חוק לישראל

עריכה שיטתית ועדכנית של המשפט העברי
כיסוד לחקיקה ולפסיקה
על פי סדר חוקי מדינת ישראל

בעריכת נחום רקובר

נאמנות

כוחה של נאמנות כלפי צד שלישי

בעריכה מחודשת

ירון אונגר
אליעזר מילר

©
מורשת המשפט בישראל
ירושלים 2006
יוצא לאור בסיוע משרד המדע
מינהל התרבות

חוק הנאמנות, סעיף 5

כוחה של נאמנות כלפי צד שלישי

5. כוחה של נאמנות יפה כלפי כל מי שידע או שהיה עליו לדעת עליה, ומשנרשמה הערה לפי סעיף 4 - כלפי כל העולם.

תוכן העניינים

1. מבוא

2. כוחה של נאמנות

3. כוחה של ההערה - "משנרשמה הערה"

4. הצעת ניסוח לפי המשפט העברי

1. מבוא

סעיף 5 לחוק הנאמנות, עוסק ב"כוחה של נאמנות". ניסוחו של הסעיף מעורפל. בעיקר, לא ברור פשר המשג "כוחה של נאמנות". נביא את הפרשנות המקובלת לחוק, ובעקבותיה, נבקש להבהיר מהו הנוסח הראוי על פי הדין העברי.

משנרשמה הערה לפי סעיף 4 לחוק, יפה כוחה של נאמנות כלפי כל העולם. בהקשר זה נבקש להבהיר, האם מן הראוי הוא שלרישום הנאמנות תהיה משמעות שכזו, אף לפי המשפט העברי.

2. כוחה של נאמנות

עמדת החוק

משמעות הקביעה כי "כוחה של נאמנות יפה" היא, שבכל פעולה המבוצעת בנכסי הנאמנות, יש לשמור על קיומם של תנאי הנאמנות. לפיכך, אם בוצעה עסקה בנכסים אלה, בחריגה מתנאי הנאמנות, העסקה בטלה.

בהתאם לכך, הפרשנות הטבעית לסעיף 5 היא, שאם בוצעה עסקה בנכסי הנאמנות עם צד שלישי, ש"ידע או היה עליו לדעת" על קיומה של הנאמנות, ולאחר מכן התברר כי העסקה בוצעה בחריגה מתנאי הנאמנות, הרי שהעסקה בטלה.

פרשנות שכזו מטילה למעשה על צד שלישי, המתקשר עם הנאמן חובה לבדוק בציציותיו ולוודא שהעסקה אותה הוא עומד לבצע עמו, אכן עומדת בתנאי הנאמנות. אם לא יעשה כן, הרי הוא נוטל על עצמו את הסיכון, שהעסקה כולה תבוטל.

אולם, פרשנות שכזו הייתה עומדת בסתירה להוראה שבסעיף 14 לחוק, הקובע כי רק "פעולה שנעשתה בהפרת חובת הנאמנות והצד השלישי ידע או היה עליו לדעת על ההפרה, או שנעשתה ללא תמורה, רשאי בית המשפט לבטלה". וכדי שלא יטעה הקורא, מסיים הסעיף כי "ידיעה על קיום הנאמנות, אין בה בלבד משום ידיעה על הפרת חובת הנאמנות". מכאן, שלא ניתן יהיה לבטל עסקה, כל עוד לא יוכח כי הצד השלישי ידע או שהיה עליו לדעת על הפרת החובה, ולא רק על קיומה של הנאמנות.

על רקע זה, מסתברת הפרשנות אותה אימצו ויסמן[1] וכרם[2], לפיה כוחה של נאמנות יפה במובן זה, שהמגבלות החלות על כוחו של הנאמן לפעול בנכסי הנאמנות תקפות, מה שמאפשר לבית המשפט לשקול את ביטולה של העסקה. כלפי מי שלא ידע על קיומה של הנאמנות, המגבלות על כוחו של הנאמנות אינן תקפות, ומשום כך, אין ביד בית המשפט לבטל את העסקה, אף אם זו בוצעה ללא תמורה.

היה ונרשמה הערה לפי סעיף 4 לחוק, יראו כל אדם כמי שידע על קיומה של הנאמנות. לפיכך, ניתן יהיה לבטל פעולה שביצע צד שלישי עם נאמן, אם יוכח כי מי שביצע את העש'ה עם הנאמן, ידע שביצוע העסקה כרוך בהפרת חובת הנאמנות.

(ב) עמדת המשפט העברי

בדיוננו לסעיף 1 עמדנו על כך, שלפי הדין העברי, אף אם תוכר זכותו הקניינית של נאמן בנכסי הנאמנות, זכות זו תהיה מוגבלת, בהתאם לתנאי הנאמנות. משום כך, לנאמן אין כוח לבצע עסקה הנוגדת את תנאי הנאמנות. במובן זה, זהה נאמן המבצע עסקה החורגת מתנאי הנאמנות לגנב המוכר נכס שאינו שלו. במקרים כגון אלו, ייבחן תוקפה של העסקה בהתאם להלכות המיוחדות הנוגעות לתקנת השוק. בעניין זה נרחיב בדיוננו לסעיף 14.

על רקע זה, מוצע לאחד את שתי ההוראות להוראה כללית אחת, אשר תקבע את תוקפן של עסקאות עם צד שלישי[3], בהתאם לתנאי תקנת השוק שבדין העברי.

3. כוחה של ההערה - "משנרשמה הערה"

עמדת החוק

משנרשמה הערה על דבר קיומה של נאמנות בנוגע לנכס מסויים, יוצר החוק חזקה חלוטה, לפיה כל אדם יודע, או שעליו לדעת על קיומה של הנאמנות[4]. חזקה זו היא במידה רבה פיקציה משפטית, משום שהחוק אינו דורש את פירסום רישומה של ההערה, ואף אינו קובע כי הפנקס בו תירשם ההערה על דבר קיומה של הנאמנות יהיה גלוי לעין כל.

עמדת המשפט העברי

הדרישה, שפעולה משפטית תהיה מפורסמת לרבים קיימת במשפט העברי, בעיקר בדיני השיעבודים. לפי דינים אלו, אין הנושה רשאי לגבות את החוב מנכסים שהועברו מן החייב לבעלות צד שלישי, אלא אם בעת ההעברה, היה על הנעבר לדעת שנכסים אלו משועבדים לפירעון חובו של בעליהם.

לעניין זה השאלה האם קיומו של השיעבוד ידוע או לאו, או בלשון התלמוד - "אית ליה קלא" או לאו, תיבחן במבחן מהותי, החותר לבחון, האם בנסיבות בהן בוצעה הפעולה, ניתן להניח שדבר קיומה נודע לרבים?

לעניין זה למשל, נודעה חשיבות לסוג הנכס בו בוצעה הפעולה, ולנסיבות בהן בוצעה הפעולה. לעניין סוג הנכס, נקבע למשל, שלשיעבוד מקרקעין יש פרסום, בעוד שלשיעבוד מיטלטלין - אין[5]. לעניין הנסיבות, נקבע למשל, שמכירה בפני בית דין היא מכירה שיש לה 'קול', היינו, שקיומה נודע לרבים, בעוד שמכירה פרטית, שלא בפני בית דין, אין לה 'קול'[6].

מן הדברים עולה, שאין המשפט העברי קובע חזקה, לפיה כל אדם יודע, או שעליו לדעת על קיומה של פעולה משפטית בנכס, אלא אם לחזקה זו יש באמת על מה לסמוך. לעניין זה, יש צורך לבדוק, מה הם הדברים הגורמים לכך שדבר קיומה של הפעולה יתפרסם לרבים.

על רקע זה, נראה כי עצם רישומה של הערת אזהרה לפי סעיף 4 לחוק הנאמנות, לא די בה כדי לספק את הדרישה שדבר קיומה של הנאמנות יהיה ידוע לכל, או למצער, שניתן לצפות מכל אדם שיידע על קיומה של הנאמנות, מקום בו דרישה כזו קיימת[7].

4. הצעת ניסוח לפי המשפט העברי

5. כוחה של נאמנות יפה כלפי כל מי שידע או שהיה עליו לדעת עליה.

[1] אבני נגף בחוק הנאמנות, עמ' 302, וראה שם בהרחבה על משמעות ההוראה שבסעיף 5, על חוסר התאמתה להוראה שבסעיף 14 ועל הסיבות לכשל זה, עמ' 302-296.

[2] נאמנות, סעיף 144, עמ' 329.

[3] מגמה דומה מצויה אף בקודקס האזרחי, המציע להשמיט את ההוראה שבסעיף 5, ולהחיל על כל העסקאות של נאמן עם צד שלישי את ההוראה שבסעיף 588(ג)(2) לקודקס.

[4] ע"פ נאמנות, סעיף 148, עמ' 331.

[5] ראה למשל: בבא בתרא, מא ע"ב.

[6] ראה למשל: חידושי הרמב"ן, בבא מציעא לח ע"א, ד"ה והלשון.

[7] הערה זו נוגעת כמובן לחוקים רבים בהם נקבע בחוק שרישומה של פעולה משפטית בפנקס הפתוח לעיון הציבור יוצר חזקרה משפטית על כך שכל אדם יודע, או שעליו לדעת על קיום הפעולה, ולא רק לחוק הנאמנות. אמנם, ייתכן שרישום הערה, במשטר משפטי בו נהוג להסתמך על הערות הרשומות בפנקס הפתוח לעיון הציבור יגרום לכך שמבחינה עובדתית, נכון יהיה להניח שקיומה של הפעולה המשפטית שנרשמה ידוע לציבור. אולם, דומה כי לא זהו המצב במדינת ישראל. על כן, נראה כי ההנחה הקובעת שמשנרשמה הערת אזהרה לפי סעיף 4 לחוק הנאמנות, הרי שכל אדם מודע לקיומה של הנאמנות, או לפחות עליו להיות מודע לכך, אינה אלא פיקציה משפטית.