חוק לישראל חוק הנאמנות, סעיף 6 כספי הנאמנות 6. כספי הנאמנות שאינם דרושים לצרכיה השוטפים חייב הנאמן להחזיק או להשקיע כיעיל לשמירת הקרן ולעשיית פירות; שר המשפטים רשאי לקבוע בתקנות דרכים שבהן ניתן להשקיע כספי נאמנות, והנאמן אינו נושא באחריות אם השקיע אותם בהתאם לתקנות אלה. תוכן העניינים 2. תחולה - "כספי נאמנות שאינם דרושים לצרכיה השוטפים" 3. החזקת כספים - "כספי הנאמנות...חייב הנאמן להחזיק" 1. כספים הדרושים לצרכיו השוטפים של ההקדש 2. כספים שאינם דרושים לצרכיו השוטפים של ההקדש 5. דרך ההשקעה - "כיעיל לשמירת הקרן ולעשיית פירות" 6. סייגים להשקעה - הפקדת ערבונות 7. סייג לאחריות הנאמן - "אם השקיע אותם בהתאם לתקנות" סעיף 6 עוסק בכספי נאמנות שאינם דרושים לצרכיה השוטפים. לגבי כספים אלו נקבע, שעל הנאמן להחזיקם או להשקיעם, כיעיל לשמירת הקרן ולעשיית פירות. את הדיון נחלק להחזקת כספים, ולהשקעתם. בנוגע להחזקת הכספים, נבקש לבחון לאור מקורות המשפט העברי, מהי דרך ההחזקה הראויה. החובה להשקיע את כספי הנאמנות, חלה רק על כספים שאינם דרושים לצרכיה השוטפים. מכאן יש להסיק שנאמן אינו רשאי להשקיע כספים הדרושים לצרכיה השוטפים של הנאמנות. נבחן, האם מסקנה זו מקובלת גם במשפט העברי. על הנאמן לעשות ל"שמירת הקרן". בהקשר זה נשאל, מהו נכנס בגדרה של "שמירת הקרן"? האם שמירת הקרן, כפי שהייתה בעת שנוצרה הנאמנות, או שמא "שמירת הקרן" מחייבת גם, שמירה על ערכם של כספי הנאמנות? המחוקק לא דרש מן הנאמן להפקיד בית המשפט ערבונות מתאימים, להבטחת יכולתו לשאת באחריות להפסדים כתוצאה מהשקעה כושלת. כמו כן, אין בחוק הקפדה מיוחדת על אישיותו של הנאמן המשקיע. בשתי סוגיות אלה, נמצא שעמדת המשפט העברי שונה מזו המוצגת בחוק. בנוגע לאחריותו של הנאמן המשקיע, נגלה שהמשפט העברי, כמו החוק הישראלי, מבחין בין השקעה בהתאם לתקנות, לבין השקעה שלא בהתאם לתקנות. אולם, המשפט העברי מבחין גם, בין נאמנות למטרות מצווה, לנאמנות פרטית. עמדת החוק סעיף 6 עוסק ב"כספי נאמנות שאינם דרושים לצרכיה השוטפים". הסעיף מוציא אם כן מתחולתו את אותם כספים הדרושים לצרכיה השוטפים של הנאמנות. בנוגע לכספים אלה, אין בחוק כל הוראה המחייבת את הנאמן לנהוג בהם כך או אחרת, זולת ההוראה הכללית שבסעיף 10(א), הקובעת כי על הנאמן לשמור על נכסי הנאמנות, לנהלם ולפתחם. העדרה של הוראה מחייבת הנוגעת לכספי נאמנות הדרושים לצרכיה השוטפים אינו מקרי. מנסחי החוק ביקשו להותיר ביד הנאמן מרחב פעולה רחב ככל האפשר בנוגע לכספים הדרושים לצרכיה השוטפים של הנאמנות. מגמה זו נובעת מן ההכרה בכך שקשה לנבא מראש מה היא הדרך הראויה להחזקתם של כספים הדרושים לצרכיה השוטפים של הנאמנות. יש והצורך בזמינותם של הכספים יחייב את החזקתם בבית הנאמן, אף אם החזקה זו לא תהיה יעילה לעשיית פירות, ויש מקרים בהם ניתן יהיה להשקיע את כספי הנאמנות, להבטיח את זמינותם, ובכל זאת להבטיח כי יניבו פירות. על כן, נמנע המחוקק מלכבול את ידי הנאמן בנוגע להחזקתם או השקעתם של כספי נאמנות הדרושים לצרכיה השוטפים, והסתפק בהוראה הכללית שבסעיף 10(א), לפיה חייב הנאמן לשמור על נכסי הנאמנות, לנהלם ולפתחם ולפעול להשגת מטרות הנאמנות. עמדת המשפט העברי על עמדת המשפט העברי בנוגע לדרך בה על הנאמן לנהוג עם כספים הדרושים לצרכיה השוטפים של הנאמנות נוכל ללמוד על דרך ההיקש מן ההוראות הקבועות בדין העברי בנוגע להשקעתם של כספי צדקה בידי גבאי הצדקה. לדעת רבי עקיבא, גבאי הצדקה אינו רשאי "להשתכר בשל עניים"[1], כלומר, לרכוש בכספי הצדקה סחורות על מנת למוכרן במועד מאוחר יותר במחיר גבוה יותר, על מנת שגם הרווחים ישמשו לטובת פרנסת העניים. בתלמוד הוסבר כי עמדתו של רבי עקיבא נובעת מן החשש שמא "מתרמי להו עניא, וליכא למיתב ליה"[2]. כלומר, השקעת הכספים עלולה לפגום בזמינותם, וכך, עלול להיווצר מצב שיהיו עניים שיבקשו לקבל את חלקם בכספי הצדקה, ולא ניתן יהיה לספק את מבוקשם. מהנמקה זו עולה, שמקום בו ניתן יהיה להבטיח את זמינותם של הכספים אף אם יושקעו, אין לשלול את השקעת הכספים. כך למשל, אם הנאמן הוא אדם אמיד, המעמיד ערובות המבטיחות שלכשיידרשו הכספים ישלם מכיסו אם לא יהיו הכספים זמינים משום שהושקעו, אין כל סיבה למנוע מן הנאמן להשקיע את הכספים[3]. עמדת החוק החזקת כספים, יכול שתתבצע על ידי החזקה פיזית של הנכסים, בביתו של הנאמן, או באמצעות הפקדתם בחשבון בנק מיוחד. החוק אינו קובע בעניין זה, מהי הדרך הראויה להחזקתם של כספי נאמנות. אולם, על ההחזקה להיות "כיעיל לשמירת הקרן ולעשיית פירות". החזקה של כספי נאמנות בביתו של הנאמן, למשל, אינה יעילה לשמירת הקרן, הואיל והיא חושפת את הכספים לסיכון שייגנבו. קנה המידה לעניין זה הוא קנה המידה של "האדם הסביר". לאמור: על הנאמן להחזיק את כספי הנאמנות בדרך בה היה מחזיקם האדם הסביר. עמדת המשפט העברי חובת הנאמן להחזיק בכספי נאמנות נובעת מחובת השמירה המוטלת עליו. לפיכך, על הדרך הראויה להחזקתם של כספי נאמנות יהא עלינו ללמוד מדיני השומרים. מדין התלמוד, "כספים אין להם שמירה אלא בקרקע"[4]. דרך זו הייתה הדרך הנאותה ביותר להחזקתם של כספים בתקופת התלמוד. אולם, בזמננו, ניתן להפקיד כספים בבנק. הפקדה כזו מבטיחה את שמירת ערכו של הכסף, גם בתקופה בה ערכו של הכסף משתנה. לפיכך, רבי מפוסקי זמננו קבעו, שכיום שמירתם המעולה של כספים, היא דווקא בבנק[5]. בנוגע להחזקת הכספים בעת העברתם ממקום למקום, נקבע שעל המחזיק בכספים, לדאוג לכך שיועברו בתוך ארנק, כיס וכדומה, התפור בבגדו של המחזיק, או בכל דרך אחרת המקובלת לשמירת כספים, ובלבד שהכספים יישמרו במקום נעול, שאינו נגיש לרבים[6]. עמדת החוק באמצעות השקעת הכספים, יכול הנאמן להבטיח את שמירת ערכם של נכסי הנאמנות, ואף להבטיח כי הם ישאו פירות. אולם, להשקעת נכסי הנאמנות יש לרוב, שתי השפעות שליליות: לרוב, היא פוגעת בזמינותם של הכספים, וכרוכה בנטילת סיכונים שונים, העלולים לגרום הפסד לנכסים. סעיף 6 מבקש לאזן בין האינטרסים, על ידי ההבחנה בין כספים הדרושים לצרכיה השוטפים של הנאמנות, לכספים שאינם דרושים לגבי כספים של הנאמנות. לגבי כספים שאינם דרושים לצרכיה השוטפים של הנאמנות נקבע, שהנאמן חייב להשקיעם, "כיעיל לשמירת הקרן ולעשיית פירות". ומכאן נלמד, שאין הנאמן חייב להשקיע כספים הדרושים לצרכיה השוטפים של הנאמנות. אמנם, החוק אינו אוסר על הנאמן להשקיע כספים אלה. את הדיון בדבר עמדת המשפט העברי בנוגע להשקעת כספי נאמנות, נבקש לחלק בין השקעה של כספי הקדש למטרה ציבורית, להשקעה של כספי נאמנות פרטית. במסכת שקלים[7], מובאת בשמו של רבי עקיבא הלכה, לפיה "אין משתכרין משל הקדש[8], אף לא משל עניים[9]". כלומר, אין גזבר ההקדש או גבאי הצדקה רשאים להשקיע נכסי עניים או הקדש, כדי להפיק מהם רווחים לטובת ההקדש או העניים. בנוגע להשקעתם של כספי הקדש, הוסבר בתלמוד, שהאיסור נובע מן הרצון לכבד את ההקדש. השקעתם של כספים נדרשת, מקום שקיים חשש רציני שאם לא ייעשה כן, תאבד הקרן. מקום בו מובטחת הזרמת כספים קבועה, אין צורך בהשקעת הכספים. השקעה כזו מלמדת על "עניות", במקום בו צריכה להיות "עשירות"[10]. הנמקה זו אינה רלוונטית כמובן לכספים המיועדים לעניים[11]. מדוע אם כן לא יהא הגבאי רשאי להשקיע כספים שהופקדו בידיו לטובת עניים, ובכך יגדיל את הסך העומד לרשות העניים? על שאלה זו מוצאים אנו תשובות שונות, בשני התלמודים. בתלמוד הבבלי הוסבר, שאין הגבאי רשאי להשקיע את הכספים, משום שההשקעה עלולה להביא לכך, שכספי הצדקה לא יהיו זמינים על מנת להעבירם לנזקקים, שעה שיידרש הדבר[12]. בתלמוד הירושלמי מובא נימוק שונה, ולפיו, אין להשקיע את כספי הצדקה, משום החשש שמא ההשקעה תהיה כרוכה בסיכון הכספים[13]. אמנם, אין להסיק מן הדברים, שגבאי צדקה נמנעו לחלוטין מהשקעת כספי הצדקה. כך למשל, על רבי ינאי מסופר, שנהג להשקיע כספי צדקה שהופקדו בידיו, על מנת להפיק מהם רווחים לטובת העניים[14]. הט"ז הסביר, שרבי ינאי נהג כך, היות ו"היה ברור לו בלי ספק שתכף שיבואו עניים, יוכל להוציא מן הקהל בלי עיכוב"[15]. באופן דומה, בעל 'התרומות'[16] התיר השקעת כספי צדקה, מקום בו הנאמן ידוע כאדם עשיר, שבידו להלוות מכיסו לצדקה, אם יידרשו כספי הצדקה, ולא ניתן יהיה להוציאם משום שהושקעו. נוכל אם כן לסכם, שנאמן של הקדש למטרה ציבורית אינו רשאי להשקיע כספים הדרושים לצרכיו השוטפים של ההקדש, אלא אם יש בידו להבטיח את זמינותם של הכספים, לכשיהיה צורך בהם[17]. לפי רבה, יש לתת כספים שנפלו בירושה לפני יתומים קטנים בידיו של אדם נאמן, על מנת שישקיעם[18]. הטעם לכך הוא, שכיון שהיתומים מתפרנסים מאותם כספים, עלול להיווצר מצב שתכלה הקרן, ולא יהיה להם מקור פרנסה[19]. דינים שנאמרו בנוגע לחובותיו של אפוטרופוס ליתומים, שימשו לא אחת את הפוסקים, כדי ללמוד מהם על חובותיו של נאמן של הקדש למטרה ציבורית. נוכל אם כן להסיק, שעל נאמן של הקדש למטרה ציבורית מוטלת החובה להשקיע את כספי ההקדש שאינם דרושים לצרכיו השוטפים. בנאמנות הפרטית, הנאמן פועל למעשה עבור יוצר הנאמנות. לפיכך, חובתו להשקיע את כספי הנאמנות עשויה לקום מכוח היותו שלוח של יוצר הנאמנות, או מכוח התחייבות חוזית להשקיע את כספי הנאמנות עבורו. לפיכך, חובת ההשקעה תיקבע בהתאם לתנאי הנאמנות ולאומד דעתו של יוצרה. כך למשל, אדם עשוי להפריש מנכסיו, על מנת להבטיח השכלה גבוהה לצאצאיו. אם יצר קרן המיועדת לכך, יהא על הנאמן להשקיע כספים שאינם דרושים לצרכיה השוטפים של הקרן, על מנת להבטיח את קיומה של הקרן לעד. לעומת זאת, יכול אדם להפריש סך מסוים, אותו הוא מבקש לחלק בין ילדיו, לטובת אותה מטרה. במקרה האחרון, אין לנאמן סיבה להניח שכוונת יוצר הנאמנות היא, ליצור נאמנות שקרנה תתקיים לעד. לפיכך, חובותיו יתמצו בשמירת הנכסים והשקעתם לשם שימור ערך הכסף, וחלוקה של הכסף לילדים בהתאם לתנאי הנאמנות. עמדת החוק חוק הנאמנות אינו מטיל על הנאמן על הגבלה בנוגע לאופן בו יבחר להשקיע את כספי הנאמנות, זולת הקביעה הכללית, שעל ההשקעה להיות כזו שהיא תהיה יעילה "לשמירת הקרן ולעשיית פירות". השקעה יעילה תהיה כזו אשר אינה כרוכה בסיכון מיותר לכספי הנאמנות מחד, אך מאפשרת הפקת רווח מסוים מהם, מאידך[21]. לעניין זה יהיה משקל גם להיבט המיסוי, במובן זה, שעל הנאמן יהיה לשקול השקעה כזו אשר תניב לנאמנות את התשואה הגבוהה ביותר, אחר ניכוי תשלומי המיסים המתאימים. על רקע זה, למשל, קבע בית המשפט שנאמן אשר נתן הלווה כספי נאמנות לחברה בשם "עסיס (עסקים יקדמו ספורט) - פרויקט הכח רמת גן 1993", לטובת מימון פיתוח שטחים מסחריים במעטפת אצטדיון וינטר ברמת גן, הפר את חובתו להשקיע את הכספים "כיעיל לשמירת הקרן ולעשיית פירות", משום שהעסקה הייתה "מפוקפקת, שכבר במועד עריכתה היה ברור לכאורה שסיכוייה להצליח תלויים בגורמים רבים שאינם בשליטת המשיב (=הנאמן)"[22]. עמדת המשפט העברי במסכת בבא מציעא, מובאת הלכה בשם רב ששת, לפיה "מעות של יתומים מותר להלוותן קרוב לשכר ורחוק להפסד"[23]. משמעותה של ההלכה היא, שניתן לתת את כספי היתומים בידיו של משקיע, ובלבד שיוסכם עמו שהוא יתחלק עם היתומים ברווח, אך לא בהפסד[24]. למעשה, משמעות ההלכה היא, שההשקעה צריכה להיות כזו שתבטיח עשיית פירות, מבלי לסכן את הקרן. למעשה, כתב הרשב"א, מקובל "להתעסק בממון היתומים כדרך שמתעסקים האנשים האמודים ובקיאין בשומא"[25]. כלומר, השקעת הכספים חייבת להיות לפי המקובל בקרב משקיעים מקצועיים. הלכות שנאמרו בנוגע להשקעת כספי יתומים, תקפות אף בנוגע להשקעת כספיו של הקדש למטרה ציבורית[26]. נראה שהלכות אלו משקפות אף את רצונו המשוער של כל יוצר הנאמנות הפרטית, שאף הוא היה מעוניין שהנאמן ישקיע את כספיו "כדרך שמתעסקים האנשים האמודים ובקיאין בשומא", ויימנע מהשקעות הכרוכות בנטילת סיכונים שיש בהם כדי לסכן את כספי הנאמנות. עמדת החוק החוק אינו דורש מן הנאמן להפקיד ערבונות, על מנת להבטיח שיוכל לעמוד באחריותו להפסדים שעלולים להיגרם בעקבות השקעה כושלת, ואף אינו מתנה את מינויו של הנאמן, בכך שיימצאו בידיו נכסים, שבידם לערוב להפסדים העלולים להיגרם מהשקעותיו הכושלות. לעניין זה, אין כל נפקות לשאלה, מה הן מטרות הנאמנות. כך הדין, בין בנאמנות פרטית, בין בנאמנות למטרות מצווה, ובין בנאמנות למטרות ציבוריות. עמדת המשפט העברי השקעתם של נכסים כרוכה תמיד במידה מסוימת של סיכון עבורם. לכאורה, האחריות המוטלת על הנאמן, בהתאם לסעיף 12 אמורה להרגיע את יוצר הנאמנות או את הנהנים, שכן, אף אם ייגרם הפסד לנכסי הנאמנות, על הנאמן יהא לשלם מכיסו את ההפסד. אולם, מקום בו נכסי הנאמנות רבים ביותר, והנאמן אינו אמיד במיוחד, אין בהוראות סעיף 12 כדי להבטיח הגנה נאותה מפני השקעות כושלות. נאמן כזה, לא יוכל לשאת באחריות שתוטל עליו, וכתוצאה מכך, יסבלו הנהנים או מטרות הנאמנות. זו הסיבה לכך, שלפי המשפט העברי, כאשר נדרש אדם להשקיע כספי יתומים, עליו להיות מי שבבעלותו "דהבא פריכא". כלומר, גרוטאות זהב, שערכן רב, אבל אין סיכוי שיבוא אדם וייתן בהן סימן, ויטען ששלו הן[27]. הזהב יופקד בבית הדין, על מנת למנוע מן המשקיע את האפשרות להבריחו מן היתומים[28]. לחילופין, ניתן להפקיד את הכספים ביד משקיע שהוא בעל מקרקעין בעלי ערך[29], שאין מערער על הבעלות עליהם[30]. אמנם, דרישות אלו מיוחדות להשקעה של כספי יתומים, או הקדש ציבורי. בנאמנות למטרות פרטיות, אין ההלכה נחלצת להגנתו של אדם, יותר משהוא נחלץ להגנת עצמו. לפיכך, אם יוצר הנאמנות לא דרש מן הנאמן ערבויות למימוש אחריותו, אף בית הדין לא ידרוש זאת ממנו. עמדת החוק החוק אינו מטיל אחריות מיוחדת על הנאמן, שעה שהוא עוסק בהשקעתם של נכסי הנאמנות. אחריותו של הנאמן תיקבע, בכל מקרה, בהתאם לחוק השומרים[31]. עם זאת, בדומה להוראה הקבועה בסעיף 12(ג) לחוק הנאמנות, השקעה של הנכסים בהתאם לדרכי ההשקעה שנקבעו על ידי שר המשפטים[32], עשויה לפטור את הנאמן מאחריותו. עמדת המשפט העברי על אחריותו של המשקיע נוכל ללמוד על דרך ההיקש, מדיני השליחות. לפי דיני השליחות, השלוח חייב לבצע את השליחות בהתאם להוראות שקיבל מאת המשלח. באין הוראות שכאלה, על השליח לבצע את השליחות כדרך שאדם סביר היה מבצעה. כך למשל, מקום בו נהוג לדרוש מן המוכר שיתחייב לשפות את הקונה במקרה שהשדה תעוקל, אין השליח רשאי לרכוש שדה עבור המשלח, מבלי לקבל מאת המוכר התחייבות שכזו. אם השליח רכש שדה מבלי לקבל התחייבות לשיפוי, אף אם עשה כן כדי להוזיל את מחיר הרכישה, יוכל המשלח לטעון כלפיו: "לתקוני שדרתיך ולא לעוותי" - לתקן שלחתיך, ולא לקלקל[33]. אמנם, את טענת "לתקוני שדרתיך" ניתן יהיה להעלות כלפי השליח, רק אם פעולתו חרגה ממתחם הסבירות. במקרה שפעולת השליח לא חרגה ממתחם זה, לא יוכל המשלח להתכחש לפעולת השליח בשמו, אף אם יטען שהוא לא היה נוהג כפי שנהג השליח. הסיבה לכך היא, שהיות ולא ניתנו לשליח הוראות מיוחדות, רשאי השליח לטעון "בהכי אמדתיך" - כך אמדתי אותך[34]. מעקרונות אלה עולה, שהנאמן ישא באחריות להשקעתו הכושלת, בהתקיים אחד משני התנאים הבאים: ההשקעה חרגה מהוראות המשלח, או שהיא חרגה ממתחם הסבירות המקובל בהשקעות. במשפט העברי, מוצאים אנו הוראות שונות הפוטרות את המחזיק בנכס מאחריות, כאשר הוא פועל בהתאם להוראות בית הדין. כך למשל, בדיני השומרים פוסק הרמ"א[35], שאם הורה בית הדין לשומר למסור את הנכס לשומר אחר, השומר הראשון פטור מאחריות. באופן דומה, פסק הסמ"ע[36] שאם בית הדין התיר לשומר לקחת עמו את הנכס לדרך, יהיה השומר פטור מאחריות על נזקים שייגרמו לנכס כתוצאה מן הדרך. בנוגע לאפוטרופוס של יתומים, כתב הרא"ש[37] שראוי לו לפעול תמיד לפי הוראות בית הדין, והוסיף, שאם לא יעשה כן, לא ייפטר מן האונס. מדבריו משמע שאם אכן יפעל לפי הוראות בית הדין, יהיה פטור לגמרי מכל אחריות. מדברים אלו עולה, שפעולת נאמן, בהתאם להוראות גוף ציבורי המופקד על השמירה על האינטרס שלשמו נוצרה הנאמנות, תסיר מן הנאמן את האחריות לתוצאותיה של ההשקעה. סעיף 6 עוסק בחובתו של הנאמן להחזיק או להשקיע את כספי הנאמנות. החזקתם של כספי הנאמנות, צריכה להתבצע באופן שיבטיח את שמירתם, אם על ידי הכנסתם לכספת, אם על ידי הפקדה בבנק, לפי הנהוג והמקובל בזמנו ובמקומו של הנאמן. בנוגע להשקעתם של כספי הנאמנות, מצאנו שאף לפי המשפט העברי, אין הנאמן רשאי להשקיע כספים הדרושים לצרכיה השוטפים של הנאמנות, אלא אם יש בידו להבטיח את זמינותם של הכספים, שעה שלנאמנות יהא צורך בהם. לגבי כספים שאינם דרושים לצרכיה השוטפים של הנאמנות, מבחין המשפט העברי בין נאמנות פרטית לנאמנות למטרות מצווה. בנאמנות מן הסוג האחרון, חובה על הנאמן להשקיע את הכספים. זאת, בניגוד לכספי נאמנות פרטית, אותם אין הנאמן חייב להשקיע, אלא אם ניתן ללמוד מאומד דעתם של יוצר הנאמנות והנאמן, שהשקעת הכספים היא מחובות הנאמן. החובה לעשות לשמירת הקרן קיבלה פירוש רחב במשפט העברי, ולפיו, מוטלת על הנאמן גם החובה, לעשות לשמירת ערך הקרן. משום הסיכון הכרוך בהשקעת כספים, סייג המשפט העברי את ההשקעה בדרכים שונות. ראשית, נקבעה חובה על הנאמן, להפקיד בידי בית הדין ערבונות מתאימים, לשם הבטחת יכולתו לשאת באחריות לתוצאותיה של השקעה כושלת. שנית, נקבעה הקפדה יתירה בדבר אישיותו של הנאמן, שעה שידוע מראש שמתפקידו גם, להשקיע את כספי הנאמנות. לפיכך נקבע, שעל הנאמן להיות מי שידוע כ"מהימן, ושמע דינא דאורייתא ולא מקבל שמתא דרבנן" (=מהימן, מקבל את דין התורה, ומעולם לא נידוהו חכמים). תרגומה של דרישה זו לשפתו של משפט שאינו דתי תהיה: על הנאמן להיות אדם נאמן ושומר חוק, שלא נמצא פגם בעברו. 6. (א) כספי נאמנות הדרושים לצרכיה השוטפים, לא ישקיעם הנאמן, אלא אם יש בידו להבטיח את זמינותם בכל עת שיהא צורך בהם. (ב) כספי נאמנות שאינם דרושים לצרכיה השוטפים חייב הנאמן להחזיק או להשקיע כיעיל לשמירת הקרן ולעשיית פירות[38]. שר המשפטים רשאי לקבוע בתקנות דרכים שבהן ניתן להשקיע כספי נאמנות, והנאמן אינו נושא באחריות אם השקיע אותם בהתאם לתקנות אלה. (ג) על אף האמור בס"ק (ב), נאמן של הקדש ציבורי לא ישקיע כספי הקדש, אלא אחר שנתן לבית המשפט ערבונות מתאימים, להבטחת אחריותו. [1] ע"פ משנה שקלים, פרק ד, משנה ג. במשנה שם מובא גם שלדעת רבי עקיבא, אין להשקיע כספי הקדש. בעניין זה הוסבר בתלמוד הבבלי, כתובות, עו ע"ב, שהסיבה לכך היא, ש"אין עשירות במקום עניות". כלומר, אין זה מן הראוי שגזברי ההקדש ישקיעו את כספי ההקדש, משום שנוהג זה גורם זילות להקדש, משום שמן הדין לנהוג בכספי ההקדש מנהג "עשירות" המניח כי תמיד יהיו די כספים ביד ההקדש מתרומות בני ישראל, ומשום כך, אין צורך בהשקעת הכספים. בעניין זה חולק רבי ישמעאל על רבי עקיבא, אך לענייננו אין לו משמעות, היות וההקדש בו יש לנהוג מנהג "עשירות" הוא הקדש לצורך גבוה, היינו לשם רכישת קרבנות ציבור או שיפוץ בית המקדש, ולא הקדש מן הסוג בו ן חוק הנאמנות. [2] כתובות, קו ע"ב. [3] ע"פ שו"ת ציץ אליעזר, חלק יד, סימן עו, ד"ה אבל מדברי. [4] בבא מציעא, מב ע"א, ועוד, וראה בהרחבה אצל ב' כהנא, חוק לישראל: שומרים (ירושלים תשנ"ט), עמודים 179-184 (להלן: שומרים). [5] ראה: שו"ת אגרות משה, חו"מ, חלק ב, סימן נג. [6] פרטים והרחבה בעניין זה, ראה: שומרים, עמודים 191-198. [7] פרק ד, משנה ג, ובירושלמי, שקלים שם, הלכה ב. [8] לגבי השקעת נכסי הקדש, חולק רבי ישמעאל על רבי עקיבא (שם), אולם נראה שלגבי השקעת נכסי יתומים, אין הוא חולק עליו, ראה: ראבי"ה, חלק ב, מגילה, סימן תקצב, ד"ה והואיל ואתי. [9] וכך פסק רמ"א, יורה דעה, רנט, סעיף א, אולם הרמב"ם לא הביא דין זה להלכה. לפי שו"ת ציץ אליעזר, חלק יד, סימן עו, יש ללמוד מכך, שהרמב"ם קיבל את דעתו של רבי ישמעאל דווקא. אולם מסקנה זו קשה, משום שכאמור בהערה הקודמת, בנוגע להשקעת כספי יתומים, אין רבי ישמעאל חולק על רבי עקיבא, ולכל הפחות, היה לו לרמב"ם להביא את איסור השקעת כספי יתומים להלכה. [10] ע"פ כתובות, קו ע"ב. [11] ראה: שו"ת הרשב"א, חלק ד, סימן סג (הובא בבית יוסף, יו"ד, סימן קס בסופו). [12] כתובות, שם. [13] ירושלמי, שקלים, פרק ד, הלכה ב. נראה שהתלמוד הבבלי אינו מתעלם מחשש זה, כפי שהסיק הרב ולדנברג, בשו"ת ציץ אליעזר הנ"ל בהערה 9. לפי פירוש 'שיירי הקרבן' לירושלמי שם, אף לפי הירושלמי, הנימוק העומד ביסוד דעתו של רבי עקיבא זהה לזה שהובא בבבלי. החשש מפני הפסד ליתומים, נאמר לפי דבריו, רק לפי דעתו של רבי ישמעאל, המתיר השתכרות מנכסי עניים. כלומר, אף אם מותר להשקיע כספי צדקה, יש להבטיח שההשקעה לא תגרום הפסדים לכספי הצדקה. [14] ערכין, ו ע"ב. [15] ט"ז, יו"ד, רנו, ס"ק ד, וראה בשו"ת ציץ אליעזר הנ"ל בהערה 9, ובשו"ת שבט הלוי, חלק ח, סימן ריג. אמנם, הסברו של הט"ז פותר את הבעיה בהשקעת כספי הצדקה, כפי שהוסברה בתלמוד הבבלי, אך אין בו כדי לפתור את הבעיה, כפי שהוסברה בתלמוד הירושלמי. [16] ספר התרומות, שער מו, חלק ד, סעיף ח (עמוד תתקכח בהוצאת מכון ירושלים, תשמ"ח), וכן פסק השל"ה, עמוד הצדקה (מובא בשו"ת ציץ אליעזר הנ"ל בהערה 9), ובשו"ת בית דינו של שלמה, יו"ד, סימן א (מובא בשו"ץ ציץ אליעזר, שם). [17] הרב וולדנברג מעיר (שו"ת ציץ אליעזר, הנ"ל בהערה 9), שמדברי השל"ה במסכת חולין, סוף חלק נר מצוה עולה, שראוי לחלק את כל כספי הצדקה לעניים בשנה השלישית והשישית לשמיטה. דין זה שולל לכאורה את האפשרות להשקיע כספי נאמנות למטרות מצווה, ליותר משלוש שנים. אולם, הרב וולדנברג פוסק, שאם הנאמן יהיה אדם אחר, שאינו המקדיש, ייחשב הדבר כאילו באו בפועל כספי ההקדש לידי הנהנים, וכך, ייפטר המקדיש מן החובה לחלק את כל הנכסים בשנה השלישית והשישית לשמיטה. [18] ראה: בבא מציעא, ע ע"א; שולחן ערוך חו"מ, סימן רצ, סעיף ח; סמ"ע שם, ס"ק טז. [19] ע"פ בבא מציעא, שם. [20] במונח זה כוונתנו לתאר נאמנות שנוצרה לטובת קידום מטרותיו האישיות של יוצרה, במובחן מנאמנות ציבורית, שנועדה לקדם מטרות ציבוריות. [21] בפסיקה, ראה: ת"א (תל-אביב-יפו) 1808/00 הוכברג ערן נ' בל"ל בטוחות תק-מח 2002(2), 1441, בעמ' 1452; בר"ע (תל-אביב-יפו) 2624/03 עו"ד הוס יצחק נ' בוריס סיונוב תק-מח 2004(2) 661, בעמ' 662 [22] בש"א (תל-אביב-יפו) 2367/03 דנה סוזאיב נ' ידין מכנס תק-מח 2003(1) 36087, בעמ' 36088. [23] בבא מציעא, ע ע"א, וכן פסקו: רמב"ם, הלכות מלווה ולווה, פרק ד, הלכה יד; רמב"ם, הלכות נחלות, פרק יא, הלכה א; שולחן ערוך, חושן משפט, סימן רצ, סעיף ח. [24] כך על פי רוב המפרשים. ראה למשל: ראה: רש"י, ב"מ שם, ד"ה קרוב; רמב"ן, ב"מ שם, ד"ה הא דאמרינן מעות; שו"ת הרשב"א, חלק ד, סימן סג ; ר"ן, ב"מ שם, ד"ה מעות; רא"ש, ב"מ, פרק חמישי, סימן נ; נמוקי יוסף, ב"מ, מא ע"א (דפי הרי"ף), ד"ה אמר, בסופו; רמב"ם, מלוה ולווה, ד, הלכה יד; שולחן ערוך, יורה דעה, קס, סעיף יח. ראב"ד, תמים דעים (בספר תמת ישרים), סימן נא; בית הבחירה, ב"מ שם, בשם גדולי המפרשים בתשובותיהם; שיטה מקובצת, ב"מ שם, בשם רבנו יהונתן. דעה חולקת: חידושי הריטב"א, החדשים (מוסד הרב קוק, ירושלים תשנ"ו), ב"מ שם, ד"ה אמר רב ששת, שהסביר שקרוב לשכר ורחוק להפסד פירושו, שחלק היתומים בהפסדים, גדול מחלקם ברווחים, וכעין זה בחידושי ה'חתם סופר' לבבא מציעא שם. [25] שו"ת הרשב"א, חלק א, סימן אלף צד. [26] ראה: שו"ת הרא"ש, כלל יג, סימן יז; שו"ת זכרון יהודה, סימן סא; שו"ת מהר"ם חלאווה, סימן סו; שו"ת הריב"ש, סימן תסה; שו"ת תשב"ץ, חלק ד, טור ג, סימן לד; שו"ת בנימין זאב, סימן שסו; שו"ת מהר"י בי רב, סימן י; שו"ת מהריט"ץ החדשות, סימן קכד; שו"ת יביע אומר, חלק ה, יו"ד, סימן יג, סעיף ג, וראה בדברי הרמ"ך, המובאים בשיטה מקובצת לבבא מציעא ע, ע"א, הנוטה לקבוע שלעניין זה דין כספי הקדש כדין כספי יתומים, אך מותיר את הדבר בצריך עיון. [27] בא מציעא, ע ע"א, ע"פ רש"י שם, ד"ה דהבא פריכא. [28] ע"פ בבא מציעא, שם. [29] כך יש ללמוד מדברי הרמב"ם, הדורש שביד המשקיע יהיו "נכסים שיש להם אחריות ויהיו עדית" (נחלות, פרק יא, הלכה א). מבחינה מעשית, נראה שמשמעות הדרישה לימנו היא, שהמקרקעין יהיו מסוג כזה המאפשר לנצלם ולהפיק רווחים מהם. בהתאם לכך, נאמן שבידו קרקע שאינה מיועדת למטרות חקלאות, ואף אינה מיועדת לבניה, לא יורשה להשקיע כספי נאמנות למטרות מצווה. [30] בימנו, מקרקעין הרשומים על שמו של הנאמן, בטאבו. אם לאחר המינוי ירד הנאמן מנכסיו, ונאלץ למכור את הנכסים ששימשו כערבונות למימוש אחריותו, יהיה בית הדין רשאי לפטר את הנאמן, על מנת למצוא נאמן אחר, שיהיו בבעלותו נכסים שיש בהם כדי לערוב לאחריותו. לעניין זה ראה: שו"ת מהרשד"ם, חו"מ, סימן שעז. [31] לפי סעיף 12(א) לחוק הנאמנות. [32] על אף שהחוק מאפשר לשר המשפטים לקבוע דרכי השקעה אף עבור נאמנות פרטית, למעשה נמנע השר מכך, ועד היום התקנות היחידות שבהן נקבעו דרכי השקעה לנאמנים הן תקנות הנאמנות (דרכי השקעת כספי הקדש למטרה ציבורית), התשס"ד-2004. תקנות אלו מחייבות רק את נאמניו של הקדש למטרה ציבורית. [33] הרחבה בעניין זה, ראה: ויגודה שליחות, סעיף 5, פרק שני. [34] הרחבה בעניין זה, ראה: ויגודה שליחות, שם. [35] שו"ת הרמ"א, סימן כז, בסופו. [36] סמ"ע, סימן רצג, ס"ק ז; פרישה, חו"מ, סימן רצג, ד. [37] רא"ש, שם. [38] אמנם, לעיל אחר הציון להערה 20 כתבנו, שבנוגע לנאמנות הפרטית, חובת ההשקעה תיגזר מאופייה של הנאמנות. עם זאת, נראה שעל פי רוב, אכן יוצר הנאמנות מעוניין שהנאמן ישקיע כספים שאינם דרושים לצרכיה השוטפים של הנאמנות. לאותם מקרים בהם כוונתו אחרת, ניתן יהיה לעשות שימוש בהוראה שבסעיף 11 לחוק, הקובעת כי הוראותיו של סעיף 6 יחולו, בכפוף לתנאי הנאמנות. כאשר מאופייה של הנאמנות ניתן יהיה להסיק שיוצר הנאמנות לא היה מעוניין בהשקעת כספי הנאמנות שאינם דרושים לצרכיה השוטפים, נוכל לטעון שקיים מעין תנאי מכללא, לפיו לא יושקעו כספי נאמנות, או שיושקעו אך ורק במידה הדרושה לשם שמירת ערכם.
© מורשת המשפט בישראל
אודותינו |
פרסומים |
פרסומים חדשים |
המשפט העברי בחקיקה |
המשפט העברי בפסיקה |
השתלמויות |
צור קשר
עריכה שיטתית ועדכנית של המשפט העברי
כיסוד לחקיקה ולפסיקה
על פי סדר חוקי מדינת ישראל
בעריכת
נחום רקובר
נאמנות
כספי הנאמנות
בעריכה מחודשת
ירון אונגר
אליעזר מילר
©
מורשת המשפט בישראל
ירושלים 2006
יוצא לאור בסיוע משרד המדע
מינהל התרבות
1. מבוא
2. תחולה - "כספי נאמנות שאינם דרושים לצרכיה השוטפים"
3. החזקת כספים - "כספי הנאמנות...חייב הנאמן להחזיק"
4. החובה להשקיע כספי נאמנות
(א) הקדש למטרה ציבורית
1. כספים הדרושים לצרכיו השוטפים של ההקדש
2. כספים שאינם דרושים לצרכיו השוטפים של ההקדש
(ב) נאמנות פרטית[20]
5. דרך ההשקעה - "כיעיל לשמירת הקרן ולעשיית פירות"
6. סייגים להשקעה - הפקדת ערבונות
7. סייג לאחריות הנאמן - "אם השקיע אותם בהתאם לתקנות"
(א) השקעה שלא בהתאם לתקנות
(ב) השקעה בהתאם לתקנות
8. סיכום
9. הצעת ניסוח לפי המשפט העברי
ת"ד 7483
ירושלים 91074
טלפון 026247041
About us |
Conferences |
Seminars |
Library |
Projects |
Contact us