חוק הנאמנות, סעיף 29

חובת דיווח ומתן מידע

29. (א) נאמן של הקדש ציבורי חייב להגיש לרשם דין וחשבון על עניני ההקדש במועד ובדרך שקבע שר המשפטים; הדין וחשבון יכיל את הפרטים שקבע השר, אם דרך כלל ואם לסוגים של הקדשות ציבוריים.

(ב) הנאמן חייב למסור לרשם, לפי דרישתו, מידע והעתקי מסמכים בכל הנוגע לעניני ההקדש.

(ג) סעיף 7 (ב) לא יחול על הקדש ציבורי.

תוכן העניינים

1. מבוא

2. "הקדש ציבורי"

עמדת החוק

עמדת המשפט העברי

3. חובת דיווח ומתן מידע - "נאמן של הקדש ציבורי חייב להגיש... דין וחשבון"

(א) כללי

(ב) דו"ח מסכם

5. פרטי הדין וחשבון - "הדין וחשבון יכיל את הפרטים..."

(א) דין וחשבון מפורט או כללי

(ב) ביקורת חשבונות

(ג) הצגת קבלות

6. דיווח לאחרים - "סעיף 7(ב) לא יחול על הקדש ציבורי"

7. סיכום

8. הצעת ניסוח לפי המשפט העברי

1. מבוא

בסעיף 7(ב), קבע המחוקק שהנאמן חייב "לנהל חשבונות בכל עניני הנאמנות", וכן שהוא "חייב לתת לנהנים דין וחשבון על עניני הנאמנות אחת לשנה, ובגמר כהונתו, ולמסור להם ידיעות נוספות, לפי דרישתם הסבירה".

הוראה דומה קובע המחוקק בסעיף 29, לעניין נאמן של הקדש ציבורי, אלא שכאן, מחמיר המחוקק בחובה המוטלת על הנאמן, בכך שהוא מגדיר את הפרטים שייכללו בדין וחשבון ("הדין וחשבון יכיל את הפרטים שקבע השר אם בדרך כלל, ואם לסוגים של הקדשות ציבוריים").

כמו כן, בניגוד לנאמן רגיל החייב למסור לנהנים מידע, "לפי דרישתם הסבירה", לפי הוראת המחוקק בסעיף 7(ב), נאמן של הקדש ציבורי, חייב לרשם ההקדשות מידע, בכל עת שידרוש זאת. לא זו בלבד, אלא שבהקדש ציבורי, הנאמן חייב לא רק למסור מידע, אלא גם למסור "העתקי מסמכים בכל הנוגע לעניני ההקדש".

מכלל הדברים עולה שהדרישה לנקיון כפיים מוכח, חמורה אצל נאמן של הקדש ציבורי מאשר אצל נאמן בנאמנות למטרות פרטיות או בהקדש לטובת מטרות שאינן ציבוריות.

נראה שהסיבה לכך היא, שמי ששולט בנכסים שיש לציבור זכויות בהם, צריך להקפיד על נקיון כפיים כי אם יגרום הפסד לנכסים שבידיו, אין הוא פוגע ביחיד אלא ברבים. הציבור בוחן בקפידה את מי שאמור לשמור על זכויותיו, ולכן, עליו להקפיד לא רק על נקיון כפיים, אלא גם על נקיון כפיים מוכח.

הדרישה לניקיון כפיים מוכח קשה ביותר. אף על משה רבנו מסופר במדרש[1] שהביטו אחריו ואמרו: "אדם ששלט על מלאכת המשכן אין אתה מבקש שיהא עשיר?"[2].

זאת ועוד, ממקורות רבים עולה, שהמשפט העברי מחשיב את ממונם של הרבים, יותר משהוא מחשיב את ממון היחיד, ויש שהוא משוה בין נזק הנגרם לנכסי הרבים, לפקוח נפש[3].

אמנם, בדיוננו בסעיף 7, עמדנו על כך שעצם הדרישה מן הנאמן, לתת דין וחשבון על עניני ההקדש, יש בה כדי לערער על נאמנותו. בכך, פועלת למעשה ההוראה המחייבת נאמן של הקדש ציבורי להגיש דין וחשבון על עניני ההקדש, נגד המגמה לבסס את אמינותו של הנאמן של הקדש ציבורי, בעיני הציבור. לפיכך, נבקש לבחון האם לפי המשפט העברי, יש לחייב נאמן של הקדש ציבורי להגיש דין וחשבון על עניני ההקדש, למרות הפגיעה שהוראה זו גורמת, לאמינותו בעיני הציבור, או שמא, המשפט העברי מבכר להימנע מלחייב נאמן של הקדש ציבורי להגיש דין וחשבון, כדי שלא לפגוע במעמדו ובאמינותו בעיני הציבור.

את קביעת הדרך להגשת הדין וחשבון, משאיר המחוקק בידי שר המשפטים, הן לעניין מועד הגשת הדין וחשבון, הן לעניין דרך הגשתו, והן לעניין הגדרת הפרטים שהוא צריך לכלול בתוכו. נבחן, מהו המועד הראוי להגשת הדין וחשבון, לפי המשפט העברי, ואלו פרטים יש לכלול בו.

בסעיף קטן (ג), נקבע שסעיף 7(ב) לא יחול על הקדש ציבורי. משמעות קביעה זו היא, שנאמן של הקדש ציבורי חייב להגיש את הדין וחשבון לרשם ההקדשות בלבד, ולא לנהנים. נבקש לעמוד על הסיבה שהביאה את המחוקק לקבוע כך, ולבחון, האם היה המשפט העברי ער לסיבה זו, ובעקבות זאת, האם גם לפיו, אין נאמן של הקדש ציבורי חייב להגיש את הדין וחשבון לנהנים.

לבסוף, נבחן, האם ניתן להטיל על נאמן של הקדש ציבורי שבועה שלא הפר חובה, כפי שניתן להטיל על נאמן של הקדש שאינו ציבורי[4].

2. "הקדש ציבורי"

עמדת החוק

בחוק, לא קיימת הגדרה ברורה ל"הקדש ציבורי". עם זאת, מסעיף 32(3) לחוק ניתן ללמוד, שהקדש ציבורי הוא הקדש שנועד למטרות "חינוך, תרבות, דת, מדע, אמנות, סעד, בריאות, ספורט או מטרה ציבורית אחרת.

שלמה כרם סבור, ש"באשר לחוק הנאמנות, משמעו של המונח "ציבורי" הוא, שאין איש או גוף מסוים אחר שהוא הנהנה ממימוש אותה מטרה"[5].

אם נקבל את פרשנותו, נוכל אם כן לקבוע שני תנאים להגדרתו של הקדש כ"הקדש ציבורי":

א.     הקדש לתועלת הציבור

ב.      הקדש שאין לו נהנה מסוים, או נהנים מסוימים.

עמדת המשפט העברי

עיון במקורות המשפט העברי, כפי שניווכח להלן, יוכיח שההבחנה בין הקדש פרטי, להקדש ציבורי מוצדקת, אם כי, הגדרתו של המשפט העברי ל"הקדש ציבורי" שונה במקצת. הקדש ציבורי, ככל הקדש, נועד לשם קידומן של מטרות שלציבור עניין בהן. אולם, ייחודו הוא, שנכסיו הם נכסי הציבור. הקדש כזה, אינו חייב להיות לטובת נהנים שאינם מסוימים. לפי הגדרה זו, מי שהקדיש נכסיו למטרות צדקה, לא יצר "הקדש ציבורי", אלא הקדש פרטי, הואיל ונכסי ההקדש אינם נכסי הציבור. מנגד, אם נאספו כספים מהציבור, לשם הטסת חולה לניתוח דחוף בחו"ל, על דרך משל, ההקדש שנוצר הוא "הקדש ציבורי", על אף שהוא נועד לטובתו של נהנה מסוים. על הקדש זה יחולו ההוראות המיוחדות המפורטות בפרק ג' של החוק.

3. חובת דיווח ומתן מידע - "נאמן של הקדש ציבורי חייב להגיש... דין וחשבון"

בדיוננו לסעיף 7 לחוק, עמדנו על כך שמן המקורות הקדומים של המשפט העברי קשה למצוא יסוד לחובתו של נאמן להגיש דין וחשבון, אף כאשר ההקדש נועד לשם הגשמתן של מטרות שלציבור יש תועלת בהגשמתן. עם זאת, היות ולא נשללה מעולם האפשרות לחייב נאמני הקדש במסירת דין וחשבון, נתקנו בתקופות מאוחרות יותר תקנות, שאכן חייבו את הנאמנים בהגשת דין וחשבון לבית הדין.

אולם, בנוגע לחובתו של נאמן של הקדש ציבורי להגיש דין וחשבון, מוצאים אנו בברייתא עמדה נחרצת, השוללת את הטלת החובה. עם זאת, כפי שניווכח להלן, לדעת חלק מן הפוסקים, עמדה זו נוגעת בעיקר לחובה להגיש דו"ח ביניים, ולא לחובה להגיש דו"ח מסכם.

(א) כללי

וכך נאמר בברייתא: "אין מחשבין בצדקה עם גבאי צדקה, ולא בהקדש עם הגזברין, ואף על פי שאין ראיה לדבר, [יש] זכר לדבר, שנאמר: 'ולא יחשבו את האנשים אשר יתנו את הכסף על ידם לתת לעושי המלאכה כי באמונה הם עושים'[6]"[7].

מן הברייתא עולה, שהלימוד מן הפסוק בספר מלכים, אינו "ראיה לדבר", אלא "זכר לדבר". הסיבה לכך, לפי רש"י[8] היא, שהפסוק עוסק בגזברי הקדש, שאינם עוסקים רק באיסוף כספים, אלא גם בהעסקת פועלים למטרות ההקדש. מאחר שישנן מלאכות מרובות, ופועלים רבים, "בעלמא בעל הבית טרוד בפועליו הוא, ואינשי [=ושוכח][9]". לכן, החובה להגיש דין וחשבון על כל פעולה, כרוכה בהשקעה של זמן רב ומאמצים לא מבוטלים. זו הסיבה לכך ש"אין מחשבין עם הגזברין". ממילא, לא ניתן להוכיח מן הפסוק, שגם גבאי צדקה, שכל תפקידם מתמצה באיסוף הכספים וחלוקתם לנזקקים, יהיו פטורים מהגשת דין וחשבון. לכן, בנוגע לחובת הגבאים להגיש דין וחשבון, אין הפסוק בגדר "ראיה לדבר", אלא בגדר "זכר לדבר".

מדבריו למדנו שהסיבה לכך שלא נדרש מגזברי הקדש להגיש דין וחשבון על מעשיהם היא, שהדבר קשה מבחינה טכנית, כי אין הם מסוגלים לזכור מי הפועלים שהועסקו על ידם, לשם מה הם הועסקו, וכמה שולם להם[10].

לפי זה, אפשר שיש להבחין בין הדין בזמנם של חכמי התלמוד, לדין בימנו. בזמנם של חכמי התלמוד, תיעוד כל פעולה בנכסי ההקדש, שמירת כל קבלה על כל הוצאה או הכנסה, ושמירת כל מסמך הקשור לניהול נכסי ההקדש הייתה כמעט בלתי אפשרית. אבל בזמננו, שמירת קבלות ומסמכים בכל הנוגע לניהול נכסי ההקדש, אינה מסובכת, ולכן, אפשר שגם רש"י יודה שבימנו, יש לדרוש מנאמניו של הקדש ציבורי להגיש דין וחשבון[11].

אבל, לדעתם של בעלי התוספות[12], הסיבה לכך שגזברי ההקדש היו פטורים מן החובה להגיש דין וחשבון, שונה. לדבריהם, גזברי ההקדש שעליהם דובר בפסוק, "היו צדיקים גמורים". לכן, אין להביא מן הפסוק ראיה לכך שגזבר הקדש שבזמן התלמוד, פטור מן החובה להגיש דין וחשבון, אלא לכל היותר, יש "זכר לדבר".

מדבריהם עולה, שהסיבה לכך שעל גזברי ההקדש לא הוטלה חובה להגיש דין וחשבון על מעשיהם היא, שיש לראות בהם אנשים נאמנים וצדיקים, שאינם מועלים בנכסי ההקדש. הטלת החובה להגיש דין וחשבון מעידה על כך שהנאמן אינו אמין בעיני הציבור. לדעת בעלי התוספות, משמעות הקביעה ש"אין מחשבין בצדקה עם גבאי צדקה, ולא בהקדש עם הגזברין" היא, שלא ראוי לפגוע באמינותו ובשמו הטוב של הנאמן, על ידי הטלת החובה להגיש דין וחשבון[13].

דברים דומים כותב הרד"ק[14], בפירושו לפסוק הנזכר: "ולא יחשבו את האנשים - מכאן אמרו רבותנו ז"ל, שאין מחשבין עם גבאי צדקה כי כשממנין אנשים על הצדקה אנשים נאותין ממנין ואין מחשבין עמהם שאין חושדין בכשרים". מפירושו משמע שהאמון שניתן לגבאי או לגזבר נובע מן ההנחה שכשהציבור ממנה גבאי או גזבר הוא ממנה "אנשים נאותין", המוחזקים ככשרים ומהימנים.

מדברים אלו נוכל ללמוד, שנאמני הקדש ציבורי מוחזקים כאנשים אמינים, שימלאו את תפקידם כהלכה, ולא ימעלו בנכסי ההקדש. לכן, אין לדרוש מהם להגיש דין וחשבון.

מדברי הרמ"ה[15] עולה גישה מחמירה יותר, לפיה, הפטור מחובת הגשת דין וחשבון קיים "דווקא היכא דמתחזקי בהימנותא [=במקום שמוחזקים כנאמנים], אבל היכא דלא מתחזקי בהימנותא, מסתמא מחשבין". מדבריו עולה שלא די בעצם העובדה שהגבאי או הגזבר מונה לתפקידו על ידי הציבור, כדי לפוטרו מהגשת דין וחשבון. רק אם מוחזק הגבאי או הגזבר בפועל, כאדם מהימן, אין לדרוש ממנו להגיש דין וחשבון. על נאמנים אחרים, "דלא מתחזקי בהימנותא", תוטל החובה להגיש דין וחשבון[16].

רלב"ג[17] סבר שהאמון שניתן לגבאי צדקה וגזברי הקדש אינו נובע מאישיותם, אלא מן המטרות הנעלות של ההקדש. וזו לשונו: "ולא יחשבו עמהם... כי בודאי באמונה הם עושים כי הקדש מבדל בדילי אינשי מיניה [=אנשים מתרחקים ממנו (מלמעול בו)]"[18].

מדברים אלו ניתן להסיק שתי מסקנות:

א.            אין לתת אמון מוחלט בנאמן של הקדש ציבורי, שלא נועד לצורך גבוה, או לצרכי צדקה[19]. כי קיים חשש שהנאמנים לא יירתעו מלפגוע בנכסי הקדש מסוג זה.

ב.             כאשר ההקדש הציבורי נועד לטובת בית המקדש או צדקה, יש לתת אמון בכל נאמן, אף שלא מונה לתפקידו על ידי הציבור[20].

ה'שולחן ערוך'[21] פסק ש"אין מחשבין בצדקה עם גבאי צדקה, ולא בהקדש עם הגזברים". הרמ"א[22], הוסיף על דבריו: "ומכל מקום כדי שיהיו נקיים מה' ומישראל, טוב להם ליתן חשבון"[23].

רבי יעקב וויל[24] סייג הלכה זו, כשקבע ש"אם לא נתמנה מדעת הציבור, אלא על ידי השררה או בחזקה ובאלמות כגון שאימתו מוטלת על הבריות ואין אדם רשאי לדבר ולהתריס נגדו ולמחות בידו אז פשיטא שצריך לעשות חשבון. ואפילו אם נתמנה מדעת הציבור וברצונם, אם קוראים עליו תגר שלא נהג כשורה וחושדין אותו ששלח יד בממון הצבור שלא כדין בדבר שראוי להסתפק בו לפי ראות עיני הדיין אז פשיטא שצריך לעשות חשבון"[25]. מדבריו נראה שהאמון בעוסקים בנכסי הציבור אינו נתון אלא לנאמן שנתמנה על ידי הציבור או נציגיו[26], שחזקה עליו שהוא אדם מהימן וכשר[27].

עוד ניתן ללמוד מדבריו, שאין הנאמן נדרש להגיש דין וחשבון בכל עת שיבוא אדם לערער על פעולותיו, או על יושרו. רק כאשר הציבור או נציגיו "קוראים עליו תגר", הוא מחויב להגיש דין וחשבון על עניני ההקדש[28].

בעל שו"ת עבודת הגרשוני[29] חידש, שגם אם לא קרא הציבור תגר על הגבאי בפועל, אך נודעה לבית הדין סיבה שמחמתה יש לערער על האמון שנתן בו הציבור, רשאי בית הדין לקבוע שאילו היה הציבור יודע על כך, לא היה נותן אמונו בגבאי, ולכן, האמון שניתן לו הוא אמון שניתן בטעות. במקרה זה, לא יהא עוד דינו של הגבאי כדין נאמן הזוכה לאמונו של הציבור.

אחרים, נימקו את הפטור בכך שהגזברים או הגבאים שנתמנו על הציבור היו מוכרים כאנשים כשרים ומהימנים, או שחזקתם ככאלה, היות והציבור אינו ממנה אלא אנשים כשרים ומהימנים. לפי נימוק זה, ברור שיהא עלינו לחייב כל נאמן של הקדש ציבורי בהגשת דין וחשבון, אם הוא לא נאמן שנתמנה על ידי הציבור.

על כל האמור עד כה, יש להוסיף שלדעת בעל 'ערוך השולחן'[30], אם נאמן של הקדש ציבורי מקבל שכר על מילוי תפקידו, הוא חייב להגיש דין וחשבון על פעולותיו בנכסי ההקדש[31].

(ב) דו"ח מסכם

בסעיף 7, הבחין המחוקק בין הגשת דין וחשבון "אחת לשנה", ובין הגשת דין וחשבון "בגמר כהונתו" של הנאמן.

סעיף 29 אינו עושה הבחנה כזו, אלא קובע באופן כללי, שעל נאמנו של הקדש ציבורי להגיש דין וחשבון "במועד... שקבע שר המשפטים".

בפרק הקודם עמדנו על כך שנאמניו של הקדש ציבורי, לפי המשפט העברי, אינם נדרשים בדרך כלל להגיש דין וחשבון. עם זאת, יש מן הפוסקים שצמצמו קביעה זו, בקבעם שהאמון שניתן לנאמן מאת הציבור, מועיל לו רק כל עוד הוא מכהן בתפקידו כנאמן.

כך עולה לכאורה, מדבריו של מהר"ם מרוטנבורג, המובאים ב'מרדכי' למסכת בבא בתרא, הקובע: "הגבאי שאמר בעודו גבאי כך וכך הוצאתי... נאמן בלא שבועה, אך לא אחר שיסלקוהו"[32].

מנגד, היו שטענו שהנוסח הנכון בדברי מהר"ם הוא: "אף לאחר שיסלקוהו"[33]. לפי גרסה זו, סיום כהונתו של נאמן של הקדש ציבורי, לא מפקיע ממנו את האמון שנתן בו הציבור.

יש מן הפוסקים שביקשו ליישב בין הגרסאות, מבלי לדחות אחת מהן. לדבריהם, נאמן הגבאי אף לאחר שיסלקוהו, בסמוך למועד הסילוק[34]. לאחר מכן, אין הוא נאמן. לפי הסבר זה, הנוסח הראשון עוסק בנאמנותו של הגבאי לאחר תום תקופה זו, ואילו הנובח השני עוסק בנאמנותו בתוך תקופה זו[35].

ה'שולחן ערוך' פסק: "הגבאי שאומר בעודו גבאי כך וכך הלויתי לכיס של צדקה, נאמן בלא שבועה, אך לא לאחר שסלקוהו"[36].

מפרשי ה'שולחן ערוך' הסבירו, שפסיקתו עוסקת בנאמנותו של הגבאי, לאחר שעבר זמן מה מעת שסולק מתפקידו. ההגיון שבהבחנה הוא, שכל טענה שיש לנאמן להשמיע, עליו להשמיעה בעת סיום כהונתו. משלא השמיע טענה אז, נוצר מעין השתק, לפיו, הגבאי טוען שהחזיר לציבור את כל הכספים שנאספו על ידו. לכן, אם לאחר מכן יימצא שחסר סך מסוים מן הכספים שקיבל, לא תתקבל טענתו, שהלווה לכיס של צדקה, אלא אם ישבע עליה[37].

הש"ך[38], מדגיש את העובדה, שכספי הצדקה עדיין מצויים ברשותו של הגבאי, אף לאחר סילוקו. מצב זה מעיד, שהציבור עדיין נותן בגבאי אמון, שאם לא כן, היה דורש ממנו מייד להפקיד את הכספים בידי בית הדין. לפיכך, זכאי הגבאי המפוטר ליהנות ממעמדו של גבאי הזוכה לאמון הציבור, עד שידרוש הציבור ממנו את השבת הכספים[39].

ואמנם, פעמים רבות, חייבו בתי דין רבניים נאמנים של הקדשות בעלי אופי ציבורי, להגיש דין וחשבון על ענייני ההקדש[40].

5. פרטי הדין וחשבון - "הדין וחשבון יכיל את הפרטים..."

גם את קביעת הפרטים הנדרשים להיות מוצגים בדין וחשבון שמגיש נאמן של הקדש ציבורי, הותיר המחוקק בידיו של שר המשפטים. השר יוכל לקבוע שעל הנאמן להגיש דין וחשבון כללי, של סך כל ההוצאות שהוציא לניהול נכסי ההקדש, וסך כל ההכנסות שהכניס לטובת נכסי ההקדש, או לחייבו לפרט כל הוצאה והוצאה, ולבאר לשם מה היא נועדה, וכן, לפרט כל הכנסה והכנסה, ואת המקור לאותה הכנסה. אם ירצה, יוכל השר לחייב את הנאמן להציג קבלות על כל הוצאה שהוציא, על מנת לאשר את הדיווח שלו. וכן, הוא יוכל לדרוש שהדין וחשבון יהיה מאושר על ידי רואה חשבון.

(א) דין וחשבון מפורט או כללי

במקורות המשפט העברי אין אנו מוצאים הגדרות ברורות בשאלה, האם כשנדרש נאמן של הקדש ציבורי להגיש דין וחשבון כללי, או שמא עליו לפרט כל הוצאה והוצאה, וכל הכנסה והכנסה, את יעודה של כל הוצאה, ואת מקורה של כל הכנסה. אולם, מפסיקות בתי הדין הרבניים עולה שעל הדין וחשבון להיות מפורט[41].

לא זו בלבד, אלא שלעיתים, הגשת דין וחשבון שאינו מפורט די הצורך, היותה עילה מספקת לפיטורי נאמן[42].

(ב) ביקורת חשבונות

מסירת הדין וחשבון לביקורת של רואה חשבון, עשויה להבטיח את אמינותו. אף על פי כן, החוק אינו דורש ביקורת חשבונות, לא בנוגע לנאמנות "פרטית", לא בנוגע להקדש, ואף לא בנוגע להקדש ציבורי[43].

לפיכך, לרוב, כשדרשו בתי הדין מנאמנים של הקדשות ציבוריים להגיש דין וחשבון על ענייני ההקדש, הם דרשו שהדין וחשבון יהיה מאושר על ידי רואה חשבון[44], או לחילופין, על ידי ועדת ביקורת[45].

(ג) הצגת קבלות

רבי יחזקאל לנדא קבע שגם כאשר מחויב הנאמן של הקדש ציבורי להגיש דין וחשבון על פעולותיו, "אין להכריחו לברר חשבונו על פי קוויטונג [=קבלה] על כל פרט ופרט דידוע שכמה דברים שצריך הגבאי להוציא ואי אפשר לו ליקח קוויטונג כלל"[46].

אמנם, בדבריו הוא דן בגבאי צדקה שנתעורר עליהם חשד. אפשר שדווקא הם אינם מחויבים בהצגת קבלות, משום שמלכתחילה הם הוחזקו בעיני הציבור כאמינים. אולם, בנאמן של הקדש ציבורי שמעולם לא זכה לאמון הציבור, יתכן שיש מקום לדרוש ממנו להציג קבלות עם הגשת הדין וחשבון[47].

6. דיווח לאחרים - "סעיף 7(ב) לא יחול על הקדש ציבורי"

המחוקק קובע שהדין וחשבון יוגש לרשם ההקדשות. אמנם, בסעיף 7(ב), קבע המחוקק שהדין וחשבון יוגש לנהנים. סעיף 29(ג), נועד לפטור את הנאמן מן החובה להגיש את הדין וחשבון לנהנים[48]. אמנם, שלמה כרם[49] מציין שעל אף ש"דין וחשבון שהוגש... אינו פתוח לעיון הכל", בכל אופן, "על הרשם לא הוטלה חובת סודיות ביחס אליו".

הש"ך[50] קבע שכאשר נחשד הגבאי על ניהול כספי הצדקה הבאים לידיו, "אין צריך לעשות חשבון לפני כל מערער עליו דידוע שכמה דברים צריכין להוציא ממעות צבור שאין לגלות אלא לצנועים"[51].

כלומר, את הדין וחשבון אין להגיש לעיונו של כל אחד, משום שלעתים, יתכן שישנן פעולות שנעשות על ידי הנאמן, שהשתיקה יפה להם, ולא ראוי שיהיו גלויות לכל[52]. בעל 'ערוך השולחן'[53] מציע ש"ידרוש שנים וג' מהנכבדים שבעיר, ויתן לפניהם חשבון"[54]. ובימנו, אפשר שכשיתעורר חשד על הנאמן הציבורי, יהא עליו להגיש את הדין וחשבון על עניני ההקדש, לרשם ההקדשות.

7. סיכום

על נאמן של הקדש ציבורי להגיש לרשם ההקדשות דין וחשבון על עניני ההקדש, במועד ובדרך שיקבע שר המשפטים. הדין וחשבון צריך שיכיל בתוכו את הפרטים שיקבע השר. כמו כן, חייב הנאמן למסור לרשם מידע על עניני ההקדש, כולל העתקי מסמכים, לפי דרישתו.

קביעה זו מקובלת על המשפט העברי, למעט נאמן שנבחר לתפקידו על ידי הציבור, שאינו חייב להגיש דין וחשבון כל עוד לא נתעורר חשד נגדו מצד הציבור בכללו, או מצד מוסדותיו, שלא ניהל את עניני ההקדש כראוי, או שמעל. לדעת 'ערוך השולחן', אם הנאמן מקבל שכר על מילוי תפקידו, עליו להגיש דין וחשבון, על אף שהוא נבחר לתפקידו על ידי הציבור.

הדין וחשבון יוגש לנציגי הציבור, ובכלל זה, לרשם ההקדשות. מכלל פסיקות בתי הדין הרבניים נראה שיש לעמוד על כך שהדין וחשבון יהיה מפורט, מאושר על ידי רואה חשבון, ויוגש לפחות, אחת לשנה. בהתקיים תנאים אלו, נראה שאין לחייב את הנאמן להציג קבלות על כל הוצאה והוצאה.

לפי המשפט העברי, ניתן גם להטיל על הנאמן שבועה שלא הפר חובה ושלא גרם הפסד לנכסי ההקדש.

8. הצעת ניסוח לפי המשפט העברי

29. (א) נאמן של הקדש ציבורי חייב להגיש לרשם דין וחשבון על עניני ההקדש במועד ובדרך שקבע שר המשפטים; הדין וחשבון יכיל את הפרטים שקבע השר, אם דרך כלל ואם לסוגים של הקדשות ציבוריים.

(ב) סעיף קטן (א) לא יחול על נאמן שנבחר על ידי הציבור, אלא אם הוא מקבל שכר על מילוי תפקידו, או שנתעורר חשד נגדו, שהפר חובה.

(ג)                 סעיף 7 (ב) לא יחול על הקדש ציבורי.