סעיף 19

הוראות בית המשפט

19. (א) בית המשפט רשאי בכל עת לתת לנאמן הוראות בכל הנוגע למילוי תפקידו, וכל הוראה אחרת שתיראה לו לניהול היעיל של ההקדש.

(ב) בית המשפט רשאי, אף בסטייה מכתב ההקדש, להתיר לנאמן את השימוש בנכסי ההקדש לסיפוק הצרכים החיוניים של נהנה או של התלויים בו.

תוכן העניינים

1. מבוא

2. התייעצות

(א) החובה להתייעץ

(ב) אחריותו של מי שפעל בהתאם להוראת בית הדין

3. מתן הוראות: רשות או חובה? - "בית המשפט רשאי... לתת לנאמן הוראות"

4. סמכות אחרים לתת הוראות לנאמן

(א) יוצר ההקדש

(ג) גדולי הדור

5. הוראות בית המשפט - "לתת לנאמן הוראות"

(א) הוראות בניגוד לחוק

(ב) הוראה לנאמן, במצב של סכסוך בינו לבין צד שלישי

6. הוראה "בסטייה מכתב ההקדש" - סיפוק צרכים

(א) סיפוק צרכי נהנה בסטייה מכתב ההקדש

(ב) הקדש קרן לפירותיה

(ג) סיפוק צרכים על חשבון נהנים אחרים

(ד) "הצרכים החיוניים"

7. סיכום

8. הצעת ניסוח לפי המשפט העברי

1. מבוא

בית המשפט רשאי לתת הוראות לנאמן "בכל הנוגע למילוי תפקידו, וכל הוראה אחרת שתיראה לו לניהול היעיל של ההקדש". החוק אינו מטיל על הנאמן את החובה להתייעץ עם בית המשפט, אף כאשר פעולותיו עלולות לסכן את נכסי ההקדש. עם תחילתו של דיון, נבקש לבחון האם חובה כזו קיימת במשפט העברי, וכן, האם להתייעצות עם בית הדין יש משקל, בכל הנוגע לאחריותו של הנאמן לתוצאות שליליות שנבעו מפעולה שבוצעה בהתאם להוראות בית הדין.

הפעלת הסמכות, לתת לנאמן הוראות, אינה בגדר חובה, אלא רשות. החוק גם אינו מגביל את שיקול דעתו של בית המשפט, בבואו לשקול האם להתערב בניהול נכסי ההקדש באמצעות מתן הוראות, או להותיר לנאמן את שיקול הדעת העצמאי, בכל הנוגע לניהול נכסי ההקדש. בהקשר זה נשאל, האם אף המשפט העברי מעניק לבית הדין את הסמכות לתת לנאמן הוראות, ואם כן, האם הפעלת הסמכות היא בגדר דבר שברשות.

הסמכות לתת לנאמן הוראות היא סמכותו הבלעדית של בית המשפט. נבקש לבחון, האם כך הדין גם לפי המשפט העברי, או שמא קיימים אנשים או גופים אחרים, אשר אף להם קיימת הסמכות לתת לנאמן הוראות. מובן שתשובה חיובית על השאלה האחרונה, תחייב להגדיר את היקף הסמכות של כל אחד מן הגופים או האנשים אשר להם הסמכות לתת לנאמן הוראות.

הדיון בגופה של הסמכות, יחייב בחינה של גבולות הסמכות. האם בית המשפט יכול לתת כל הוראה שתיראה לו, או שמא, אף בית המשפט מוגבל, להוראות שביצוען אינו סותר הוראות המחייבות את הנאמן לפי חוק הנאמנות?

היבט נוסף של גבולות הסמכות, נוגע להפעלת הסמכות, מקום שהפעלתה מתנגשת עם סמכותו הקלאסית של בית המשפט - הכרעה בסכסוך. כאשר מתנהל סכסוך בין הנאמן לצד שלישי, מתן הוראות לנאמן, גובל בניגוד עניינים, שכן, במסגרת הסמכות לתת הוראות לנאמן, על בית המשפט לשקול את טובת הנאמנות בלבד, אך ההכרעה בסכסוך מחייבת אובייקטיביות מוחלטת. אי לכך, נשאל, האם גם במצב זה, על בית המשפט לעשות שימוש בסמכות לתת לנאמן הוראות.

ס"ק (ב) עוסק בהוראה "בסטייה מכתב ההקדש". הוראה זו מעלה את השאלה הפרשנית, האם מדובר בהוראה בסטייה מרצונו של יוצר ההקדש, או שמא פירושה של הוראה זו הוא, שהוראה בסטייה מכתב ההקדש תתכן, רק אם היא עולה בקנה אחד עם אומד דעתו של יוצר ההקדש? תשובה לשאלה זו תסייע בידנו ללמוד, אלו הוראות ייתן בית הדין, באלו נסיבות, ומה הם השיקולים שיפעיל, בבואו להורות לנאמן על סיפוק צרכיו של נהנה, בסטייה מכתב ההקדש.

השאלה האחרונה מעוררת גם את השאלה, האם הוראה לשם "סיפוק הצרכים החיוניים של נהנה או של התלויים בו" תתכן, אף כאשר יקבע יוצר ההקדש במפורש, שלא יתנו לנהנים מנכסי ההקדש, יותר מכפי שהוענק להם לפי כתב ההקדש?

שאלה נוספת שעולה בהקשר זה היא, האם ניתן יהיה להתיר לנאמן שימוש בנכסי ההקדש לטובת סיפוק צורכיהם של הנהנים, אף כאשר הוקדשה קרן לפירותיה, וסיפוק הצרכים הוא על חשבון הקרן?

סיפוק צרכיו של נהנה, עלול במקרים רבים לבוא על חשבון זכויותיהם של נהנים אחרים. אף על פי כן, אין החוק מגביל את סמכותו של בית המשפט לתת לנאמן הוראות, בסטייה מכתב ההקדש, לשם סיפוק צרכיו של נהנה, לסיפוק צרכים שאין בו כדי לפגוע בזכויות יתר הנהנים. נבקש לבחון, האם זו גם עמדת המשפט העברי.

לבסוף, נבקש לעמוד על משמעות המושג "צרכים חיוניים". האם יש לתת למושג פרשנות אובייקטיבית, לפיה, רק צרכים הנחשבים חיוניים לאדם סביר, ייחשבו כחיוניים, או שמא יש להעדיף פרשנות סובייקטיבית, לפיה אף צרכים הנחשבים כחיוניים עבור הנהנה, לפי אופיו, מעמדו והרגליו, ייחשבו כ"צרכים חיוניים". מלשון החוק, לא ניתן ללמוד תשובה ברורה בעניין זה. לפיכך, נבקש לדלות תשובה לשאלה, מעקרונות "הצדק והיושר... של מורשת ישראל"[1].

2. התייעצות

החוק אינו מחייב את הנאמן להתייעץ עם בית המשפט, אף לא כאשר הוא נדרש לפעולות שקיומן עלול לסכן את נכסי ההקדש. נאמן רשאי לבקש הוראות מבית המשפט, ורשאי שלא לעשות כן. יתירה מכך, סמכותו של בית המשפט אינה מוגבלת למתן הוראות, כמענה לבקשת הנאמן. בית המשפט רשאי לתת לנאמן הוראות, אף אם לא ביקש זאת הנאמן.

החוק גם אינו קושר בין הוראות בית המשפט למידת אחריותו של הנאמן לנזק או הפסד שנגרם לנכסי הנאמנות. נאמן שפעל על פי הוראות בית המשפט, עשוי לשאת באחריות על נזק או הפסד שנגרם לנכסי הנאמנות, כתוצאה מפעולה שבוצעה בהתאם להוראות בית המשפט, בדיוק כשם שנאמן שפעל על דעת עצמו יישא באחריות. מצב דברים זה, אינו מעודד את הנאמן לבקש מבית המשפט הוראות, שכן, הוראות בית המשפט רק יגבילו את שיקול דעתו, ולא יעניקו לו דבר. עמדתו של המשפט העברי בעניינים אלו שונה בתכלית, כפי שניווכח בשורות הבאות.

(א) החובה להתייעץ

במסכת כתובות[2] מסופר על האמורא רבינא, שבידיו הופקד יין של בן אחותו היתום. רבינא ביקש להפליג למקום בו יוכל למכור את יין שבבעלותו, וביקש לקחת עמו גם את היין של בן אחותו. אולם, רבינא חשש שמא הספינה תטבע, ועמה היין שלו, עם יינו של בן אחותו. על כן, שאל את רב אשי, אם אמנם ראוי לו לקחת עמו את היין של בן אחותו. תשובתו של רב אשי הייתה: "זיל [=לך], לא עדיף מדידך [=משלך]"[3].

ממעשה זה הסיק הרא"ש[4] ש"כן ראוי לעשות לכל מי שיש בידו ממון של יתומים: שיעשה במאמר בית דין, ולא שיאמר מדעת עצמו אעשה, כמו בשלי"[5].

מלשון הרא"ש משמע שמן הראוי שיתייעץ האפוטרופוס עם בית הדין, אך אין הוא חייב לעשות כן. ממילא, מובן גם, שאין בית הדין רשאי לכפות עליו לנהוג בדרך מסוימת. אולם פוסקים רבים למדו מדבריו הדרכה מחייבת, לכל אפוטרופוס, שעליו להתייעץ עם בית הדין, כל אימת שקיומה של פעולה עלול לסכן את נכסי היתומים[6].

(ב) אחריותו של מי שפעל בהתאם להוראת בית הדין

הרא"ש[7] קבע שמי שפעל בהתאם להוראות בית הדין יהיה פטור מאחריות. בקביעה זו, יש כדי לעודד את הנאמן להתייעץ עם בית הדין, כל אימת שהוא מסופק כיצד לפעול, והוא חושש שמא פעולותיו יסבו נזק לנכסי ההקדש או לקיום מטרותיו[8].

אמנם, ה'טור' סבר שקביעת אביו נאמרה דווקא למי שיש בידו נכס השייך ליתומים באופן מקרי, ולא נתמנה עדיין לאפוטרופוס. לדבריו, מי שנתמנה לאפוטרופוס, "אין צריך עוד בית דין אלא יעשה כפי הנראה לו"[9], אבל ה'בית יוסף'[10] דחה פירוש זה בדברי הרא"ש.

הרמב"ם פסק ש"מי שהיה בידו שכר של יתומים אם יניחו כאן עד שיימכר שמא יחמיץ, ואם יוליכו לשוק שמא יארעו אונס בדרך, הרי זה עושה בו כדרך שהוא עושה בשלו"[11]. מדבריו ניתן ללמוד שכל מי שמחזיק בידיו נכסי יתומים, בין אם מונה כאפוטרופוס ובין אם לאו, אינו נדרש להתייעץ עם בית דין.

אולם, ה'מגיד משנה'[12] הסביר שדברי הרמב"ם מוסבים רק על מצב מיוחד, כמו זה שמתואר בהלכה, בו קיים צורך דחוף לפעול. רק אז "עושה בו כדרך שהוא עושה בשלו". מכאן, שכאשר לא קיים צורך דחוף לפעול, על האפוטרופוס להתייעץ עם בית הדין.

ה'שולחן ערוך'[13] העתיק את פסיקת הרמב"ם בעניין זה כלשונה, מבלי להבחין בין אפוטרופוס לאדם אחר, המחזיק בנכסי יתומים. היו ופרשנותו של ה'מגיד משנה' מקובלת על פוסקים רבים, ניתן להסיק מפסיקת ה'שולחן ערוך', שראוי לנאמן להתייעץ עם בית הדין, בייחוד כאשר קיים סיכון שפעולותיו יסבו נזק או הפסד לנכסי הנאמנות. אולם, אין הנאמן נדרש להתייעץ עם בית הדין, כאשר קיים צורך דחוף בקיומה של הפעולה.

לעומתו, הרמ"א[14] פסק כטור, שעל האפוטרופוס לא מוטלת חובה להתייעץ עם בית הדין, אף כאשר פעולותיו עלולות לסכן את נכסי היתומים, ולא קיים צורך דחוף לפעול.

למעשה, נטיית רוב הפוסקים היא, שכל אימת שאין ההימנעות מפעולה עלולה לסכן את נכסי היתומים, וקיום הפעולה עלול לסכנם, ראוי שיתייעץ האפוטרופוס עם בית הדין[15].

לאור המבואר במבוא לפרק ב' של החוק לעניין ההשלכה מן ההלכות שנאמרו על האפוטרופוס להלכות הנוגעות לנאמן של הקדש[16], נוכל להסיק שראוי לנאמן של הקדש שיתייעץ עם בית הדין לפני שהוא בא לפעול בדרך שעלולה לסכן את נכסי ההקדש, אלא אם ההימנעות מפעולה עלולה לסכנם.

3. מתן הוראות: רשות או חובה? - "בית המשפט רשאי... לתת לנאמן הוראות"

סמכותו של בית המשפט לתת לנאמן הוראות היא בגדר דבר שברשות. ברצותו, יפעיל בית המשפט את סמכותו, וייתן לנאמן הוראות, וברצותו ימנע מכך. החוק אף אינו מבהיר מהו שיקול הדעת אותו צריך בית המשפט להפעיל, בבואו להחליט אם להפעיל את סמכותו אם לאו. אלו מבחנים יקיים, בבואו להכריע בשאלה זו? מצב זה מותיר לבית המשפט שיקול דעת רחב, אולי רחב מדי, בכל הנוגע למתן ההוראות לנאמן.

על רבי מאיר מסופר[17], שבשכנותו גר אפוטרופוס של יתומים, שביקש למכור מקרקעין של היתומים, וקנה בתמורתם שוורים, אך רבי מאיר לא הניח לו לעשות כן, משום שסבר שקיומה של העסקה עלול לפגוע בעניינם של היתומים. ודוק. רבי מאיר נלא נתבקש לחוות דעה או לתת הוראות, לא על ידי האפוטרופוס, ולא על ידי היתומים. למרות זאת, לא נמנע מכך.

מכך שרבי מאיר הצליח לסכל את עסקת המכר, ניתן ללמוד שהייתה לו הסמכות לתת לאפוטרופוס הוראה מחייבת. ואמנם, ממעשה זה הסיק מהרשד"ם[18], ש"על בית דין, שהם אביהם של יתומים[19], מוטל להשגיח הדרך היותר טוב וישר ליתומים ולא שיאמר [בית הדין:] הקולר תלוי על האפוטרופוס או על הנפטר שמנהו לאפוטרופוס".

למדנו אם כן, שהפעלת הסמכות של בית הדין, לתת לנאמן הוראות, אינה בגדר רשות. שיקול דעתו של בית הדין מצטמצם לשאלה, האם ראוי למנוע מן האפוטרופוס לפעול בדרך מסוימת, אם לאו. וזאת, בהתאם לנדרש לשם הגשמתן של מטרות ההקדש. אולם, משנוכח שמתן הוראות אכן דרוש, חובה עליו "לתת לנאמן הוראות בכל הנוגע למילוי תפקידו, וכל הוראה אחרת שתיראה לו לניהול היעיל של ההקדש".

4. סמכות אחרים לתת הוראות לנאמן

הסמכות לתת לנאמן הוראות היא סמכותו הבלעדית של בית המשפט. סמכות זו אינה קיימת ליוצר ההקדש, לנהנים או לכל גורם אחר. בפרק זה נבקש לבחון, האמנם אף המשפט העברי שולל את הסמכות לתת הוראות מכל אדם או גוף, שאינו בית הדין.

(א) יוצר ההקדש

שלילת הסמכות לתת הוראות לנאמני הקדש, מיוצר ההקדש, נובעת מן ההשקפה, שמעת יצירת ההקדש, פקעה זיקתו של יוצר ההקדש לנכסי ההקדש. לכאורה, מעוגנת השקפה זו אף בדעתם של רבים מן הפוסקים, שהכריעו שמעת יצירת ההקדש, פקעה זיקתו של יוצר ההקדש לנכסים, מדין "אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט"[20].

אף לדעת אלו שלא הכריעו כך, משהועברו נכסי ההקדש לשליטתו של הנאמן, והלה זכה בהם עבור הנהנים, אין לו ליוצר ההקדש עוד זיקה קניינית לנכסים.

למרות זאת, המהר"ם שיק[21] עמד על כך שבנוגע לסמכות הפיקוח, מתן הוראות לנאמנים, מינוי נאמנים וסילוקם מתפקידם, מקובל[22] להבחין בין הקדש פרטי להקדש ציבור[23].

הקדש פרטי הוא הקדש לטובת מטרה שיש בקיומה מצווה, אך היוזמה ליצירתו של ההקדש וגיוס הכספים נעשו על ידי אדם פרטי, או על ידי גוף, שאינו מייצג את הציבור. בהקדש מסוג זה, על אף שליוצר ההקדש אין זיקה קניינית לנכסי ההקדש, זכה הלה במעין זיקה קניינית במצווה. כביכול, יוזמתו, נכסיו, מרצו וכוחותיו שהשקיע ביצירת ההקדש, מקנים לו "בעלות" על המצווה הגלומה בהגשמתן של מטרות ההקדש. מכוחה של "בעלות" זו, מוקנית ליוצר ההקדש הסמכות לפקח על ניהול נכסי ההקדש, למנות נאמנים או לפטרם מעת לעת, ולתת לנאמנים הוראות, כפי שייראה בעיניו.

לעומת זאת, בהקדש ציבור, כלומר, בהקדש שהיוזמה ליצירתו באה מאת הציבור או נציגיו, הסמכות הבלעדית לפקח על ניהול נכסי ההקדש, למנות נאמנים או לפטרם, ולתת לנאמנים הוראות, מסורה בידיו של בית הדין.

אולם, חשוב להדגיש שלעיתים, אף בהקדש שנוסד כהקדש פרטי, תהיה לבית הדין סמכות לתת לנאמן הוראות. כך יהיה למשל, כאשר יוצר ההקדש אינו מסוגל עוד לתת לנאמן הוראות. היות ובאופן עקרוני, בית הדין הוא האחראי לניהול נכסי נזקקים, וכל מי שאינו מסוגל לעמוד על זכויותיו[24], והוא האחראי לקיום מוסדות דת, ולכל דבר שיש לציבור עניין בו [25], כאשר יוצרו של ההקדש הפרטי לא יהיה מסוגל עוד לתת הוראות, יעשה זאת בית הדין.

יש הסבורים, שאף כאשר יוצר ההקדש מוסר את ניהולו של ההקדש בידיו של נציג הציבור, יסיק מכך בית הדין שהיוצר העביר את סמכויות הניהול והפיקוח לנציגי הציבור.

בתי הדין אף קבעו, שכאשר פנה יוצר ההקדש לבית הדין, בבקשה למתן הוראות, או בבקשה להורות על פיטוריו של הנאמן, בית הדין לא יראה עצמו כמשולל סמכות להיעתר לבקשות, אלא יפרש את הבקשה כהענקת סמכויות הפיקוח על ההקדש לבית הדין, על ידי המבקש[26]. לפרשנות זו תהיה משמעות מרחיקת לכת, אף מעבר להיעתרות לבקשה הספציפית. שכן, מרגע שהעניק יוצר ההקדש לבית הדין את הסמכות לתת לנאמן הוראות, שוב לא יוכל ליטול מבית הדין את הסמכות. במילים אחרות, בעצם הבקשה, הופך יוצר ההקדש את ההקדש מהקדש פרטי להקדש ציבור.

(ג) גדולי הדור

לאחרונה, הובעה בבית הדין הרבני הגדול דעה, שלא הכל מסכימים לה, בעניין סמכותו של פוסק הדור להורות לנאמנים כיצד לנהוג[27].

השאלה התעוררה, אחר שבית דין אזורי הורה לנאמנים כיצד לנהוג, אך אלו נמנעו מלנהוג כפי שהורה להם בית הדין. משנתבעו למלא אחר הוראות בית הדין, טענו שפוסק חשוב, מן הגדולים שבדור, הורה להם לעכב את ביצוע פסק הדין, עד לבירור הנושא בפני בית הדין הרבני הגדול בירושלים. טענה זו נדחתה על ידי בית הדין האזורי בתוקף, תוך שהוא קובע שלא ייתכן שאותו פוסק הורה לנאמנים לנהוג בניגוד לדעת בית הדין האזורי, ואף ציין שבעצם העלאת הטענה יש משום פגיעה חמורה בכבודו של אותו פוסק. על פסק הדין, ערערו הנאמנים בפני בית הדין הרבני הגדול בירושלים. לאחר בירור העובדות, נוכח בית הדין הרבני הגדול שאמנם הורה אותו פוסק לנאמנים, כפי שטענו. אולם, בית הדין הרבני הגדול הכיר גם בסמכותו של אותו פוסק לתת לנאמנים הוראות, ואף קבע שהנאמנים חייבים היו להישמע להוראותיו.

היסוד לקביעה זו, מצוי בדבריו של הרא"ש[28], שאמר: "אפילו אם כונו להיות אפוטרופסים ולהפך בזכותו של יתום לאו כל כמינייהו למנות את עצמן, דדוקא דיינין שממונין בכל עיר ועיר או גדולי הדור, שהן אביהם של יתומים יש להם למנות אפוטרופוס ליתום ואם יראה שהם טובים ליתומים יכולים למנות עצמן אבל לא כל שלושה אנשים בעלמא"[29].

על יסוד דברי הרא"ש, הורה המהרשד"ם[30] ש"גדול העיר הוא מעצמו יכול לימנות עצמו אפוטרופוס". וב'כנסת הגדולה' נכתב: "מתשובה זו של הרא"ש ז"ל מוכח שלמנות אחד אפוטרופוס על היתומים צריך שיהיו דיינים שממונים בכל עיר ועיר או גדולי הדור ומכאן נפשט ספקו של מהרש"ח בתשובות סי' ל"ה שנסתפק אם בית דין של עיר אחת יכולים למנות אפוטרופוס על יתמי עיר אחרת, דודאי שאינם יכולים אם לא שהם גדולי הדור". [31]

מדברים אלו, הסיק בית הדין שלגדול הדור יש מעמד מיוחד בכל הנוגע למתן הוראות לנאמני הקדש, והרי הוא כ"אביהם של יתומים". משום כך פסק, שרשאי היה פוסק הדור להורות לנאמנים כיצד לפעול[32].

קביעה זו הוסברה בכך ש"בתי הדין נבחרו להיות שלוחים וממונים של הצבור והקהל בישראל לדאוג לאותם שבתוך הצבור שאינם יכולים או מצויים לדאוג לעצמם כיתומים קטנים חרשים, שוטים ועניים. חיובים אלו על בית הדין, אינם נובעים מכך שהצבור מינה אותם בפירוש בפועל לצרכים צבוריים אלו, אלא שעצם המנוי על בית דין לשפוט ולדון בכל דבר המשפט, מגלה את דעת ורצון הצבור, ש[רואה ב]הם חשובים ונאמנים להיות שלוחיו לעניינים הצבוריים הנ"ל"[33]. עקב כך, ניתן להסיק גם ש"גדולי ישראל הם אביהן של יתומים, למרות שלא נתמנו להיות כבית דין. וזאת, לאחר שהצבור והקהל רואים באותם חכמים גדולי התורה וההוראה, כגדולים שבדור, ממילא, דעתם של הצבור והקהל לראותם מתאימים וראויים להיות כאביהם של יתומים או עניים וכו'. והרי הם כממונים על עניני יתומים או עניים ויש להם הסמכות לקבוע ולטפל ולהתערב בענייניהם בין הם, בין אפוטרופסים שהם ימנו"[34].

מפסיקה זו עולה, שלגדול הדור יש סמכות להורות לנאמנים כיצד לנהל את נכסי ההקדש[35].

אולם, חשוב להעיר שפסיקה זו עומדת בסתירה לדברים שכתב מי שכיהן כרבה הראשי של ארץ ישראל והראשון לציון, הרב בן ציון מאיר חי עזיאל, בספרו 'שערי עזיאל'.

הרב עזיאל מביא את דברי הרא"ש, הרמ"א ומהרשד"ם שהובאו על ידי הרב שרמן, ואמנם לומד מהם שאף "גדולי הדור, אע"פ שאינם נבחרי הצבור לפי תפקידם או מעמדם, חשובים אפוטרופסי היתומים"[36]. אולם על כך הוא מעיר, שמ"מאמר הגמרא: רבן גמליאל ובית דינו אביהם של יתומים, מוכח שאפוטרופסות בית דין על נכסי יתומים קטנים מסורה לבית דין גדול וממונה, דומה לר"ג ובית דינו, ולא גדולי הדור שאינם ממונים, או ממונים שאינם גדולי הדור"[37].

5. הוראות בית המשפט - "לתת לנאמן הוראות"

סמכותו של בית המשפט לתת הוראות היא בלתי מוגבלת. בהקשר זה מן הראוי לדון בשאלה, האם רשאי בית המשפט להורות לנאמן בדרך שאסורה לו על פי חוק, כאשר סבור בית המשפט שפעולה בדרך זו נחוצה לטובת הגשמת מטרות ההקדש?

הוראה של בית המשפט לנאמן, כאשר קיימת מחלוקת בינו לבין צד שלישי, עלולה לפגוע במעמדו של בית המשפט כגורם אובייקטיבי, שאמור להכריע בין הצדדים ללא משוא פנים. לפיכך, נבקש לבחון, האם גם כאשר קיימת מחלוקת בין הנאמן לבין צד שלישי, יהיה בית המשפט רשאי לתת לנאמן הוראות.

(א) הוראות בניגוד לחוק

בתוספתא[38] נקבע, שאין האפוטרופוס רשאי למכור מקרקעין רחוקים של היתומים כדי לקנות בתמורתם מקרקעין קרובים, וכן אין הוא רשאי למכור מקרקעין שאיכותם גרועה כדי לקנות בתמורה מקרקעין שאיכותם טובה. הסיבה לכך היא, שעסקאות מסוג זה, על אף שעל פניהן נראות לטובת היתומים, עלולות הן לסכן את נכסיהם. למשל, ייתכן שיתברר שהמקרקעין שנקנו משועבדים[39]. במצב זה, רצונו של האפוטרופוס להיטיב עם היתומים, עלול לגרום להם הפסד. ניסוח מודרני של ההלכה, היה קובע שנאמן אינו רשאי לפעול בדרך שיש בה סיכון לנכסי הנאמנות.

אף על פי כן, קבעה התוספתא, שרשאי האפוטרופוס לבצע עסקאות מסוג זה, אחר שנטל רשות מבית הדין.

ראשונים רבים הסיקו מהלכה זו, שבית הדין רשאי להתיר לאפוטרופוס לנקוט בכל פעולה שאין הוא רשאי לבצעה[40], אם נוכח שהדבר דרוש לטובת היתומים[41].

בהתאם לכך נוכל להסיק, שבית הדין רשאי להורות לנאמן לפעול בכל דרך שתיראה לו, אף אם אין הוא רשאי לפעול כך, לפי חוק הנאמנות, אם נוכח שביצוע הפעולה דרוש לטובת ניהול נכסי ההקדש והגשמת מטרותיו.

(ב) הוראה לנאמן, במצב של סכסוך בינו לבין צד שלישי

כאשר קיים סכסוך בין הנאמן לבין צד שלישי, מתן ההוראות על ידי בית המשפט עלול ליצור מצב של ניגוד עניינים. מתן ההוראות מחייב את בית המשפט לשקול את טובת ההקדש בלבד. אולם, הצורך להכריע בסכסוך ללא משוא פנים, מחייב את בית המשפט להיות נייטרלי, וממילא, לא לשקול את טובת ההקדש בלבד, אלא גם את טובתו של הצד השלישי.

על בעיה זו עמד השופט קיסטר, בע"א 635/71, באומרו ש"קיים הבדל יסודי בין בקשה להוראות מצד כונס נכסים או נאמן אחר, לבין הליכים המוגשים על-ידי כונס נכסים או נאמן נגד צד אחר"[42]. לדבריו, "בית המשפט בסמכותו כמפקח על הפקידים, נותן להם הוראות בהסתמכו על אינפורמציה, אבל כאשר ישנה מחלוקת בין אותו ממונה לבין צד שלישי, שני הצדדים חייבים להיות שווים בפני בית המשפט".

בהתאם לכך הוא מסיק, שכאשר מתנהל סכסוך משפטי בין נאמן לבין צד שלישי, ובית המשפט נדרש להכריע בו, לא ישתמש בית המשפט בסמכותו לתת לנאמן הוראות.

ברע"א 3277/95 עמד השופט טל[43] על כך, שהמקור ל"הלכה" זו, מצוי כבר בדברים שכתב רבנו ניסים. בית הדין, מתוקף תפקידם כ"אביהם של יתומים", לא זו בלבד שרשאים למנות אפוטרופוס ליתומים, אלא גם, רשאים ליטול את תפקיד האפוטרופוס על עצמם[44]. למרות זאת, קבע רבנו ניסים[45], שכאשר "צריכים לחלוק או לטעון עם אחרים מחמת היתומים", עליהם למנות אפוטרופוס אחר, שיטען עבור היתומים, "כדי שלא יהיו נראין כעורכי הדיינין".

כלומר, כאשר מתנהל סכסוך בין האפוטרופוס לבין צד שלישי, על בית הדין להימנע מלעשות שימוש בסמכויות הקיימות לו מכוח היותו "אביהם של יתומים", ולא לטעון עבור היתומים. הסיבה לכך היא, שבדרך זו, הופך בית הדין למליץ יושר עבור אחד הצדדים, וממלא למעשה תפקיד של עורך דין, ובכך, זונח את תפקידו המסורתי כשופט ללא משוא פנים, ועובר על הדרכת חכמים - "אל תעש עצמך כעורכי הדיינים".

מכאן יש ללמוד, שכאשר מתנהל סכסוך בין הנאמן לבין צד שלישי, על בית הדין להימנע מלתת לנאמן הוראות, משום שבעשותו זאת, הרי הוא דואג לנכסי ההקדש, ושוב, אין הוא יכול למלא את תפקידו הטבעי, להכריע במחלוקת שבין הנאמן לצד שלישי.

אמנם, ניתן לפתור קושי זה, אם יקבע בחוק שהערכאה שבפניה מתנהל הסכסוך, לא תהא זו שנותנת לנאמן הוראות, בכל הנוגע לסכסוך.

6. הוראה "בסטייה מכתב ההקדש" - סיפוק צרכים

(א) סיפוק צרכי נהנה בסטייה מכתב ההקדש

כאשר נזקק נהנה או התלויים בו לסיפוק "צרכים חיוניים", רשאי בית המשפט "להתיר[46] לנאמן את השימוש בנכסי ההקדש", לשם סיפוק אותם צרכים, אף "בסטייה מכתב ההקדש".

התוספתא[47] דנה בעניינו של מי שביקש להבטיח שלאחר מותו יקבלו בניו כל שבוע שקל, אך לאחר מותו התברר, שפרנסת הבנים דורשת סך כפול מזה שביקש שינתן להם. השאלה שהתעוררה היא, האם עלינו להתחשב באומד דעתו של האב, שמן הסתם ביקש לזון את בניו כפי הראוי, ובהתאם לכך, להגדיל את הסכום שיינתן לבנים כל שבוע, או שמא עלינו לקיים את דברי האב כלשונם, ולא לתת לבנים אלא שקל לשבוע. התוספתא קובעת ש"נותנין להם סלע[48]". כלומר, אף שהאב ביקש לתת שקל, יינתן לבניו סלע, בסטייה מהוראתו המפורשת.

בתלמוד[49] נאמר, כי לא רק כאשר אמר האב "תנו שקל לבני", ההלכה היא שאם "ראוין ליתן להם סלע, נותנין להם סלע", אלא גם כאשר אמר האב "אל תתנו להם אלא שקל [לשבוע]", אם יש צורך בדבר, "נותנין להם סלע"[50]. על כך נשאלה השאלה: "הא קיימא לן כרבי מאיר, דאמר מצוה לקיים דברי המת?" והשיבו: "בהא מינח ניחא ליה; והא דאמר הכי, לזרוזינהו הוא דאתא". כלומר, הנחתנו היא, שהאב אינו מעוניין שבניו יגדלו מפונקים ויקנו לעצמם מותרות, ולכן צמצם את ההקצבה השבועית, אבל ברור שהוא מעוניין במילוי צורכיהם החיוניים של בניו. לכן, אין לראות בקביעה ש"נותנין להם סלע" סתירה להלכה הקובעת ש"מצווה לקיים דברי המת".

מניין לקוח הביטחון שאמנם האב ביקש לצמצם את ההקצבה כדי לזרז את בניו שידאגו לפרנסתם בכוחות עצמם, מבלי לפגוע במילוי צורכיהם החיוניים?

רש"י הסביר[51] שבעת שציוה האב לתת לבניו שקל לשבוע, אמנם היה די בסך זה לפרנסתם. אולם, עקב התייקרות מוצרי המזון, נוצר מצב שפרנסתם דורשת לכל הפחות סלע לשבוע. ההנחה שהאב לא התכוון אלא לזרז את בניו כדי שיתפרנסו בכוחות עצמם, יסודה בכך שבעת הציווי, היה אמנם די בשקל לפרנסתם השבועית של הבנים. לכן, הגיוני להניח שאם היה האב יודע שיתייקרו המזונות ויצטרכו בניו לסלע לצורך פרנסתם השבועית, לא היה מורה לתת להם שקל בלבד[52].

לפי הסבר זה ניתן להסיק שלא ניתן להורות על חלוקת נכסי האב בסטייה מדבריו המפורשים, אם התנאים שהיו בעת שציוה לתת לבניו שקל לשבוע לא השתנו[53].

אולם רבנו מאיר הלוי [=רמ"ה] ותלמידי רבנו יונה[54] אינם סבורים כך. לדעתם, גם אם יכולים הבנים להתפרנס בדוחק משקל, הנחה פשוטה היא, שאין אב מעוניין "שיעמדו בניו בדוחק". לכן, גם אם לא השתנו התנאים, רשאים אנו להניח שכאשר אמר "תנו שקל לבני", לא התכוון אלא "לזרוזינהו". מדבריהם עולה, שגם אם לא השתנו התנאים שהיו בעת ציוויו של האב, ניתן להורות על סיפוק צרכים בסטייה מדבריו המפורשים.

להלכה, נפסק ש"שכיב מרע שאמר תנו לבני שקל בכל שבת, או שאמר אל תתנו להם אלא שקל, ונמצא שאינו מספיק להם אלא סלע בכל שבת, נותנים להם כל צרכן, שלא נתכוון זה להרעיב את בניו אלא לזרז אותם, שמא ירוויחו בהוצאה[55] יותר מדאי[56]".

כיון שאין הרמב"ם וה'שולחן ערוך' מבחינים בין מצב שבו שקל לשבוע אינו מספיק לפרנסת הבנים מחמת עליית מחירים, לבין מצב שבו לא היה סכום זה מספיק לפרנסתם מעולם, ניתן להסיק שהתקבל פירושם של הרמ"ה ותלמידי רבנו יונה[57].

ברם, חשוב להדגיש, שהלכת התוספתא עוסקת במי שביקש שישתמשו בנכסיו לסיפוק צורכיהם של בניו. לכן, ניתן להשתמש בנכסים, אף בסטייה מהוראותיו של האב, לשם סיפוק צרכי הבנים, שהוא למעשה "מטרת ההקדש". האם כך יהיה הדין גם כאשר סיפוק הצרכים אינו עולה בקנה אחד עם מטרות ההקדש? נראה שהתשובה תהיה שלילית. הקביעה שרשאי בית הדין להורות על סיפוק צרכיו של נהנה, אף בסטייה מהוראותיו של יוצר ההקדש, יסודה בהנחה שגם סיפוק צרכיו החיוניים של הנהנה הוא ממטרות ההקדש. לכן, אם סיפוק הצרכים של הנהנה אינה עולה בקנה אחד עם מטרות ההקדש, לא יורה בית הדין על סיפוק צרכים מנכסי ההקדש. על דרך משל, מי שהקדיש מנכסיו לטובת מתן מלגת לימודים לתלמידים מצטיינים, לא ניתן יהיה להשתמש בכספים שהקדיש לטובת סיפוק צורכיהם החיוניים של תלמידים אלו, שכן כוונת המקדיש לא הייתה לפרנס עניים, אלא לעודד הצטיינות בלימודים.

(ב) הקדש קרן לפירותיה

במקרים רבים, מקדיש אדם סך מסוים, או נכס, על מנת שמפירותיו ייהנו הנהנים. במקרים אלו תישאל השאלה, האם רשאי בית המשפט להורות על סיפוק צורכיהם של הנהנים, בסטייה מהוראותיו של המקדיש, אף על חשבון פגיעה בקרן?

בשאלה זו דן המהרי"ט בשני מקומות, אך לא הגיע בשניהם לאותה מסקנה. במקום אחד[58] כתב, שכאשר הקדיש אדם קרן לפירותיה, לטובת עניים שאינם מסוימים, אין לספק את צורכיהם על חשבון הקרן.

את הקביעה הוא מסביר בשתי דרכים. לפי הדרך הראשונה, כאשר ההקדש נועד לטובת עניים מסוימים, ההנחה היא, שהמקדיש חפץ בטובתם של אותם עניים. לפיכך, כשם שלמדנו שניתן לתת לבניו של אדם, על חשבון הקרן, כאשר הסך שהקציב להם אינו מספק, כך גם, ניתן לתת לאותם עניים לשם סיפוק צורכיהם החיוניים, אף על חשבון הקרן. אולם, כאשר העניים אינם מסוימים, יש להניח שכוונת המקדיש היא בעיקר, להבטיח שתקוים מצווה בממונו, לעד. לכן, אין לפגוע בקרן, אף לשם סיפוק צורכיהם החיוניים של הנהנים.

לפי הדרך השניה, בניו של אדם זכאים, באופן עקרוני, לרשת את כל נכסיו. הסיבה לכך שלמעשה, אין נותנים את כל הנכסים לבנים בבת אחת היא, משום ש"מצווה לקיים דברי המת". לכן, רשאים אנו להניח שההקצבה השבועית נועדה "לזרוזינהו", וממילא, כאשר קיים צורך אמיתי להשתמש בנכסים לשם סיפוק צורכיהם החיוניים של הבנים, יש לספק את אותם צרכים גם על חשבון הקרן, שכאמור, מעיקר הדין, אף היא רכושם של הבנים. בהתאם לכך, כאשר ההקדש נועד לטובת עניים, אין לתת להם מן הקרן, אף לשם סיפוק צורכיהם החיוניים, משום שהם מעולם לא זכו בקרן.

ההבדל בין ההסברים יבוא לידי ביטוי בהקדש לטובת עניים מסוימים. לפי ההסבר הראשון, נראה שניתן יהיה לספק את צורכיהם החיוניים של העניים על חשבון הקרן. לפי ההסבר השני, נראה שלא ניתן יהיה לעשות כן.

בניגוד גמור לכך, כתב המהרי"ט במקום אחר[59], שלמעשה, זכותם של העניים ברווחים, מקנה להם זכות מסוימת אף בקרן. לכן, אם לא ניתן לספק את צורכי העניים מהרווחים, יספקו את הצרכים מן הקרן. לפי הסבר זה, אין מקום להבחין בין הקדש לטובת עניים מסוימים להקדש לטובת עניים שאינם מסוימים. בכל מקרה, ניתן יהיה לספק את צורכי העניים, על חשבון הקרן[60].

רבי עקיבא איגר[61] הכריע, שכאשר ההקדש נועד לטובת עניים מסוימים, אין לספק את צורכיהם על חשבון הקרן[62].

(ג) סיפוק צרכים על חשבון נהנים אחרים

כאשר ההקדש הוא לטובת נהנים אחדים, עלול סיפוק צרכיו החיוניים של אחד מהם לפגוע בזכויותיהם של הנהנים האחרים. אף-על-פי כן, הסיק שלמה כרם[63] שמלשון החוק עולה, שגם במקרה זה, יהיה בית המשפט רשאי להורות על סיפוק צרכיו של נהנה.

התוספתא דלעיל[64], דנה כאמור באדם שביקש להבטיח שבניו יקבלו כל שבוע די מחסורם, על ידי הקצבה שבועית של שקל לשבוע, ונמצא שההקצבה אינה מספקת לכך. בהמשכה, דנה התוספתא במי שהקציב לבניו שקל לשבוע, וקבע שאם יישארו אחר מות הבנים נכסים שלא השתמשו בהם, הם יועברו לאחרים, שאינם בניו. במקרה זה, נאמר בתוספתא, הבנים לא יקבלו אלא שקל לשבוע, גם אם אין בהקצבה זו כדי לספק את צורכיהם[65].

רש"י הסביר את הדין בנימוק "שאין לנו להפסיד את הבאים אחריהם, והואיל ועשה את האחרים יורשים אחריהם, ודאי דווקא שקל קאמר, כדי שתפול ירושה אחריהם לאותן אחרים"[66]. מכאן נראה להסיק שבדרך כלל, אין דעתו של יוצר נאמנות או הקדש נוחה מסיפוק צרכיו של נהנה, על חשבון נהנים אחרים. על כן, לא יסופקו צרכיו של נהנה על חשבון נהנים אחרים, גם אם אלו צרכים חיוניים.

(ד) "הצרכים החיוניים"

בבואנו לדון בהגדרת צרכיו החיוניים של נהנה, יש להקדים ולשאול, האם "צרכים חיוניים" הוא מושג אובייקטיבי, שיש לו משמעות אחידה לכל אדם, בכל מעמד, או שמא הוא מקבל הגדרה שונה על ידי אנשים שונים בעלי מעמד שונה. ייתכן שצרכים שאדם אמיד ומכובד יראה בהם צרכים חיוניים ביותר, ייחשבו על ידי אדם פשוט שהכנסתו אינה גבוהה למותרות.

את דברי התוספתא הנזכרת[67] בעניין האומר "תנו שקל לבני בשבת", הסביר הרמ"ה[68] באופן הבא: למעשה, יכולים הבנים להתפרנס בדוחק משקל, כי שקל "אינו מספיק להם לפי כבודו (=של האב)". אף על פי כן, נפסק[69] שיתנו לבנים סלע, ולא שקל.

לפי פירוש זה, נראה שהגדרת הצרכים החיוניים, אינה אחידה לכל אדם, ומשמעותה - סיפוק צרכים באופן ראוי, לפי כבודו ומעמדו של הנהנה.

ה'שולחן ערוך' פסק ש"שכיב מרע שאמר תנו לבני שקל בכל שבת, או שאמר אל תתנו להם אלא שקל, ונמצא שאינו מספיק להם אלא סלע בכל שבת, נותנים להם כל צרכן שלא נתכוון זה להרעיב את בניו"[70]. מלשון זו משמע שרק אם קצבה של שקל לשבוע תגרום להרעבת הבנים, נוכל לטעון שמן הסתם לא לכך התכוון האב, ולכן, נוכל לתת להם יותר מכפי שהקציב להם. מכאן, שה'שולחן ערוך' אינו מקבל את הסברו של הרמ"ה[71].

לכן נוכל להסיק, שהגדרת הצרכים החיוניים היא אובייקטיבית, ויש לה משמעות אחידה לכל אדם, בכל מעמד. הצרכים החיוניים הם אלו שנחשבים כחיוניים לכל, בין לאדם חשוב ועשיר, ובין לאדם פשוט ודל אמצעים.

7. סיכום

חוק הנאמנות מעניק אמנם לבית המשפט את הסמכות לתת לנאמן הוראות, אך אינו מחייב את הנאמן להתייעץ עם בית המשפט, אף לא כאשר ביצוען של הפעולות אותן בדעתו לבצע, עלול לסכן את נכסי ההקדש. מצאנו שחובה כזו קיימת במשפט העברי, ולה אף השלכה על מידת אחריותו של הנאמן. לאמור: על הנאמן להתייעץ עם בית הדין לפני ביצוע של פעולה שיש בה כדי לסכן את נכסי ההקדש. פעל הנאמן בהתאם להוראות בית הדין, לא יישא באחריות בגין נזק או הפסד שנגרם בעטיה של הפעולה.

מתן ההוראות לנאמן, מצוי בסמכותו הבלעדית של בי המשפט. גם כאן, שונה היא עמדתו של המשפט העברי, המבחין לעניין זה בין הקדש פרטי להקדש ציבור. בהקדש פרטי, הסמכות הבלעדית לתת לנאמן הוראות, מצויה בידיו של יוצר ההקדש. כאשר אין בידיו של יוצר ההקדש לתת לנאמן הוראות, תועבר הסמכות לבית הדין. בהקדש ציבור, היינו, הקדש שהיוזמה ליצירתו באה מן הציבור או נציגיו, או שהפיקוח עליו נמסר בידיו של בית הדין, הסמכות הבלעדית למתן הוראות היא של בית הדין.

מפסק דין שניתן לאחרונה בבית הדין הרבני הגדול למדנו, שיש הסבורים שאף למי שקנה מעמד של "גדול הדור", סמכות לתת לנאמן של ההקדש הוראות, אם כי, לדעה זו, לא ברור כיצד יש לנהוג, מקום שהוראותיו של "גדול הדור" עומדות בסתירה להוראותיו של בית הדין.

הפעלת סמכותו של בית המשפט לתת לנאמן הוראות היא בגדר רשות. בית המשפט רשאי לתת לנאמן הוראות, אך אינו חייב לעשות כן. שונה היא עמדת המשפט העברי, הרואה בבית הדין אחראי להגשמתן של מטרות ההקדש, ולפיכך, קובע שהפעלת סמכות בית הדין לתת לנאמן הוראות, חובה היא, אם אמנם נוכח בית הדין שטובת הנאמנות מחייבת את הפעלת הסמכות.

בנוגע לגבולות הסמכות, מצאנו שהמשפט העברי מעניק לבית הדין סמכות רחבה ביותר, הכוללת גם מתן הוראות בניגוד לדין המחייב את הנאמן.

המקרה היחיד בו ראוי לבית הדין להימנע מהפעלת הסמכות הוא, כאשר מתנהל סכסוך בין הנאמן לבין צד שלישי. במקרה זה, תיסוג הסמכות לתת לנאמן הוראות, בפני חובת בית הדין לשפוט ללא משוא פנים, מבלי לעשות עצמו כ"עורכי הדיינין". ייתכן וניתן יהיה לפתור מצב זה, על ידי העברת הסמכות לתת לנאמן הוראות, לערכאה שאינה עוסקת בסכסוך.

בסעיף קטן (ב) נקבע ש"בית המשפט רשאי, אף בסטייה מכתב ההקדש, להתיר לנאמן את השימוש בנכסי ההקדש לסיפוק הצרכים החיוניים של נהנה או של התלויים בו". מלשון החוק קשה להסיק, האם היתר זה יינתן דווקא כאשר סיפוק הצרכים עולה בקנה אחד עם קיום מטרות ההקדש, לפי אומד דעתו של יוצרו, או שמא יינתן ההיתר, אף שסיפוק צרכיו של הנהנה אינו עולה בקנה אחד עם קיום מטרות ההקדש.

הדין העברי אינו מעניק לבית הדין את הסמכות להורות לנאמן לפעול בניגוד למטרות ההקדש, כל עוד אין אלו מטרות פסולות. אמנם, בית הדין אכן יורה לנאמן לספק את צרכיו החיוניים של נהנה, אם הדבר עולה בקנה אחד עם קיום מטרות ההקדש, אף שההוראה היא בסטייה מדבריו המפורשים של יוצר ההקדש.

כאשר הוקדשה קרן לפירותיה, עמדת רוב הפוסקים היא, שניתן יהיה לספק את צרכיו החיוניים של נהנה על חשבון פירות נכסי ההקדש, אך לא ניתן יהיה להורות על סיפוק צרכים, על חשבון הקרן.

לדעת שלמה כרם, בית המשפט רשאי להתיר לנאמן את השימוש בנכסי ההקדש לסיפוק הצרכים החיוניים של נהנה, אף כשהדבר בא על חשבון זכויותיהם של נהנים אחרים. קביעה זו אינה מקובלת על המשפט העברי, הגורס שכאשר יש להקדש נהנים אחדים, לא ישתמשו בנכסי ההקדש לשם סיפוק צרכיו של נהנה, אם הדבר יבוא על חשבונם של נהנים אחרים.

לבסוף, ביקשנו להגדיר מה הם "צרכים חיוניים", שלשם סיפוקם רשאי בית הדין להורות לנאמן להשתמש בנכסי ההקדש, בסטייה מכתב ההקדש. מצאנו שלפי המשפט העברי, יש לתת למושג "צרכים חיוניים" פרשנות אובייקטיבית, לפיה, "צרכים חיוניים" הם צרכים הדרושים לקיומו של כל אדם, בין אם הוא עשיר ומכובד, ובין אם הוא אדם פשוט ודל.

8. הצעת ניסוח לפי המשפט העברי

19. (א) יוצרו של הקדש פרטי, רשאי לתת לנאמן הוראות בכל הנוגע למילוי תפקידו, וכל הוראה אחרת שתיראה לו לניהול היעיל של ההקדש.

(ב) בהקדש ציבור, הסמכות האמורה בס"'ק (א), תהיה של בית הדין.

(ג) על נאמן של הקדש ציבור לפנות לבית הדין בבקשה למתן הוראות, כל אימת שביצוע פעולה אותה בדעתו לבצע, עלול לסכן את נכסי ההקדש; פעל בהתאם להוראות בית המשפט, לא ישא באחריות על הפסד או נזק שנגרם בעטיה של הפעולה.

(ד) בית המשפט ייתן לנאמן הוראות בכל הנוגע למילוי תפקידו, וכל הוראה אחרת שתיראה לו לניהול היעיל של ההקדש, במידה וראה שהדבר נדרש לטובת ניהול ראוי של נכסי ההקדש, והגשמת מטרותיו.

(ה) בית המשפט רשאי, אף בסטייה מכתב ההקדש, להתיר לנאמן את השימוש בנכסי ההקדש לסיפוק הצרכים החיוניים של נהנה, בהתאם לאומד דעתו של יוצר ההקדש.

(ו) על אף האמור בס"ק (ה), כאשר הוקדשה קרן לפירותיה, לא יתיר בית המשפט את השימוש בנכסי ההקדש לסיפוק צרכיו החיוניים של נהנה, על חשבון הקרן.