוצר ההקדש רשאי להותיר בידיו את זכויות שונות, הנוגעות לניהול ההקדש וקביעת מטרותיו, אף אם העביר את השליטה בנכסי ההקדש לנציגי הציבור[16]. לכן, יכול יוצר ההקדש לקבוע בכתב ההקדש, שלאחר ביטולו של ההקדש הוא יהיה זה שיקבע מה ייעשה בנכסי ההקדש. קבע כך, הסמכות לקבוע מה ייעשה בנכסי ההקדש לאחר ביטולו תישאר בידיו, ובית הדין לא יהיה רשאי לקבוע מה ייעשה בנכסי ההקדש, לאחר ביטולו.

(ב) סמכות הנאמן

מובן הדבר, שאם קבע יוצר הנאמנות בחוזה הנאמנות, שמתפקידי הנאמן לקבוע מה ייעשה בנכסי הנאמנות אחר ביטולה, לא רק שיהיה הנאמן רשאי לעשות כן, אלא שקביעת ייעודם של הנכסים לאחר ביטול הנאמנות, תהיה לחלק מתפקידיו.

בספרות השו"ת, מוצאים אנו לא אחת, שיוצר ההקדש קובע שהנאמן יהיה זה שיחליט מה ייעשה בנכסי ההקדש[17]. במקרה זה, כתב ההקדש הוא מעין "צ'ק פתוח", שהנאמן רשאי למלא בו, כל מטרה שירצה בה, ובלבד שתהיה זו מטרה שיש בקיומה מצווה.

כמו כן, רשאי יוצר ההקדש גם לקבוע שהנאמן יהיה זה שיחליט מה יעלה בגורלם של נכסי ההקדש, לאחר ביטולו. עשה כך, הנאמן יהיה בעל הסמכות הבלעדית לקבוע מה ייעשה בנכסי ההקדש אחר ביטולו.

גם אם נאמן לא הוסמך לכך במפורש, אבל יש להניח שבנסיבות שבהן אין הנאמן מסוגל להיוועץ ביוצר ההקדש, יהיה יוצר ההקדש מעוניין שהנאמן יהיה זה שיקבע מה ייעשה בנכסי ההקדש, יהיה הנאמן מוסמך לעשות זאת.

כך למדנו מתשובתו של רבי יוסף קולון[18] (=מהרי"ק), בעניינו של גבאי בית כנסת שאסף מן הציבור כספים לטובת בית כנסת שהקים בביתו. לימים עקר דירתו, ולקח עמו את הכספים שאסף. בכספים אלו הוא נמנע מלהשתמש, אך מאחר ובית הכנסת שבמקומו הראשון התבטל, וביודעו שקיים כבר בית כנסת במקומו הראשון, שאל: "אם כח ורשות בידו להשימה לקופה צדקה שהיא במקום דירתו, או אם יכול להחליפם לעניין אחר, רוצה לומר לתלמוד תורה או להשיא בתולות עניות או לתיקון בתי כנסיות ובית החיים וכדומה לזה, ואם יעשה זה לפי דעתו ורצונו או אם ימסרם ביד אחרים?".

בתשובתו מכריע המהרי"ק שאם מלכתחילה, מסרו בידו התורמים את הכסף, על דעת שינהג בו לפי ראות עיניו, מבלי לתת להם דין וחשבון על כל פעולה שעושה בכסף שתרמו, הרי שגם עתה, הוא רשאי לקבוע מנה ייעשה בכספים[19].

אולם, אם התורמים מסרו בידיו את הכספים לשם שמירה ועשיית רווחים, אך לא הותירו בידיו את הזכות לקבוע מה ייעשה בנכסים, מבלי להיוועץ בהם, הרי שגם עתה, עליו להיוועץ בתורמים.

אמנם, מוסיף המהרי"ק, אם קיים חשש שהתורמים לא יצליחו להגיע להסכמה באשר לקביעת ייעודם של הכספים שתרמו, ועקב כך, עלול להיווצר מצב שלא ניתן יהיה להשתמש בכספים לשום מטרה, יהיה הגבאי רשאי לקבוע בעצמו מה ייעשה בכספים, מבלי להיוועץ בתורמים.

כללו של דבר: הנאמן יהיה רשאי לקבוע מה ייעשה בנכסי הקדש לאחר ביטולו, אם הוסמך לכך בכתב ההקדש, או שלפי אומד דעתו של יוצר ההקדש, נראה שביקש למסור בידיו את הזכות לקבוע מה ייעשה בנכסי ההקדש לאחר ביטולו.

לא הוסמך הנאמן לקבוע מה ייעשה בנכסי ההקדש, אבל קיים חשש שהצורך להיוועץ במקדיש ימנע את ניצולם של נכסי ההקדש, יהיה הנאמן רשאי לקבוע מה ייעשה בהם.

בהקשר זה חשוב להדגיש שייתכן מאוד שקיים הבדל בין נאמן של הקדש שנגבה מאת הציבור, לנאמן של הקדש פרטי. זאת משום שבדרך כלל, מקובל שכאשר ממנה הציבור נאמן, כדי שינהל הקדש ציבורי, הוא מעניק לו סמכויות נרחבות, שבכללן, שינוי מטרות ההקדש[20]. לכן, ייתכן שמכלל סמכויות אלו גם, לשנות את ייעודם של הנכסים, לאחר שהמטרות המקוריות של ההקדש בטלו.

לרוב, סמכויות דומות לא נמסרות בידיו של נאמן של הקדש פרטי. משום כך, אפשר שכדי לתת ביד הנאמן את הסמכות לקבוע מה ייעשה בנכסי ההקדש אחר ביטולו, יש צורך בגילוי דעת מפורש של יוצר ההקדש.

(ג) סמכות בית הדין

לאור המבואר לעיל, סמכות בית הדין לקבוע מה ייעשה בנכסי הקדש ציבורי, לאחר ביטולו, תקום בהתקיים אחד מן התנאים הבאים:

א.   בנאמנות פרטית, לאחר פטירתו של יוצר הנאמנות, בנסיבות בהן קיימת החובה לקיים את דברי המת.

ב.  בהקדש ציבורי שנוצר בידי יחיד או יחידים, והנאמן הוא נציג היוצר או היוצרים, אך נבצר מיוצר ההקדש להורות מה ייעשה בנכסי ההקדש לאחר ביטולו, או שהוא נמנע מלהורות כך, ללא הצדקה.

ג.  בהקדש ציבורי שנוצר בידי יחיד או יחידים, והנאמן הוא נציג הציבור.

ד.  בהקדש ציבורי שנוצר על ידי הציבור.

4. קביעת ייעוד נכסי הנאמנות: רשות או חובה? - "רשאי בית המשפט"

עמדת החוק

חוק הנאמנות אינו מחייב את בבית המשפט לעשות שימוש בסמכות שהוקנתה לו בחוק, לקבוע מה ייעשה בנכסיה של נאמנות שהתבטלה. בסמכות זו רשאי בית המשפט לעשות שימוש, אך רשאי הוא גם להימנע מכך, בהתאם לשיקול דעתו.

עמדת המשפט העברי

בפרק הקודם עמדנו על הנסיבות בהן יעשה בית הדין שימוש בסמכות להרות מה ייעשה בנכסי נאמנות, לאחר שזו נתבטלה. מצאנו, שבית הדין יעשה שימוש בסמכותו לשם אחת משתי מטרות: קיום המצווה לקיים את דברי המת, או הגשמת של מטרות ציבוריות שהיא בגדר מצווה, כאשר מדובר בנכסי הקדש ציבורי. שתי המטרות נכנסות בגדר תפקידיו המסורתיים של בית הדין, לפי המשפט העברי, שהם בין השאר, לפקח על קידום ענייני הציבור, ועל קיום המצוות[21]. משום כך, כאשר מסורה ביד בית הדין הסמכות להורות מה ייעשה בנכסיה של הנאמנות, אין הוא רשאי לבחור שלא לעשות שימוש בסמכות זו.

5. נכסי נאמנות שמטרותיה הושגו - "... מה ייעשה בנכסיה"

עמדת החוק

לשאלה, מה דינם של נכסי נאמנות שמטרותיה הושגו, ניתן להציע שלוש פתרונות:

א. הנכסים יועברו ליוצר הנאמנות, או ליורשיו.

ב. הנכסים יועברו לנהנים.

ג. הנכסים ישמשו למטרות אחרות, הדומות למטרות שלשמן נוצרה הנאמנות.

ניסוחו של הסעיף קשה[22]. ברישא של הסעיף, פירט המחוקק רשימה של מטרות, שאליהן יורה בית המשפט להעביר את נכסיה של נאמנות שנתבטלה, ובהן: "מטרות חינוך, תרבות, דת, מדע, אמנות, סעד, בריאות או ספורט". אולם בסיפא הדגיש ש"הכל לפי תנאי הנאמנות ולפי אומד דעתו של יוצרה". ניסוח זה מעלה את השאלה, מה יהיה הדין כאשר אומד דעתו של היוצר מורה שדעתו אינה נוחה מהעברת הנכסים למטרות שהזכיר המחוקק? האם יפסוק בית המשפט לפי הסיפא, ויעביר את נכסי הנאמנות אל אותן מטרות שמהן נוחה דעת יוצר הנאמנות, או שמא יעדיף את המטרות שברישא של הסעיף, על פני רצונו של יוצר הנאמנות?

שלמה כרם סבור, לומר שרשימת המטרות הנזכרת ברישא של הסעיף, לא באה כדי להגביל את בית המשפט, בבואו להורות על ייעודם של נכסי נאמנות שנתבטלה, אלא היא באה להציע בפניו מטרות, כאשר לא ניתן להציע מטרות, לפי תנאי הנאמנות, ולפי אומד דעתו של יוצרה[23].

לדעת שלמה כרם[24], סעיף 16 אינו חל על נאמנות שנקבעו לה נהנים. במקרה זה, יועברו נכסי הנאמנות, על פי תנאי הנאמנות, לנהנים. לדבריו, קביעה של בית המשפט בשאלה, מה ייעשה בנכסיה של נאמנות שנתבטלה, תידרש רק בנכסים שלגביהם, לא נקבעו נהנים[25].

עמדת המשפט העברי

(א) נאמנות שלא נקבעו לה נהנים

1. נאמנות פרטית

כאשר יוצר הנאמנות יצר נאמנות פרטית, ולא קבע לה נהנים, למשל, כאשר קבע שנכסי הנאמנות ישמשו לשם הקמת מפעל לייצור נעליים, עמדתו העקרונית של המשפט העברי, עליה עמדנו לעיל היא, שעם ביטולה של הנאמנות, חוזרות כל זכויות הקניין בנכסי הנאמנות לידיו של יוצרה. לכן, עם הושגו מטרות הנאמנות, ונותרו ביד הנאמן נכסי נאמנות, יהא עליו להעביר נכסים אלו לידיו של יוצר הנאמנות.

2. הקדש ציבורי

על ייעודם של נכסי הקדש ציבורי, לאחר שהושגו מטרותיו, נלמד מן ההלכה המובאת במשנה, בעניינם של כספים שהוקדשו לטובת צדקה לעניים, או לטובת הוצאות קבורה. וכך נאמר במשנה[26]: "מותר עניים לעניים... מותר שבויים לשבויים מותר המתים למתים...[27]". כלומר, אם נגבה כסף, לטובת צדקה, עבור עניים, או לטובת פדיון שבויים, ולאחר מתן הצדקה, או פדיון השבויים, נותרו כספים שאין עתה צורך בהם, ישמשו הכספים עבור פרנסת עניים או פדיון שבויים בעתיד, כשיהיה צורך בכך.

הסיבה לכך היא, שכאשר נתן אדם מנכסיו לטובת עניים, אנו אומדים דעתו, שהוא מעוניין שישתמשו בכל הכסף שנתן, לטובת עניים. לפיכך, אף אם עתה אין עניים הזקוקים לכספים, התורם מעוניין שהנאמן יוסיף להחזיק בכספיו, לטובת עניים אחרים. במילים אחרות, כאשר לא נקבעו נהנים, מטרות ההקדש לא יושגו, עד שיועברו כל נכסי הנאמנות לטובת מטרות הנאמנות. משום כך, לא נוכל לדון על נאמנות שלא ניתן להגשים את מטרותיה כאשר לא נקבעו נהנים, משום שבאופן עקרוני, לעולם יהיה ניתן להגשים את מטרות הנאמנות.

ואמנם, בתי הדין הרבניים נמנעו מלקבוע שהנאמנות בטלה, כל עוד ניתן להשתמש בנכסי הקדש לטובת מטרות זהו או דומות ביותר לאלו שלשמן נוצר ההקדש. נציג שתי דוגמאות לכך:

בית הדין הרבני האזורי בירושלים[28], דן במקרה שבו "יהודי הקדיש בניין על מנת להשכירו בשכר חודשי, ודמי השכירות יועדו עבור תלמוד תורה ש. ברבות השנים, נסגר תלמוד תורה ש. והמוסד נהפך ל'כולל אברכים'". בעקבות זאת, ציין בית הדין, "נתעוררה בעיה, האם כולל האברכים החדש זכאי ליהנות מדמי השכירות החדשיים של נכס ההקדש". בית הדין פסק שדמי השכירות יועברו ל'כולל' האברכים, שכן "הוא המשך של אותו מוסד שהיה קיים בעבר"[29].

במקרה אחר[30], הוקדש מגרש, כדי שיבנו עליו בניין, אשר קומת הקרקע בו תשמש "לחנויות שיושכרו, ודמי השכירות יהיו קודש לטובת ההקדש". הקומות השניה והשלישית, מצד מזרח, "ישמשו לבית הכנסת בית ועד לחכמים". ואילו צד מערב וצפון של קומות אלו, ישמש ל"הכנסת אורחים ליהודים שומרי דת". קומה רביעית תשמש ל"תלמוד תורה 'שערי ציון', שיתנהל על יסוד החינוך הדתי הישן". תפקידם של הנאמנים היה להחזיק במגרש, לדאוג לבניית הבניין, השכרת החנויות שבו, והקמת המוסדות שאמורים היו לשכון בבניין זה.

אולם, כעבור זמן, חלק מן הנאמנים הלכו לעולמם, אחרים עזבו את הארץ, והנותרים, סירבו להתחייב להביא לקיום מטרות ההקדש.

במצב זה, הגיע בית הדין למסקנה ש"ההתחייבות להקים בנין על המגרש המוקדש... לא נתמלאה, וגם אין לקוות שתתמלא". אולם, בשלב זה, פנתה הנהלת הישיבה ותלמוד התורה "חיי עולם" לבית הדין, בבקשה "לקבל עליה את הדאגה להנהלת ההקדש ולהשגת הכספים הדרושים לשם הקמת בניינים עליו", אך זאת בתנאי "שהכנסות ההקדש והבניינים אשר יבנו עליו והשימוש בהם יהיו קודש לישיבה והתלמוד תורה "חיי עולם", ולמטרותיה לצמיתות".

בית הדין נעתר לבקשה זו, כאשר נימוקו העיקרי הוא ש"מטרת הישיבה והתלמוד תורה "חיי עולם" הן בהחלט אותן המטרות שלשמן נוצר ההקדש לכתחילה" וכן ש"מילוי הבקשה... הנהו לטובת ההקדש, ויאפשר את הוצאתו לפועל"[31].

(ב) נאמנות שנקבעו לה נהנים

1. הקדש ציבורי

העברה לנהנים

במשנה הנזכרת לעיל[32], מובאת גם מחלוקת בעניין גורלם של כספים שנגבו לטובת נהנה מסוים, לאחר שהוגשמה המטרה שלשמה נגב הכספים: "מותר עני לאותו עני... מותר שבוי לאותו שבוי... מותר המת ליורשיו. רבי מאיר אומר מותר המת יהא מונח עד שיבא אליהו רבי נתן אומר מותר המת בונין לו נפש על קברו".

ממשנה זו עולה, שמוסכם על הכל, שהכספים שנותרו לאחר הגבייה עבור השבוי או העני, יועברו לנזקק שעבורו נגבו הכספים, אם הוא עדיין חי[33]. בדבר הסיבה לכך, חלוקות הדעות.

לדעת המהרי"ק[34], "אומדנא דדעתא (=אומד הדעת) הוא, שהמתנדבים לצורך עניים ידועים (=מסוימים) שדעתם כן הוא, שיזכו במותר, דלהם (=לאותם עניים) משפט הבכורה לזכות באותו מותר יותר מעניים אחרים, כיון שבעבורם הייתה הנדבה הזאת". מדבריו משמע, שהקביעה שהעני שלשמו נגבו הכספים זכאי לקבל לידיו את הכספים, מבוססת על ההנחה, שאותו עני נותר בעניותו, אף אם הוגשמה המטרה המיידית שלשמה נגבו הכספים. נמצא, שבמידת מה, השימוש ביתרת הכספים לטובתו של עני זה, מגשים את כוונת התורמים[35].

הסבר זה קשה, משום שמתחייבת ממנו הבחנה ברורה בין עני שהתרומה שיקמה אותו לחלוטין, שאינו זכאי ליהנות מיתרת הכספים שנגבו עבורו, לעני שנותר בעניותו, הזכאי לקבל לידיו את יתרת הכספים[36].

זאת ועוד, דין המשנה קובע, ש"מותר המת ליורשיו". יורשי המת אינם בהכרח נזקקים, ואף אם הם כאלה, אין הם זקוקים לכספי קבורה. מהי ההצדקה להעברת הכספים אליהם[37]?

הסבר אחר, שאף הוא מתבסס על אומד דעת המקדיש, מציע רבי יחיאל מיכל אפשטיין, בעל "ערוך השולחן"[38]. לדבריו, "כיוון דנאסף [הכסף] מאנשים רבים, לאו אדעתייהו (=אין בכוונתם) לדקדק כל כך, ונותנים על דעת הגבאים, והגבאים עצמם דעתם שגם המותר יהיה שייך למי שנגבה בעדו"[39].

כאן יש להדגיש, שהסבר זה מנומק בכך שהכסף נאסף "מאנשים רבים". מכאן, שאין מקום להחילו על הקדש שנוצר בידי אדם יחיד.

עוד יודגש, שההנחה, שאדם מוסר ביד הגבאי את שיקול הדעת הרחב, לקבוע בדיוק למי יועברו כספי ההקדש, מתקבלת על הדעת בעיקר כאשר מדובר בגבאי ציבורי. כאשר הגבאי הוא נאמן שמונה בידי יוצר ההקדש, ספק רב אם הנחה זו תקפה.

אכן, מהסברו של בעל 'ערוך השולחן' עולה, שבמקום בו דעת הגבאים (=הנאמנים) היא, שיתרת הכספים תוחזר למקדישים, או שתועבר למטרות דומות לאלו שבשלם הוקדשו הכספים, ולא ליורשי הנהנים, יועברו הכספים, בהתאם לייעוד אותו יקבעו הגבאים.

הסבר נוסף מציע הרב אברהם דנציג, בעל "חכמת אדם"[40]. לדבריו, יש להניח שעינו של המקדיש אינה צרה בחלקו של הנהנה, והוא מעניק לו בלב שלם את הכספים שהקדיש, אף אם חלקם לא יידרש לו, ובלבד שכספו ינוצל לפחות בחלקו למטרה המקורית שלשמה הוקדש[41].

סייג חשוב בהקשר זה, קובע רבי משה סופר[42]. לדבריו, ההלכה הקובעת שאת יתרת הכספים שנגבו לטובתו של נזקק יש להעביר ליורשיו, נוגעת אך ורק לכספים שנגבו בדין, והיה בהם צורך לנזקק. אולם, אם בשעת הגביה לא היה צורך עוד בכספים, אלא שנודע על כך מאוחר יותר, יש לראות את ההקדשה כולה כהקדש בטעות, ולהשיב את הכספים לתורמים.

בהתאם לסייג זה, למשל, אם נגבו כספים עבור אשפוזו של חולה מסוים, אך בשלב מסוים לא היה עוד צורך בגבייה מחמת שהתרפא החולה, נפטר, או שנגבה כבר סך מספיק לשם אשפוזו, יש להשיב את הכספים שנגבו לאחר שקמה הסיבה שבשלה לא היה עוד צורך בגבייה, לתורמים.

העברה ליורשי הנהנים

עד כה, עסקנו בעיקר ברישא של המשנה, הנוגעת להעברת יתרת הכספים שהוקדשו לטובת הנהנים, לנהנים עצמם. הסיפא של המשנה, עוסקת בהעברת היתרה ליורשי הנהנים, ובעניין זה מוצאים אנו מחלוקת בין התנאים[43].

לדעת התנא הפותח, יועברו הכספים ליורשי הנפטר. לדעת רבי נתן, בכסף ייעשה שימוש לטובת הנפטר, באמצעות שימוש בכסף לשם בניית מצבה על קברו[44]. רבי מאיר, מסופק האם יש לעשות בכסף שימוש לטובתו של הנפטר או להעבירו ליורשיו, ולפיכך הוא קובע, שהכסף יישאר "מונח עד שיבוא אליהו".

בתלמוד[45], נחלקו האמוראים בהבנת הגיונן של דעות התנאים שבמשנה. לדעת אביי, "הזמנה מילתא (=דבר) היא". כלומר, ייעודו של נכס למטרה דתית מסוימת, די בו כדי להביא לכך שנכס זה ייחשב כ"שייך" לאותה מטרה, במובן זה שלא ניתן יהיה לעשות בו שימוש למטרה אחרת, וזאת, אף אם בפועל, טרם נעשה שימוש בנכס לשם אותה מטרה.

בהתאם לתפיסתו זו, מסביר אביי, שלדעת התנא הפותח, ייעוד הכספים לטובת קבורת הנפטר, "תופס" רק את אותם כספים שמראש צפוי שיהיה בהם צורך לשם הקבורה. כספים שלא היה בהם צורך לשם הקבורה, לא "נתפסו" ככספי קבורה, ולכן, ניתן להעבירם ליורשים. לעומתו, רבי נתן סבר, שכל הכספים שנגבו "נתפסו" ככספי קבורה, ובשל כך, לא ניתן להעביר את יתרת הכספים ליורשים. רבי מאיר התלבט בין עמדות התנאים, ונמנע מלהכריע ביניהן, אלא פסק שהכספים יישארו מונחים עד שיבוא אליהו הנביא, ויכריע בדבר.

הסברו של אביי מספק הסבר מניח את הדעת לשאלה, מדוע, לדעת התנא הפותח, יתרת הכספים לא תשמש לקבורת מתים אחרים, וכן, יש בו כדי להסביר, מדוע, לדעת רבי נתן, לא תושב היתרה לידי התורמים. ברם, אין בדבריו הסבר לשאלה, מדוע יתרת הכספים, על פי עמדת התנא הפותח, תועבר דווקא לידיהם של היורשים, ולא לידי התורמים? כמו כן, הסברו לעמדת רבי נתן, אינו מיישב היטב את השאלה, מדוע יתרת הכספים תשמש דווקא לשם הקמת מצבה על קברו של הנפטר שלשמו נגבו הכספים, ולא לשם קבורתם של מתים אחרים.

עמדתו העקרונית של אביי, ש"הזמנה מילתא היא", נדחתה מן ההלכה[46], ומשום כך, אף פרשנותו למחלוקת התנאים בענייננו דחויה. לפיכך, נתמקד בפרשנותו של רבא למחלוקת.

לדעת רבא, מחלוקת התנאים מתבססת על אומד דעתו של הנפטר, מתוך הנחה שהוא "רכש" את הכספים שנגבו לטובתו, ב"מחיר" הביזיון שנגרם לו בשל הצורך לגבות כספים עבורו[47]. לדעת התנא הפותח, יש להניח שהנפטר מוחל על זכויותיו לטובת יורשיו. לכן, "מותר המת ליורשיו". לעומתו, לדעת רבי נתן, אין הנפטר מוחל על זכויותיו, ומשום כך, יש לעשות ביתרת הכספים שימוש, לטובתו של הנפטר. רבי מאיר נמנע מלהכריע בין העמדות, ובשל כך קבע שיתרת הכספים תישאר מונחת עד שיבוא אליהו.

לפי הסבר זה, יתרת הכספים לא תוחזר לתורמים ואף לא תועבר לשם קבורתם של מתים אחרים, משום שאנו מניחים, שהנפטר, ש"זכה", בכספים, לא היה מעוניין בכך[48].

להלכה, התקבלה דעתו של התנא הפותח, שהכספים יועברו ליורשי הנפטר[49]. אכן, מדבריו של רבא נוכל ללמוד, שכאשר ההקדש נוצר על ידי יחיד, או אף על ידי כמה אנשים, אך נכסי ההקדש לא נגבו מן הציבור, היות ולא נגרם ביזיון לנהנה, הוא לא זכה בנכסי ההקדש, וממילא, ניתן יהיה להעביר את נכסי ההקדש לנהנים אחרים[50].

אפשר גם, שאף כאשר הגבייה נועדה לטובתו של נהנה מסוים, אך שמו לא הוזכר ברבים, או שהסך הנדרש היה כבד מנשוא עבור כל אדם, לא גרמה הגביה ביזיון לנזקק, ובשל כך, לא יזכו יורשיו מכוחו בכספים שנגבו[51].

3. נאמנות פרטית

היה ונקבעו לנאמנות נהנים, יש לבחון תחילה, האם בעת יצירתה של הנאמנות, העביר יוצר הנאמנות את הבעלות בנכסי הנאמנות, לנהנים.

על מנת לקבוע, האם הועברה הבעלות בנכסי הנאמנות לנהנים, יש לבדוק ראשית, האם נעשה מעשה קניין מתאים, על מנת להעביר את הבעלות בנכס[52]. לאחר מכן, יש לבדוק מהו נוסח הפנייה של יוצר הנאמנות אל הנאמן. לנוסח הפנייה עשויה להיות חשיבות, אם ניתן יהיה לראות את הנאמן כמי שביצע מעשה קניין, בשם הנהנים.

פניה בנוסח "זכה עבור" משמעה שבעל הנכס מבקש שמי שיועבר לידיו הנכס יבצע בו מעשה קניין שמכוחו יזכה בו צד שלישי. אולם, פנייה בנוסח "הולך" או "תן" לנהנים, לא תתפרש כהעברת הבעלות בנכס לנהנים[53].

נמצא, שעל פי רוב, יצירת הנאמנות אינה מעבירה את זכויות הקניים בנכס הנאמנות לנהנים. לכן, עם סיומה של הנאמנות, יועברו נכסיה לבעליהם - ליוצר הנאמנות.

במקרים בהם ניתן להכיר בזכויות הנהנים בנכסי הנאמנות, אם מכוח העברה של הבעלות בנכסים לידיהם, ואם מכוח המצווה לקיים את דברי המת, יש מקום לשאלה, האם העברת הזכויות בנכסים, כוללת אף זכויות בנכסים שבהם אין לנהנים צורך, לשם הגשמת מטרותיה של הנאמנות?

על מנת להשיב על שאלה זו, נידרש לשיקולים בהם עסקנו בבעת הדיון בגורל יתרת נכסיו של הקדש ציבורי. כזכור, הוצגו שני שיקולים מרכזיים לשלילת זכות יוצר הנאמנות לדרוש את השבת יתרת נכסי ההקדש לידיו. הראשון, התבסס על ההנחה, שלאחר שיוצר הקדש ציבורי מעוניין בעיקר בהגשמת המטרה הערכית הנעלה שלשמה נוצר ההקדש, ומשהוגשמה מטרה זו, אין לו עוד עניין אישי בנכסי ההקדש. השני, התבסס על ההנחה, שיוצר ההקדש מעוניין להעניק לנהנים ביד רחבה, ואין עינו צרה בכספים שיישארו ברשותם, לאחר הגשמת מטרות ההקדש.

דומה שהשיקול הראשון אינו רלוונטי בכל הנוגע לנאמנות הפרטית. נאמנות שכזו לא נועדה להגשים מטרה ערכית נעלה, אלא את מטרותיו האישיות של יוצרה. לכן, הגשמת המטרה אינה מסלקת בהכרח את עניינו של יוצר הנאמנות בנכסי הנאמנות.

השיקול השני עשוי להיות משמעותי, באותם מקרים בהם הנאמנות הפרטית נועדה לטובת נהנה שיוצר הנאמנות מעוניין בקידומו. במקרים אלו, יש יסוד להניח, שעינו של יוצר הנאמנות אינה צרה בנהנה, והוא מעוניין להעביר לידיו את נכסי הנאמנות בשלמותם, אף אם בחלקם אין עוד צורך לשם הגשמת מטרותיה של הנאמנות[54].

מכלל הדברים עולה, שאין לקבוע תשובה ברורה וחד משמעית בעניין זה, אלא להציב את העיקרון הכללי, הקובע שייעודם של נכסי הנאמנות ייקבע בהתאם לתנאי הנאמנות ולפי אומד דעתו של יוצרה.

(ג) נאמנות שבה הקרן קיימת לעולם

כל האמור עד כה, נכון לגבי הקדש שנכסיו מיועדים לטובת מטרה מסוימת. האם כך הדין גם בהקדש, שבו מקדיש יוצר ההקדש קרן, כדי שישתמשו בפרותיה למטרות מסוימות?

נראה שהתשובה לכך שלילית. כאשר מקדיש אדם מנכסיו, הוא יודע מראש שייתכן שלאחר הגשמת מטרות ההקדש, ייוותרו נכסים מועטים, ויש להניח שהוא עשוי למחול על יתרת הנכסים שתרם לצדקה, בראותו שהתקיימה המצווה בממונו. אולם, אין זה נראה סביר שימחל אדם על פירות נכסיו, שיבואו לעולם אחר שאין עוד לנהנה צורך בהם, משום שכבר התקיימה המצווה בממונו.

6. נאמנות שמטרותיה אינן ניתנות להגשמה - "... מה ייעשה בנכסיה"

עמדת החוק

אם לא ניתן עוד להגשים את מטרותיה של הנאמנות, על פי דיני החוזים[55], ייחשב חוזה הנאמנות או כתב ההקדש כחוזה מסוכל[56]. דבר זה יביא למעשה לסיומה של הנאמנות[57].

עמדת המשפט העברי

את הדיון בייעודם של נכסי נאמנות שמטרותיה אינן ניתנות להגשמה, נחלק לשני חלקים. הראשון ידון בנכסי הקדש ציבורי, והשני בנכסיה של נאמנות פרטית.

(א) הקדש ציבורי

את הדיון בייעודם של נכסי הקדש ציבורי, לאחר שהתברר שלא ניתן עוד להגשים את מטרותיו, נחלק לשלוש. תחילה נדון בייעודם נכסי ההקדש, אם התברר שלא ניתן להגשים את מטרותיו עוד לפני העברת השליטה בנכסים לידי הנאמן. לאחר מכן, נדון בייעודם הנכסים, אם התברר שלא ניתן להגשים את מטרות ההקדש, לאחר העברת הנכסים לשליטתו של הנאמן, ולפני העברתם לנהנים. לבסוף, נדון בייעוד הנכסים, אם התברר שלא ניתן להגשים את מטרות ההקדש, לאחר העברת הנכסים לידי הנהנים.

1. הקדש שהתבטל לפני העברת השליטה בנכסים לנאמן

רבנו חים כהן[58] פסק שמי שנדר לתת מעות כדי להשיא יתומה, ונפטרה היתומה בטרם השיאוה, אינו חייב להעביר את המעות ליורשיה.

סימוכין לדעתו, מוצא רבנו חיים כהן בדין המשנה במסכת כתובות[59], שהמתחייב בכתובה, לתת לאשתו סך גבוה, אם תתאלמן או תתגרש, רשאי לתת לה בסופו של דבר לפי השיעור שקבעו חכמים, לכתובת אלמנה או בתולה, ולא כפי שהתחייב. הסיבה לכך, היא: "שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה"[60]. כלומר, אומדן דעת הבעל מורה שהסכום הגבוה שהתחייב לתת, היה על דעת שהוא ישא את האישה, ולא יתארס לה בלבד. לכן, אין לתת לאישה את מלוא הסכום שהתחייב הבעל, אם היא לא נישאה לו.

לפי עיקרון זה, ביקש רבנו חיים כהן לטעון שכוונת הנודר הייתה, שהכספים שתרם ישמשו לשם מצווה, ולא לשם פרנסת יורשי היתומה. לכן, אין לחייב אותו לתת את הכסף שנדר, ליורשיה.

אבל, ראבי"ה[61], חלק עליו, וטען שמדברי המשנה, שקבעה ש"מותר המת ליורשיו", יש ללמוד ש"אף על גב שלא נתנו הנותנים וגם הגובים לא גבו לצורך היורשים, אפילו הכי זכו היורשים מכוח המת"[62].

על ראייתו של רבנו חיים כהן, השיב ראבי"ה שגם בגביית מעות לצורך קבורת מת, ברור ש"לא נתנו הנותנים וגם הגובים לא גבו לצורך היורשים", ובכל אופן נפסק ש"מותר המת ליורשיו"[63]. על כן, הסיק ראבי"ה ש"לא כל האומדנות שוות", ולכן, אין ללמוד מן האומדן הנזכר במשנה במסכת כתובות, לנושא אחר.

למעשה, מאחר שמחלוקתם של רבנו חיים כהן וראבי"ה לא הוכרעה, פסק בעל 'תרומת הדשן'[64], שאין יוצר ההקדש חייב להעביר את הנכסים שהקדיש לנהנה או ליורשיו, אחר שההקדש התבטל, לפני שהועברו הנכסים לשליטתו של נאמן[65].

2. הקדש שהתבטל לאחר העברת השליטה בנכסיו לידי הנאמן

כאשר דנים אנו בנאמנות, הרי שאנו דנים ב"זיקה לנכס שעל פיה חייב נאמן להחזיק או לפעול בו לטובת נהנה או למטרה אחרת"[66]. וכשאנו דנים בשאלה, מה ייעשה בכנסיה של נאמנות שהתבטלה? מובן שמשמעות השאלה היא, מה יהא על הנאמן לעשות בנכסים שנותרו בידיו, לאחר ביטולה של הנאמנות?

בפרק הקודם הוסבר, שאין לראות בנכסים שנותרו ביד הנאמן לאחר שהושגו מטרות ההקדש, נכסים שהוקדשו בטעות, משום שיש להניח שאחר שהושגו מטרות ההקדש, מוחל המקדיש על יתרת הנכסים, שאין עוד צורך בהם.

לפי הסבר זה נוכל להסיק שאם יתבטל ההקדש לפני שהושגו מטרותיו, יהא עלינו להשיב את נכסי ההקדש למקדיש, שכן, כאשר לא השתמשו בנכסים שהוקדשו לטובת קיום המצווה, יש להניח שהמקדיש מעוניין שכספו יושב לו.

ואכן, כך עולה מתשובת הרא"ש[67] בעניין מי "שנשבית בין הישמעאלים, ואמה הלכה אל הקהילות וקבלה ת"ר זהובים לצורך פדיונה, והרי הם מונחים ביד נאמן". מאוחר יותר, התברר שהבת המירה דתה, נישאה לישמעאלי, וילדה לו בנים. לכן, ביקשה האם ש"יחזירו לה הממון שהפקידה ביד נאמן", אבל "הקהל לא רצו, אלא שיעשה ממנו הקדש לפדיון שבויים".

השואל, ביקש ללמוד מדין "מותר שבוי לשבוי"[68], שהדין עם האם. אולם הרא"ש דחה את דבריו, וטען שדין זה נאמר דווקא במקום ש"נעשית [כבר] המצווה שנגבית הממון בשבילה, ומה שהותירו המתנדבים יותר מכדי פדיונה זכה בהן השבוי, מאחר שהתנדבו לצרכו. אבל בנדון זה, שנטמעה בין הכותים ונשאת וילדה בנים, ודאי לא זכתה במעות, כיון שהתנדבו לפדיונה, ולא יזכו בניה אחריה, דאדעתא דהכי לא התנדבו, שתאכלם בגיותה, שהרי לא התנדבו אלא לצורך פדיונה"[69]. לפיכך, הסיק הרא"ש שראוי להחזיר לכל התורמים את כספם, אך אם הדבר אינו אפשרי, יש לייעד את הנכסים, לצורך פדיון שבויים אחרים, או לצרכים ציבוריים אחרים.

שאלה דומה ביותר לזו שנשאל הרא"ש, נשאל הרשב"א[70], בעניין "גבאים שגבו מעות לפדיון שבוים ידוע, ואחר כך, [מ]שבאו מעות לידם, מת אותו שבוי עד שלא נפדה", גם כאן, השאלה שנשאלה הייתה, מה ייעשה בנכסים שנגבו לטובת פדין השבוי. הרשב"א השיב: "דבר ברור הוא דליורשים הם (=המעות שנגבו), ממתניתין דשקלים, דקתני: מותר שבוי לאותו שבוי. מותר המת ליורשיו". הרשב"א אף הוסיף ונימק את הדין בכך ש"משעת גוביינא (=גבייה), זכו לו (=לשבוי) [ה]גבאין".

נמצאנו למדים שחולק הרשב"א על הרא"ש בעניין זה, ולדעתו, אף שההקדש בטל לפני שהושגו מטרותיו, זכה בהם הנהנה.

ה'חתם סופר'[71] הסביר שיסודה של מחלקות הרא"ש והרשב"א, בהבנת משמעותו של הביזיון שנגרם לנהנה בעת גביית הכספים עבורו, כפי העולה מסוגיית סנהדרין, הנזכרת לעיל[72]. הרשב"א סבר, שבזכות הביזיון שנגרם לנהנה, הוא "קונה" את הנכסים שהוקדשו עבורו, גם אם בפועל, לא התקיימה המצווה שלטובתה הוקדשו הנכסים[73]. לעומתו, הרא"ש סבר שיש בכוחו של הביזיון להביא לכך שהנהנה יזכה בנכסי ההקדש, אחר שהושגו מטרות ההקדש, משום שאנו מניחים שיוצר ההקדש מחל עליהם, כמבואר בפרק הקודם. אולם, אין בכוחו של הביזיון להקנות לנהנה כספים שלא היה בכוונתו של יוצר ההקדש להעבירם אליו, משום שלא התקיימה המצווה בממונו. לכן, אם לא ניתן להגשים את מטרות ההקדש, יושבו הכספים ליוצר ההקדש.

למרות שבשולחן ערוך הובאו שתי הדעות, למעשה הכריע המחבר, שבזמן הזה דעת המקדיש היא, שאם לא יתקיימו המטרות שלשמן נוצר ההקדש, יחזירו לו את נכסי ההקדש[74], וכך יש לנהוג[75].

3. הקדש שהתבטל לאחר העברת הנכסים לנהנים

מן האמור בפרקים הקודמים עולה, שבכל הנוגע להקדש שנקבעו לו נהנים, אם התברר שלא ניתן להגשים את מטרות ההקדש, יהיה יוצר ההקדש זכאי להחזיק בנכסי ההקדש, בין אם טרם הועברו הנכסים לשליטתו של נאמן, ובין אם הועברו כבר הנכסים לשליטת הנאמן.

שאלה מעניינת העולה בהקשר זה היא, האם העברת נכסי הקדש לנהנה נחשבת הגשמה של מטרות ההקדש? אם נסיק שהתשובה לשאלה זו חיובית, הרי שמרגע שהועברו נכסי ההקדש לידיו של הנהנה, הוא זכה בהם, ומעתה, אף אם לא יהיה לו עוד צורך בהם, הם יהיו שלו לכל דבר. אולם, אם נסיק שמטרות ההקדש לא יושגו, עד שתושלם המטרה שלשמה הם הוקדשו, ייתכן שאם ייווצר מצב, שלנהנה אין עוד צורך בנכסי ההקדש, יהא עליו להשיב את הנכסים שקיבל, ליוצר ההקדש.

על דרך משל, אם הקדיש אדם סך מסוים לטובת ניתוח של אדם חולה, ומסרו בידי נאמן, שמילא את תפקידו כהלכה, שהעביר בסופו של דבר את אותו סך, לחולה. אולם, אחר שקיבל החולה לידיו את הסך, חל שיפור במצבו, והתברר שאין הוא זקוק לניתוח. האם יהא על החולה להשיב את הסך שקיבל ליוצר ההקדש?

תשובה לשאלה זו, ביקש ר"י מקורביל[76] ללמוד, מדין המשנה בעניין הגוזל את הגר שהקדיש מנכסיו לצורך קניית קרבן אשם, ומת. גזלן שנשבע לשקר שלא גזל, דינו שישלם קרן, חומש ואשם. היינו, ישלם לנגזל את הקרן, בתוספת קנס בערך של חמישית מערך הגזלה[77], משום שנשבע לו לשקר, וכן, יביא קרבן אשם על שבועת שקר. אם הנגזל הוא גר, ובטרם שהספיק הגזלן להשיב לו את הגזלה, הוא נפטר, כיון שלגר אין יורשים, חייב הגזלן לשלם לכוהנים את הקרן, וחמישית מערך הגזלה, ולהקריב קרבן אשם[78].

במשנה[79] נקבע, שאם הגזלן נתן את הכסף לצורך קניית קורבן האשם, לכוהנים, ונפטר לאחר מכן, אין יורשיו רשאים להוציא מיד הכוהנים את הכסף, אף שכעת, הכסף לא ישמש עוד לקניית קורבן האשם, כיון שהאב, שהתחייב להביא קרבן, נפטר. הסיבה לכך היא, ש"כסף מכפר מחצה"[80]. כלומר, גם נתינת הכסף שימשה לכפרה עבור הגזלן, וממילא, הייעוד שלשמו ניתן הכסף, התקיים.

מכאן למד ר"י מקורביל, שהסיבה היחידה לכך שאין יורשי הגזלן רשאים להוציא מן הכוהנים את הכסף שנתן אביהם לשם קנית הקורבן היא, שהכסף עדיין משמש לייעודו. לפי זה, כאשר הכסף אינו משמש לייעודו, אף שהוא הועבר כבר לידי הנהנים, יהא עליהם להשיבו ליוצר ההקדש, או ליורשיו. לאור זאת פסק, שמי שקיבל כסף מאחרים, כדי להשיא בו את בתו, והוא נמנע, ולא השיאה, חייב להשיב את הכסף לנותנים.

אולם לכאורה, הריטב"א[81] חולק על כך, משום שפסק שמי שאמר שיתנו לבתו סך מסוים לנדונייתה, ונתנו לה את אותו סך, רשאית היא להשתמש בכסף שניתן לה לכל מטרה שתחפוץ בה, ולכן, אם מתה לפני שנישאה, יזכו יורשיה בכסף[82]. מדבריו משמע שלמרות שנכסי ההקדש אינם משמשים עוד לייעודם, מאחר שהם הועברו לנהנה, הרי הם שלו לכל דבר.

ה'חתם סופר'[83] הסביר שהריטב"א אינו חולק על ר"י מקורביל, תוך שהוא מבחין בין מצב שבו הנהנה עצמו קיבל את הנכסים, למצב שבו אחר קיבלם עבורו. לדבריו, אם הנהנה עצמו קיבל לידיו את נכסי ההקדש "יצא הנותן ידי מצוותו", היות ועיקר המצווה הוא, לתת ביד הנזקק את האפשרות, למלא את חסרונו. במילים אחרות, עיקר כוונתו של המקדיש מתקיימת, אחר שהנהנה קיבל לידיו את נכסי ההקדש[84]. קיבל הנהנה לידיו את הנכסים, קוימו מטרות ההקדש וזכה הנהנה בהם. לפיכך, אם נפטר הנהנה אחר שקיבל לידיו את נכסי ההקדש, הם יועברו ליורשיו.

אולם, מדברי הרמ"א במקומות אחדים[85] עולה, שלדעתו קיימת מחלוקת בין ר"י מקורביל לריטב"א, בנוגע לשאלה, מה ייעשה בנכסי ההקדש, לאחר מותו של הנהנה. לדעת ר"י מקורביל, יוחזרו הנכסים ליוצר ההקדש, ולדעת הריטב"א, הם יישארו בחזקת יורשיו של הנהנה.

נראה שלפי הרמ"א, מחלוקתם של ר"י מקורביל והריטב"א עוסקת בשאלה, מה ראוי להיחשב כקיום של מטרות ההקדש?

לדעת הריטב"א, מקיים המקדיש מצווה, כל עוד הנהנה מסוגל להשתמש בנכסי ההקדש לצרכיו. אולם, כאשר נבצר מהנהנה להשתמש בנכסי ההקדש, אין המקדיש מקיים מצווה. במצב זה, יש להניח שהמקדיש לא היה מעוניין שנכסי ההקדש יישארו ברשותו של הנהנה או של יורשיו. משום כך, אם נפטר הנהנה, יוחזרו נכסי ההקדש למקדיש.

לדעת ר"י מקורביל, עם העברת נכסי ההקדש לידיו של הנהנה, מקיים המקדיש מצווה, ומעתה, אין למקדיש עניין בנכסי ההקדש. משום כך, העברת נכסי ההקדש לנהנה תחשב כקיום מטרותיו, ועם העברת הנכסים לנהנה, הוא זוכה בהם. מעתה, אף אם ימות הנהנה, בטרם יזכה להשתמש בנכסי ההקדש, היות והוא כבר זכה בנכסם, הם יועברו ליורשיו.

הרמ"א פסק כדעת ר"י מקורביל[86], ומשום כך, למעשה, הכל מודים שעם העברת נכסי ההקדש לידיו של הנהנה, התקיימו מטרות ההקדש וזכה הנהנה בנכסיו.

אולם, מחלוקתם של ר"י מקורביל והריטב"א עסקה בהקדש שנוצר עקב גביית כסף מהמקדישים לטובת מטרה שהגובים רצו בה. מדברים שכתב רבי יאיר חיים בכרך[87] (=חוות יאיר), אפשר ללמוד שיש להבחין בין הקדש שנוצר כתוצאה מבקשת תמיכה, שהמקדיש נענה לה, להקדש שנוצר ביוזמתו של המקדיש.

ה'חוות יאיר' נשאל על ידי תלמיד חכם, שבן דודו נדר "לשלוח לו בכל ע"ש מידה יין לקידוש". אולם, אותו תלמיד חכם ביקש לקנות מכספו את היין לקידוש, משום שסבר שיש בכך משום הידור מצווה. שאלתו של אותו תלמיד חכם היא, האם הוא רשאי להשתמש ביין שקיבל למטרות אחרות מאלו שלשמן הוא קיבלו או שמא עליו להימנע מכך?

בדבריו, דן ה'חוות יאיר' במחלוקתם של רבי מאיר וחכמים, בנוגע לשאלה, האם המעביר על דעתו של בעל הבית נקרא גזלו, ומסיק שלהלכה, אין המעביר על דעתו של בעל הבית נקרא גזלן. או במילים אחרות, רשאי הנהנה להשתמש בנכסי ההקדש, לטובת מטרות אחרות מאלו שלשמן הם הוקדשו.

אף על פי כן, הוא אוסר על אותו תלמיד חכם להשתמש ביין למטרות אחרות מאלו שלשמן הוא הוקדש, תוך שהוא מבחין בין מצב שבו הנהנה הוא זה שקובע לראשונה את מטרות ההקדש, לבין מצב שבו המקדיש הוא זה שקובע לראשונה את מטרות ההקדש.

לדבריו, כאשר הנהנה מבקש תמיכה מן המקדיש, לטובת מטרה מסוימת, יש להניח שעיקר כוונתו של המקדיש היא, להיטיב עם הנהנה. לכן, עצם העברת נכסי ההקדש לנהנה מהוה קיום של מטרותיו. במצב זה, אין המעביר על דעתו של בעל הבית נקרא גזלן. אולם, כאשר המקדיש הוא זה שיזם את יצירת ההקדש, והוא שהעלה לראשונה את מטרותיו, יש להניח שהוא מעוניין שבנכסי ההקדש ייעשה שימוש, דווקא לטובת אותן המטרות אותן הוא קבע. על כן, קיום מטרות ההקדש יהיה בעת שישתמש הנהנה בנכסים שקיבל לידיו,לטובת מטרות ההקדש, ולא לטובת מטרות אחרות.

מכאן ניתן להסיק, שהתשובה לשאלה שהוצבה בראש הפרק תלויה בשאלה, מי יזם את יצירת ההקדש? היה והמקדיש יזם את הדבר, לא נוכל לקבוע שמטרות ההקדש קוימו, עד שהנהנה ישתמש בנכסי ההקדש, לטובת המטרות שלשמן הם הועברו אליו. אולם, אם הנהנה ביקש תמיכה מן המקדיש, לטובת מטרה מסוימת, והלה נענה לו ויצר הקדש לטובתו, נוכל לקבוע שמטרות ההקדש הוגשמו, מייד לאחר שנכסי ההקדש הועברו לרשותו של הנהנה. לפיכך, גם אם מאוחר יותר יתברר שאין לנהנה עוד צורך בנכסים אלו, לא יהיה יוצר ההקדש רשאי לתבוע מן הנהנה להשיב לו את הנכסים[88].

(ב) נאמנות פרטית

את הדיון בייעודם של נכסי נאמנות פרטית שהתבטלה בשל כך שלא ניתן עוד להגשים את מטרותיה, נחלק לשלוש. תחילה נדון בנאמנות על פי חוזה, לאחר מכן בנאמנות מכוחה של צוואת שכיב מרע, ולבסוף, בנאמנות מכוחה של צוואת בריא.

1. נאמנות על פי חוזה

דוגמא לנאמנות פרטית על פי חוזה, שבאה לקיצה בשל כך שלא ניתן עוד להגשים את מטרותיה, נדונה ב'שולחן ערוך': "אם אמר [לנאמן, לתת] ק"ק (=מאתיים) זוז לפלונית בנדונייתה, אין להם לתת עד שתינשא ותצטרך לכך, ואם מתה בינתיים אין ליורשיה כלום. אבל האומר תנו ק"ק לפלונית לנדונייתה, חייבים לתת לה מעכשיו… ואם מתה קודם שתינשא, זכו בהם יורשיה"[89].

רבים התחבטו בהבנת ההבחנה שבין הרישא של ההלכה לסיפא שלה. היו שטענו שההבדל נעוץ בהשמטת המילה "תנו", ברישא. כלומר, מי שאמר סתם "ק"ק זוז לפלונית", אין דעתו להעביר לבעלותה את הכסף, אלא שהנאמן יחזיק בו עד שיהא צורך בכסף, לנדונייתה. לעומת זאת, מי שאמר "תנו", כוונתו להעביר לבת את הבעלות בנכסים, מייד. לכן, אף שהוסיף, "לנדונייתה", אין כוונתו אלא להסביר את הסיבה שהביאה אותו לתת לבת את הכסף, ולהורות לנאמן ולבת, כיצד הוא מעדיף שהם ישתמשו בכסף[90]. לכן, מרגע יצירת הנאמנות זכתה הבת בנכסיה, וגם אם מאוחר יותר מתה, וממילא בטלו מטרות הנאמנות, זכתה הבת כבר בנכסים, והם יועברו ליורשיה.

אחרים[91], הסבירו שההבדל ההלכתי בין הרישא לסיפא נובע מן הלשון "בנדונייתה" שברישא, לעומת "לנדונייתה" שבסיפא. לדבריהם, "נדוניה" הוא "שם העצם לתכשיטי הבנות". משום כך, כשאומר אדם לנאמן שיתן לבתו מאתיים זוז בנדונייתה, כוונתו שיתן לבת תכשיטים, בערך כולל של מאתיים זוז. במקרה זה, אין כוונת יוצר הנאמנות להעביר לנהנית את הכסף מייד, משום שהוא מעוניין שיקנו בו תכשיטים, ורק לאחר מכן, לכשתינשא הנהנית, יתנו לה אותם. לעומת זאת, האומר לנאמן שיתן מאתיים זוז "לנדונייתה", כוונתו להורות לנאמן שיזכה עבור הנהנית במאתיים זוז, לשם נדונייתה. במקרה זה, התכוון האב להקנות לבת את הכסף מייד, ולכן, "אם מתה קודם שתינשא, זכו בהם יורשיה".

על הלכה זו העיר רמ"א[92] ש"יש חולקין באלו הדינין, וסבירא להו (=וסוברים) דאם אמר ליתן להשיאה ומתה, לא זכו בהם יורשיה, וכן נראה לי עיקר"[93].

אותם "יש חולקים" הם ר"י מקורביל ורבנו חיים כהן שלדבריהם, כאשר נותן אדם לנאמן כסף למטרות חסד וכדומה, יוחזרו אליו הכספים, אם מטרות ההקדש בטלו[94].

אולם, על דבריו יש להעיר שלכאורה, יש להבחין בין הקדש לנאמנות על פי חוזה. בהקדש, כוונת יוצר ההקדש היא, שתתקיים מצווה בממונו. לכן, אם המצווה לא תתקיים, יש להניח שהוא לא היה מעוניין ביצירת הנאמנות. מסיבה זו, יש מקום לומר שהנהנים או יורשיהם לא זכו בנכסי הנאמנות בנסיבות אלו. לעומת זאת, בנאמנות למטרות פרטיות, יש להניח שדעת יוצר הנאמנות היא, להיטיב עם הנהנה, ולכן, קביעת הייעוד של נכסי הנאמנות נועדה רק להורות לנאמן ולנהנה, מהו הייעוד המועדף על הנותן, לנכסי הנאמנות, אך לא לתלות את קיום הנאמנות בקיום מדוקדק של מטרותיה[95].

ואמנם, מפסיקות שולחן ערוך נראה שהוא אכן הבחין בין הנושאים, ובעוד שבהקדש, פסק שאחר שבטלו מטרות ההקדש, נכסיו יוחזרו ליוצר ההקדש[96], בנאמנות למטרות פרטיות כאמור, פסק שאם זיכה יוצר הנאמנות את נכסי הנאמנות לנהנה, הוא זכה בהם, גם אם מאוחר יותר, מטרות הנאמנות יתבטלו.

כללו של דבר: מפסיקת השולחן ערוך נראה שכאשר ניתן להסיק מלשון יוצר הנאמנות או מאומד דעתו שבעת יצירת ההקדש, התכוון להעביר את הבעלות בנכסי הנאמנות לנהנים, זכו בהם הנהנים, אף אם מטרות הנאמנות בטלו, ואם מתו, יועברו הנכסים ליורשיהם[97]. לדעת הרמ"א, אף שניתן להסיק כך, כל עוד ברור שיוצר הנאמנות ביקש להעביר את נכסיה לנהנה, לשם מטרה מסוימת, אם בטלה אותה מטרה, יחזרו אליו הנכסים, ואם מת הנהנה, לא יזכו יורשיו בהם.

שיקול חשוב נוסף למדים אנו מתשובתו של רבי ישראל איסרלן[98], עת שהוא דן במי שייעד סך מסוים, כדי שיקנו בו חגורה יפה לבת בנו, אך היא מתה בטרם הספיקו לקנות לה את החגורה. במקרה זה, טענו יורשי הנכדה שמאחר שהסב ייעד את הכסף לנכדה, הם זכאים לקבלו.

בפסיקתו, הוא קיבל את טענת היורשים, ונימק ש"דעתו של אדם קרובה אצל בנו[99], והוא הדין מסתמא אצל בת בנו, ונוכל לומר דגמיר ודאי להקנות לה הכא ליטרא מנכסיו בלי תנאי. ומה שצוה שתקנה בהן חגורה יפה [הוא] כדי להראות לה חבה יתירה, שהוא זוכרה על קישוטיה בשעת פטירתו"[100].

מדבריו למדנו שלעיתים, קיים אומדן דעת ברור שיוצר הנאמנות התכוון לתת מנכסיו לנהנה בכל אופן, גם אם מטרות הנאמנות לא יתקיימו[101]. במקרים אלו, יועברו נכסי הנאמנות לנהנה או ליורשיו, אף שמטרות הנאמנות בטלו[102].

2. נאמנות מכוח צוואת שכיב מרע

דיון על ייעודם של נכסי נאמנות שמטרותיה בטלו, מוצאים אנו בתשובת הרדב"ז, בה הוא דן על "ראובן שצווה מחמת מיתה שיתנו לבת בתו פלונית מנה לצורך נישואיה, דהיינו פרנסת נדונייתה, ומת ראובן, ולא הספיקה לגבות המנה עד שמתה הבת ובתה, ונשארה בת אחרת, קרובה להינשא והגיעה לפרקה, ועתה באו לפנינו יורשי ראובן, ואבי הבת, ואחותה לתבוע המנה"[103].

אבי הנפטרת, ביקש שיועברו הנכסים לרשותו, מאחר "שהוא יורש אותה, שהוא קודם לכל יוצאי ירכו". אחותה של הנפטרת ביקשה שהנכסים יועברו לרשותה, היות ו"גם היא צריכה לפרנסה". יורשיו של ראובן, יוצר הנאמנות, ביקשו שהנכסים יועברו לידיהם, "כיון שלא הספיקה [הנכדה] לגבות, ואין זכיה למת".

בתשובתו, נזקק הרדב"ז לדון בסוגיית גיטין[104], בעניין מי שאמר לנאמן: "הולך מנה לפלוני", אך הנהנה נפטר בטרם שהספיק הנאמן להעביר אליו את נכסי הנאמנות. לשם הבהרת העניין נציג את הסוגיה לפרטיה.

הסוגיה, עוסקת במקרה שבו "[אמר המשלח לנאמן:] הולך מנה לפלוני, והלך ובקשו ולא מצאו (רש"י[105]: שמת)". במקרה זה, מטרת הנאמנות היא, להעביר את נכסי הנאמנות לנהנה. אחר שמת הנהנה, בטלה מטרת הנאמנות, וכעת, הדיון עוסק בשאלה, מה ייעשה בנכסי הנאמנות? האם הם יוחזרו ליוצר הנאמנות או שמא יועברו ליורשיו של הנהנה?

בהקשר זה, מביא התלמוד שני מקורות תנאיים הסותרים לכאורה זה את זה: "תני חדא: יחזרו למשלח, ותניא אידך: ליורשי מי שנשתלחו לו". האמוראים, ניסו בדרכים שונות ליישב בין המקורות. הדרך הפשוטה היא זו שמציע מסדר התלמוד, לפיה, המקורות השונים משקפים מחלוקת בין התנאים, בשאלה, האם לשון "הולך" משמעה "זכה" עבור המקבל, או לאו.

לפי המקור הראשון, "הולך לאו כזכי", ולכן, אין כוונת המשלח שהנאמן יזכה בנכסי הנאמנות עבור הנהנה. משום כך, אם נפטר הנהנה בטרם שהועברו לידיו נכסי הנאמנות, יחזרו הנכסים למשלח. לפי המקור השני, "הולך כזכי", ולכן, אנו מבינים שכוונת המשלח הייתה, שהנאמן יזכה בנכסי הנאמנות עבור הנהנה. משום כך, אם נפטר הנהנה בטרם שהועברו לידיו נכסי הנאמנות, יועברו הנכסים ליורשיו.

האמוראים, הציעו דרכים נוספות ליישב בין המקורות, מבלי לקבוע שיש ביניהם מחלוקת. רבי אבא בר ממל הסביר שעל הכל מוסכם ש"הולך לאו כזכי", וההבדל בין המקורות נובע מן ההבדל במצבו הבריאותי של יוצר הנאמנות, בעת יצירת הנאמנות. במקור הראשון, מדובר ביוצר נאמנות בריא. משום כך, אין הנהנה זוכה בנכסיו, עד שיעבירם לידיו. לכן, אם נפטר הנהנה, יחזרו הנכסים למשלח או ליורשיו. המקור האחרון עוסק ביוצר נאמנות שהיה נוטה למות (=שכיב מרע) בעת יצירת הנאמנות. לגבי אדם כזה, נפסק שכשאומר לנאמן "הולך" כוונתו ל"זכה"[106]. משום כך, גם אם נפטר הנהנה לפני שהעביר הנאמן את הנכסים לידיו, יזכו בהם יורשיו[107].

רב זביד הסביר שבשני המקורות מדובר ביוצר נאמנות שהיה שכיב מרע בעת יצירת הנאמנות. לדבריו, ההבדל בין המקורות נובע מן העיתוי של פטירתו של הנהנה. במקור הראשון, נפטר הנהנה לפני העברת נכסי הנאמנות לנאמן. נמצא שזכיית הנאמן עבור הנהנה הייתה זכייה בטעות, שכן השכיב מרע ביקש להעביר לנאמן נכסים עבור אדם חי, ולא עבור יורשיו של אותו אדם. לכן, יחזרו הנכסים למשלח[108]. במקור השני, נפטר הנהנה אחר העברת הנכסים לנאמן וזכייתו עבור הנהנה לא הייתה זכייה בטעות. לכן, זכה בהם הנהנה, והנאמן יעביר את הנכסים לנהנה, או ליורשיו[109].

אף רב פפא סבר שההבדל בין המקורות נובע מן העיתוי של מותו של הנהנה, אולם לדבריו, בשני המקורות מדובר ביוצר נאמנות שהיה בריא לחלוטין בעת יצירת הנאמנות. לדעת רב פפא, חובת הנאמן לקיים את מטרות הנאמנות, נובעת מן המצווה לקיים את דברי המת[110]. במקור הראשון, מדובר על נהנה שנפטר בחייו של יוצר הנאמנות. לכן, לא חלה המצווה לקיים את דברי המת, שכן, בעת מותו של יוצר הנאמנות, לא היו מטרות הנאמנות קיימות, ומובן שאין רצונו להעביר מנכסיו ליורשי הנהנה. לכן, נפסק שהנכסים יחזרו למשלח או ליורשיו. במקור השני דובר על נהנה שנפטר לאחר מותו של יוצר הנאמנות. במקרה זה, זכה הנהנה בנכסים מכוח המצווה לקיים את דברי המת. לכן, גם אם נפטר הנהנה לאחר מכן, יועברו נכסי הנאמנות ליורשיו[111].

מדברי הראשונים, עולים הסברים שונים לסוגיה. בעלי התוספות[112] סברו שמכוחה של ההלכה הקובעת ש"דברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמו", זוכה הנהנה בנכסי הנאמנות, אף אם נפטר לפני שנפטר יוצר הנאמנות, השכיב מרע[113]. יתירה מכך, בעלי התוספות נוטים לומר שהנהנה זוכה בנכסים מרגע שהצהיר יוצר הנאמנות על רצונו להעביר מנכסיו לנהנה, אף שנפטר הנהנה לפני שהנכסים הועברו בפועל, לנאמן[114].

רש"י[115] סבר שאין בכוחם של "דברי שכיב מרע" להקנות נכסיו לנהנה, אלא לאחר מותו של השכיב מרע. לכן, אם נפטר יוצר הנאמנות לפני שנפטר הנהנה, זכה הנהנה בנכסיו, אף אם הוא נפטר לפני שנכסי הנאמנות הועברו לשליטתו של נאמן[116].

כמו כן, למרות שבבריא המוסר נכסיו ביד נאמן נפסק ש"הולך לאו כזכי", כאשר שכיב מרע מוסר נכסיו ביד נאמן ואומר לו "הולך", "דבריו ככתובים וכמסורים, והולך דידיה זכיה הוא".

רשב"א[117] סבר ש"דברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים" ייחשבו, רק אם בדברים אלו ביקש השכיב מרע להעביר מנכסיו לנהנה, לאחר מותו. היה וביקש להעביר מנכסיו לנהנה, בחייו, דבריו לא ייחשבו ככתובים וכמסורים, ומשום כך, אם נפטר הנהנה לפני העברת הנכסים לנאמן, לא זכה בהם.

אחר סקירת הסוגיה ושיטות הראשונים בה, פונה הרדב"ז להשיב על השאלה. בתחילה הוא מבקש להשיב על השאלה, מתוך הנחה שיוצר הנאמנות התכוון לתת מנכסיו לנכדתו, בחייו. אם כך הייתה כוונתו, מכריע הרדב"ז שהנכדה לא זכתה מכוח "דברי שכיב מרע", על פי שיטת הרשב"א, ש"דברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים", רק אם כוונתו של השכיב מרע הייתה להעביר מנכסיו לנהנה, לאחר מותו.

היה וכוונת יוצר הנאמנות הייתה להעביר מכנסיו לנכדתו, לאחר מותו, מסיק רדב"ז, שאביה של נכדתו אינו יורשה משני נימוקים עיקריים:

א.  כאשר הנהנה נפטר לפני שהועברו נכסי הנאמנות לידיו, סבר רב זביד ש"דברי שכיב מרע" לא ייחשבו "ככתובים וכמסורים", משום שהשכיב מרע מעוניין שנכסיו יועברו לנהנה, ולא ליורשיו. לכן, דברי שכיב מרע, ייחשבו ככתובים וכמסורים, רק אם הנהנה הוא זה שמקבל לידיו את נכסי השכיב מרע. אולם, מדגיש הרדב"ז אין אנו פוסקים כדבריו של רב זביד. משום כך, אף אם יהיה הנהנה חי בזמן העברת נכסיו של השכיב מרע לנאמן, זכה בהם. לפי זה, כיון שהנכסים המיועדים לנכדה לא הועברו לידיו של הנאמן, לא זכתה בהם הנכדה מעולם, וממילא, אביה אינו זכאי לתבוע את הנכסים, כיורש.

ב.  לפי אומדן דעתו של השכיב מרע, נראה שלא התכוון להעביר מנכסיו ליורשי נכדתו, אלא כוונתו הייתה להעביר מנכסיו לנכדתו, לטובת המטרה המיוחדת של קניית צורכי הנדוניה. לכן, אין להעביר את הנכסים לאבי הנכדה.

אשר לבקשת אחותה של הנכדה, להעביר את הנכסים אליה, כיון שגם היא זקוקה לנכסים לשם מימון נדונייתה פסק הרדב"ז ש"אין טענתה כלום", משום ש"לא מפקינן ממונא באומדנא, ואפילו גדולות שבאומדנות"[118]. לפיכך, השאלה היחידה שצריכה להישאל היא, האם זכתה הנכדה בנכסים, ומכוחה, זכו בהם יורשיה, או שמא לא זכתה בהם, ודין הנכסים להישאר בחזקת יוצר הנאמנות או יורשיו. ביטול מטרות הנאמנות אינו מצדיק את העברת נכסיה לאדם אחר, ולהוציאם ממי שזכאי להם בדין, משום שאין מוציאים ממון על פי אומדנא.

3. נאמנות מכוח צוואת בריא

מדבריו של רב פפא למדנו שלעניין זכותו של נהנה בנכסי הנאמנות לאחר שמטרות הנאמנות אינן ניתנות עוד להגשמה, נודעת חשיבות רבה לשאלה, האם מטרות הנאמנות היו קיימות וניתנות להגשמה בעת שנפטר יוצר הנאמנות, או לאו. היה ומטרות הנאמנות היו קיימות וניתנות להגשמה בעת שנפטר יוצר הנאמנות, זכה הנהנה בנכסי הנאמנות, מכוח המצווה לקיים את דברי המת. אבל, אם מטרות הנאמנות לא היו קיימות או שהן לא היו ניתנות להגשמה בעת שנפטר יוצרה, לא חלה המצווה לקיים את דברי המת, וממילא, לא זכה הנהנה בנכסי הנאמנות.

קביעה זו שימשה יסוד לתשובה של הרדב"ז[119], בעניין ייעודם של נכסי נאמנות מכוח צוואת בריא, לאחר שמטרות הנאמנות בטלו.

הרדב"ז נשאל על "ראובן שנתן מנה ביד שמעון בהיותו בריא, ואמר לו: יהיה לנדוניית בתי. אמר לו שמעון: שמא נחלוק אותו בין בנך ובין הבת? ואמר לו: איני רוצה שתתן לבני כלום, אלא לבתי. ומת ראובן, ושמעון הוציא את המעות, ובזמן שנשאת הבת, לא היו מעות ביד שמעון לתת לה, ולא הודיע הדבר לשום אדם, ונשאת הבת ממעות שהניח לה אביה במקום אחר לצורך נדונייתה. ועתה, העשיר שמעון, ורוצה לצאת ידי חובתו. [ה]אם יתן המנה לבת, ויכתוב בכתובתה נוסף על נדונייתה, או דילמא (=שנאמר) זכה מהם הבן, כיון שאמר שיתנו לה לנדונייתה ולא נתנו באותה שעה".

הרדב"ז השיב שעל הנאמן להעביר את הכספים לבת, מאחר שהיא זכתה בהם אחר שמת אביה, מכוח המצווה לקיים את דברי המת, וגם אם כעת אין לה צורך בהם, הרי הם שלה[120].

7. ייעוד הנכסים - "למטרות... לפי תנאי הנאמנות ולפי אומד דעתו של יוצרה"

נתבטלה הנאמנות, רשאי בית המשפט להורות על העברתם של נכסי הנאמנות "למטרות חינוך, תרבות, דת, מדע, אמנות, סעד, בריאות או ספורט, הכל לפי תנאי הנאמנות ולפי אומד דעתו של יוצרה".

ניסוח זה מעורפל, וסובל למעשה שני פירושים שונים. פירוש אחד הוא, שייעודם של נכסי הנאמנות ייקבע בהתאם לתנאי הנאמנות ולאומד דעת יוצרה, כאשר הרשימה "מטרות חינוך, תרבות, דת, מדע, אמנות, סעד, בריאות או ספורט" אינה בגדר רשימה סגורה, אלא זו רשימת מטרות אפשריות, אך לא הכרחיות. לפי פרשנות זו, אם מצא בית המשפט, לפי תנאי הנאמנות או אומד דעת יוצרה, שמן הראוי להעביר את נכסי הנאמנות לטובת הגשמתה של מטרה שאיננה מן המטרות המנויות בחוק, רשאי הוא לעשות כן.

פירוש אחר הוא, שרשימת המטרות היא אכן בגד רשימה סגורה, המגבילה את שיקול דעת בית המשפט בבל הנוגע להעברת נכסי הנאמנות שהתבטלה, ומורה לו להעביר את הנכסים לאחת מן המטרות המנויות בחוק בלבד. אמנם, הקביעה, לטובת איזו מטרה ספציפית יועברו הנכסים, נתונה לשיקול דעת בית המשפט. שיקול דעת זה יתחשב בתנאי הנאמנות ובאומד דעת יוצרה[121].

מנסחי הקודקס האזרחי ("חוק דיני ממונות") ביקשו לפזר את הערפל בעניין זה, באמצעות ניסוחו של הסעיף בלשון זו: "נתבטלה נאמנות ולא נקבע בתנאי הנאמנות מה ייעשה בנכסיה, רשאי בית המשפט לקבוע מה ייעשה בהם, ולהורות על העברתם למטרות שיקבע והכל בהתאם לתנאי הנאמנות ולפי אומד דעתו של יוצרה; לא מצא בית המשפט מטרות כאמור, יושב הנכס נושא הנאמנות ליוצר הנאמנות"[122].

נוסח זה קרוב יותר לעמדתו העקרונית של המשפט העברי, עליה עמדנו לעיל, לפיה קביעת ייעודם של נכסי נאמנות שנתבטלה, צריכה להיות אך ורק בהתאם לאומד דעת יוצרה, ואין להעביר את הנכסים לטובת מטרה שאינה הולמת את אומד דעתו של היוצר.

8. סיכום

סעיף 16 עוסק בנאמנות שנתבטלה. נאמנות תתבטל בהתאם לתנאי חוזה הנאמנות, או על פי אומד דעתו של יוצרה.

הסמכות לקבוע מה ייעשה בנכסי הנאמנות, תהיה לעיתים ביד יוצר הנאמנות, לעיתים ביד הנאמן ולעיתים בידו של בית הדין. בנאמנות על פי חוזה, אם יוצר הנאמנות חי ושפוי, הוא יהיה היחיד שמוסמך לקבוע מה ייעשה בנכסיה לאחר התבטלותה, זולת אם קבע אחרת בחוזה הנאמנות. לאחר פטירתו של יוצר הנאמנות, יועברו נכסי הנאמנות שהתבטלה ליורשי יוצרה.

אם קבע יוצר הנאמנות שהנאמן יהיה זה שיקבע את ייעודם של נכסי הנאמנות, או שניתן לקבוע שזה רצונו, לפי אומד דעתו, יהיה הנאמן לבעל הסמכות לקבוע מה ייעשה בנכסי הנאמנות, לאחר ביטולה.

לאחר מותו של יוצר הנאמנות, על פי המשפט העברי, הסמכות לקבוע מה ייעשה בנכסי נאמנות פרטית שיצר, לאחר שזו נתבטלה, תהיה ביד בית הדין.

אף בנאמנות על פי כתב הקדש, תהיה הסמכות לקבוע מה ייעשה בנכסי ההקדש לאחר ביטולו מסורה ביד יוצרה, במידה ויש בידו את הכוח לעשות שימוש בסמכות זו, ואם לאו, תועבר הסמכות לידיו של בית הדין, זולת אם נקבע אחרת בכתב ההקדש.

כאשר העביר יוצר הנאמנות את השליטה בנכסי ההקדש לנאמן אשר הוא נציג הציבור, הסמכות לקבוע מה ייעשה בנכסי הנאמנות לאחר שזו נתבטלה, תהיה ביד בית הדין.

נוכחנו שלפי המשפט העברי, באותם מקרים בהם מסורה ביד בית הדין הסמכות לקבוע מה ייעשה בנכסי הנאמנות, אין הוא רשאי שלא לעשות שימוש בסמכות זו, אלא מוטל עליו להורות מה ייעשה בנכסים.

בנוגע לייעוד נכסי נאמנות, לאחר שהיא עברה מן העולם, מצאנו שעמדת המשפט העברי מורכבת מזו המוצגת בסעיף 16 של חוק הנאמנות. המשפט העברי מבחין בין נאמנות שהתבטלה משום שמטרותיה הוגשמו, לנאמנות שהתבטלה משום של ניתן עוד להגשים את מטרותיה.

כאשר התבטלה הנאמנות משום שמטרותיה הוגשמו, יש להבחין בין נאמנות פרטית להקדש הציבורי. ככלל, נכסי הנאמנות הפרטית יועברו לידי יוצרה, זולת אם נקבע אחרת בתנאי הנאמנות, או שמאומד דעתו של יוצר הנאמנות ניתן ללמוד על כוונה אחרת.

בהקדש הציבורי, מצאנו שהמשפט העברי מבחין בין הקדש לטובת נהנים ידועים, להקדש לטובת נהנים שינם ידועים. במקרה הראשון, כפי שלמדנו מן התוספתא, יועברו הנכסים לידי הנהנים או יורשיהם. עם זאת, עיון בהנמקות שהוצעו להלכת התוספתא הביאנו למסקנה, שיש לסייג את הקביעה האחרונה, באופן שהיא תחול בעיקר על אותם מקרים בהם הנהנים עדיין זקוקים לתמיכה, או כאשר נכסי ההקדש נאספו מאנשים רבים, לטובת הנהנה, שזהותו הייתה ידועה להם.

כאשר לא נקבעו להקדש נהנים ידועים, נקבע בתוספתא, שיתרת הנכסים תישמר לשם קידומן של מטרות זהות לאלו שלשמן נוצר ההקדש. מפסיקת בתי הדין הרבניים למדנו, שאף כאשר המטרות החלופיות אינן זהות, אך הן דומות לאלו שלשמן נוצר ההקדש, לא יבוטל ההקדש, ונכסיו ישמשו לשם קידומן של מטרות דומות.

אם נקבעו להקדש נהנים, והוא בטל משום שמטרותיו אינן ניתנות עוד להגשמה, נטיית רוב הפוסקים היא, שנכסי ההקדש יוחזרו למקדיש, אלא אם נקבע אחרת בכתב ההקדש או שניתן ללמוד מאומד דעתו של המקדיש, שהוא מעוניין להשאיר את נכסי ההקדש בידיו של הנהנה, או להעבירם לנהנים אחרים. הועברו נכסי ההקדש לנהנים, ייחשב הדבר כקיום מטרות ההקדש, זולת אם נראה לפי אומד דעתו של המקדיש, שהוא מקפיד על כך שהנהנה יעשה שימוש בנכסי ההקדש, רק לטובת המטרות שאותם קבע.

בנאמנות הפרטית, אם לא ניתן עוד להגשים את מטרות הנאמנות, יוחזרו הנכסים ליוצרה, אלא אם ניתן ללמוד מאומד דעתו של יוצר הנאמנות, שעיקר כוונתו להיטיב עם הנהנה, אף אם מטרותיה המוצהרות של הנאמנות לא יתגשמו. במקרה זה, יועברו נכסי הנאמנות לנהנה או ליורשיו.

לבסוף, דנו בייעודם של נכסי הנאמנות שהתבטלה, ומצאנו שעמדת המשפט העברי שונה מזו שנקבע בחוק הנאמנות, ולפיה אין ליצור רשימה סגורה של מטרות, שאליהן יועברו נכסי הנאמנות, אלא יש לקבוע ככלל שהנכסים יועברו למטרות מתאימות, בהתאם לאומד דעתו של יוצר הנאמנות, ובמידה ואין מטרות שכאלה, יוחזרו לו. עמדה זו אומצה למעשה בניסוחו של הסעיף בהצעת הקודקס האזרחי.

9. הצעת ניסוח לפי המשפט העברי

16. (א) נתבטלה נאמנות ולא נקבע בתנאי הנאמנות מה ייעשה בנכסיה, יקבע יוצר הנאמנות, או כל אדם אחר שהוסמך לכך על ידו, מה ייעשה בהם.

(ב) נמנע יוצר הקדש ציבורי מלעשות שימוש בסמכותו לפי ס"ק (א), יקבע בית המשפט מה ייעשה בנכסים.

(ג) נפטר יוצר הנאמנות, ולא הסמיך בחייו אדם לקבוע מה ייעשה בנכסי הנאמנות לאחר התבטלה, בית המשפט יקבע מה ייעשה בהם.

(ד) בית המשפט הקובע מה ייעשה בנכסי הנאמנות בהתאם לס"ק (ב) וס"ק (ג), יורה על העברתם של הנכסים לנהנה או למטרות שיקבע, והכל בהתאם לתנאי הנאמנות ולפי אומד דעתו של יוצרה; לא מצא בית המשפט מטרות כאמור, יושב הנכס נושא הנאמנות לבעליו.

(ה) על אף האמור בס"ק (ד), אם נתבטלה נאמנות לאחר שהוגשמו מטרותיה, והיא נועדה לטובת תמיכה בנהנה מסוים, אם נכסיה נתרמו בידי רבים, וזהות הנהנה הייתה ידועה להם, יועברו נכסיה לידי הנהנה או יורשיו, זולת אם יוכח שהעברה שכזו אינה הולמת את אומד דעתם של התורמים.

---

[1] נאמנות.

[2] נאמנות.

[3] נאמנות.

[4] נאמנות.

[5] נאמנות.

[6] כתובות, סט ע"ב.

[7] ראה רש"י, כתובות שם, ד"ה מן הנישואין הרשות בידה.

[8] ראה על כך בהרחבה, בדיוננו לסעיף 1, פרק 2, סעיף (א), תת סעיף 1.

[9] ראה על כך בהרחבה, שם, תת סעיף 2.

[10] בקודקס האזרחי ("חוק דיני ממונות"), נוסח הסעיף מחדש, ונקבע בו כי אם "לא מצא בית המשפט מטרות כאמור, יושב הנכס נושא הנאמנות ליוצר הנאמנות" (סעיף 705). מן האמור כאן עולה שקביעה זו מקובלת על המשפט העברי.

אמנם, יש מקום לתת את הדעת לאותם מצבים בהם העביר יוצר הנאמנות את זכויותיו בנכסי הנאמנות לנהנים. במקרה זה, ההוראה הנכונה היא, שעם ביטול של הנאמנות, יושב הנכס נושא הנאמנות לנהנים, וראה הצעת הניסוח להלן, בפרק האחרון.

[11] על הנסיבות לקיומה של חובה זו, ראה לעיל, בדיוננו לסעיף 2.

[12] ביטוי נחרץ לעמדה זו, מוצאים אנו בדברי מהרשד"ם (שו"ת מהרשד"ם, יו"ד, סימן קעא), שקבע ש"אחר שנתן המקדיש המעות ביד אחר אין כח יד המקדיש עוד בהם, והרי הוא כזר בעלמא". עוד בעניין זה, ראה להלן, בדיוננו בסעיף 18, פרק 3, סעיף (ב).

[13] לעניין זה, ראה הרחבה בדיוננו לסעיף 19, פרק 4, סעיף (א).

[14] ראה דיוננו, שם.

[15] לעניין זה, ראה דיוננו לסעיף 19, שם.

[16] עוד בעניין זה, ראה בדיוננו לסעיף 18, פרק 6. דוגמאות לשטרות הקדש, שבמסגרתם הותירו המקדישים בידיהם זכויות שונות הנוגעות לניהול ההקדש, ראה בסקירתו של א' בן יעקב, שטרי הקדש של בתי כנסת בבגדאד, ספר הזיכרון לר"י ניסים, החל מעמ' שסה (סימנים א-ג, ה-ח, י-יד).

[17] ראה למשל: שו"ת הריטב"א, סימן לד.

[18] שו"ת מהרי"ק, סימן קכג.

[19] וראה שם, שמרחיב בשאלה, האם רשאי הגבאי להשתמש בכספים לכל מטרה שיחפוץ בה, אפילו ערכה אינו כערך המטרה המקורית, שלשמה נתרמו הכספים, או שמא עליו להשתמש בכספים לטובת מטרות נעלות מאלו שלשמן הם נתרמו? עוד על כך, ראה בדבריו שם, סימן קכח, ולעומת זאת, ב'שולחן ערוך', אורח חיים, קנג, סעיף ד; באור הלכה, שם, ד"ה ויש מתירין.

[20] על כך ראה בהרחבה בדיוננו בסעיף 23, פרק 4, סעיף ג, תת סעיף 1.

[21] ראה בהרחבה בפסק דינו של הרב א' שרמן בתיק 994/ש"ס הוועד הכללי כנ"י נ' כהן י' ח' ואח', הובא בספר 'משפטי ארץ - דין, דיין ודיון', עמ' 118, בעיקר בעמ' 124.

[22] על הגורמים שהביאו לניסוחו הבעייתי של הסעיף, ראה נאמנות.

לא למותר לציין, שבקודקס האזרחי (חוק דיני ממונות), תוקן הנוסח, ללשון זו: "נתבטלה נאמנות ולא נקבע בתנאי הנאמנות מה ייעשה בנכסיה, רשאי בית המשפט לקבוע מה ייעשה בהם, ולהורות על העברתם למטרות שיקבע והכל בהתאם לתנאי הנאמנות ולפי אומד דעתו של יוצרה..." (סעיף 705).

אמנם, על נוסח זה יש להעיר, שלכאורה כפילות יש בו, שהרי מן הרישא ("ולא נקבע בתנאי הנאמנות מה ייעשה בנכסיה") עולה, שאם נקבע בתנאי הנאמנות מה ייעשה בנכסי הנאמנות לאחר שהיא התבטלה, ישמשו נכסים אלה לאותן מטרות שנקבעו בתנאי הנאמנות. לשם מה אם כן יש צורך לחזור בסיפא ולקבוע שבית המשפט יקבע מה ייעשה בנכסי הנאמנות "בהתאם לתנאי הנאמנות"?

[23] ראה: שם, ליד ציון הערה 19.

[24] כרם, עמ' 359, סעיף 275.

[25] אם אמנם פרשנותו זו נכונה, הרי שלא ייתכן שיוצר הנאמנות העביר את הבעלות בנכסי הנאמנות לנהנים. לאור זאת, מובן מדוע קבעו מנסחי הקודקס האזרחי שבמידה ולא מצא בית המשפט מטורה ראויה לנכסי הנאמנות, יושב הנכס נשוא הנאמנות ליוצר הנאמנות, וראה לעיל, הערה 10.

[26] משנה, שקלים ב, ה, וראה גם בתוספתא (ליברמן) שקלים א, יב, סנהדרין מח ע"א; ירושלמי, שקלים ב, הלכה ה.

[27] במשנה, שם, הובאו דעות נוספות: "רבי מאיר אומר: מותר המת יהא מונח עד שיבא אליהו. רבי נתן אומר: מותר המת בונין לו נפש על קברו". בגוף הדברים, הבאנו רק את דעת תנא קמא, שסובר ש"מותר המת ליורשיו", משום שכך נפסקה הלכה בשולחן ערוך, יורה דעה, שנו, סעיף א.

[28] תיק 752 בבית הדין הרבני האזורי בירושלים (הובא בספר בשערי בית הדין - הקדשות ומוסדו ציבור (ירושלים תשנ"ט), חלק א, עמ' 157).

[29] בית הדין לא נימק בהרחבה את החלטתו, אך נראה שיסודה בכך שלמעשה, מטרות 'כולל' האברכים זהות למטרות התלמוד תורה, והן, עידוד לימוד התורה. אמנם, תלמוד התורה נועד ללמד ילדים תורה, בעוד שה'כולל' נועד לאפשר לאברכים ללמוד תורה, אולם בית הדין סבר ככל הנראה שהבדל זה אינו מהותי. לשני המוסדות מטרה כללית אחת, והיא, עידוד לימוד התורה. משום כך, ניתן לראות ב'כולל' האברכים, המשך של המוסד שלטובתו נוצר ההקדש.

[30] תיק 6/16, בבית הדין של הרבנות הראשית לארץ ישראל (הובא בספר בשערי בית הדין, שם, עמ' 426-422).

[31] כאשר הנאמנות נוצרה לטובת כמה מוסדות שמטרותיהם דומות, ואחד מהם נסגר, העדיף בית הדין לחלק את הנכסים שיועדו לטובת אותו מוסד, לשאר המוסדות שלשמן נוצרה הנאמנות. על כך ראה בפס"ד מיום א חשוון תשנ"ה (הובא בספר בשערי בית הדין, שם, עמ' 224).

[32] ליד ציון הערה 25.

[33] אכן, אם מלכתחילה לא נאסף הכסף עבור נהנה מסוים, אך הנאמן ייעד אותו עבור נהנה מסוים, לא נראה את ההקדש כהקדש שנועד לטובתו של נזקק מסוים. ראה ראשון לציון, יו"ד, סימן רנג, סעיף ו.

[34] שו"ת מהרי"ק, סימן ה,

[35] דברים דומים לאלו של המהרי"ק נוכל למצוא גם בדברי ה'חזון איש', חו"מ, ליקוטים, סימן כב, סנהדרין מח ע"א (רסז ע"ב). ה'חזון איש מסביר, שמשעה שהוקדשו הכספים למטרה שיש מצווה בקיומה, הרי שכספים אלו "נתפשו" למצוותן, ולפיכך, שאלת השבת יתרת הכספים אינה עומדת עוד על הפרק. לפי ה'חזון איש', אומד דעת המקדיש היא, ש"יעשו בצדקתן את המובחר". לפי התנא הפותח של המשנה, העברת הכספים ליורשים היא המצווה המובחרת, בעוד שלפי רבי נתן, דווקא הקמת מצבה על קברו של הנפטר היא המצווה המובחרת. מובן מאליו, לפי הסבר זה, שבמקרה שיורשיו של הנזקק אינם נזקקים בעצמם, קשה יהיה להגדיר את העברת הכספים אליהם כ"מצווה מן המובחר", ומעין דברים אלו, ביצור נמרץ, כותב רבי אפריים נבון (מחנה אפריים, הלכות זכיה ומתנה, סימן לא) בשם הרשב"א.

[36] לכאורה, על שאלה זו ניתן להשיב, שלשון המשנה - "מותר עני לעני" מלמדת, שהעני נותר בעניותו, אף אחר שהועברו לידיו הכספים שנתרמו עבורו. אולם, נראה שדיוק זה אינו נכון, משום שהמשנה קובעת גם ש"מותר שבוי לשבוי", וברור מאליו שהשבוי אינו שבוי עוד, אחר שנעשה שחימוש בכספים לשם פדיונו מן השבי. מוכרחים אנו על כן להסביר, שה"שבוי" וה"עני" הוא כינוי לנזקק שלשמו נגב הכספים, בין אם הוא עדיין נזקק לאחר שנעשה שימוש בכספים לטובתו, ובין אם לאו. פרשנות זו מקבלת חיזוק מלשון התוספתא (שקלים, פרק א, הלכה ח): "מותרו שלו".

בהקשר זה יודגש, שאף מן ההלכה ב'שולחן ערוך' (יו"ד, סימן רנג, סעיף יג): "עני שגבו לו להשלים לו די מחסורו, והותירו על מה שצריך, המותר שלו", עולה, שלאחר שהיתרה אינה נדרשת לעני להשלים את חסרונו.

[37] אמנם, ר"י מלוניל בחידושיו לסנהדרין מח ע"א, קוב שמותר המת ליורשיו, רק אם הם עניים. קביעה זו מתיישבת עם הסבר המהרי"ק, וה'חזון איש' הנ"ל בהערה 34, אולם מדברי ראשונים אחרים נראה, שאין הם מסייגים את הלכת המשנה ליורשים עניים בלבד. כך למשל, הרשב"א (חידושים לבבא בתרא (ח ע"א, ד"ה ולשנותן) קובע מפורשות ש"מותר המת ליורשיו ואפילו הן עשירים", וכעין זה בשיטה מקובצת, בבא בתרא ח ע"ב, ד"ה והר"ר יונה.

[38] ערוך השולחן, יורה דעה, סימן רנג, סעיף יג.

[39] אולם, יש החולקים, וסבורים שרק כאשר ההקדש נועד לטובת נהנים רבים, נכון להניח שהמקדיש מסר ביד הגבאי שיקול דעת רחב, הן בנוגע לחלוקת הכספים בין הנהנים, והן בנוגע לשאלת ייעודם של יתרת הכספים. אול, כאשר ההקדש נועד מתחילתו לטובת נהנה יחיד ומסוים, "לא שייך לומר בזה דהנותן נותן על דעת הגבאי משום דאין להגבאי מה לעשות בזה רק למסור להעני והוי שלוחו וזכה בשבילו וממילא הוי גזל למסור לאחר".

[40] חכמת אדם, שער משפטי צדק, הלכות צדקה, כלל קמח, סימן טו.

[41] לכאורה, כאשר הגבייה היא מאנשים רבים, ייתכן מצב שכספם של חלק מן המקדישים לא ישמש כלל למטרה שלמשה הוא הוקדש. אולם, רבי משה סופר (שו"ת חתם סופר, יורה דעה, סימן רלז) מסביר, שמבחינה מעשית מצב זה אינו אפשרי, משום שכאשר ישנם מספר מקדישים, ניתן לראותם כשותפים, וממילא, כספי כל המקדישים מתערבבים ביד הנאמן ו"נמצא גם ממעות שנתקבצו באחרונה נעשה המצוה כמו ממעות הראשונים". וראה גם בשו"ת מהר"ח אור זרוע, סימן קס; פירוש תקלין חדתין, ירושלמי שקלים, פרק ב, הלכה ה, ד"ה דלא כוונן אלא ליה; חזון איש, חו"מ, ליקוטים, סימן כב, לסנהדרין, מח ע"א, ד"ה ת"ק סבר.

[42] שו"ת חתם סופר, יו"ד, סימן רלז. סייג זה מבוסס על פרשנות בעל 'קרבן העדה' לדברי רב אידי בתלמוד הירושלמי (שקלים, פרק ב, הלכה ה) בעניין מי ש"גבו לו בחזקת שאין לו ונמצא יש לו", מהם עולה שאת הכספים שנגבו במקרה זה יש להחזיר לתורמים.

[43] המחלוקת נשנתה אמנם רק בנוגע ליורשי הנפטר שנגבו כספים לשם קבורתו, אך הפוסקים השליכו ממנה גם לעניין יורשי שבוי למשל, שנהרג לפני שהספיקו לפדותו. ראה שו"ת הרשב"א, חלק ד, סימן נה.

[44] בתלמוד הבבלי, סנהדרין מח ע"א, בסיום דבריו של רבי נתן מובאת התוספת: יעשנו... או זילוף (=יין) לפני מיטתו". ומסתבר, שכוונת רבי נתן היא, שייעשה שימוש ביתרת הכספים לכל מטרה שנועדה לכבד את הנפטר, כמקובל בזמנו ובמקומו.

[45] סנהדרין, מח ע"א.

[46] ראה למשל: שולחן ערוך, יו"ד, סימן שמט, סעיף א.

[47] זו הפרשנות המקובלת לדבריו של רבא. ראה למשל: רש"י, סנהדין מח ע"א, ד"ה לאו מילתא היא; תורת האדם לרמב"ן, עמ' צז; שו"ת מהרי"ט, חלק ב, אה"ע, סימן מז; מחנה אפריים, הלכות זכייה ומתנה, סימן לא (משמע); שו"ת אבני נזר, חו"מ, סימן נא; שו"ת חתם סופר הנ"ל בהערה 42.

אולם, קיימת גם פרשנות אחרת. לפי פרשנות זו, ביזיונו של המת לא נגרם מחמת הגביה לשם קבורתו, אלא מחמת העובדה שאנשים זרים הוציאו כספים לטובתו, ולא בני משפחתו (ראה: רבנו חננאל, סנהדרין, מח ע"א; ר"י מלוניל, סנהדרין שם; יד רמ"ה, סנהדרין שם, ד"ה ומקשינן; ריב"ן, משנה שקלים, פרק ב, משנה ה). ביזיון זה אינו מהוה סיבה לכך שהנהנה יזכה בכספים שנגבו עבורו, אלא הוא מהוה סיבה לשלול מיורשיו את הזכות לקבל לידיהם את יתרת הנכסים שנגבו עבורו. בעניין זה, חלוקות הדעות בברייתא: תנא קמא סבר שמוחל הנהנה ליורשיו על הביזיון שגרמו לו, ולכן, יועברו הנכסים לידיהם. רבי מאיר היה מסופק בדבר, ולכן פסק שיישארו הכספים שנגבו מונחים עד שיבוא אליהו. ורבי נתן סבר שברור שאין הנהנה מוחל לבני משפחתו על הביזיון שגרמו לו, ולכן, ישתמשו ביתרת הכספים לטובתו, ולא יועברו ליורשיו.

אמנם, לפי הסבר זה, העיר הר"א מילר, היה מקום להבחין בין מי שיורשיו אמידים למי שיורשיו עניים. כאשר היורשים עניים, מסתבר שאין המת או השבוי מתבזה מכך שהם לא הוציאו מכיסם עבור קבורתו או פדיונו! והנה, היחיד שבדבריו מצאנו הבחנה לעניין זה הוא הר"י מלוניל הנ"ל בהערה 35, אלא שלדבריו, יתרת הכספים תועבר ליורשים עניים, ולא לעשירים. אולם, במקרה של יורשים עניים, לכאורה, לא קיים כלל ביזיון למת, ואם כן, כיצד "רכש" המת את הזכויות בכספים?

על כך השיב הרמ"ל קצנלבויגן (המהדיר של חידושי הרשב"א, הוצאת מוסד הרב קוק, במכתב לר"א מילר), שלדעת ר"י מלוניל, גם כאשר היורשים עניים, ירגיש המת או השבוי ביזיון מכך שיורשיו לא לוו מאחרים כדי לקוברו או לפדותו.

נראה כי ניתן להשיב על השאלה בדרך פשוטה יותר. לפי ההסבר המוצע כאן, אכן לא ביזיונו של הנפטר הוא המזכה אותו בכספים. זכות הנפטר בכספים קמה לו מעצם העובדה שהכספים נגבו עבורו. הביזיון משמעותי רק בנוגע לשאלה, מדוע לא יועברו הכספים ליורשים, ככל הנכסים שבהם רכש הנפטר זכויות בחייו? עמדת התנא הפותח היא, שהיה מקום לחשוב שהיורשים לא זוכים בכספים אלו, משום שפגעו בכבודו של הנפטר בהימנעם מלהוציא מכספם לשם קבורתו, ובכל זאת, יש להני שמוחל הנפטר על ביזיונו לטובת יורשיו, ולכן יזכו היורשים בנכסים. לעומתו, רבי נתן סבר, שאין הנפטר מוחל על ביזיון זה, ולכן באמת יישארו הנכסים בחזקת הנפטר, וייעשה בהם דבר שהוא לכבודו.

[48] בדבר טיבה של זכות הנפטר בכספים שנגבו עבורו, קיימת מחלוקת בין הפוסקים. מדברי הרשב"א (חידושים לבבא בתרא, ח ע"א), משמע שלמת יש זכות קניינית של ממש בנכסים שנגבו עבורו, וכך משמע גם מדבריו בשו"ת הרשב"א, חלק א, סימן שעה (אמנם, בעל מחנה אפרים הנ"ל בהערה 35, ביקש לפרש דבריו בתשובה זו בדרך אחרת, אך פרשנותו אינה עומדת במבחן הביקורת, כאשר משווים את דבריו שם לדברים שכתב בחידושיו, וכבר עמד על כך רבי אלחנן וסרמן, בקובץ שיעורים, בבבא בתרא, קלו ע"א, סימן תסג, וכן בדבריו על כתובות, פו ע"א, סימן שיד, וראה שם בסוף דבריו, שמציע שהקניין למת הוא מדרבנן). כך ניתן ללמוד גם מדבריהם של רבנו יונה ותוספות הרא"ש (הובאו בשיטה מקובצת לבבא בתרא, קלו ע"א, וקלו ע"ב), ע"פ קובץ שיעורים, בבא בתרא, שם. רש"י מנמק את ההלכה הקובעת שאם זכה שליח בכס עבור פלוני, והתברר שהמוטב נפטר לפני העברת הנכס לידי השליח, יחזור הנכס למשלח, ולא ליורשי המוטב, בכך שלמעשה הזכייה הייתה בטעות, כי אם היה המשלח מודע לכך בשעה שהעביר את הנכס לידי השליח, ל היה מבקש לזכות את הנפטר בנכס. מדבריו היו שלמדו, שלדעתו המת יכול לרכוש זכות קניין בנכס, הואיל ואילו היה סבור שאין הדבר אפשרי, יכול היה לנמק את ההלכה בצורה פשוטה יותר: הנכס לא יועבר ליורשי המת, כיון שבעת העברת הבעלות בנכס, לא היה בידו לרכוש את הבעלות בו, וממילא, לא יכול היה להורישו ליורשיו. ראה 'מחנה אפרים' הנ"ל בהערה 35, ודברי הר"א הורביץ בתיק 1191/כ"ו, שלמה שלוש נ' חברה קדישא ת"א-יפו, בבית הדין האזורי ת"א-יפו, פד"ר ו, רצא (וראה שם שלומד שזו גם דעת ראבי"ה, וראה ראבי"ה, חלק ב, סימן תקצב, מובא במרדכי, כתובות, סימן קעו).

מנגד, מדברי יד רמ"ה לסנהדרין מח ע"א עולה, שהמת אינו בעליהם של הכספים שנגבו עבורו, אלא הגבאי רוכש בכספים אלו זכות קניין, לשם ביצוע פעולות שהן לכבודו של הנפטר. כך משמע גם מדברי הרא"ש (מועד קטן, פרק ג, סימן עט), המפרש את הברייתא הקובעת ש"כל הכלים שהמת זוכה בהם אסורין בהנאה" בלשון זו: "...ולאו דוקא זוכה, דמשום זכיית המת לא נאסרו וגם לא שייך זכייה לגבי המת, אלא אסורין משום דמיחלפי (=שמתחלפים) בתכריכי המת, והיינו דקאמר (=וזהו שאמר) שהמת זוכה בהם, כלומר תכריכין שזוכה ליקבר בהן", וראה גם מחנה אפרים הנ"ל בהערה 35, המדייק מדברי רי"ף, רמב"ם וטור, שזו דעתם.

אכן, לכאורה עצם הרעיון שלמת יש קניין נסתר מן ההלכה הידועה, שאף נפסקה על ידי הרמב"ם , שמי שזיכה ע"י שליח נכס לאדם אחר, והלך השליח ומצא שהמוטב נפטר, אם נפטר המוטב לפני מסירת הנכס לידי השליח, יועבר הנכס לשולח או ליורשיו, כי "אין קנין למת" (רמב"ם, הלכות זכיה ומתנה, פרק י, הלכה יב). הסבורים שהנפטר זכה ממש בכספים שנגבו לשם קבורתו התמודדו עם קושי זה באומרם שלמת אין את הכוח לרכוש בעלות בנכס, כאדם חי. אולם, יש לו את הכוח לזכות בנכסים שבהם יש לו כמת, צורך, דוגמת הכספים שנגבו לשם קבורתו. ראה: קובץ שיעורים לכתובות שם; שו"ת קול מבשר, חלק א, סימן א, ד"ה אמנם; שם, חלק ב, סימן ט, ד"ה והנה הרמ"א.

עוד לעניין זה, ראה במאמרו של א' רוט, "האם יש קנין למת?" סיני כרך קכג-קכד (תש"ס) עמ' תקכ-תקכט.

במשפט הישראלי, הסעיף הראשון של חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב - 1962, הקובע ש"כל אדם כשר לזכויות ולחובות מגמר לידתו ועד מותו", אינו מותיר מקום לספק. לאחר מותו, לא יכול אדם להיות בעליהן של זכויות קניין בנכס.

[49] ראה: רמב"ם, הלכות מתנות עניים, פרק ט, הלכה יח; שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שנו, סעיף א.

[50] כפי שאכן העיר בשו"ת חתם סופר, חלק ב, סימן רלח. נראה שגם בגביה לטובת פדיון שבוי אין ביזיון, כמוזכר בהערה הקודמת. כך גם בגביה לטובת הטסת חולה לחו"ל לשם ניתוח וכדומה, משום שלשם קיום הניתוח נדרש ממון רב, שאינו מצוי בכיסו של כל אדם, ומובן שיש לפנות לציבור בבקשת עזרה. גם כאשר הגביה היא מן הציבור, אך שמו של הנהנה נשאר חסוי, אין לנהנה ביזיון, ולכן, ייתכן שבמקרים אלו, יסבור חתם סופר שיש להעביר את הכסף שנגבה לנזקקים אחרים, וראה להלן, ליד ציון הערה 34.

אמנם, לפי הסבר דברי רבא כמבואר לעיל בהערה 47, ביזיון הנפטר לא נגרם מחמת הגביה הציבורית, וזכויות הנפטר בכספים שנגבו עבורו אינן מותנות בכך שיתבזה. לפי הסבר זה, לשאלה, האם ההקדש נוצר בידי יחיד או יחידים, או שמא נעשתה גבייה מן הציבור לשם הקמתו, אין משמעות הלכתית, בכל הנוגע לזכות הנפטר או יורשיו בכספים.

[51] אבל, ניתן לטעון שעצם העובדה שפלוני נזקק לציבור היא הגורמת לו ביזיון בעיני עצמו, ולעניין זה, הטלת חיסיון על זהות הנזקק או גובה הסכום הנדרש עבורו, לא ישפיעו על הביזיון שחש בו הנזקק.

[52] לא כאן המקום להרחיב במעשי הקניין המתאימים, לפי סוגי הנכסים השונים. על כך ראה שולחן ערוך, חו"מ, סימנים קצ - רג, ובסיכומו של גולאק בספרו

[53] ראה שולחן ערוך, חו"מ, סימן קכה, סיף ה.

[54] סברא כזו הוזכרה בדברי שו"ת תרומת הדשן, המובאים להלן, ליד ציון הערה 80.

[55] על כפיפותן של הוראות חוק הנאמנות להוראות חוק החוזים, ראה נאמנות.

[56] סעיף 18 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1971.

[57] נאמנות.

[58] הובא ב'מרדכי', כתובות, פרק חמישי (אף על פי), סימן קעז.

[59] משנה, כתובות ה, א.

[60] שם.

[61] הובא ב'מרדכי', כתובות, פרק חמישי (אף על פי), סימן קעז.

[62] ב'מחנה אפרים', צדקה, סימן ו, הסביר שמחלוקתם תלויה בשאלה, האם יש בכוחו של אומדן דעתו של המקדיש, להוציא מן הנהנה נכסים שכבר זכה בהם. הסבר אחר למחלוקת, מציע בשו"ת חתם סופר, חו"מ, קמז, ד"ה וההיא, לפיו, המחלוקת עוסקת בעיקר בשאלה, מהי משמעות הקביעה ש"אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט". האם הכוונה שיש לראות בנכסים המוקדשים, נכסים שכבר הגיעו לידיו של הנהנה או לאו.

[63] לעיל, ליד ציון הערה 23.

[64] שו"ת תרומת הדשן, חלק א, סימן שנ. אמנם, לפי זה, אם יתפסו יורשי הנהנה את הנכסים שיועדו עבור הנהנה, לא ניתן יהיה להוציאם מידם, כי הם יטענו שהלכה כדעת ראבי"ה, ואין להוציא מידם, עד שיוכח שהלכה כרבנו חיים כהן. ברם, בשו"ת מהריב"ל, חלק ב, סימן סז, פסק שגם אם יורשי נהנה תפסו את הנכסים שיועדו עבור הנהנה, יוציאום מידם, כי ברור שההלכה היא כדעת רבנו חיים כהן. גם מפסיקת הרמ"א, חושן משפט, רנג, סעיף טז, משמע שהכריע כדעת רבנו חיים כהן. ב'דרכי משה', אבן העזר, סימן נג, ס"ק א ויורה דעה, רנג, ס"ק ד, מזהה הרמ"א בין שיטת הרא"ש הנזכרת בפרק הקודם, לשיטתו של רבנו חיים כהן. לפי זה, פסיקתו של ה'שולחן ערוך' כרא"ש (לעיל, הערה 47) עשויה להעיד על כך שאף ה'שולחן ערוך' הכריע כדעתו של רבנו חיים כהן.

[65] ה'מחנה אפריים', הלכות צדקה, סימן ו, בסופו, אחר שהוא מביא בדבריו את מחלוקתם של רבנו חיים כהן וראבי"ה, מעלה שאלה: "אם נדר לעני מתנה, וקודם שהספיק לתנה לו העשיר העני. אם חייב עכשיו לתנה לו? מי אמרינן משעת אמירה כבר זכה בו העני ואותה שעה עני היה? או דילמא זה לא נדר אלא כדי לעשות מצווה בממונו, שתהא צדקתו עומדת לעד, ועכשיו, כיון שהעשיר העני, אין כאן צדקה". משאלה זו עולה שייתכן שיש מקום להבחין בין מצב שבו הנהנה קיים, אלא שמטרות ההקדש אינן ניתנות להגשמה, לבין מצב שהנהנה אינו קיים עוד, והשאלה היא, האם יש להעביר ליורשיו את נכסי ההקדש. ייתכן שאף לדעתו של רבנו חיים כהן, ניתן להוציא את נכסי ההקדש מן היורשים, אחר שאין עוד צורך בהם, כי לפי אומדן דעתו של יוצר ההקדש, נראה שדעתו לא הייתה נוחה מכך שיורשי הנהנה יזכו בנכסי ההקדש. אבל, כאשר הנהנה קיים אלא שאין לו עוד צורך בנכסי ההקדש, אין הדבר ברור, שיוצר ההקדש מעוניין להוציא את נכסי ההקדש מידיו של הנהנה. ה'מחנה אפריים' לא מצא תשובה לשאלה זו.

[66] סעיף 1 לחוק הנאמנות - התשל"ט.

[67] שו"ת הרא"ש, כלל לב, סימן ו.

[68] לעיל, ליד ציון הערה 16.

[69] וראה גם בשו"ת רדב"ז, חלק ד, סימן קכג; הגהות מיימוניות, גזילה ואבדה, ח, אות ג.

[70] שו"ת הרשב"א, חלק ד, סימן נה.

[71] שו"ת חתם סופר, שם; ושם, חלק ו (ליקוטים), סימן מו.

[72] ליד ציון הערה 27.

[73] כמובן שיש חידוש רב בהסבר זה, כאשר מדובר בנהנה שנפטר כבר, והוא, שהמת הוא בר זכייה בכל הנוגע לנכסים שהוקדשו לטובת קבורתו, על אף שבדרך כלל, אין אנו רואים במת מי שיכול לזכות בנכסים. הרחבה בעניין זה, ראה בשו"ת קול מבשר, חלק א, סימן א, ובהערות הרמ"ל קצנלבויגן על הרשב"א (הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים תשנ"ז), בבא בתרא, ח ע"ב, הערה 45.

דוגמאות נוספות בעניין זה, ראה ב: שו"ת מהרש"ם, חלק ג, סימן רצז; שו"ת רדב"ז, חלק ד, סימן קכג; שו"ת חתם סופר, חלק ה, חו"מ סי' קמ"ז; שם, חלק ב, יו"ד, סימן רל"ח; שם, חלק ו, סי' מו; ספר חרדים, סימן תתרלג; שו"ת מנחת יצחק, חלק א, סימן קיג.

[74] שולחן ערוך, יורה דעה, רנג, סעיף ז; חושן משפט, סימן רפג, סעיף ג.

[75] דוגמאות נוספות בעניין זה, ראה: ספר חרדים, סימן תתרלג; שו"ת רדב"ז, חלק ד, סימן קכג; שו"ת מהרש"ם, חלק ג, סימן רצז; שו"ת חתם סופר, חלק ה, סימן קמז; שם, חלק ב, סימן רלח; שם, חלק ו, סימן מו; שו"ת מנחת יצחק, חלק א, סימן קיג.

[76] הובא בהגהות מיימוניות, שם (וראה גם: ש"ך, חו"מ, סימן רנג, ס"ק כא; פתחי תשובה, שם, ס"ק יד).

[77] חיוב הקרן והחומש, ע"פ ויקרא ה, כא-כו.

[78] חיוב האשם, ע"פ במדבר ה, ח.

[79] משנה, בבא קמא ט, יב.

[80] ע"פ בבא קמא, קי ע"ב.

[81] חידושי הריטב"א, כתובות נד ע"א, ד"ה ההוא דאמר להו, וכן דעת שו"ת הרשב"א, חלק ב, סימן שטו (הובא ב בית יוסף, חו"מ, רנג, סעיף טז), וראה גם בדבריו בחלק א, סימן תתקצג (אבל, ראה דרכי משה, אה"ע, נג, ס"ק א, שטען שלדעת הרשב"א, אחר מות הבת יוחזרו הנכסים שיועדו לנדונייתה, ליורשי מי שנתנם. אמנם, מדבריו על הטור, חו"מ, רנג, ס"ק ז, נראה שגם לדעתו, הרשב"א סובר כריטב"א).

[82] בהקשר זה ראוי לציין לדבריו של שו"ת שבות יעקב, חלק א, סימן עז, בהם הוא מסביר את פסיקת הטור בעניין זכותו של עני להשתמש בכספים שקיבל לטובת סעודת פורים, לצרכים אחרים, תוך שהוא מבחין בין מי שקיבל ישירות מהמקדיש למי שקיבל מן הנאמן. לדבריו, כיון שהנאמן אינו רשאי להשתמש בנכסי ההקדש לטובת מטרות שאינן ממטרות ההקדש, הנהנה, שקיבל מידיו את הנכסים, אינו רשאי גם הוא, לעשות שימוש בהם, שלא לטובת קיום מטרות ההקדש. בלשונו של ה'שבות יעקב': "דלא עדיף [הנהנה] מגברא דאתי מחמתיה מאדם שבא מחמתו(=הנאמן)". לעומת זאת, אם הנהנה קיבל את הנכסים ישירות מיוצר ההקדש, הוא רשאי להשתמש בהם לכל מטרה שיחפוץ בה, כפי ש"גברא דאתי מחמתיה", היינו יוצר ההקדש, רשאי היה לנהוג בהם.

גם אם הבחנה זו נכונה בדעת ה'טור', נראה שהריטב"א (לעיל הערה 62) אינו מקבלה, שכן בנידון שעסק בו, קיבלה הבת את הנכסים מידיו של נאמן, שלא היה רשאי בהם לכל מטרה שיחפוץ בה, ובכל זאת פסק הריטב"א שרשאית הבת לעשות בנכסים ככל הועלה על רוחה.

גם מפסיקת הרמ"א ניתן להסיק שאין הוא מקבל הבחנה זו. זאת מאחר שבנוגע למעות פורים פסק ש"העני יכול לעשות בו מה שירצה" (אורח חיים, סימן תרצד, סעיף ב), ולא הבחין בדבריו בין עני שקיבל מן הגבאי, לעני שקיבל ישירות מנותן מעות הפורים.

[83] שו"ת חתם סופר, חלק ב, יו"ד, סימן רלח; שם, חלק ה, חו"מ, סימן קמז.

[84] עקרונית, ניתן היה לחלוק גם על קביעה זו, ולטעון שכוונת המקדיש אינה רק לקיים את המצווה, אלא גם שייעשה בכספו שימוש מועיל. מדברים שכתב בשו"ת חוות יאיר, סימן רלב עולה שככל הנראה בדבר זה נחלקו תנאים. רבי מאיר סבר שאסור לעני להשתמש בכספים שקיבל לצורך סעודת פורים, לצרכים אחרים (בבא מציעא, עח ע"ב), משום שלדעתו, על אף שיצא התורם ידי מצוותו כשנתן לעני מכספו, עדיין הוא מעוניין שהעני ישתמש בכספים שקיבל בדיוק לשם המטרות שלשמן הוא קיבלם. לכן, אסור לעני להשתמש בכספים אלו למטרות אחרות. לעומתו, רבן שמעון בן גמליאל סבר שכיון שהתורם יצא ידי מצוותו כשנתן מכספו לעני, אין לו עניין עוד בשאלה, מה יעשה העני בכספים שתרם. לכן, רשאי העני להוציא את הכספים למטרות אחרות מאלו שלשמן הוא קיבלם. למעשה, פסק ה'שולחן ערוך' (אורח חיים, סימן תרצד, סעיף ב) כדעתו של רבן שמעון בן גמליאל.

[85] ראה: רמ"א, שולחן ערוך, חושן משפט, רנג, סעיף טז; שם, יורה דעה, סימן רנג,סעיף ז.

[86] ראה: רמ"א, שולחן ערוך, חושן משפט, שם; שם, יורה דעה, שם; פתחי תשובה, שם, ס"ק ד; שו"ת חתם סופר, חלק ה, סימן קמז.

[87] שו"ת חוות יאיר, שם.

[88] אמנם, ניתן גם לחלוק על קביעתנו, ולטעון שה'חוות יאיר' לא עסק בשאלה, מה ייעשה בנכסי ההקדש שהועברו לידיו של הנאמן, אחר שבטלו מטרות ההקדש? אלא בשאלה, האם רשאי הנהנה להשתמש בנכסים, לטובת מטרות אחרות מאלו שלשמן הם הוקדשו? ייתכן שלדעתו, מטרות ההקדש מתקיימות עם העברת נכסי ההקדש לנהנה, אף כאשר המקדיש הוא זה שהציע לראשונה את מטרות ההקדש, ואף על פי כן, מבחינה מוסרית גרידא, אין הנהנה רשאי לעבור על דעתו של המקדיש, משום שבכך הוא מועל באמונו.

[89] שולחן ערוך, חושן משפט, שם, סעיף טז.

[90] כך הסביר סמ"ע, שם, ס"ק לה.

[91] כך הסבירו: עיר שושן (מובא בסמ"ע, שם); ט"ז, שם; קצות החושן, שם, ס"ק ז; נתיבות המשפט, שם, באורים, ס"ק יב.

[92] רמ"א, שם. הרמ"א ביסס את דבריו על דברי ר"י מקורביל הנ"ל ליד ציון הערה 57 (כך עולה מדבריו בדרכי משה, שם, ס"ק ז), ועל פסיקת רבנו חיים כהן, הנ"ל ליד ציון הערה 49 (כך עולה מדבריו שם, אבן העזר, נג, ס"ק א).

[93] ראה גם: חלקת מחוקק, אה"ע שם, ס"ק ט.

[94] כך משמע מהציון שמופיע בהערת הרמ"א שם: "מרדכי פרק אף על פי", שכוונתו ככל הנראה למרדכי שם, סימן קעז, המביא את מחלוקת ראבי"ה ורבנו חיים כהן הנ"ל ליד ציון הערה 52. כך משמע גם מדברי רמ"א ב'דרכי משה', חו"מ, שם, שהעיר על דברי בית יוסף, שהביא את דעות הסוברים שאם אמר אדם "תנו מאתיים זוז לפלונית בנדונייתה", ומתה, נותנים ליורשיה: "וכתבתי באבן העזר סימן נג כי יש חולקים...", ושם הביא את דברי רבנו חיים כהן הנ"ל, והוסיף שגם דעת הגהות מיימוניות (גזילה ואבדה, ח, אות ג) אינה כדעת ריטב"א, שאותה הביא בית יוסף, והיא שנפסקה להלכה בשולחן ערוך.

[95] כסברת תרומת הדשן דלקמן, אחר הציון להערה 79.

[96] כמוזכר לעיל ליד ציון הערה 47.

[97] ראוי להעיר על חריג לכלל זה, והוא, כאשר ניתן ללמוד מחוזה הנאמנות שיוצרה התכוון להותיר את נכסי הנאמנות בידי הנאמן, אף אחר שבטלו מטרותיה. דוגמא לכך יש בשו"ת רדב"ז, חלק א, סימן תקנז, שם דן המחבר על אב שהניח בידי חותנו סך מסוים לטובת בנו, כדי שהוא ישמור על ערכו עד שיגיע הבן לגיל בר מצווה. המחבר הסיק מלשון חוזה הנאמנות שכוונת האב הייתה להניח לחותן ליהנות מפירות הכסף, עד שיגיע הבן לגיל בר מצווה. לכן, פסק שגם אם מת הבן בטרם הגיע לגיל בר מצווה, יהיה החותן רשאי להמשיך להחזיק בכסף ולהפיק ממנו פירות, את המועד שבו היה הבן אמור להיות בר מצווה.

[98] שו"ת תרומת הדשן, שם.

[99] ע"פ בבא בתרא, קלט ע"א, ושם, קמב ע"ב.

[100] והשווה גם לנאמר בשו"ת מהרי"ט, לעיל, הערה 29.

[101] באופן עקרוני, ניתן לטעון שכאשר קיים אומדן דעת ברור שיוצר הנאמנות התכוון לתת מנכסיו לנהנה בכל אופן, אליבא דאמת, יש לנאמנות מטרות נוספות, חוץ מאלו המוצהרות, שנקבעו בחוזה הנאמנות או בכתב ההקדש. בהתאם לכך ניתן לטעון, שהנאמנות לא בטלה, כל עוד לא הושגו כל מטרותיה, אלו המוצהרות, ואלו שאינן מוצהרות, אך ניתן ללמוד עליהן, לפי אומד דעתו של יוצר הנאמנות. אף על פי כן, כאשר המחוקק עוסק בביטול מטרות הנאמנות, הכוונה לביטול המטרות המוצהרות. לפיכך, יכול החוק לדון ב"נאמנות שנתבטלה", ועם זאת, להורות שהקביעה, מה ייעשה בנכסי הנאמנות, אחר שנתבטלה, תהיה בהתאם לאומד דעתו של יוצרה. גם אם לפי אומד דעתו של יוצר הנאמנות, נמצא שהוא היה מעוניין שיתרת נכסי הנאמנות תשמש לייעוד מסוים, אין פירוש הדבר שלא התגשמו עדיין כל מטרות הנאמנות, וממילא, אין פירוש הדבר שהנאמנות לא בטלה.

[102] ראה גם בשו"ת נבחר מכסף, חו"מ, סימן קי.

[103] שו"ת רדב"ז, חלק ג, סימן תקנא.

[104] גיטין, יד ע"ב.

[105] רש"י, שם, ד"ה ולא מצאו.

[106] וכך אמנם נפסק, ראה: טור, חושן משפט, סוף סימן קכה; שולחן ערוך שם, סעיפים ה, ט.

[107] ההסבר, לפי שיטת רש"י (להלן, ליד ציון הערה 96), המקובלת על רוב המפרשים, שסבר שללא העברת נכסים לנאמן, אין דברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים, אלא אם נפטר הנהנה לפני שנפטר השכיב מרע. אולם לשיטתם של בעלי התוספות (להלן, ליד ציון הערה 93), דברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים לאלתר. לכן, אף אם נפטר הנהנה לפני שנפטר השכיב מרע, וייתכן שאף אם לא הועברו הנכסים לנאמן, זכה בהם הנהנה.

[108] הסבר זה הוא ההסבר הנראה ביותר לפי פשוטו של תלמוד, וכך אמנם הסבירו רבים את דבריו של רב זביד. ראה למשל: רשב"א, גיטין יד ע"ב, ד"ה הילכך, בסופו; שו"ת רדב"ז, חלק ג, סימן תקנא; רש"ש, שם; מהר"ם שי"ף, גיטין שם; קרני רא"ם (על המהרש"א), גיטין שם, וכך משמע מפסיקת ההלכה בשולחן ערוך, שם. אולם, לפי שיטת בעלי התוספות (להלן, ליד ציון הערה 93), זכיית יורשי המקבל אינה תלויה בשאלה, האם הנהנה נפטר לפני או אחרי העברת נכסי השכיב מרע לנאמן, אלא בשאלה, האם הנהנה נפטר לפני או אחרי הצהרתו של השכיב מרע, שהוא מעוניין שנכסיו יועברו אליו, וראה בהרחבה: מ' ויגודה, חוק לישראל: שליחות.

[109] בהקשר זה ראוי להדגיש, שדיון האמוראים עסק במצב שבו נפטר הנהנה לפני שנפטר השכיב מרע, שאם לא כן, לא ייתכן שיחזרו הכספים למשלח. כאשר נפטר הנהנה לאחר מותו של השכיב מרע, לדעת רבים, זכה הנהנה בנכסים, אף שהוא נפטר לפני העברת השליטה בנכסי הנאמנות, לנאמן. על כך ראה: שו"ת רדב"ז, שם; קרני ראם על המהרש"א, גיטין שם, אות ד; מהר"ם שי"ף, גיטין שם; הגהות הרש"ש, גיטין שם, ד"ה תד"ה הא בשכ"מ בסופו.

[110] בתנאי שאמנם הועברו הנכסים לשליטת הנאמן, בעוד שהיה יוצר הנאמנות חי, כמבואר בדיוננו בסעיף 2, שם.

[111] למעשה, כל ההסברים הנזכרים, נפסקו להלכה. ראה: ראה: שולחן ערוך, שם, סעיפים ח - י.

[112] תוספות, גיטין שם,ד"ה הא (בשם ר"י), וראה גם במהרש"א ובמהר"ם שי"ף לגיטין שם, בהסבר שיטתם של בעלי התוספות.

[113] הקושי העיקרי בשיטה זו הוא, שלהלכה נקבע שמתנת שכיב מרע חלה רק לאחר מיתתו של השכיב מרע. לפי שיטת התוספות, מתנה זו תוכל לחול לאחר מותו של השכיב מרע, אף אם הנהנה לא יהיה קיים עוד בעולם. היות והמת אינו בר קניין, לא ברור כיצד תוכל לחול המתנה. על הקושי, ועל הדרכים ליישובו, ראה: ר"ן, ו ע"ב (דפי הרי"ף), ד"ה ומשמע; בית יוסף, חושן משפט, קכה, סעיף י; שו"ת הריב"ש, סימן שמו; שו"ת הרדב"ז, שם (ומוסיף קשיים אחרים בשיטה זו); הגהות הרש"ש, גיטין שם, ד"ה תד"ה הא בשכ"מ בסופו; קצות החושן, סימן קכה, ס"ק ה.

[114] הרא"ש (פסקים, גיטין, פרק ראשון, סימן יט, בסופו) מצדד בשיטתם של בעכלי התוספות, אולם מדבריו נראה שקיבל את חידושם הראשון, שדברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים אף אם נפטר הנהנה לפני שנפטר השכיב מרע, אולם אין הוא מקבל את חידושם השני, שזכה הנהנה אף אם נפטר לפני שהעביר השכיב מרע את הנכסים המיועדים לו, לנאמן.

[115] רש"י, גיטין שם, ד"ה בשכיב מרע.

[116] הדבר אינו מפורש בדברי רש"י, אך כך הבין מדבריו בשו"ת רדב"ז, שם, ונראה שהבנה זו נכונה, שכן ההלכה קובעת ש"דברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים". משמע שיש מצב שבו זוכה הנהנה מכוח דבריו של השכיב מרע גרידא, ללא העברת נכסים לנאמן.

[117] רשב"א, גיטין שם, ד"ה הולך מנה לפלוני (אמנם, הדברים מובאים בשם ר"י, אך הוסיף על הנאמר בשמו בתוספות, שם, ש"דדברי שכיב מרע שמת כמסורים למקבל משעת נתינת שכיב מרע או אמירתו", וכתב ש"דברי שכיב מרע לענין לקנות לאחר מיתתו כמסורים...". משמע שאם יבקש השכיב מרע להעביר מנכסיו לנהנה, בעודו חי, לא יהיו דבריו ככתובים וכמסורים.

[118] מלשון זו ניתן ללמוד שאם אין צורך באומדן דעתו של יוצר הנאמנות, כדי לקבוע שהוא אינו מעוניין להותיר את נכסי הנאמנות ביד הנהנה או יורשיו, ניתן להוציא את נכסי הנאמנות מידיו. דבר זה ייתכן למשל, כאשר יוצר הנאמנות קובע במפורש, בתנאי הנאמנות, שאין הוא מעוניין שיתרת נכסי הנאמנות תועבר לנהנה או כאשר הוא מצהיר על כך בפני עדים.

[119] שו"ת רדב"ז, חלק א, סימן קצח.

[120] אמנם, ראה שם, שהוסיף נימוקים נוספים לחזק את פסיקתו.

[121] זו כפי הנראה הפרשנות המקובלת על מנסחי הקודקס האזרחי. כך נלמד מדברי ההסבר לסעיף 705 בקודקס, המנסח מחדש את סעיף 16 לחוק הנאמנות, בהם נאמר ש"מוצע לבטל את הרשימה הסגורה של המטרות, להסמיך את בית המשפט לשקול באופן עצמאי מהן המטרות המתאימות בהתחשב בתנאי הנאמנות שהתבטלה ובאומד דעתו של יוצרה".

[122] סעיף 705 להצעת החוק.

---

© מורשת המשפט בישראל
ת"ד 7483
ירושלים 91074
טלפון 026247041

אודותינו | פרסומים | פרסומים חדשים | המשפט העברי בחקיקה | המשפט העברי בפסיקה | השתלמויות | צור קשר

About us | Conferences | Seminars | Library | Projects | Contact us