חוק הנאמנות, סעיף 30

חקירה

30. היה לרשם יסוד לחשוש שלגבי הקדש ציבורי לא קוימה הוראה מהוראות חוק זה או מהוראות כתב ההקדש, או שפרטים או מסמכים שנמסרו לו אינם מלאים או אינם נכונים, רשאי הוא לחקור בדבר, ויהיו לו לעניין זה הסמכויות לפי סעיף 9 עד 11 לחוק ועדות החקירה, תשכ"ט - 1968.

תוכן הענינים

תוכן הענינים

1. מבוא

2. חקירה - " היה לרשם יסוד לחשוש... רשאי הוא לחקור בדבר"

3. שבועה

4. סיכום

1. מבוא

בסעיף 29, הורה המחוקק לנאמן של הקדש ציבורי להגיש לרשם דין וחשבון על עניני ההקדש, וכן, למסור לו, לפי דרישתו, מידע והעתקי מסמכים בכל הנוגע לעניני ההקדש. לעתים, גם אחר שהנאמן עשה זאת, עלול להתעורר חשד, שבכל זאת, הנאמן הפר חובה, או שלא דייק בפרטים שנמסרו בדין וחשבון. במקרים אלו, מסמיך המחוקק בסעיף 30, את הרשם, לחקור בדבר.

בדיוננו, לא נעסוק בשאלות כגון: כיצד מתבצעת החקירה? את מי ניתן לחקור? או מי רשאי לחקור? שאלות אלו ראויות להיות נידונות בהרחבה, בדיון על סדר הדין והדיון בבית משפט, לפי המשפט העברי[1]. אולם, נעסוק בשאלה העקרונית, האם חששו של הרשם שהנאמן הפר חובה, או שמסר פרטים לא נכונים או לא מלאים, יש בו כדי להצדיק חקירה?

2. חקירה - " היה לרשם יסוד לחשוש... רשאי הוא לחקור בדבר"

חקירה, נדרשת בדרך כלל, כאשר הראיות הבאות לפני בית הדין אינן מספקות, או כאשר עולה חשש שנאמן לא מילא תפקידו כראוי, אך לא ניתן לוודא זאת, מבלי לערוך חקירה בדבר.

ואמנם, מקובל שכאשר בית הדין סבור שהדין וחשבון שהוגש על ידי הנאמן "אינו מפורט מספיק, אינו מאושר על ידי רואה חשבון, וההוצאות מרובות יותר ביחס להכנסות", דרש בית הדין לחקור בדבר[2].

לעיתים, אף מינה בית הדין רואה חשבון מטעמו, כדי לבחון את הדין וחשבון שהוגש על ידי נאמניו של הקדש ציבורי[3], ודרש מהם להמציא לו את כל המסמכים שיבקש. במקרה שלא יעשו כן, ישקול בית הדין להפעיל את הסעיף של בזיון בית הדין[4]. במקרים מיוחדים, מינה בית הדין ועדת חקירה, שתפקידה, "לחקור ולדרוש בכל עניני ההקדש"[5].

היוזמה לקיום חקירה, אפשר שתהיה של בית הדין, אבל היא יכולה להיות גם יוזמתו של אדם פרטי, הסבור שיש לחקור דין וחשבון שהוגש על ידי נאמן של הקדש ציבורי[6]. אם ייווכח בית הדין שאכן יש מקום לחקור את הדין וחשבון שהוגש, הוא יחקור בדבר.

3. שבועה

בדרך כלל, השבועה אינה כלי חקירה ביד בית הדין, כדי לבחון את אמינות דבריו של בעל דין. השבועה הינה אמצעי שבעזרתו, יכול בעל דין לבסס את טיעוניו, באין לו ראיות מספיקות. לכן, בדרך כלל, לא ישביע בית הדין מיוזמתו, את בעל הדין, אם לא ערער אדם על אמינות טענותיו.

אף על פי כן, פסק הרמ"א[7] שכאשר מרגיש הדיין שהדין שלפניו הוא "דין מרומה", הוא רשאי "להשביע במקום שאינו חייב שבועה מצד הדין, אם עושה כדי לברר האמת[8]".

אמנם, היות והמשפט העברי רואה בחומרה רבה את האיסור להישבע לשקר, או להישבע לשוא, נטו בתי הדין הרבניים להימנע מלהטיל שבועה[9].

4. סיכום

בסעיף 30, נקבע שאם "היה לרשם יסוד לחשוש שלגבי הקדש ציבורי לא קוימה הוראה מהוראות חוק זה או מהוראות כתב ההקדש", וכן, אם היה לו יסוד לחשוד ש"פרטים או מסמכים שנמסרו לו אינם מלאים או אינם נכונים", רשאי הוא לחקור בדבר. ביקשנו לבחון, האם זכות זו קיימת, גם לפי המשפט העברי.

למדנו שבעיקרון, גם לפי המשפט העברי, אם יש לבית הדין, או לחילופין, לרשם, יסוד לחשוש שראיות שהובאו לפניו אינן נכונות, או שאינן מלאות, רשאי הוא לחקור בדבר. היוזמה לקיום החקירה, אפשר שתהיה של הרשם, או של בית הדין, אבל לא מן הנמנע שהיוזמה לקיום החקירה תבוא מצד אדם פרטי. במקרה זה, אם יווכח הרשם או בית הדין שיש סיבה לקיום חקירה, הוא יחקור את הדין וחשבון שהגיש הנאמן הציבורי.

עקרונית, רשאי בית הדין גם להטיל על הנאמן שבועה שאכן הוא ניהל את נכסי ההקדש כראוי, ולא מעל בהם, אולם למעשה, בתי הדין הרבניים ממעטים להטיל שבועה על הנאמן, מתוך הכרת חומר האיסור להשבע לשקר, או להשבע לשוא.