חוק לישראל סעיף 9 נאמנים אחדים 9. (א) בנאמנות שיש בה יותר מנאמן אחד - (1) יפעלו
הנאמנים ביחד; היו דעותיהם חלוקות, יפעלו לפי הוראות בית המשפט; (2) בעניין
שאינו סובל דיחוי רשאי כל אחד מהם לפעול על דעת עצמו; (3) הם
אחראים לפעולותיהם יחד ולחוד, פרט לנאמן שהתנגד לפעולה או לא ידע עליה; (4) נתפנה
מקומו של אחד מהם, או שחדל לפעול, או שהוכרז פסול דין או פושט רגל, על הנותרים
לעשות מיד למילוי מקומו לפי סעיף 21 ולהמשיך במילוי תפקידיהם ככל שהדבר אינו סובל
דיחוי. (ב) פעולה של אחד הנאמנים שנעשתה בתמורה כלפי אדם שפעל
בתום לב תהא בת-תוקף אף אם היא סותרת
הוראת סעיף קטן (א) (1). תוכן העניינים סעיף זה עוסק בנאמנות שיש בה
נאמנים אחדים. ס"ק (א) דן בדרך הפעולה של הנאמנים, באחריותם על פעולותיהם יחד
ולחוד ובמילוי מקומו של נאמן שנתפנה מקומו או שחדל לפעול. ס"ק (ב) עוסק בתוקף
פעולותיו של אחד הנאמנים, שבוצעו בניגוד להוראות שבס"ק (א), כלפי צד שלישי.
כדי להבין את הוראות המחוקק, יש לברר תחילה את הסיבות שעשויות להביא את יוצר
הנאמנות למנות נאמנים אחדים, וכן את אופן המינוי של נאמנים אחדים. לכך נקדיש את
פרק שני. בס"ק (א)(1) נקבע שעל
הנאמנים לפעול יחד. להלן נברר את עמדת המשפט העברי לגבי חובה זו, וכן נבהיר את
משמעות ההוראה "לפעול יחד": האם הכוונה היא שעל הנאמנים לבצע את
תפקידיהם יחד ממש, או שמא די בכך שכל הנאמנים יסכימו לפעולתו של נאמן יחיד? ואם
כן, האם גם הסכמה שלאחר מעשה מועילה? בכך נעסוק בפרק שלישי. אם היו דעותיהם של הנאמנים
חלוקות, קובע החוק שעליהם לפעול "לפי הוראות בית המשפט". הוראה זו
מעוררת שאלות אחדות: האם לא ראוי יותר לקבוע שמחלוקת בין הנאמנים תוכרע על פי רוב
דעות, כדרך שמוכרעות מחלוקות המתעוררות בכל גוף שיפוטי? האם מוסמך בית הדין להתערב
גם כאשר ניתן להכריע במחלוקת על פי רוב דעות? האם מוטלת על הנאמנים חובה לפנות
לבית הדין כדי שיכריע במחלוקת, או שמא הם רשאים להכריע במחלוקת על פי רוב דעות בלי
לבקש סיוע מבית הדין? בכך נעסוק בפרקים רביעי וחמישי. ס"ק (א)(2) קובע שנאמן
רשאי לפעול על דעת עצמו "בעניין שאינו סובל דיחוי". בהקשר זה יש לדון: האם מן הראוי להעניק לנאמן את הסמכות
לפעול על דעת עצמו בנסיבות אלו, או שמא יש לקבוע שהנאמן אינו מוסמך לפעול על דעת
עצמו גם בנסיבות אלו? ואם הוא מוסמך לפעול על דעת עצמו בנסיבות אלו, כיצד יוגדר
עניין "שאינו סובל דיחוי"? ועוד, האם יידרש הנאמן לקבל את אישור חבריו
בדיעבד לפעולה שעשה, או שמא מאחר שהוא היה מוסמך לבצע את הפעולה על דעת עצמו, הוא
אינו נדרש להשיג את הסכמת חבריו לפעולה? נקדיש לכך את פרק שישי. בעניין אחריותם של הנאמנים,
נקבע שהם "אחראים לפעולותיהם יחד ולחוד". כאן נדון תחילה בעילות המאפשרות להטיל על
נאמן אחריות לנזקים ולהפסדים שנגרמו בעטיין של פעולות שאדם אחר ביצע. דיון זה
יסייע בידינו לבחון האם עילות אלה, כל אחת בפני עצמה או בהצטרפן יחד, עשויות להטיל
על הנאמנים אחריות "יחד ולחוד". דיון זה אף יאפשר לנו לבחון את תקפותו
של הסייג ש"נאמן שהתנגד לפעולה או לא ידע עליה" לא ישא באחריות
לתוצאותיה. בכך נעסוק בפרקים שביעי ושמיני. אם נאמן "חדל לפעול, או
שהוכרז פסול דין או פושט רגל", יש לעשות למילוי מקומו. את האחריות לכך מטיל
החוק על הנאמנים הנותרים, וזאת בפנייה לבית המשפט שימנה נאמן חליף, בהתאם להוראות
סעיף 21. כאן מתעוררת שאלה מקדמית: האם לפי המשפט העברי קיים בכלל צורך למלא את
מקומו של נאמן שאינו כשיר עוד לשמש בתפקידו? ואף כשקיים צורך כזה, האם ראוי להטיל
את האחריות לעשות למילוי מקומו של הנאמן על יתר הנאמנים? בהקשר זה יש לשאול גם:
האם פשיטת רגל של נאמן די בה כדי להצדיק את החלפתו בנאמן אחר, או שמא יש להחליפו
רק אם אינו מסוגל עוד למלא את תפקידיו? שאלה נוספת שנעסוק בה נוגעת לזהות הגוף
שימנה נאמן חליף: האם יש להפקיד סמכות זו בידי בית המשפט, או שמא יש להפקידה בידיו
של יוצר הנאמנות? בכך נעסוק בפרק תשיעי. עד למינויו של נאמן חליף,
יוכלו יתר הנאמנים "להמשיך במילוי תפקידיהם ככל שהדבר אינו סובל דיחוי".
מכאן שסמכויות הנאמנים צומצמו משעה שחברם חדל למלא את תפקידו או שנעשה בלתי כשיר
לשמש בו, ועד למינויו של נאמן חליף אין הם רשאים לבצע פעולות הסובלות דיחוי. האם
לא ראוי שסמכויות הנאמנים לא ייפגעו בשל הצורך לעשות למילוי מקומו של חברם? לכך
נקדיש את פרק עשירי. לבסוף נדון בשאלה: מהן
תוצאותיה של פעולת נאמן שנעשתה שלא על דעת חבריו? האם הפעולה מבוטלת או שמא היא
בעלת תוקף על אף שנעשתה שלא על דעת יתר הנאמנים? בכך יעסוק פרק אחד עשר. בטרם נבוא לדון בפרטיו של
הסעיף, עלינו לדון בשאלה: כיצד מגיעים למצב שיש בנאמנות "יותר מנאמן אחד"?
כמובן, אם יוצר הנאמנות קבע בבירור שיהיו נאמנים אחדים, והם הסכימו לכך, לפנינו
נאמנות עם נאמנים אחדים. השאלה מתעוררת לגבי מצבים שלא ברורה כוונת יוצר הנאמנות
בגלל לשון לא ברורה שנקט, ובכך נדון כאן. אבל תחילה נעמוד על התועלת
שבמינוי נאמנים אחדים. תיתכנה סיבות שונות שבגללן יוצר
נאמנות ימנה נאמנים אחדים. יש שהוא יעשה זאת כדי להבטיח שגם אם מסיבה כלשהי לא
יוכל נאמן יחיד למלא את תפקידיו, תפקידים אלו ימולאו על ידי נאמן אחר[831]; ויש שהוא אינו נותן אמון מלא באף אחד מן הנאמנים,
ומינוי נאמנים אחדים יביא לכך שכל אחד מהם יבקר את פעולות חבריו[832]. מצאנו במשפט העברי הוראה בדבר ביקורת הדדית בין
הנאמנים בעניין גבאי צדקה, שאינם רשאים לגבות צדקה אלא בזוגות ו"אינן רשאין
לפרוש זה מזה"[833] כדי ש"לא יאמרו: זה הגובה יחידי - דעתו
לגנוב"[834]. ואמנם הלכה זו נאמרה על העוסקים בנכסי הציבור, אבל
ייתכן שאדם יבקש להבטיח שנאמנות שיצר תתנהל ברמה זהה של אמינות, ולכן ימנה נאמנים
אחדים. עוד ייתכן, שאף שיוצר הנאמנות
נותן בנאמן אמון מלא, הוא יבקש למנות נאמנים אחדים כדי להבטיח שיקול דעת רב-צדדי
לשם קבלת ההחלטות הטובות ביותר לניהול נכון של נכסי הנאמנות[835], כפי שנאמר
"ותשועה ברוב יועץ"[836]. את השיקול הזה הזכיר מהרי"ט[837], והביא ראיה לכך מן ההלכה[838] שאם
אדם התחייב למכור נכס לחברו במחיר שייקבע על פי שומה של ארבעה שמאים, לא די בשומת
שלושה מהם, אף שהם רוב, משום שנראה שכוונת המוכר הייתה "להרבות דעות"[839]. עוד הסביר מהרי"ט[840], שאדם עשוי
למנות שני נאמנים מפני ש"מזלא דבי תרי עדיף[841] [=מזלם של שניים עדיף]". ייתכן גם שיוצר הנאמנות יבקש
למנות נאמנים אחדים כדי להבטיח ביצוע פעולות רבות, שאין אדם אחד יכול לבצען בעצמו. כעת נעסוק בשאלה האם מי שממנה
מספר אנשים לתפקיד של נאמן, מתכוון שכולם ישמשו בתפקיד יחד, או שאחד מהם ישא
בתפקיד לבדו. זו בעיקר שאלה של פרשנות, השנויה במחלוקת כבר בתלמוד, ונראה שאף
פוסקי זמננו מתקשים להכריע בה הכרעה ברורה. הנוסח המקובל ביותר למינויים
של נאמנים אחדים הוא שיוצר הנאמנות ממנה את "פלוני ופלוני" לנאמנות. מקורות
המשפט העברי עוסקים בשאלה הפרשנית, האם
משמעות ו' החיבור בביטוי זה היא שפלוני ופלוני יהיו שניהם נאמנים, או שמא משמעותה
שכל אחד מהם יוכל לשמש כנאמן[842]. בשאלה זו נחלקו בתלמוד ר'
יונתן ור' יאשיה. לדעת ר' יונתן[843], בכל
מקום שבתורה שמופיעה ו' החיבור, "משמע שניהם כאחד ומשמע אחד בפני עצמו[844], עד שיפרוט לך הכתוב 'יחדו'". לעומתו, סובר ר' יאשיה שמשמעות
ו' החיבור היא בהכרח "שניהם כאחד"[845]. דעתו של ר' יונתן היא שהתקבלה
להלכה[846], ויש
שפסקו על פיו גם בפרשנות לשון בני אדם[847]. אולם
לדעת רבים מן הפוסקים אין להשליך מכללי פרשנות התורה לכללי פרשנות חוזים וכדומה, מפני
ש"לשון תורה לחוד ולשון בני אדם לחוד", ובלשון
בני אדם, ו' החיבור מתפרש כמחבר ולא כ"או"[848].
מדבריהם עולה, שאין כללים מחייבים לעניין משמעותה של ו' החיבור בלשון בני אדם.
לפיכך, נראה שיהיה צורך להוכיח את משמעותה של ו' החיבור בלשון בני אדם לפי המשמעות
המקובלת במקומו של הדובר ובתקופתו, ומן הנסיבות של כל מקרה בפני עצמו. לדעת כמה פוסקים[849], אם
המינוי נעשה בלשון רבים, שכוללת את הפרטים, כגון אם קבע יוצר הנאמנות שפלוני
ופלוני "יהיו
נאמנים", משמעות המינוי היא ששניהם יהיו נאמנים, גם לפי דעת ר' יונתן[850]. אם נוסח המינוי הוא שפלוני
ופלוני ישמשו כנאמנים "יחד", שניהם משמשים כנאמנים. זאת יש ללמוד מכך
שגם לדעת ר' יונתן, במקום שהכתוב מוסיף "יחדו" לאחד את אלו שו' החיבור
מחברת ביניהם, "משמע שניהם כאחד"[851]. לדוגמה, האיסור לחרוש ב"שור ובחמור יחדו" (דברים כב, י) חל רק
על מי שחורש בשור ובחמור כאחד. לפי החוק, אם מינה יוצר
הנאמנות נאמנים אחדים, עליהם לפעול יחד, ורק בעניין שאינו סובל דיחוי "רשאי
כל אחד מהם לפעול על דעת עצמו". משמעות החובה לפעול יחד היא שכל פעולה צריכה
להיעשות בהסכמת כל הנאמנים[852]. את הסכמת שאר הנאמנים לפעולתו רשאי נאמן להשיג גם
בדיעבד, לאחר ביצוע הפעולה, ואז לא תחשב הפעולה כהפרה של חובת הנאמנות[853]. רב נחשון גאון[854] פסק:
"מי שמנה ב' אפוטרופסים, (ש)אין אחד מהם יכול לחדש דבר בממונו של אותו האיש
בלא חבירו, שלא האמין לאחד מהם אלא לשניהם בבת אחת. לפיכך אין אחד מהם יכול לחדש דבר בלא חברו, לא ליקח
ולא למכור, לא לחוב ולא לזכות". נראה שפסיקה זו מבוססת על כך
שתפקיד אפוטרופוס או כל נאמן הוא תפקיד הדורש אמון רב, שהרי בידיו מופקדים נכסיו
של יוצר הנאמנות והוא עושה בהם כבתוך שלו, לרוב במשך זמן רב. לפיכך, יש להניח
שמינוי נאמנים אחדים נועד גם כדי להבטיח פיקוח הדדי של הנאמנים זה על זה, ומשום כך
נדרשים האפוטרופוסים לפעול יחד. כמו כן, ר' יוסף בן לב[855] כותב
שגם אם הלכה כר' יונתן גם לעניין לשון בני אדם[856], הרי מי שממנה שני נאמנים בלשון "פלוני
ופלוני" בוודאי לא התכוון ששניהם
ישמשו כנאמנים וכל אחד יעשה כרצונו בנפרד מן האחר, שהרי "אין דרך למנות
אפוטרופוסים בכי האי גונא [=בדרך זו] שיהיה רשות לכל אחד מהם לבדו להיות אפטרופוס,
ופעם יתעסק בנכסי המת האחד ופעם יתעסק האחר, והויא מילתא דלא סלקא כהוגן [=והוא
דבר שלא עולה יפה]". הוא כותב שהפסיקה כר' יונתן אומרת רק שיוצר הנאמנות
התכוון שאם רק אחד מהם יסכים להיות נאמן, הוא יהיה נאמן לבדו (ובכך עסקנו בפרק
שני); וכן שאם נפטר אחד משני הנאמנים, לא יצטרכו למנות נאמן חלופי; אבל ברור שכל
זמן שיש שני נאמנים, הם צריכים לפעול בשיתוף פעולה. גם מהרי"ט[857] אומר
שהממנה אפוטרופוסים אחדים, הם צריכים לפעול יחד על דעת כולם גם לפי ר' יונתן, והוא
מנמק: "סברא הוא דבכל דבר שבממון ומשא מתן, כל כמה דנפישי - דייקי טפי
[=מדייקים יותר]". כלומר, ריבוי הדעות עשוי להוביל להחלטות שקולות ונכונות
יותר, ולכן ברור שיוצר הנאמנות מעוניין שהנאמנים יפעלו יחד. אפשר ללמוד מהדגשת רב נחשון
"לחדש דבר", שטיפול שוטף בנכסי הנאמנות שאין בו "חידוש דבר",
יכול כל נאמן לעשות בעצמו, מפני שאין בכך עניין של אמון. גם נימוקו של ר' יוסף בן
לב, שאם פעם זה יתעסק ופעם זה יתעסק "לא סלקא כהוגן" - אינו שייך בטיפול שוטף, בדברים שפעם אחד יעשה
ופעם אחד יעשה. שיתוף הפעולה דרוש דווקא בקבלת החלטות, שכן ברור שאם כל אחד יחליט
בנפרד, עלול להיגרם נזק לנאמנות. על משקלו של הנוהג בעניין
חובתם של נאמנים אחדים לפעול יחד, אפשר ללמוד מתשובת הרשב"א[858] בעניין
מי שמינה שני אפוטרופסים ונפטר אחד מהם. הרשב"א קובע שהמנהג המקובל "בכל
המקומות" הוא "שכל שהיחיד ממנה אפטרופוסין, או אפילו הקהל ממנין גזברים
או נאמנים - אפילו ימות אחד מהם או ילך למדינת הים, אין המנוי והאפטרופוסות בטלין,
אלא הנשארים מהם נוהגין מנויין ואפטרופוסות". בהתאם לכך הוא פוסק שהאפוטרופוס
הנותר יוכל להמשיך ולמלא את תפקידו אף בהעדר האפוטרופוס הנוסף שמונה עמו. מתשובה זו אפשר להסיק שבמקום
שהנוהג המקובל הוא שעל אף שמונו שני נאמנים, רשאי כל אחד מהם לפעול על דעת עצמו, גם
אם שניהם בחיים ושניהם נמצאים באותו מקום, יהיה כל אחד מן הנאמנים רשאי לפעול על
דעת עצמו. לעיתים, הריחוק בין הנאמנים מלמד
שיוצר הנאמנות התכוון לתת סמכות לאחד מהם לפעול על דעת עצמו. כך פסק מהרי"ט[859], שאם מונו שני נאמנים ואחד מהם מתגורר במרחק רב
מנכסי הנאמנות, יניח בית הדין שהנאמן שמקום מגוריו מרוחק מוּנה רק כדי שיבקר את
פעולותיו של הנאמן הגר בסמיכות מקום לנכסי הנאמנות על ידי מתן חשבון תקופתי
(והסיבה שלא אמר זאת בפירוש היא כדי שיתקבלו דבריו של המבקר, בהיותו נאמן בעצמו),
ולפיכך, הנאמן המתגורר בסמוך לנכסי הנאמנות רשאי לפעול על דעת עצמו, ואין אומרים
שחצי מהנכסים יועברו למקומו של הנאמן המרוחק לטיפולו. מצד שני, יש שהנסיבות מלמדות
שיוצר הנאמנות רוצה שיפעלו יחד. כך אפשר ללמוד מדברי הרדב"ז, שנביא בפרק
תשיעי, שהממנה את בתו ואת חתנו כאפוטרופוסים ומתה הבת, מסלקים את החתן, מפני שיש
להניח שהוא מוּנה רק מפני שהוא בעלה של הבת, והבת היא העיקר. אפשר ללמוד מדבריו
שגם בחיי הבת, לא תועיל פעולה שעשה הבעל בלעדיה, כיוון שהיא עיקר, וכן לא תועיל
פעולה שלה לבדה, מפני שיוצרת הנאמנות מינה את הבעל משום שביתו לא ידעה לטפל בנכסים
בעצמה. התלמוד[860] מביא את דעתו של רב הונא, שאם שותף התייצב בדין בלי
ליידע על כך את שותפו, לא תישמע טענת השותף האחר שהשותף שהתייצב בדין לא פעל בשמו,
אלא אנו מניחים שהשותף שהתייצב פעל בשליחות שותפו, ופסק הדין מחייב גם אותו. אולם
התלמוד מתקשה לקבל דעה זו, שכן השותף שלא התייצב בדין יכול לטעון שאילו היה
מתייצב, היה מעלה טענות טובות יותר מאלו שהעלה השותף שהתייצב והיה מצליח להשיג
תוצאה טובה יותר בדין. את הדיון בעניין זה חותם
התלמוד בהבחנה בין שותף שהיה מצוי במקום שבו נערך המשפט בעת שהוא נערך לבין שותף
שהיה במקום אחר באותה שעה: "ולא אמרן, אלא דלא איתיה במתא, אבל איתיה במתא -
איבעי ליה למיתי [=ולא אמרנו אלא כשלא היה בעיר, אבל היה בעיר - היה לו
לבוא]". פרשנותו של המשפט האחרון שנויה במחלוקת בין הראשונים, ולמחלוקת זו יש
השלכה ישירה לשאלת היקף חובת נאמנים לפעול "יחד". רוב המפרשים[861] הסבירו
שהמילים "לא אמרן" מכוונות לַקביעה, בשלב השני של הסוגיה, שאין תוקף
לפסק הדין בשל טענת השותף האחר שאילו הוא היה משתתף במשפט, היה משיג תוצאות טובות
יותר. לפי הסבר זה, יש לקיים דיון חוזר רק אם השותף שנעדר מן הדיון לא היה מסוגל
להגיע לדיון במועד שנקבע לו. אולם אם היה בכוחו של השותף להשתתף בדיון ובכל זאת
הוא לא הגיע אליו, אנו מניחים שהשותף שהתייצב בדיון עשה זאת בשליחותו ובהסכמתו,
ולכן אין לקיים דיון חוזר. משמעותו של הסבר זה לענייננו
היא שאם היה בכוחם של כל הנאמנים לעשות פעולה מסוימת ביחד והם לא עשו זאת, יש
להניח שהנאמן שעשה את הפעולה עשה אותה בשליחותם ורואים את הפעולה כמחייבת את כל
הנאמנים[862]. אולם, יש שהסבירו[863] שהמילים "לא אמרן" מוסבות על דברי רב הונא
בתחילת הסוגיה, שהשותף פועל בשליחות שותפיו ופסק הדין תקף. לפי הסבר זה, פסק הדין
תקף רק אם השותף שלא התייצב לדיון לא היה מסוגל להגיע, אולם אם היה בכוחו להגיע לדיון,
אין אנו אומרים שהשותף שהתייצב לדיון פעל בשם שותפו. טעמה של דעה זו היא שאם שותף
אחד תובע מישהו לדין בשם השותפות, והשותף האחר בעיר, הנתבע יכול לסרב לבוא, בטענה:
"חברך לא יעיז כל כך נגדי בטענות שקריות, ועל כן לא אשיב לך עד שיבוא גם
חברך"; אבל אם השותף האחר אינו בעיר, הנתבע אינו יכול לדחות את התביעה בטענה
זו, שכן זו דרישה מוגזמת, שהשותף יבוא מעיר אחרת[864]. משמעותה של קביעה זו לענייננו
היא שכל אימת שיש בכוחם של הנאמנים לעשות את הפעולה ביחד ממש, אין אנו רואים את
פעולת אחד מהם כפעולה שנעשתה בשליחותם. רק כאשר אין בכוחו של אחד הנאמנים להיות
שותף לפעולה בשל הימצאותו במקום רחוק, בשל מצב בריאותו וכדומה, ניתן לבצע את
הפעולה על ידי חלק מן הנאמנים, ויראו את פעולתם כפעולה שנעשתה בשליחותו[865]. השולחן ערוך פסק כפירוש הראשון[866], ולפיכך, בדרך כלל רואים את פעולת אחד מן הנאמנים
כפעולה שנעשתה בשליחות כולם, מפני ששתיקתם של הנאמנים האחרים מתפרשת כהסכמה
למעשיו, אלא שאם לא היה בכוחו של אחד מן הנאמנים לחוות את דעתו בעניין, הוא לא ישא
באחריות לתוצאותיה. מהלכה זו עולה גם שהחובה
לפעול יחד אין משמעותה שהנאמנים צריכים לבצע ביחד את הפעולות הדרושות לשם מילוי
תפקידם, אלא די שיפעלו בעצה אחת בהסכמה, וגם ההסכמה יכולה להיות הסכמה שבשתיקה,
כאמור. וכך אמנם פוסק מהרי"ט[867]:
"אפילו שנאמר בממנה שלשה או ארבעה אפטרופין - בעינן דעת כולם ואין יכולים
לעשות זה בלא זה... מכל מקום זהו לענין הסכמתן בדבר, שצריך שיסכימו כולם. אבל בדבר
שהסכימו כבר, אחד מזכה מדעת כולם או רובם, שלא עלתה על דעת שתהא ידי ארבעתן זוכה
כאחת". בדינו של שליח שחרג מסמכותו
אך לאחר מכן אישרר המשלח את פעולתו, נפסק שהשליחות קיימת[868]. כמובן, פעולה שנעשתה על ידי
אחד הנאמנים בלי להיוועץ בחבריו היא פעולה שנעשתה תוך חריגה מסמכות, ולכאורה נוכל
ללמוד מדיני השליחות על דרך ההיקש, שכשם שאשרור הפעולה על ידי משלח מתקן פגם של
חריגת השליח מסמכותו, כך גם פעולתו של נאמן יחיד תקפה אם היא אושררה על ידי חבריו. אולם אפשר שאשרור הפעולה
בדיעבד אינו מתקן את הפגם, משום שכאמור לעיל[869], מי שממנה נאמנים אחדים, מטרתו היא להבטיח ריבוי
דעות לפני שהפעולה תתבצע בפועל. לעיתים, לאחר שכבר בוצעה הפעולה, יטו חלק מן
הנאמנים לאשר את הפעולה, אף שאילו היו נשאלים על כך מלכתחילה, הם לא היו מסכימים
לקיומה. לכן, ייתכן שאשרור הפעולה לא יכול לשמש כתחליף להתייעצות מוקדמת, לפני
ביצועה, ומשום כך הוא לא יתקן את הפגם הנובע מפעולת נאמן על דעת עצמו. אם כך הוא,
הרי שאשרור פעולת הנאמן בידי חבריו לאחר שהפעולה כבר בוצעה אינו ממלא את התנאי
שהנאמנים יפעלו יחד[870]. הדרישה שהנאמנים יפעלו יחד
מעוררת את השאלה כיצד יש לנהוג במצב שאין בין הנאמנים הסכמה. לשאלה זו ניתן להציע
שלוש תשובות: (א) הנאמנים יפעלו לפי הכרעת הרוב; (ב) חילוקי הדעות יובאו בפני בית
המשפט או בורר שיכריע במחלוקת, והכרעתו תחייב את הנאמנים; (ג) הנאמנים יימנעו
מביצוע הפעולה עד שיגיעו להסכמה של כולם על ביצועה. המחוקק בחר בדרך השנייה:
"היו דעותיהם חלוקות, יפעלו לפי הוראות בית המשפט". מהרשד"ם[871] פסק שאם
יש חילוקי דעות בין אפוטרופוסים, "נראה שיש לנו לילך אחר הרוב… ככל שאר
דיני תורה. והיכא דאיכא חילוק דיעות, אזלינן בתר רובא [=הולכים אחר הרוב]". לכאורה, פסיקה זו סותרת
לדברים שכתב הרשב"א, בהסתמך על סוגיית התלמוד במסכת עבודה זרה. בתלמוד
שם[872] מובאת הלכה לעניין הערכת שוויו של נכס: "אמר
ליה כדשיימי בתלתא, אפילו תרי מגו תלתא. כדשיימי בארבעה, עד דאמרי בארבעה".
כלומר, אם אמר המוכר לקונה שימכור לו את הנכס במחיר שישומו שלושה שמאים, הוא מחויב
למכור אותו גם אם רק שניים מתוך השלושה מסכימים למחיר מסוים. אבל אם אמר לקונה: "אמכור
כפי שישומו ארבעה שמאים", אינו חייב למכור לו עד שיסכימו כל הארבעה לאותו
המחיר. רש"י הסביר את ההבדל בין
האומר שימכור לפי שומת שלושה שמאים לבין האומר שימכור לפי שומת ארבעה, בכך שאם
"נקט לישנא דשומא ונקט תלתא, שהן בית דין - סתם לתורת דיינין נחת, ואפילו תרי
מגו תלתא שמין אותו, ואם שלישי חלוק על השנים אזלינן בתר רובא"[873]. כלומר, אם נקט המוכר בלשון 'שומה' ונקט במספר
שלושה, שהוא מספר הדיינים בבית דין, מן הסתם התכוון לשומה שתוכרע על פי המקובל
בבית דין, ולכן ניתן להכריע אותה גם על פי רוב דעות, כפי שבית דין מכריע על פי רוב
דעות. לעומת זאת, אם ביקש שישומו ארבעה, "כיון דנחת לדעות, להרבות דעות יותר
מכדי בית דין, ודאי לאו לתורת דיינין נחית, ולא אזלינן בתר רובא..."[874]. כלומר, היות שבחר מספר אחר, שהוא גדול ממספר
הדיינים בבית דין, מן הסתם בחר במספר זה כדי להרחיב את שיקול הדעת לפני קביעת
השומה. לכן אין להכריע את השומה לפי רוב דעות, אלא על פי הדעה המוסכמת על כולם. בהתאם לכך פסק הרשב"א[875]: "כל שקבלו הקהל עליהם דעות אנשים ד' או ה' או
יותר, אין הולכין אחר הרוב, שאין רוב אלא בבית דין". לכאורה, לפי דבריו אין
ללכת אחרי רוב הנאמנים, אם הם יותר משלושה; ואילו מהרשד"ם קבע באופן סתמי
שהרוב קובע, משמע, גם אם הם יותר משלושה. נוכל ליישב את דברי
הרשב"א עם דברי מהרשד"ם על פי פרשנותו המצמצמת של ר' חיים שבתי[876] לדברי הרשב"א. לדבריו, הסוגיה הנזכרת עוסקת רק
במצב "שאנו באים לחייב לשום אדם ולהוציא ממון מיד בעליו", שאז אין
להוציא ממון מאדם אלא על פי הסכמת כל ארבעת הנאמנים, שכן "מעמידין האדם ממונו
על חזקתו עד שידע שהוא חייב". בהתאם לכך, אף קביעת הרשב"א תפורש כעוסקת
רק בהחלטה שיש בה כדי להוציא ממון מאדם, ובזה אמנם עסקה התשובה. אולם במקום שיש חילוקי
הדעות בדבר דרך ניהולו של הקדש ציבורי שיצר אדם סמוך למותו, "היעלה [על הדעת]
שאם לא הושוו כלם, שיהיה הממון מונח בקרן זוית ולא יעשה מהם נוח לנפשו?... ובכי הא
ודאי הדעת נותן שילכו אחרי הרוב וימצא המקדיש המאושר נחת רוח לנפשו". אם כן, דברי הרשב"א
יכולים להתיישב עם פסיקת מהרשד"ם. יש להדגיש שההכרעה על פי רוב
דעות חייבת לבוא לאחר דיון משמעותי בין כל הנאמנים, כפי שנעשה בבית דין[877]. במקום שמספר הנאמנים הוא
זוגי, הפיתרון של הכרעה על פי רוב אינו יכול לענות על כל המצבים, שהרי ייתכן מצב
של תיקו בין הדעות, כשמספר שווה של נאמנים תומך בכל אחת מן הדעות. ר' אברהם דוד ואהרמאן[878] דן
בחילוקי דעות בין שני אפוטרופוסים של יתומים, והציע לפתור את המחלוקת על ידי מינויו
של 'מכריע' שהוראתו תחייב את האפוטרופוסים. את המכריע מן הראוי שימנו
האפוטרופוסים, ורק אם הם אינם מסוגלים להגיע להסכמה על כך, ימנה אותו בית הדין. לפי החוק, אם נחלקו דעות
הנאמנים, עליהם לפעול לפי הוראות בית המשפט. קביעה זו מקפלת בתוכה שתי הוראות: (א)
הטלת חובה על נאמנים שנחלקו דעותיהם לפנות לבית המשפט כדי שיכריע במחלוקת שביניהם,
(ב) הסכמת בית המשפט להכריע במחלוקת שבין הנאמנים. אבל במקום שמפורש בתנאי
הנאמנות שבמצב של חילוקי דעות יש לפעול על פי דעת רוב הנאמנים, אין בית המשפט משמש
כערכאת ערעור על החלטת הרוב, ואין הוא מוסמך להורות לנאמנים לפעול בניגוד להכרעת רובם[879]. להלן נדון בעמדת המשפט העברי
בדבר סמכות בית הדין להכריע במחלוקת שבין נאמנים, ובחובתם של הנאמנים לפנות לבית
הדין כדי שיכריע במחלוקת שביניהם. לפני מהרשד"ם[880] הוצגה השאלה הבאה: פלוני מינה ארבעה אפוטרופוסים כדי
שינהלו את נכסיו לאחר מותו לטובת בנו היתום. היתום ושניים מן האפוטרופוסים התגוררו
בעיר פיררה שבאיטליה, בעוד שני אפוטרופוסים אחרים התגוררו בסלוניקי שהיתה אז תחת
שלטון תורכי. נכסי הנפטר - אף הם, חלקם היו בפיררה וחלקם בסלוניקי. כדי להבטיח
ניהול יעיל של הנכסים, ביקשו שלושה מן האפוטרופוסים להעביר את הנכסים שבסלוניקי
לפיררה. אולם אפוטרופוס אחד התנגד לכך, מחשש שמא ההעברה תסכן את הנכסים. בתשובתו, בוחן מהרשד"ם
את עמדותיהם של האפוטרופוסים ופוסק שעל אף שבדרך כלל יש להכריע על פי דעת רוב
האפוטרופוסים[881], הרי במקרה הנדון יש לקבל את דעת האפוטרופוס שהתנגד
להעברת הנכסים, מפני שחיי היהודים ונכסיהם באיטליה באותו זמן היו בסכנה גשמית
ורוחנית, בגלל רדיפות הנוצרים, ועל כן טובת היתום הייתה שהכנסים כולם יהיו דווקא
בסלוניקי, מה גם שיש להניח שהיתום עצמו עתיד לעבור לסלוניקי מהסיבות האמורות. את
סמכותו להורות כך למרות עמדת רוב האפוטרופוסים מבסס מהרשד"ם על תפקיד בית
הדין כ"אביהם של יתומים", דהיינו לדאוג לרווחתם ולניהול יעיל של נכסיהם.
תפקיד זה מעניק לבית הדין סמכויות נרחבות[882], ובהן אף הסמכות לבטל את החלטת רוב האפוטרופוסים
ולאמץ את עמדת המיעוט, אם לפי דעת בית הדין עמדה זו עדיפה לטובת היתומים[883]. נראה שמאחר שבית דין הוא
"אביהם של יתומים", הוא יכול לפסוק נגד החלטת האפוטרופוסים גם אם נתקבלה
פה אחד, אבל זאת רק במצב של חוסר סבירות קיצונית. לעומת זאת, הוא יפעיל לעיתים
קרובות יותר את סמכותו במקום שיש מחלוקת בין הנאמנים. כמובן, נימוק זה, שבית דין
הוא "אביהם של יתומים", אינו תקף בנאמנות פרטית, ועל כן הדעת נותנת שאין
בה סמכות לבית דין להכריע נגד דעת רוב הנאמנים[884]. בניהול נכסי יתומים פסק
הרא"ש[885]: "כן ראוי לעשות לכל מי שיש בידו ממון של
יתומים שיעשה במאמר בית דין, ולא שיאמר בדעת עצמו 'אעשה כמו בשלי'". הטור[886] פירש את דברי אביו הרא"ש על דרך הצמצום, ולדעתו
הדרישה להתייעץ עם בית הדין מוטלת על מי שמחזיק בידיו נכסי יתומים, ולא מוּנה
כאפוטרופוס עליהם, "אבל האפוטרופוס, אין צריך עוד בית דין". אולם מהרשד"ם[887] דוחה את פרשנותו, ולדעתו "בכל דבר שיש נטיה
לכאן או לכאן, אין ראוי[888] לאפטרופוס לעשות שום דבר, רק [=אלא] בעצת בית
דין". זאת ועוד: מהרשד"ם טוען
שאף דברי הטור נאמרו רק במצב שיש סיכון שקול באימוץ כל אחת מדרכי הפעולה האפשריות.
אולם במצב שבו לפי דעת בית הדין דרך פעולה אחת מסכנת את נכסי היתומים יותר מחברתה,
אף הטור יודה שבית הדין מוסמך לתת לאפוטרופוס הוראות ולאסור עליו לפעול בדרך
שמסכנת יותר את נכסי היתומים[889]. בכל מחלוקת שבין הנאמנים
מתקיים מצב של "נטייה לכאן או לכאן", ולפיכך נוכל ללמוד מדעת
מהרשד"ם שאם אפוטרופוסים חלוקים בדעותיהם, עליהם לפנות לבית הדין כדי שיכריע
במחלוקת. ההוראה שעל הנאמנים לפעול יחד
עלולה ליצור קושי במצב שנדרשת פעולה דחופה לטובת נכסי הנאמנות או לטובת הנהנים.
כדי למנוע מצב זה, קובע החוק שבעניין שאינו סובל דיחוי רשאי כל אחד מהנאמנים לפעול
על דעת עצמו. כמובן, דחיפות העניין תלויה
במשך הזמן שניתן לדחות את הפעולה כדי לקבל את הסכמת הנאמנים בלי לפגוע במטרות
הנאמנות. פרק זמן זה ייקבע בכל מקרה לגופו[890]. אם נקט נאמן בפעולה בשל דחיפותה, שומה עליו לקבל
הסכמה למפרע של יתר הנאמנים בהקדם האפשרי[891]. כפי שנראה, המשפט העברי מכריע
בשאלת סמכותו של נאמן לפעול על דעת עצמו בעניין שאינו סובל דיחוי לאור אומד דעת
הצדדים להסכם. הרשב"א[892] דן בנאמנות למטרות צדקה ששני נאמניה נדרשו לחלק בכל
שנה, בהגיע חג החנוכה, כספים "לעניים, ליתומים ולאלמנות לפי ראות
עיניהם". לימים נפטר אחד מן הנאמנים, ונציגי הציבור ביקשו למנות נאמן נוסף
כדי שלא להותיר את שיקול הדעת בידיו של הנאמן שנותר בלבד, בעוד הנאמן שנותר ביקש
לנהל לבדו את ענייני הנאמנות. בתשובתו, דן הרשב"א בנוהג המקובל בעניינים מסוג
זה[893], והוא מוסיף: "הדין נותן [שיוסיף הנאמן הנותר
לכהן לבדו], שאלולי כן, אם ילך לדרכו האחד קצת ימים לעסקיו, ולא היה כאן לזמן
חנוכה, המנוי בטל; וכן הגבאי או הנאמן אינו נוהג עד שוב חברו, ואין זה דעת הצבור, ולא דעת היחיד המצוה". כלומר, אם ייקבע שהיעדרות
זמנית של נאמן אחד שוללת מיתר הנאמנים את סמכויותיהם לפעול בנכסי הנאמנות, קביעה
זו תסכל את הגשמת מטרותיה של הנאמנות. הרשב"א מניח שהציבור שמינה את הנאמנים,
או אדם יחיד שיצר את הנאמנות ומינה נאמנים אחדים, לא התכוונו בכך לגרום לכך שלא
ניתן יהיה להגשים את מטרות הנאמנות, ולכן אף אם לא היה קיים נוהג ברור, ניתן להניח
שיוצר הנאמנות לא ביקש לקבוע שהנאמן הנותר אינו רשאי להמשיך בתפקידו. מתשובה זו נוכל להסיק הנחיה
כללית, שהנאמן הנותר יכול להמשיך במילוי תפקידיו אם הימנעותו מכך עלולה לסכל את
הגשמת מטרותיה של הנאמנות. יתר על כן: מתשובה זו נראה שבנסיבות אלו אף אין הנאמן
נדרש לקבל את הסכמת יתר הנאמנים לאחר שפעל את פעולתו. מאחר שהנאמנים נדרשים לפעול
יחד, מוטלת עליהם אחריות משותפת לפעולותיהם אם פעולותיהם גרמו נזק. אולם אחריות זו
קיימת רק אם פעולותיו של נאמן אחד נעשו בשם שאר הנאמנים. פעולת נאמן על דעת עצמו,
אף אם הייתה למען הנאמנות, לא תטיל אחריות על יתר הנאמנים[894]. אחריות הנאמנים היא
"ביחד ולחוד", ומשמעות הדברים העיקרית היא שהנושה רשאי "לדרוש את
קיום החיוב, כולו או מקצתו, משניהם כאחד או מכל אחד מהם בנפרד, ובלבד שלא ייפרע
יותר מן המגיע לו"[895]; וחזקה שהנאמנים "נושאים בנטל החיוב בינם לבין
עצמם בחלקים שווים"[896]. לדעת כרם[897], אם יש מספר צוותים של נאמנים, שעל כל אחד מהם הוטלו
חובות שונות, תחול האחריות רק על אותו צוות שפעולתו גרמה את הנזק. הטלת אחריות זו נסמכת על
הוראת סעיף 12, המטילה אחריות על נאמן לנזק שנגרם לנכסי הנאמנות. הנאמנים יחויבו
באותם סוגי נזק כמו שהם מחויבים לפי סעיף 12, וכפי שנראה בדיוננו שם, יש מקום לומר
שכלולה בחיוב זה גם אבדן רווח. הדיון בהיקף אחריותם ההדדית
של הנאמנים במשפט העברי צריך להבחין בין פעולה שעשו הנאמנים יחד לבין פעולה שעשה
רק אחד מהם, והאחרים ידעו עליה ולא התנגדו לה. האחריות ההדדית יכולה לקום מכוח כמה
עילות המשפטיות: מכוח דיני הנזיקין, מכוח דיני השומרים, ומכוח דיני הערבות. אם פעולה נעשתה על ידי כל
הנאמנים, חלה עליהם אחריות "יחד", כלומר, כל אחד מהם חייב בחלק מתשלום
הנזק, כדין כל שניים שביצעו יחד מעשה נזק, כפי שפוסק הרמב"ם[898]: "שנים שחבלו באחד כאחת - שניהם חייבין, ומשלשין
ביניהן". וכן: "שנים שהמיתו את הבהמה כאחת או שברו את הכלי כאחת - משלשין
ביניהן"[899]. והרמ"א פוסק: "שנים שמסרו ביחד, כל אחד משלם
החצי"[900]. אחר לאחריות
"לחוד", השולחן ערוך[901] מביא חילוקי דעות בין הפוסקים לגבי שניים שהזיקו
יחד, ושניהם בני חיוב מן הדין, אלא שלאחד מהם אין במה לשלם או שברח, בשאלה האם
האחר חייב לשלם הכול; והוא אינו מכריע במחלוקת. לפיכך, למעשה, לא ניתן לחייב נאמן
אחד לשאת לבדו באחריות לתוצאות פעולה שבוצעה על ידי כל הנאמנים. אם כן, אחריותו של
כל נאמן היא אחריות "ביחד", אך לא "לחוד". רק אם אחד הנאמנים פטור מן
הדין מתשלום, מסיבה כלשהי, יצטרך הנאמן האחר לפרוע הכול[902]. מאחר שהנאמנים הם גם שומרים,
כפי שנראה בדיוננו בסעיף 12, אפשר לחייב אחד מהם לשלם הכול במצבים מסוימים מטעם
ערבות, כפי שנראה מיד. שניים שלוו כאחד סכום כסף
מפלוני, נעשים ערבים זה לזה לפירעון החוב, ולכן אם הנושה אינו מצליח לגבות מאד מהם
את חלקו, הוא יכול לגבות את הכול מן האחר[903]. לדעת רבים מן הפוסקים, כך גם דינם של שניים שקיבלו
ביחד נכס כדי שישמרוהו[904]. טעמם הוא, שמי שממנה שומרים אחדים שישמרו עבורו על
נכס, יש להניח שהוא עושה זאת כדי להבטיח שאם ייגרם לנכס נזק או הפסד, הוא יוכל
להיפרע מכל אחד מן השומרים. כוונת בעל הנכס ידועה מן הסתם אף לשומרים, ולפיכך
הסכמתם לשמור כוללת הסכמה מכללא של כל אחד מהם להיות אחראי לכל נזק או אובדן
שייגרם לנכסים שהופקדו בידיהם, "ביחד ולחוד"[905]. אם כן, נאמנים שעשו פעולת נזק
יחד, או שהתרשלו יחד בשמירה על נכסי הנאמנות, ואין לאחד מהם במה לשלם, חברו חייב
לשלם בעדו בתור ערב. אבל לדעת הרמ"א[906], יש הבדל בין דינם של שניים שלוו לבין דינם של
שומרים משותפים ושל אפוטרופוסים משותפים. הרמ"א נשאל על צוות של שלושה
אפוטרופוסים, שקיבלו על עצמם לנהל את נכסיהם של יתומים, ולימים ירד מת מן
האפוטרופוסים, ושני ירד מנכסיו. היתומים תבעו מן השלישי להמציא להם את כל נכסי
העיזבון, בטענה: "מאחר שקבל האפוטרופסות עם חבירו, כל אחד ערב בעד הכל". הרמ"א דחה את טענת
היתומים מן הטעם שדווקא שניים שלוו יחד, כל אחד נעשה ערב על חובו של חברו, מפני
שנהנה בקבלת ההלוואה. לעומת זאת, אם שומר או אפוטרופוס מקבל על עצמו לשמור בחינם על
נכס יחד עם שומר נוסף, הוא לא נעשה ערב על חובות חברו, כיוון שלא צמחה לו שום טובת
הנאה מהסכמתו לקבל על עצמו את התפקיד. לכן, במצב הנידון, האפוטרופוס השלישי אינו
נושא באחריות לכל ההפסדים שנגרמו לנכסי היתומים[907]. הרמ"א מוסיף שיקול שהוא
ייחודי לאחריותם של אפוטרופוסים. לדבריו, הטלת ערבות זו על אפוטרופוסים עלולה
להניא אנשים מלקבל על עצמם לשמש כאפוטרופוסים ליתומים. ואמנם גם אם אפוטרופוס
ייאלץ לשלם הכול מטעם ערבות, הוא יהיה זכאי לדרוש מחברו לשפותו (חלקית או באופן
מלא - הדבר תלוי אם שניהם גרמו את הנזק או רק האחר גרם), אבל לעיתים לא יוכל לגבות
מן האחר, ונמצא ששילם על לא עוול בכפו. כבר ראינו כבר פעמים שמקילים עם
אפוטרופוסים כדי שלא יימנעו אנשים לשמש בתפקיד זה[908]. שיקול זה משמעותי בנאמנויות
למטרות צדקה, שבהן קיים אינטרס ציבורי לעודד אנשים לשמש כנאמנים, אך נראה שאין הוא
שייך בנאמנות פרטית, שלציבור אין עניין בהגשמת מטרותיה. לכן נראה שגם לפי
הרמ"א, חלה על הנאמנים בנאמנות פרטית אחריות "ביחד ולחוד" אם הם
מקבלים תמורה על מילוי תפקידם, אבל לא במצבים אחרים. אבל יש להדגיש שמה שהרמ"א
שם פטר שומרים משותפים (בחינם) מערבות הדדית אינו מוסכם על כל הפוסקים, שכפי שצוין
לעיל, רבים פסקו שיש ערבות הדדית גם בין שומרי חינם, ואף הרמ"א עצמו פוסק[909] ששניים שקיבלו ביחד פיקדון לשם שמירתו, נעשים ערבים
זה לזה, ואינו מבחין לעניין זה בין שומרים בחינם לשומרים בשכר. עם זאת, לא מצאנו
מי שחלק בפירוש על מה שהרמ"א פטר אפוטרופוסים משותפים מערבות הדדית, מן
השיקול המיוחד, שהדבר עלול להניא אנשים מקבלת תפקיד כאפוטרופוס. הערבות ההדדית על חייבים
משותפים מאפשרת לנושה לגבות הכול מכל אחד מהם רק אם אין בכוחו של החייב האחר לשלם
את חלקו[910]. לכן, אף
לדעת הפוסקים הרואים את השומרים ואת הנאמנים כערבים זה בעד זה, נאמן יחויב מעבר
לחלקו בנזק רק אם מוצו הדרכים להיפרע מן הנאמן האחר; וגם אז, מי ששילם יכול לחזור
ולתבוע את חברו לשפותו[911]. אם רק אחד מן הנאמנים עשה את
הפעולה שגרמה נזק, עצם ההסכמה של הנאמנים האחרים לפעולה אינה מחייבת אותם באחריות
מדין שליחות, שהרי "אין שליח לדבר עבירה"[912]. עם זאת, יש לדון האם מוטלת אחריות נזיקית על
הנאמנים האחרים מצד עצמם. על האחריות המוטלת על נאמן
לתוצאותיה של פעולת נאמן אחר שגרמה נזק, ניתן ללמוד מסוגיית התלמוד[913] הדנה בנזק שנגרם למחרשה בעת החרישה, במצב ששני פועלים השתתפו בחרישה, כשאחד מהם מנהיג
ומכוון את הבהמה החורשת, והאחר מחזיק ביתד המחרשה ומעמיק את אחיזתה בקרקע. שם
נפסק, שאם מקום החרישה היה ידוע כמקום שיש בו סלעים העלולים לשבור את יתד המחרשה,
על שני הפועלים כאחד מוטלת האחריות לנזק[914]. שני
טעמים ניתנו להלכה זו. לדעת רש"י[915],
האחריות לנזק מוטלת על שני הפועלים כיוון ש"היה להם להיזהר מאד, ובדבר מועט
שעיוות אף המנהיג הוא נשבר, והוי [=והוא] דבר המוטל בספק". כלומר, מאחר שמדובר
בקרקע טרשית, ייתכן שטעות קלה של הפועל המנהיג את הפרה גרמה לשבירת המחרשה, כמו
שייתכן שהמחזיק ביתד גרם לשבירתו מפני שהעמיק בקרקע יותר מדי. לכן, לא ברור מי מן
הפועלים הוא שגרם במעשיו לשבירת המחרשה, ומחמת הספק יש להטיל על כל אחד מהם לשלם
חצי מן הנזק. לפי הסבר זה, באופן עקרוני לא
ניתן לחייב אדם לשאת באחריות לתוצאות פעולותיו של אדם המבצע פעולה יחד עמו, ורק
במקום שיש ספק מי גרם לנזק, נקבע שכל אחד מן המבצעים יפצה את הניזוק בכדי מחצית
מערך הנזק[916]. בהתאם לשיטה זו, נראה שאם
ברור מי גרם לנזק, מי שעסק עמו במלאכה אינו נושא באחריות לנזק. קל וחומר שאי אפשר
לחייב מי שלא עסק עמו במלאכה אלא רק ראה את מה שהוא עושה, אפילו הביע הסכמה. אולם בעלי התוספות[917]
מסבירים את דין התלמוד בדרך שונה. לדבריהם, הטעם להטלת אחריות על שני הפועלים הוא
ש"היה לכל אחד ליתן לב על חבירו כמו על עצמו ולהזהירו, ואחרי שלא הזהירו - גם
הוא פשע". לפי הסבר זה, אחריותם המשותפת של הפועלים נובעת מכך שבהיותם מבצעים
פעולה ביחד, הם נדרשים לערנות מיוחדת כדי שיוכלו להזהיר זה את זה מפני פעולות
מזיקות. הרשלנות בקיומה של חובה זו מצדיקה הטלת אחריות משותפת על שניהם[918]. בהתאם לשיטה זו נוכל לומר,
שכל נאמן בצוות נאמנים חייב להשגיח שחבריו לא יגרמו נזק, ונאמן שלא הזהיר את חבריו
מכך, דינו כמי שהיה שותף לפעולה שגרמה את הנזק[919]. כמובן, מדובר שההזהרה הייתה מונעת את הנזק, ומדובר
שהאחר צפה או שהיה יכול לצפות את פעולתו של הנאמן שעשה את הפעולה. על מצב ששאר הנאמנים הביעו
התנגדות לפעולתו של אותו נאמן, או שלא ידעו עליה, נדון בפרק שמיני. לדעת מהרש"ם[920], אין
להסביר את הנמקתם של בעלי התוספות על פי דיני הנזיקין, שהרי אין מזיק נושא באחריות
לנזק שנגרם על ידו בעקיפין ('גרמא'), וכאן המחדל של הפועל שנמנע מלהזהיר את חברו
לא גרם באופן ישיר את הנזק[921]. לפיכך, הסביר מהרש"ם
שאחריותם המשותפת של הפועלים על פי שיטת בעלי התוספות מבוססת על דיני השומרים.
שומר נושא באחריות גם על נזק שגרם בעקיפין[922]. הפועלים הם שומרי כליו של המעביד[923], ועל כן מוטלת עליהם אחריות לנזקים שנגרמו לכלי
העבודה באשמתם. לכן, הימנעותו של עובד מלהזהיר את חברו מפני ביצוע פעולה בכליו של
המעביד העלולה להזיק להם, מטילה גם עליו אחריות לנזק שנגרם לכלים[924]. שמירת נכסי הנאמנות היא
מתפקידיו של הנאמן[925]. לכן, גם אימוץ פרשנות מהרש"ם לדברי התוספות
ישאיר אותנו במסקנה שהסקנו לעיל מדברי התוספות, שהנאמנים נושאים באחריות משותפת
לנזק שאירע לנכסי הנאמנות כתוצאה מפעולה של אחד מהם, שהאחרים נמנעו מלהזהיר אותו מפני
ביצועה[926]. אולם מן הראוי להדגיש שפיתוחם
של נכסים אינו מתפקידיו של שומר, ולכן אחריות המבוססת על דיני השומרים תוגבל
לאחריות לנזקים ולהפסדים שנגרמו לנכסי הנאמנות בלבד. אבל לא ניתן להטיל על הנאמנים
אחריות על אובדן רווח צפוי אם אחריותם תתבסס על דיני השומרים בלבד. כמו כן, אחריות הנאמנים
כשומרם היא רק לגבי נזק כלפי הנאמנות ולא לגבי נזק לצד שלישי, ולכן אם רק אחד מהם
הזיק לצד שלישי, אין אחריות על האחרים בגין אי-הזהרה, לפי מהרש"ם. כפי שראינו לעיל, לפי רוב
הפוסקים, חלה על שומרים משותפים אחריות הדדית, שבגללה אפשר לדרוש את כל התשלום
מאחד מהם, במצב שאי אפשר לגבות מן האחר. הדברים אמורים גם במצב שרק אחד מהם פשע
בשמירה: אם אי אפשר לגבות ממנו, יכול המפקיד לגבות את כל התשלום מן השומרים האחרים, בגלל ערבותם, אף שאין עליהם
חיוב מטעם אחריות שומר[927]. כמובן, שמורה לשומר ששילם הזכות לחזור על השומר
שפשע, שישפה אותו ויפרע לו את כל מה ששילם בעבורו. אם כן, גם במצב שברור שרק
נאמן אחד גרם לנזק, הרי אם אי אפשר לגבות ממנו, אפשר לגבות מן הנאמן האחר תשלום
בעבורו, שהרי נאמנים הם שומרים, והאחר יוכל לחזור על מי שגרם את הנזק, והלה חייב
לשפותו. כמובן, במצב שמוטל אחריות על נאמן אחר מפני שלא הזהיר את הנאמן שגרם לנזק
במישרין, ואי אפשר לגבות מאחד מהם, אפשר לגבות מן האחר את כל התשלום, ויש לו זכות
שיפוי מן האחר לגבי מחצית התשלום. שוב, יש להדגיש שערבות זו חלה
רק במקום שיש אחריות של שומר, דהיינו שנגרם נזק ממשי לנכסי הנאמנות, ולא נזק לצד
שלישי, ולא אבדן רווח בלבד. לפי החוק, נאמן שהתנגד לפעולה
שעשה נאמן אחר או שלא ידע עליה, אינו נושא באחריות לתוצאותיה. אופייה של ההתנגדות
הנדרשת מנאמן ישתנה בהתאם לנסיבות. כך למשל, אם התקיים דיון בין הנאמנים לפני ביצוע
הפעולה, והפעולה היא מסוג הפעולות שנאמן מוסמך לבצע, די בהתנגדות מילולית של נאמן לשם
הסרת האחריות מעליו[928]. אולם אם הפעולה שמבקש אחד הנאמנים לבצע היא בגדר
הפרה של חובת הנאמנות, לא די בהתנגדות מילולית בלבד[929], אלא על הנאמן ליידע את יוצר הנאמנות על כוונת
עמיתו, לפנות לבית המשפט ולנסות להוציא צו מניעה שיבטיח שהפעולה לא תתקיים, או
ליידע את כל הנוגעים בדבר שהנאמן אינו מוסמך לבצע את הפעולה. במשפט העברי, השאלה מהן
הנסיבות שבהן נאמן אינו נושא באחריות לתוצאות פעולותיהם של חבריו, קשורה לשאלת
המקור המשפטי לאחריות זו, שבה עסקנו בפרק שביעי. כאן, נבהיר את ההשלכות של
ההסתמכות על כל אחד מן המקורות המשפטיים הללו על אחריותו של נאמן שהתנגד לפעולה
שעשו חבריו הנאמנים. כפי שראינו לעיל[930], אם פעולה בוצעה על ידי אחד מן הנאמנים, העילה
הנזיקית היחידה להטלת אחריות לנזק על כל הנאמנים היא כדברי בעלי התוספות, מפני שלא
הזהירו אותו מעשיית הפעולה[931]. אם כן, ברור שאם הנאמן לא ידע על הפעולה, או ידע
עליה אך עשה כל שלאל ידו כדי למנוע את קיומה, הוא פטור מאחריות נזיקית. כך למד הב"ח[932] מפירושם של התוספות, שבמצב שתיארנו לעיל[933], בשני פועלים שהזיקו יחד, אם אחד הפועלים הזהיר את
חברו מפני עשיית פעולה מסוימת, ובכל זאת חברו לא נמנע מעשייתה, המזהיר פטור
מאחריות לתוצאותיה. אולם הטור[934] לא הבחין בין פועל שהזהיר את חברו לבין פועל שלא עשה
כן, ומכאן הסיק הב"ח שלדעת הטור "בכל ענין שניהם משלמים"[935]. אפשר שטעמו של הטור הוא שהדרישה מכל פועל היא לעשות
כל שביכולתו כדי למנוע את זולתו מעשיית פעולה שעלולה לגרום נזק. לכן, לא די באזהרה
גרידא כדי לפטור פועל מאחריותו למעשי זולתו, אם היה יכול למנוע את המעשה על ידי
פנייה לבית דין וכדומה[936]. אפשר ללמוד מכך, שגם נאמן שהביע התנגדות לפעולה של
חברו נושא באחריות מפני שהיה צריך לעשות יותר כדי למנוע אותה. אבל אם זהו ההסבר לדברי הטור, נמצא שאף לדעתו לא תחול
על נאמנים אחריות לתוצאות פעולתו של אחד מהם אם הם לא
ידעו על פעולתו, או אף אם הם ידעו
עליה אך עשו כל שלאל ידם כדי למנוע את קיומה. כפי שראינו לעיל[937], חלה על נאמנים ערבות הדדית, שמכוחה, אם אחד מהם
אינו יכול לשלם, חברו חייב לשלם את חיובו. הערבות ההדדית מבוססת על התחייבות חוזית
מכללא לשיפויו של הנושה. לכן, מידת אשמו של הנאמן להיווצרות הנזק איננה רלוונטית
לחבותו. יש להדגיש שוב, כפי שהדגשנו לעיל, שהערבות קמה מכוח אחריותם כשומרים, ולכן
היא אינה חלה על נזק לצד שלישי או על אבדן רווח צפוי. לאור זאת, הנאמן נושא באחריות
לתוצאותיהן של פעולותיו של נאמן אחר, אף אם לא ידע על ביצוע הפעולה או שניסה למנוע
את ביצועה ללא הצלחה[938]. אלא שאחרי שיפרע בעבורו, הוא יהיה זכאי לשיפוי מן
הנאמן שעשה את פעולת הנזק, ככל ערב. החוק קובע, שאם נתפנה מקומו
של אחד הנאמנים, על הנאמנים הנותרים לעשות מיד למילוי מקומו. בנאמנות על פי חוזה, על
הנאמנים לפנות ליוצר הנאמנות, שהוא הצד לחוזה, כדי שימנה נאמן חליף. אם אין אפשרות
לקבל את הסכמת יוצר הנאמנות למינוי כזה, על הנאמנים לפנות לבית המשפט, בהתאם
לסמכותו לפי סעיף 39, כדי שימנה נאמן חליף על פי הוראות סעיף 21[939]. בנאמנות על פי כתב הקדש, על הנאמנים לפנות ישירות
לבית המשפט כדי שימנה נאמן, בהתאם לסמכותו לפי סעיף 21. הקביעה שמשעה שנתפנה מקומו של
נאמן - יש לעשות למילוי מקומו, מבוססת על הנחה סמויה שהתפנות המקום אינו משנה את
מערך החובות והזכויות שבין הנאמנים ליוצר הנאמנות. על כן, חובתם של הנאמנים לעשות
את הדרוש לשם ניהול יעיל של הנאמנות במקומה עומדת, ומכוחה של חובה זו מוטלת עליהם
החובה לעשות למילוי מקומו של נאמן שמקומו התפנה. אולם תיתכן לכאורה גם הנחה הפוכה,
שהסכם הנאמנות מבוסס על ההנחה שיש מספר מסוים של נאמנים, שזהותם ידועה, ואם נתפנה
מקומו של אחד מן הנאמנים, הדבר מערער את ההסכם כולו ומשחרר את הצדדים מחובותיהם
ההדדיות. אם כן, יש מקום לדון בשאלה: האם לפי המשפט העברי יש בכלל צורך למלא את
מקומו של נאמן שמקומו התפנה? ואם יש צורך כזה, האם החובה לעשות למילוי מקומו של
הנאמן מוטלת דווקא על הנאמנים? כפי שראינו בפרק שלישי, הכלל
במשפט העברי הוא שנאמנים אחדים חייבים לפעול יחד, ואין חלקם רשאי לפעול לבדו.
בפשטות, אפשר להסיק מכך שאם נתפנה מקומו של אחד מהנאמנים, האחרים אינם יכולים
לפעול. אבל ייתכן שיש להבחין בין רצונו של יוצר הנאמנות בעניין אופן ניהולה של
הנאמנות כאשר כל הנאמנים קיימים, לבין רצונו לאחר שנתפנה מקומו של אחד מן הנאמנים.
ייתכן שיוצר הנאמנות מעוניין שהנאמנים יפעלו יחד כאשר כולם מכהנים בתפקידם, אך אם נתפנה
מקומו של אחד מהם, הוא מוכן להתיר לנאמנים שנותרו לפעול על דעת עצמם, וזאת כדי
לאפשר את המשך קיומה של הנאמנות. דוגמה לדבר יש בפסיקת
הרמ"א[940] בעניין "ראובן שכתב לבנו ולאשתו בית, וכתב דלא
יגבו אלא שתיהן ביחד, ומת הבן". הרמ"א הכריע: "יכולה אשתו לגבות
כתובתה ממתנה זו, דלשון 'יחד' שכתב לא בא למעט אם מת האחד, אלא שלא יגבה כל אחד
המחצה". טעמו הוא, שקשה להניח שהבעל היה מתנגד לכך שהאישה תגבה כתובתה מן
הבית לאחר מותו של הבן, ועל כן, למרות הקביעה הנחרצת שהאם ובנה יגבו
"יחד", לאחר מות הבן רשאית האם לגבות כתובתה מן הבית שקיבלה יחד עם הבן
במתנה. ר' דוד בן זמרה, הרדב"ז[941], נשאל על אדם שמינה את בתו ואת בעלה כאפוטרופוסים על
נכסיו, ולימים מתה הבת והחתן ביקש להמשיך למלא את תפקידו כנאמן, והוא היה אדם הגון
וטיפל היטב בנכסי היתומים. השאלה הייתה האם מותה של הבת צריך להשפיע על סמכויות
בעלה, והרדב"ז השיב: "יכולין לסלקו, שהרי ראובן [יוצר הנאמנות] לא רצה
להאמין אותו [=את החתן] לבדו, אלא שיתף עמו את בתו. ואת בתו לבדה גם כן לא מינה,
מפני שאין אשה משתדלת בנכסי יתומים כאיש... ומשום הכי [=ומשום כך] שיתף עמה בעלה.
ואדרבה היא היתה עיקר". במקרה זה, הנסיבות מעידות שהבת מונתה כמפקחת על מעשי בעלה
מפני שאביה רחש לה אמון מיוחד, והבעל מונה בשל כישוריו העסקיים. על כן, אם מתה
הבת, לא יוכל הבעל לפעול לבדו. אפשר להסיק מכך, שמצב רגיל, ששני הנאמנים בעלי
כישורים וכשירויות דומים, אם מת אחד מהם, יכול האחר להמשיך לפעול לבדו. בגופים שנבחרו על ידי הציבור,
הכלל הרחב המקובל במשפט העברי הוא: "כאשר לגוף בעל תפקיד נקבע ונבחר מניין
מסוים של חברים, אין הם יכולים לפעול אלא בהרכב המלא של כל החברים [ב]זה המניין,
כפי שנבחר, ואם מת או הסתלק אחד מהם... אין לנשארים כוח לעשות, ואין הגוף הזה יכול
לפעול כל עוד לא שמו הקהל אחר במקומו"[942]. מכאן, שכל עוד לא ימונה נאמן חליף, הנאמנים לא
יוכלו להמשיך בתפקידם. לפיכך, מינויו של נאמן חליף חיוני לשם קיומה של הנאמנות. הדין שונה במקום שהמנהג הוא
אחר: אל הרשב"א[943] הופנתה
שאלה בעניין מינויו של נאמן חליף בהקדש ציבורי עם נאמנים אחדים. הרשב"א קובע
תחילה את הדין העקרוני, שעם פטירת אחד הנאמנים אין חבריו יכולים להמשיך בתפקידם, כאמור,
אך למעשה הוא מכריע שאין צורך למנות נאמן חליף, בהסתמכו על הנוהג המקובל במקומו,
"שכל שהיחיד ממנה אפטרופוסין, או אפילו הקהל ממנין גזברים או נאמנים, אפילו
ימות אחד מהם או ילך למדינת הים, אין המנוי והאפטרופוסות בטלין, אלא הנשארים מהם
נוהגין מנויין ואפטרופוסות". הרשב"א אף מצדיק מנהג זה מן הטעם
"שאלולי כן, אם ילך לדרכו האחד קצת ימים לעסקיו... המנוי בטל; וכן הגבאי או
הנאמן אינו נוהג עד שוב חברו, ואין זה דעת הצבור ולא דעת היחיד המצוה"[944]. טעם זה יכול להצדיק את כוחם
של הנאמנים לפעול גם בלי שימונה נאמן חליף, אך כמובן, אין בו כדי לעכב את מינויו
של נאמן חליף. משום כך כותב הט"ז[945], שגם לדעת
הרשב"א, אמנם סמכויות הנאמנים נשארות בידם בגלל המנהג, אך יש לפעול
למינויו של נאמן חליף. על כל פנים, הרשב"א פסק
כך רק משום שהמנהג באותה תקופה היה כך, אבל באין מנהג כזה, הדין הוא שאם התפנה
מקומו של מהנאמנים, סמכויותיהם של האחרים בטלות[946]. ואכן, הט"ז[947] מוסר שבתקופתו המנהג היה משונה מבתקופת הרשב"א,
ובהתאם לכך הוא פוסק שאם היו כמה נאמנים על הקדש ציבורי, "אין להעמיד הממון
תחת יד אחד מהם אם מת חבירו, שהרי כתב הרשב"א דאף במינוי הקהל הוא כך, ואנו
רואים מנהג הקהילות כשממנים ב' גבאים על זמן מה ומת אחד מהם, שמושיבין אחר
במקומו... שאין להאמין לאחד מהם, וכל שכן במה שאנו רואים שברבות השנים הנאמנים
מועטים...". את ההלכה בעניין זה סיכם ר'
בן ציון מאיר חי עוזיאל בלשון זו[948]:
"מינה המקדיש שני אפוטרופוסים או יותר לשמור את קרן הקדשו ולחלק פירותיו
לעניים, ומת אחד, ממנים הקהל אחר במקומו. במה דברים אמורים? כשפירש, או שדעתו
ניכרת מתוך דבורו ומעשיו וגלוי דעתו שהוא רצה שבהעדר אחד מאפוטרופסיו, ימשיכו
הנשארים את אפוטרופסות ביפוי כח מלא שהיה לכל האפוטרופסים. אבל אם מינה אותם בסתם,
ומת או נסע אחד מהם, רשאים הקהל לבטל האפוטרופסות לגמרי או למנות נאמן מצדם במקום
הנעדר, ואין הנשארים זכאים לפעול בתור אפוטרופסים לבדם, אם לא ברשות בית דין
ובהסכמת גבאי הצבור. גבאי צדקה או מוסדות תורה וחסד הממונים מצד הקהל, בהעדר אפילו
אחד מהם [=מן הנאמנים], בטלה אפוטרופסותם, אם לא במקום שנהוג ומקובל לקיים
אפוטרופסות הנשארים בחיים". בנוגע לנאמן בהקדש למטרות
צדקה פסק ר' משה גלאנטי[949] שאם ירד הנאמן מנכסיו, יש לסלקו מתפקידו, שכן
"אנן סהדי [=אנו עדים] שאם היה המְצַווה יודע שזה מפסיד בכל שנה ומכלה הקרן,
לא היה משים אותו לאפוטרופוס, בין ההפסד מחמת רוע מזלו בין שיהיו ידיו פתוחות להוציא
הוצאות". הדעת נותנת, שהדין כך גם
בנאמנות שיש בה נאמנים אחדים, שאם אחד מהם פשט את הרגל, יש לפטרו מהטעם הנ"ל. אבל הוא עסק במצב שיוצר
הנאמנות מת ולא ניתן לשאול אותו לדעתו. לעומת זאת, אם הוא עדיין בחיים, אפשר לברר
אם הוא מוכן שנאמן זה ימשיך לכהן בתפקידו. כפי שנראה בדיוננו בסעיף 21[950], יוצר הקדש רשאי למנות פושט רגל כנאמן, ואם עשה כך,
אין בכוחו של בית הדין לפטר את הנאמן אלא אם העביר יוצר הנאמנות את סמכויות הפיקוח
על ניהול ההקדש לידי בית הדין. לפיכך נראה שאם אחד מהנאמנים פשט רגל, אין צורך
למנות לו חליף, אלא הנאמנים צריכים רק ליידע על כך את מי שמוסמך למנות נאמנים, כדי
שיחליט האם ברצונו לפטר את הנאמן בשל כך, או שמא הוא מעוניין שהנאמן ימשיך בכל זאת
במילוי תפקידיו. כפי שראינו לעיל, הצורך למנות
נאמן חליף בהקדש ציבורי נובע מכך שהנאמנים אינם רשאים להמשיך במילוי תפקידם בהעדר
אחד מהם. מאחר שנאמן חייב לפעול כדי להגשים את מטרותיה של הנאמנות, כאמור בסעיף
10(א), נראה שהוא חייב גם ליידע את מי שמוסמך למנות נאמן על הצורך לעשות כן, שהרי
כל עוד לא יעשה כך, הוא לא יוכל להמשיך במילוי תפקידו. מצד שני, מצאנו שאין בסמכותו
של הציבור למנות נאמן חליף. בתשובה שהבאנו לעיל[951], כתב הרשב"א שמי שמינה כמה אפוטרופוסים על
נכסיו לחלקם לצדקה, ומת אחד מהם, אין הקהל יכולים למנות אחר במקומו, גם אם נניח
שזה דבר רצוי. נראה שהסיבה לכך היא שמינויו של נאמן מבוסס על אמון אישי שרוחש יוצר
הנאמנות לנאמן מסוים. לפיכך, ייתכן שאילו היה יוצר הנאמנות נשאל על כך, היה מעדיף
להותיר את הנאמנות תחת ניהולו של הנאמן הנותר ולא להעבירה לניהולו של אדם אחר,
ומשום כך אין בכוח הקהל למנות נאמן שיוצר הנאמנות לא הסכים למינויו[952]. אולם לא מצאנו מקור הקובע
במפורש שעל הנאמנים מוטלת חובה לעשות למילוי מקומו של נאמן שחדל למלא את תפקידיו[953]. לפי החוק, עד למינויו של נאמן
חליף, הנאמנים הנותרים יכולים להמשיך במילוי תפקידיהם "ככל שהדבר אינו סובל
דיחוי". נמצא, שלעניין זה, דין היעדרות קבועה של נאמן כדין היעדרות זמנית שלו,
שבה עוסק ס"ק (א)(2). בשני המקרים, הנאמנים הנותרים מוסמכים לבצע אך ורק
פעולות שאינן סובלות דיחוי[954]. אשר לעמדת המשפט העברי, כבר
ראינו[955], שהט"ז טען שאם מת נאמן אחד מתוך שני נאמנים,
גם במקום שהמנהג הוא שהנאמן האחר ממשיך לפעול, ראוי למנות נאמן חליף, מפני שאפשר
שיוצר הנאמנות לא נתן אמון מוחלט בכל אחד מן הנאמנים בפני עצמו, ויש להניח שיוצר
הנאמנות מינה שני נאמנים דווקא כיוון שהוא אינו מאמין לכל אחד מהם בפני עצמו.
למרות זאת, כאמור, הט"ז אינו מגביל את סמכויות הנאמן שנותר עד למינויו של
נאמן חליף. אבל כפי שראינו לעיל[956], במקום שאין מנהג מיוחד, הכלל הוא שאם מת אחד מן
הנאמנים בהקדש ציבורי, בטלה סמכותו של הנאמן האחר, ולא מצאנו שיש לו סמכותו לבצע
דברים דחופים. בעניין תוקפה של פעולה שעשה
אחד הנאמנים בניגוד להוראות סעיף קטן (א)(1), קובע החוק שתוקפה של הפעולה תלוי
בשתי שאלות: (א) האם הפעולה נעשתה בתמורה, (ב) האם היא נעשתה כלפי אדם שפעל בתום
לב. אם התשובה לשתי שאלות אלה חיובית, יש
תוקף לפעולת הנאמן, אף שהיא נעשתה שלא על דעת יתר הנאמנים או אפילו בניגוד לדעתם. על עמדת המשפט העברי בעניין
זה אנו למדים מדבריו של רב נחשון גאון[957]:
"מי שמנה ב' אפוטרופסים, אין אחד מהם יכול לחדש דבר
בממונו של אותו האיש בלא חבירו, שלא
האמין לאחד מהם אלא לשניהם בבת אחת. לפיכך, אין אחד מהם יכול לחדש דבר בלא חברו,
לא ליקח ולא למכור, לא לחוב ולא לזכות". מדבריו הסיק מהרש"ם[958] שאם
מינה יוצר הנאמנות שני אפוטרופוסים, ואחד מהם פעל שלא על דעת חברו, אין פעולתו בת
תוקף[959]. לעניין זה, לא הבחין מהרש"ם בין פעולה שנעשתה כלפי
אדם תם לב לפעולה כלפי אדם שלא היה תם לב, או בין פעולה שנעשתה בתמורה לפעולה
שנעשתה שלא בתמורה[960]. לפי החוק, בנאמנות שיש בה
יותר מנאמן אחד, על הנאמנים לפעול יחד. זו גם עמדתו העקרונית של המשפט העברי, אלא שבמשפט
העברי, החובה לפעול יחד תלוי בגורמים שונים, כגון המנהג ונסיבות מיוחדות שיש בהן
כדי ללמד על אומד דעתו של יוצר הנאמנות. אם הנאמנים נדרשים לבצע
פעולות כאלה שביצוען היעיל דורש פעולה משותפת או הפעלה של שיקול דעת או יחסי אמון
מיוחדים בין יוצר הנאמנות לנאמנים, ההנחה היא שיוצר הנאמנות התכוון להורות לנאמנים
לפעול יחד. מאידך גיסא, אם נאמן אחד מתגורר סמוך לנכסי הנאמנות ואחר מרוחק מהם,
ואין בכוחו לנהל את נכסי הנאמנות באופן יעיל, יש להניח שיוצר הנאמנות התכוון שהנאמן
המרוחק מנכסי הנאמנות רק יפקח על פעולות הנאמן הסמוך לנכסי הנאמנות, ולפיכך יוכל
האחרון לפעול לבדו. משמעות החובה לפעול יחד היא
שעל הנאמנים לפעול בעצה אחת, ולא תבוצע פעולה שלא הוסכם על קיומה על ידי כל
הנאמנים. לפי המשפט העברי, מחלוקת בין
הנאמנים תוכרע על פי רוב דעות. אם מספר הנאמנים זוגי, ויש ביניהם חילוקי דעות, ויש
תיקו ביניהם, יש למנות 'מכריע' - בורר מיוחד לשם ההכרעה במחלוקת. עם זאת, לבית הדין יש סמכות
להתערב ולהורות לנאמני הקדש ציבורי לפעול לפי שיקול דעת בית הדין, אף אם שיקול דעת
זה מתאים דווקא לעמדת המיעוט. מדברי הרשב"א עולה שנאמן
יחיד רשאי לפעול שלא על דעת חבריו הנאמנים, אם אין באפשרותו להתייעץ עמם ופעולתו
אינה סובלת דיחוי - כלומר, אם זוהי פעולה שההימנעות מעשייתה עלולה לסכל את הגשמת
מטרותיה של הנאמנות. בעניין האחריות המשותפת המוטלת
על הנאמנים לנזק שנגרם בגין פעולותיהם, יש הבחנה בין פעולה שנעשתה על ידי כל
הנאמנים, לבין פעולה נעשתה על ידי אחד מהם. אם הפעולה נעשתה על ידי כל הנאמנים,
חייב כל אחד מהם בתשלום לפי חלקו היחסי. אם אחד מהם פטור מלשלם מסיבה כלשהי,
האחרים נושאים באחריות לחלקו. אם אין פטור כזה לאף אחד מהם, אלא שאחד מהם הוא חדל
פירעון מסיבה כלשהי, האחרים חייבים לשלם עבורו מדין ערבות, אלא ששמורה להם הזכות
לשיפוי מאותו נאמן שהם פרעו בעבורו. לדעת הרמ"א, חיוב ערבות זה אינו קיים
באפוטרופוסים על יתומים. אם רק אחד מן הנאמנים עשה את
הפעולה שכגרמה לנזק, האחרים נושאים באחריות רק אם יכלו למנוע את הנזק על ידי שהיו
מזהירים אותו מפניה; במצב כזה דינם כדין נאמנים שכולם עשו את פעולת הנזק, אבל זאת
רק לגבי נזק פםיזי לנכסי הנאמנות, ולא לגבי אבדן רווחים או לגבי נזק לצד שלישי. גם במצב שהאחרים לא יכלו
להזהיר אותו, או שהזהירו אותו ולא הועילה האזהרה, יש ביניהם ערבות הדדית, ואם אי
אפשר לגבות ממי שהזיק בפועל, האחרים חייבים לשלם בעבורו, אלא שהם זכאים לשיפוי
ממנו על כל התשלום. אשר למצב שנאמן חדל לפעול,
בנאמנות פרטית אין צורך למנות חליף, מפני שיש להניח שיוצר הנאמנות לא התכוון למנוע
מהנאמן הנותר להמשיך למלא את תפקידו. לעומת זאת, בהקדש הציבורי, יש למנות נאמן
חליף, ועד מינויו בטלות סמכויותיהם של הנאמנים הנותרים, אלא אם כן מנהג המקום שונה. פעולתו של נאמן יחיד שפעל
בניגוד להוראות ס"ק (א)(1) - בטלה. לפי המשפט העברי, אין משקל לעניין זה לשאלה
האם נעשתה הפעולה בתמורה או לשאלה האם האדם שעמו נעשתה הפעולה היה תם לב. 9. (א) בנאמנות שיש בה יותר מנאמן אחד - (1) יפעלו
הנאמנים תוך הסכמה[961], ואם היו דעותיהם חלוקות, תוכרע המחלוקת על פי רוב
דעות. (2) לא
ניתן להכריע במחלוקת שבין נאמנים בנאמנות למטרות צדקה או למטרות ציבוריות, יפעלו
הנאמנים לפי הוראות בית המשפט. (3) בעניין
שאינו סובל דיחוי, רשאי כל אחד מהנאמנים לפעול על דעת עצמו. (4) הנאמנים
אחראים לפעולותיהם יחד ולחוד. (5) נתפנה מקומו של אחד מהנאמנים, או שחדל לפעול או
שהוכרז פסול דין או פושט רגל, על הנאמנים הנותרים ליידע על כך את מי שמוסמך למנות
נאמן לאותה נאמנות, ולהמשיך במילוי תפקידיהם ככל שהדבר אינו סובל דיחוי. (ב) פעולה של אחד הנאמנים שנעשתה בניגוד להוראת סעיף קטן
(א)(1) - בטלה. [831] ראה כרם, סעיף 183, עמ' 405-404. [832] בהקשר לכך, יש לציין את דברי ר' יצחק אברבנאל,
בפירושו לדברים, יז, יד: "שיותר קרוב הפשע באדם אחד... משיחטאו אנשים רבים
בהוסדם יחד". כרם, עמ' 405, סבור משום מה שמינוי צוות נאמנים נועד למטרה זו
רק אם נעשית "חלוקת תפקידים ביניהם". [833] ברייתא, בבא בתרא ח ע"ב. וראה גם כרם,
סעיף 4, עמ' 17. [834] רש"י, בבא בתרא שם, ד"ה לפרוש זה
מזה. אבל
חשוב להדגיש שהצורך בשני גבאים הוא משום "שלא יאמרו..." - כלומר, כדי
להסיר לזות שפתיים, אך לאמיתו של דבר גם גבאי יחיד נאמן, וכדברי הגמרא שם על הצורך
בשני גבאי צדקה: "אין עושין שררות על הצבור פחות משנים... שררות הוא דלא
עביד, הא הימוני מהימן [=שררות הוא שלא עושים, אבל הוא נאמן]". [835] כרם,
עמ' 405. [836] משלי יא, יד; כד, ו. בפירוש
מלבי"ם בשני המקומות מפרש שזו התועלת בריבוי יועצים. [837] שו"ת מהרי"ט, חלק א, סימן קכז. ראה להלן, ליד ציון הערה [838] עבודה זרה עב ע"א. וכך פסקו: רמב"ם,
הלכות מכירה, פרק ח, הלכה ח; ושולחן ערוך, חו"מ, סימן רו, סעיף ג. וראה גם מה
שלמד משם שו"ת הריב"ש, סימן רכח, עמ' רפז, לעניין אחר. על סוגיה זו ראה
להלן, ליד ציון הערה [839] רש"י, עבודה זרה שם, ד"ה כדשיימי
בארבעה. [840] שו"ת מהרי"ט, חלק א, סימן כז. מצד
שני, יש חסרון בריבוי נאמנים, שכן אף אחד מהם אינו חש אחריות מלאה לנכסי הנאמנות,
וכל אחד סומך על האחרים, כענין "קדירא דבי שותפי". זו הסיבה שבגללה
העדיף רב יוסף פועל אחד על פני חמישה, כאמור בבבא מציעא קט ע"א (ראה להלן,
הערה [841] על פי בבא מציעא קה ע"א. בדומה כתב רש"י, כתובות קג ע"א,
ד"ה ברכת הבית: "מזל דרבים עדיף". [842] בדברים שלהלן נתייחס לפרשנות הביטוי הזה בשפה
העברית. אשר לשפות אחרות, שו"ת תורת אמת, סימן נב (ד"ה והנה הרב), כותב
שבלשון "לעז" (לאדינו), המלה "אי" תמיד מחברת (אבל קצות
החושן, סימן רצ, ס"ק א, מקשה עליו - עיין שם). שו"ת אשר לשלמה, סימן ה
(ד"ה והנה ידוע), פוסק כך גם לגבי המלה "או" בערבית (גם אם המצווה
דיבר בערבית והסופר תירגם ללשון הקודש וכתב ו' החיבור). נראה שלגבי כל שפה, יש
להיוועץ בעניין זה במומחי לשון הבקיאים בשפה המדוברת. [843] יומא נז ע"ב; בבא מציעא צד ע"ב; צה
ע"ב; סנהדרין סו ע"א; פה ע"ב; שבועות כז ע"ב; מנחות צ
ע"ב; צא ע"א; חולין עח ע"ב.
[844] עיין שו"ת מהרש"ך, חלק ג, סימן ח, בסופו, בשו"ת חכם צבי,
סימן ד, ובשו"ת ר' עקיבא איגר, מהדורא קמא, סימן מו, בשאלה האם הכוונה היא
שיש ספק מה הפירוש הנכון של דבריו, או ששני הפירושים נכונים. [845] ר' פנחס הלוי, המובא בחידושי הריטב"א
החדשים, בבא מציעא צה ע"א (ומשם בשיטה מקובצת, בבא מציעא צד ע"ב,
ד"ה עוד כתב, והובא בשו"ת מנחת העומר, חו"מ, סימן לה), אומר שר'
יונתן דיבר דווקא "בדבר שיש בו מניעה, כגון 'לא תחרוש' ו'לא תקלל' וכיוצא בו,
אבל באומר שיעשה לפלוני או יתן - ודאי שיעשה לשניהם משמע, ולא מיפטר בחד מינייהו [=ואינו
נפטר באחד מהם]". לפי דברים אלו, אפשר שלכל הדעות מי שממנה "פלוני
ופלוני" כנאמנים ייחשב כמי שהורה ששניהם יהיו נאמנים, ולא זה או זה, אבל אין
זאת אומרת שעליהם לפעול יחד. אבל הפוסקים דנו במחלוקתם של ר' יונתן ור' יאשיה אגב
דיונם בריבוי שלוחים או נאמנים, הרי שלא קיבלו את דברי ר' פנחס. ועיין קצות החושן
, סימן רצ, ס"ק א, שהקשה על ר' פנחס. [846] רא"ש, חולין, פרק ה, סימן ב; חידושי
הרשב"א, בבא קמא נג ע"ב, ד"ה ורבנן; תוספות, בבא קמא נד ע"א,
ד"ה או עיין שם); ר' ישעיה, בשיטה מקובצת, בבא קמא נד ע"א, ד"ה
וה"ר ישעיה; חידושי הריטב"א החדשים, בבא מציעא צה ע"א, ד"ה עד
(הובא בשיטה מקובצת שם); חידושי הר"ן, בבא מציעא צה ע"ב; תרומת הדשן,
פסקים וכתבים, סימן עג. אבל
שו"ת מהרשד"ם, אהע"ז, סימן מח, בסופו, נוטה לפסוק כר' יאשיה.
שו"ת ר' עקיבא איגר, מהדורה קמא, סימן מו (ד"ה וכן), סבור שהמחלוקת לא
הוכרעה. שו"ת שער אפרים, סימן קלג (פו ע"ב), מעלה אפשרות שרמב"ם,
הלכות עבודת יום הכיפורים, פרק ד, הלכה ב, פוסק כר' יאשיה - עיין שם להוכחתו. אפשר
שיש ללמוד על הכרעת ההלכה בעניין זה גם מתוספות יום טוב, עדויות, פרק א, משנה ה. המשנה
שם הקובעת: "אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו אלא אם כן גדול ממנו
בחכמה ובמנין". המשכה של המשנה הוא שאם "היה [בית הדין] גדול ממנו [מבית
הדין שהתקין את התקנה] בחכמה אבל לא במנין, במנין אבל לא בחכמה, אינו יכול לבטל
דבריו עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין". והסביר תוספות יום טוב, שם
(ד"ה היה גדול), שהדגשה זו נועדה להוציא מדעת הקורא הבנה שגויה של דברי הרישא
"בחכמה ובמנין", כאילו די שיהיה גדול מבית הדין המתקן בחכמה או במניין (כך פירש גם תפארת ישראל שם,
אות לג). מכאן שהפרשנות הטבעית של ו' החיבור יכולה להיות גם במובן של
"או". תוספות יום טוב מביא ראיה מאבות, פרק ה, משנה ז: "אינו מדבר
מפני מי שגדול ממנו בחכמה ובמנין" (לפי גירסה אחת), ושם ברור שהכוונה היא
"או במנין". לשון דומה
מצאנו בשאלת ההכרעה בין שני בתי דין המביעים עמדות שונות בהלכה: "אם היה אחד
מהם גדול מחבירו בחכמה ובמנין - הלך אחריו" (עבודה זרה ז ע"א). גם כאן יש לדון
האם צריך שיהיה גדול גם בחכמה וגם במנין או שדי שיהיה גדול ממנו באחד מהם,
כגון שהם שווים בחכמה ואחד גדול יותר במניין (או להיפך). אבל לא מצאנו מי שעסק
בשאלה זו (ראה בירור הלכה, עבודה זרה שם, ציון ה). הגהות אשרי, עבודה זרה, פרק א,
סימן ג (הובא בדרכי משה, חו"מ סימן כה, ס"ק כה; בש"ך, פלפול בהנהגת
הוראות באיסור והיתר, יו"ד סוף סימן רמב; ובסמ"ע, חו"מ שם,
ס"ק יז), כותב: "אם זה גדול בחכמה וזה במנין, הלך אחר הגדול
במנין". אבל דבריו אינם נוגעים לשאלה האם משמעות ו' החיבור היא שצריך את שני
הגורמים "שניהם כאחד" דווקא, שהרי כאן מדובר במצב ביוחד, שגורם אחד סותר
את הגורם השני (ולא דק קהילת יעקב, לשון חכמים, אות רי, שכתב כאילו הגהות אשרי
מדבר על ביטול דברי בית דין קודם, ועל סמך זה הוא לומד מדבריו לענייננו). רש"י,
יבמות נ ע"א (ד"ה חלץ), מפרש את ו' החיבור המופיעה במשנה שם כמה פעמים,
במובן של "או". ראה
גם: נ' רקובר, תקנת השבים - עבריין שריצה עונשו, ירושלים תשס"ז, עמ' 452,
לעניין הפרשנות של דברי הרמב"ם, הלכות טוען ונטען, פרק ב, הלכה י, בעניין
החשוד על השבועה: "אם היו עליו עדים שלקה
ועשה תשובה, יחזור לכשרותו". מקום נוסף שמצאנו בלשון הראשונים שו' החיבור
משמעו "או", הוא ברש"י, בבא מציעא נה ע"ב (ד"ה המביא),
לפ הגליון שם. אפשר שכמו
שיש המבחינים בין לשון תורה ללשון בני
אדם, כך יש להבחין גם בין לשון חכמים ללשון
בני אדם. וראה בעניין זה גם בשו"ת אשר לשלמה, סימן ה. יש
להעיר, שבסוגיות שנמנו בהערה [847]
שו"ת הרשב"א, חלק ג, סימן רו (על תנאי בשידוכין), וחלק ה, סימן רס (הובא
בשולחן ערוך, יו"ד, סימן רכח, סעיף מ, ברמ"א, יו"ד, סימן רטז, סעיף
ז, בשו"ת דברי ריבות, סימן קסא, בשו"ת מהרש"ך, חלק ג, סימן ח,
ובשו"ת אשר לשלמה, אבן דנאן, סימן ה, דף טו ע"א) - פרשנות נדר; חידושי
הריטב"א, שבועות כח ע"ב - פרשנות שבועה; שו"ת מהרי"ט, חלק א,
סימן כז (על מינוי אפוטרופוסים), וסימן קלד, בתחילתו - פרשנות שבועה. [848]שו"ת ר' אליהו מזרחי, חלק א, סימן נב
(הובא בש"ך, יו"ד, סימן רטז, ס"ק כב); שו"ת מהרשד"ם, שם;
שו"ת חכם צבי, סימן ד, בדעת ט"ז, יו"ד, סימן רכח, ס"ק מט; שו"ת
לחם רב, סימן צב, בשם מורו, וסימן קצא, בסופו; שו"ת משאת משה, חו"מ,
סימן כד (סו ע"ב). מהרשד"ם
כותב שכך דעת שו"ת הרא"ש, כלל מה, סימן יב. אך שו"ת מהר"י בן
לב, חלק ג, סימן יז, מציע לפרש את דברי הרא"ש באופן שיעלו בקנה אחד עם תשובת
הרשב"א, שם. יד
מלאכי, סימן רנח, מביא מקורות רבים שמהם עולה שבלשון בני אדם ו' החיבור מוסיפה, גם
לדעת ר' יונתן, ולא מחלקת. מהרשד"ם
מסביר שדווקא בלשון התורה אומר ר' יונתן ש"משמע כל אחד בפני עצמו" מפני
ש"כל היכא דאיכא למידרש דרשינן", אף שהמשמעות העיקרית של ו' היא לחבר.
הוא מביא ראיות לדבריו מביצה כ ע"א, ומבבא בתרא סה ע"א - עיין שם. למקורות
נוספים בשאלה זו, עיין קהילת יעקב, לשון חכמים, אות רי. שו"ת
ר' עקיבא איגר, שם, נשאר בספק האם להבחין בין לשון בני אדם ללשון תורה. [849] תרומת הדשן, פסקים וכתבים, סימן עג (הובא בשו"ת
חכם צבי, סימן ד, ובמנחת העומר, חו"מ, סימן לה). גם שו"ת מהרש"ך,
חלק ג, סימן ח, כותב שאם נקט לשון רבים כגון "ככל אשר יגזרו שמעון
ולוי", משמעו שניהם יחד גם לר' יונתן. ראה גם שו"ת אשר לשלמה (אבן דנאן),
סימן ה. חכם
צבי עוסק בשותפים. דעות
חולקות: שו"ת מהריב"ל, חלק ג, סימן יז, עוסק בלשון "המוטיבילי
[=נאמנים] יהיו ר' פלוני ור' פלוני", ובכל זאת הוא כותב שלפי ר' יונתן, משמעו
כל אחד בפני עצמו. כמו כן, המהדיר
בשו"ת הרשב"א, מהד' מכון ירושלים, ח"ג סי' רו, הערה 3,
מדייק מהרשב"א שם שהוא חולק על תרומת הדשן. [850] אף שלפי כללי הלשון, גם כשאומרים "פלוני או פלוני" צריך להשתמש
בלשון רבים, מכל מקום אם לשון רבים מצורף ל"פלוני ופלוני", משתמע
שהכוונה לשניהם יחד. [851] כך מפורש בסוגיות שצוינו בהערה שו"ת
משאת משה, חו"מ, סימן כד (סו ע"ב), כותב שאם בנוסח המינוי כתוב שיפעלו
הממונים "מדעת שלושתם", הרי זה כאילו אמר "יחדיו". כדי
למנוע ספקות, טופס השטר הסטנדרטי למינוי אפוטרופוסים אחדים מבהיר: "לא יעשה
אחד שלא ברשות חבירו, רק יהיה יד שניהם שוה כאחד, לישא וליתן לטובת היתומים כאשר
נראה להם" (נחלת שבעה, סימן לח, עמ' תרנז-תרנח, במהד' מכון אוצר הפוסקים, בני
ברק תשס"ו). אבל
תרומת הדשן, שם, כותב שאם הניסוח כולל מילה מצרֵפת, אך קדמה לה מילה מפרידה כגון
"או", יתפרש הציווי לפי המילה המפרידה. [852] בתזכיר הצעת חוק דיני ממונות,
התשס"ז-2007, סעיף 579(א)(1), הובהר הדבר ע"י החלפת הנוסח הקיים בנוסח:
"יפעלו הנאמנים תוך הסכמה". [853] כרם, עמ' 408. [854] דבריו מובאים בשו"ת המבי"ט, חלק א,
סימן שלה. ראה על דבריו גם להלן, ליד ציון הערה בשו"ת
המבי"ט, חלק ג, סימן קג, כותב דבר דומה לגבי מי שמוסר סחורה אנשים לסחור בה -
שהאמין רק לארבעתם. גם
בשו"ת מהרשד"ם, חו"מ, סימן שמט, כותב שאפוטרופוס אחד חייב לתת
חשבון לאפוטרופוס האחר, ואינו רשאי למנוע מן האחר לעסוק בנכסים, מפני שיוצר
הנאמנות השליט את שניהם על נכסיו. [855] שו"ת מהריב"ל, חלק ג, סימן יז. כמו כן,
שו"ת אשר לשלמה (בן דנאן), סימן ה, הביא את דעת ר' יונתן לעניין מצב שאחד
האפוטרופוסים התפטר, ולא לשאלה האם הם יכולים לפעול בנפרד. אבל
שו"ת מהרי"ט, חלק א, סימן כז, כותב שמאחר שהלכה כר' יונתן, אין אומרים
שהתכוון ששני האפוטרופוס יטפלו יחד דווקא. כמו כן, שו"ת משאת משה, חו"מ,
סימן כד, דן בשאלה האם כשיש כמה אפוטרופוסים, יש תוקף למעשה שאחד מהם עושה לבדו,
והוא תולה זאת במחלוקת ר' יונתן ור' יאשיה. גם שו"ת מנחת העומר, חו"מ,
סימן לה, מביא את דברי ר' יונתן לעניין הממנה שני מורשים, בשאלה האם מועיל מעשה
שעשה אחד מהם לבדו. גם שער משפט, קכג, ס"ק ד (הובא בפתחי תשובה, חו"מ,
סימן קכג, ס"ק א), לומד ממחלוקת שו"ת הרשב"א ור' אליהו מזרחי
(לעיל, ליד ציון הערה [856] ראה לעיל, ליד ציון הערה [857] שו"ת מהרי"ט, חלק א, סימן קכז. ראה
לעיל, ליד ציון הערה [858]
שו"ת הרשב"א, חלק ג, סימן רצז. על דבריו ראה בהרחבה להלן, ליד
ציון הערה [859] שו"ת מהרי"ט, חלק א, סימן כז (ראה
בשמו לעיל, ליד ציון הערה 10
). בשו"ת
שער אפרים, סימן קלג (פו ע"א), כותב על מי שמינה שלושה אפוטרופוסים, שלא
ייתכן לומר ששום עסק לא יועיל בלי הסכמת שלשתם. לגבי נידונו, הוא מחזק את דבריו על
ידי הוכחת כוונתו של יוצר הנאמנות: הוא מינה את אשתו יחד עם עוד שניים
כאפוטרופוסים על ילדיו לאחר מותו, אך קבע שמינויה של אשתו יתבטל ביום שבו תינשא
בשנית - מתוך שהאב לא קבע שמינוי האפוטרופוסים כולם בטל ביום שבו תינשא אשתו
בשנית, מוכח שהאב לא הקפיד על כך שכל האפוטרופוסים יפעלו יחד, שכן אם היה מקפיד על
כך, היה לו להבהיר מה ייעשה לאחר נישואי אשתו. כמו כן, בדף פז ע"א כתב שאם
אחד משלושת האפוטרופוסים נוגע בדבר, מינוי של האחרים תקף. מצב
אחר שבו יכול נאמן אחד לפעול לבדו: שו"ת המבי"ט, חלק ב, סימן עד, עוסק באדם
שעשה הרשאה לשני מורשים שימכרו את ביתו, וכתב בהרשאה שאם לא יוכל אחד מהם מחמת
אונס לעוסק במכירת הבית, ימכור הנותר את הבית על דעת עצמו. המבי"ט מסיק מתניה
זו, שגם אם אחד מן המורשים מחליט שהוא אינו מעוניין למלא את תפקידו, יכול המורשה שנותר
למכור את הבית על דעת עצמו. על דברים אלו כתב הש"ך, חו"מ שם, ס"ק
טז: "אין דבריו מוכרחים". אך שער משפט, סימן קכג, ס"ק ד (מובא
בפתחי תשובה, חו"מ שם, ס"ק א), דווקא מסכים למבי"ט, בנימוק שאם אחד
מסרב לטפל במכירה, "אין לך אונס גדול מזה". [860] כתובות צד ע"א. [861] רש"י, כתובות שם, ד"ה ולא אמרן;
חידושי הריטב"א, כתובות שם, ד"ה אמר רב הונא; רמב"ם, הלכות שלוחין
ושותפין, פרק ג, הלכה ג. [862] כך הסיק מדבריהם בשו"ת שער אפרים, סימן
קלג (פה ע"ד), ד"ה והנה. אבל אחר כך הוא מעלה אפשרות שדין אפוטרופוסים
שונה מדין שותפים, ושהדברים אמורים רק בפסק דין, ולא בפשרה שעושה אחד מהם עם צד
שלישי. [863]
סמ"ג, עשין פב, בסופו (הובא במרדכי, כתובות, סימן רלט, ובהגהות אשרי,
כתובות, פרק י, סימן יב). על המחלוקת ראה בירור הלכה, כתובות צד ע"א, ציון ב. [864] כך נימק ב"ח, חו"מ, סימן קכב, סעיף יז. [865] כך הסיק מדבריהם בשו"ת שער אפרים שם. אלא
שבמקרה שהוא דן בו, אחד האפוטרופוסים היה אישה והיא לא השתתפה בפעולה הנידונה,
והוא מסיק מדברי הריטב"א הנ"ל בהערה 31
שהיות שאין האישה בקיאה במשא ומתן, יודו רש"י
והרמב"ם שגם כשהיא נמצאת בעיר, יש לראותה כמי שלא הייתה בעיר, ולכן פעולת האפוטרופוסים
האחרים בטלה. עוד יש
להעיר, שלפי נימוקו של הב"ח לשיטת הסמ"ג, דבריו מוגבלים לשותפים התובעים
מישהו לדין, ואין ללמוד מכך לפעולה אחרת ששותף עושה. ולא ברור איך הבין שער אפרים
את טעמו של הסמ"ג. [866] שולחן ערוך, חו"מ, סימן עז, סעיף ט, וסימן
קכב, סעיף ט, וסימן קעו, סעיף כה. [867] שו"ת מהרי"ט, חלק א, סימן קכז.
וכעין זה כתב גם בחלק א, סימן צג (בעניין מורשים). נאמן
אחד מתוך כמה נאמנים שאצל את סמכותו לנאמן אחר מהם: שו"ת שער אפרים, סימן
קלג, דן באלמנה ששימשה כאפוטרופוסית על בניה היתומים יחד עם חמיה ואדם שלישי,
ואצלה לו את סמכותה למנות אנשים שיעשו פשרה בין נושי היתומים ליתומים. לאחר
שהתקבלה הפשרה, ביקשה האישה לבטלה בטענה שהיא לא הייתה יכולה לאצול את סמכותה
למנות מפשרים. המשיב (דף פה ע"ג) פוסק שאף ששו"ת מהרי"ק, שורש ו
(שהבאנו בסעיף 10, פרק עשירי), כתב שנאמן אינו יכול לאצול את סמכותו, הרי כאן היות שיש שלושה אפוטרופוסים, שאחד מהם
מומחה יותר בניהול נכסים, יש להניח שהאב, יוצר הנאמנות, לא התכוון למנות את אלמנתו
כאפוטרופוסית במינוי אישי, שלא ניתן יהיה לאצול אותו לאחרים. הוא מוסיף, שאף שבשטר
המינוי של האפוטרופסים כתב הבעל שיד האשה תהיה על העליונה, הוא התכוון רק לכבודה,
שיצטרכו להתייעץ איתה, אבל החלטות מעשיות בוודאי יהיו על החלטת רוב, במיוחד שהאשה
לא הבינה בענייני משא ומתן. ושם (דף פה ע"א) הסביר שיש תוקף למה שהקנתה לו את
הסמכות לבחור פשרנים בקניין סודר, ואין אומרים שזה דבר שאין בו ממש. על
אפוטרופוס אחד מתוך כמה, שרוצה להסתלק, עיין שו"ת הרשב"א, חלק ב, סימן
שנא. [868] ראה חוק לישראל, שליחות. [869] לעיל, ליד ציון הערה [870] נראה שכך יש לדייק גם מפסיקת מהרש"ם
שלהלן, ליד ציון הערה [871] שו"ת מהרשד"ם, חו"מ, סימן שג
(נדפסה שוב בסימן תלד). בפסק
הדין של בית הדין הרבני האזורי בירושלים בתיק 615-44-1 (מובא בספר בשערי בית הדין,
חלק ב, עמ' 138, בעמ' 139) נאמר שהיו שלמדו מפסיקת מהרשד"ם שם, שבמחלוקת בין
אפוטרופוסים שמינה אבי היתומים יש להכריע ע"פ רוב דעות, ואילו במחלוקת בין
אפוטרופוסים שמינו הציבור או בית הדין, תוכרע המחלוקת רק בהסכמת כל הנאמנים, ומשום
כך נהוג להוסיף תנאי בשטר ההקדש שלפיו החלטות הנאמנים יתקבלו ברוב דעות. עוד
לעניין זה, ראה בפסיקת בית הדין הרבני הגדול בתיק 539/נח (מובא שם, עמ' 149, בעמ'
159). שם מובאים עוד דברי שו"ת חתם סופר, חו"מ, סימן קטז, שבכמה קהילות
תיקנו שהחלטות נאמני הקהל תתקבלנה ברוב דעות מפני ש"אם נמתין עד שיסכימו כלם,
לא יגמר שום ענין ויהי' השחתת הכלל". בהערה [872] עבודה זרה עב ע"א. וראה על כך לעיל, ליד
ציון הערה [873] רש"י, שם, ד"ה כדשיימי בתלתא. [874] רש"י שם, ד"ה כדשיימי בארבעה. זאת
בניגוד למי שהתחייב למכור במחיר שייקבע על פי שומת שלושה שמאים, שאז די בשומת שניים מהם, משום שהוא התכוון ששלושת השמאים
יוכלו להכריע בדבר כבית דין, על פי רוב דעות (רש"י שם, ד"ה וא"ל). עוד
אומרת הסוגיה שם, שאם אמר המוכר שהמחיר ייקבע "כדאמרי בי תלתא [=כפי שיאמרו שלושה]", ההחלטה צריכה להתקבל פה
אחד, וכך אמנם פסקו רמב"ם, שם, ושולחן ערוך, חו"מ, סימן רו, סעיף ב.
מדברי הרמב"ם ורש"י הללו עולה שההבחנה היא פורמלית בעיקרה:
"כדשיימי" משמעו ביצוע שומה, שמתבצעת על פי החלטת הרוב, בעוד
"כדאמרי" משמעו על פי דברי כל השמאים, פה אחד (על ההבדל בין שיטת
רש"י לשיטת הרמב"ם, ראה שער משפט, סימן יב, ס"ק ו, ובירור הלכה,
עבודה זרה שם, ציון ו, פסקה ב). אולם שו"ת הריב"ש, סימן תסז, מוכיח מהבחנת התלמוד: "כל דבר
התלוי בשומא ובאומד, הולכין בזה אחר הרוב". מדבריו נראה שלדעתו הבחנת התלמוד
היא מהותית יותר: "כדשיימי" משמעותו החלטה הנובעת משיקול הדעת הנדרש לשם
הכרעה בין אפשרויות שונות, ולכן ההנחה היא שדי ברוב דעות. לעומת זאת,
"כדאמרי" משמעותו התייחסות להחלטה גרידא, ולא לשיקול דעת, ולכן ההחלטה צריכה להתקבל בהסכמת כולם. [875] שו"ת הרשב"א, חלק ה, סימן רפט (הובא
ברמ"א, חו"מ, סימן יח, סעיף א, בשו"ת מהרש"ך, חלק ג, סימן ח,
בשו"ת תורת חיים, חלק ג, סימן ו, ובשו"ת נודע ביהודה, מהדורא קמא,
חו"מ, סימן ג). הרשב"א לא הביא ראיה מסוגיית עבודה זרה, אבל שו"ת
תורת חיים, חלק א, סימן נג, כותב שהרשב"א מסתמך על דין ארבעה שמאים שבסוגיה
שם. גם ביאור הגר"א, חו"מ, סימן יח, ס"ק ט, מביא ראיה זו. אבל
בתשובתו, שם, סימן קכו, הוא כותב: "כל שביררו הקהל עשרה או פחות מכאן או יתר
מכאן, כל שלא אמרו שילך אחר הרוב - אינו כלום עד שיסכימו כולם לדעת אחד",
ומדבריו אלו משמע לכאורה שגם אם יש שלושה
נאמנים אין להכריע על פי רוב דעות. ואמנם בסימן קכו הזכיר את "מנהג המקומות
שחוששין להמחאת היחידים [=לדעת המיעוט] לכתחילה", אבל כוונתו לצורך בהסכמת כל
הקהל לקבל תקנה מסוימת, ולכן אין לומר שמנהג זה הוא טעם דבריו לעניין ההכרעה בין ברורי
הקהל. ויש עוד לעיין בדבר. ביאור
הגר"א, חו"מ, סימן יח, ס"ק י, מוצא סתירה בין הרמ"א הפוסק כאן
כרשב"א רק במצב שהיו יותר משלושה, לבין השולחן ערוך דלהלן, הפוסק כך גם במצב
שהם רק שלושה, ונשאר בקושיה. דעה
שגם בשלושה אין הולכים אחר הרוב: מרדכי, סנהדרין, סי' תרעט (בשם ר"י),
ונימוקי יוסף, סנהדרין א ע"ב, בדפי הרי"ף (הובא בשו"ת המבי"ט,
חלק א, סימן רעח, ובשו"ת תורת חיים, חלק א, סימן עא), כתבו על סמך סוגיה זו,
שאם בעלי דין בחרו כמה אנשים לפשר ביניהם, פשרתם מחייבת את הצדדים רק אם הסכימו
כולם. מדבריהם עולה שהדין כך גם אם היו שלושה, שהרי הם מוכיחים זאת מלשון הסוגיה
שם שאם אמר "כדאמרי בי
תלתא" צריך את הסכמת כולם. לבוש,
חו"מ, סימן יב, סעיף יח, נימק שאומדן דעת הוא שאין סומכים על הפשרה עד שכולם
יסכימו. כך כתבו גם תוספות, סנהדרין ו ע"א, ד"ה ביצוע (הובא בשו"ת
מהריב"ל, חלק ב, סימן כט, ובשו"ת תורת אמת, סימן לא), על סמך הסוגיה
בעבודה זרה, שאם היו שלשה, רק הסכמתם פה אחד מחייבת את בעלי הדין. כך פסק
גם שולחן ערוך, חו"מ, סימן יב, סעיף יח, וסימן יג, סעיף ז. ביאור הגר"א,
חו"מ, סימן יג, ס"ק יז, מביא את הראיה מעבודה זרה. השולחן ערוך נוקט סתם
"רבים", משמע גם שלושה. בשאלה מדוע נקט השולחן ערוך "יש
אומרים", עיין כנסת הגדולה שם, מהדורא קמא, הגהות בית יוסף, אות נד; אורים
ותומים שם, תומים ס"ק ט; ברכי יוסף שם, אות יט; דברי התורה שם, ס"ק ד
(שחידושי הר"ן, סנהדרין שם, חולק - עיין שם להוכחתו); חושן אהרן שם; יריעות החושן, שם, ס"ק ז; ישיב יצחק שם;
מאזנים למשפט, שם, ס"ק יז; פתחי משפט שם, ס"ק ג. אבל
שער משפט, שם, ס"ק ו, מתקשה בהוכחת התוספות והמרדכי מסוגיית עבודה זרה, וכותב
שמהסוגיה שם עולה שאם יש שלושה פשרנים, די ברוב, ורק אם יש יותר, צריך שיסכימו פה
אחד. [876] שו"ת תורת חיים, חלק א, סימן נג. [877] כך כתב שו"ת הרשב"א, חלק ה, סימן
קכו, לעניין נבחרי הקהל. [878] כסף הקדשים, חו"מ, סימן רצ, סעיף א. לכאורה,
היה אפשר לקבוע שבית הדין יכריע במחלוקת. כנראה, כסף הקדשים סבר שאין זה ראוי
ל"בזבז" את זמנו של בית דין על ענייני ניהול; לעומת זאת, 'מכריע' המתמצא
בענייני ניהול נכסים, שכל תפקידו יהיה לרדת לשורש המחלוקת ולקבוע את דרך הפעולה
הראויה, יהיה מסוגל להבין טוב יותר מכל גוף שיפוטי את העמדות השונות ולקבל הכרעה
שקולה ומוצדקת. אבל
שו"ת הרשב"א, חלק ה, סימן רפט (הובא ברמ"א, חו"מ, סימן יח,
סעיף א, ובשו"ת נודע ביהודה, מהדורא קמא, חו"מ, סימן ג), קובע ש"ברורי"
קהל שנחלקו ביניהם והגיעו למצב של תיקו אינם רשאים למנות אדם אחר שיכריע בחילוקי
הדעות שביניהם, מפני שבני הקהילה קיבלו עליהם את דעת ה"ברורים" ולא את
דעתם של אחרים; והם רשאים רק להתייעץ עם גורמים חיצוניים כדי שיסייעו להם לגבש
החלטה המוסכמת על כולם. כמובן,
בסוגיית עבודה זרה (לעיל, ליד ציון הערה [879] כרם, סעיף 186, עמ' 410. [880] שו"ת מהרשד"ם, שצוין לעיל, הערה [881] ראה לעיל, ליד ציון הערה [882] עיין שם, בדוגמאות שהוא מביא לכך שכוח בית הדין גובר על כוחו של
אפוטרופוס. [883] בתיק 152/771, שנדפס בספר בשערי בית הדין, חלק
א, עמ' 97, נקבע שההכרעה בחילוקי דעות שבין נאמני הקדש תהיה על פי רוב דעות
הנאמנים, אך "הזכות למיעוט שנתבטלה דעתו להגיש עצומותיו לפני בית הדין
ירושלים נגד החלטת הרוב". קביעה זו אינה מנומקת, אך תשובת מהרשד"ם יכולה
לשמש לה בסיס. [884] ואמנם בית דין מוסמך לפעול גם נגד
הדין, לצורך שעה (שולחן ערוך, חו"מ, סימן ב, סעיף א), אבל הוא עושה זאת רק
לעיתים נדירות. ייתכן
שבמקום שיש בקיום צוואת הנפטר משום "מצוה לקיים דברי המת" (ראה סעיף 1,
פרק רביעי, ד), בית הדין מוסמך להתערב מכוח סמכותו לכוף אדם לקיים מצוות עשה
(כתובות פו ע"א). [885] רא"ש, כתובות, פרק יא, סימן כא. [886] טור, חו"מ, סימן רצ, סעיף טז. [887] שו"ת מהרשד"ם, שצוין, הערה [888] אין להבין את המילה "ראוי" כאן
כרשות גרידא, היות ובהמשך הדברים כותב מהרשד"ם במפורש, שהאפוטרופוס "צריך להתייעץ עם הבית דין". [889] אבל ביחס לשיטת הטור, לא כתב מהרשד"ם שעל האפוטרופוס להיוועץ בבית
דין. [890] כרם, סעיף 188, עמ' 413. [891] כרם, שם. [892] שו"ת הרשב"א, שצוין לעיל, הערה [893] על נוהג זה עמדנו לעיל, אחרי ציון הערה [894] כרם, סעיף 184, עמ' 406-405. [895] ע"פ חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973
(להלן: חוק החוזים), סעיף 55(א). [896] ע"פ הוראת חוק החוזים, סעיף 56(א). [897] כרם, סעיף 190, עמ' 414. [898] רמב"ם, הלכות חובל ומזיק, פרק א, הלכה יג. [899] רמב"ם, הלכות חובל ומזיק, פרק ו, הלכה יג. [900] שולחן ערוך, חו"מ, סימן, שפח, סעיף ז. [901] שולחן ערוך, חו"מ, סימן תי, סעיף לז. וראה על כך בהרחבה: בירור הלכה,
בבא קמא נג ע"א, ציון ה, פסקה ב; פתחי חושן, נזיקין, פרק י, סעיף כח; חוק
לישראל, נזיקין, עמ' 51. הבחנה
ייחודית: מהר"ם מרוטנבורג, בתשובה המובאת במרדכי, בבא קמא, סימן נה (ממנו
הציטוט השני) ובהגהות מיימוניות, נזקי ממון, פרק יב, הלכה יט, אות ג (ממנו הציטוט
הראשון), פסק לגבי שני אנשים שמסרו לשלטונות מידע על נכסיו של אדם שהביא לנפילת
הנכסים בידי השלטונות: "אם שניהם בני תשלומין אלא שאחד עני ואין לו מה לשלם, לא
ישלם חברו יותר מדינו בשביל עניותו של זה". לכאורה,
פסיקת מהר"ם סותרת את מה שאומר הרמ"ה, המובא בטור, חו"מ, סימן תי,
סעיף כט (הטור עצמו שם חלק על הרמ"ה): "שנים שמזיקין ושניהם בני חיובא אלא
שהאחד ברח או שהוא כאן ואין לו לשלם, משתלם מן האחר". ר' יוסף כ"ץ,
בשארית יוסף, על מרדכי שם (עמ' 67 במהד' זיו), ונדפס גם בחידושי אנשי שם, על
המרדכי, שם, ס"ק ע (הוא חזר על דבריו בחידושיו על טור, חו"מ, סימן תי
[עמ' רצ-רצא במהד' זיו]), מיישב בין השיטות באמצעות הבחנה בין נזק שבאופן תיאורטי,
כל אחד מן המזיקים היה יכול לגרום בעצמו, ללא סיועו של אדם אחר, לבין נזק שלשם
קיומו יש צורך בשיתוף כוחות בין שני המזיקים. מהר"ם עסק בנזק שנגרם אמנם על
ידי שנים, אך באופן תיאורטי, היה בכוחו של כל אחד מהם לגרום בעצמו. בנסיבות אלו,
אין דבר הקושר באופן מהותי בין שני המזיקים, ולכן, אין לחייב אחד מן המזיקים לשאת
בחובת הפיצוי המוטלת על האחר. לעומת זאת, במצב שקיומו של הנזק דורש שיתוף כוחות
בין המזיקים, הרי ש"נעשו חברים ושותפין", ומשום כך "יש ל[כל אחד
מהם] לשלם בשביל שותפו". לפי
הבחנה זו, נראה שלעניין נאמנים שהזיקו יחד, היות שהם חייבים לפעול יחד, ניתן לומר
שנעשו הנאמנים "חברים ושותפין", ועל כן חייב כל אחד מהם לשאת לחוד בחובת
הפיצוי, אם אין לחברו כמה לשלם או אם הוא מסרב לשלם. אבל ש"ך, חו"מ,
סימן שפח, ס"ק מב, כתב שדברי שארית יוסף אינם מבוררים; ושו"ת צמח צדק,
חו"מ, סימן מו, אות א, כתב שדברי שארית יוסף תמוהים - עיין שם לקושיותיו
עליו. [902] לדעת ר' נתן בבבא קמא נג ע"א , שניים שגרמו נזק יחד, ואחד מהם פטור
מן הדין מסיבה כלשהי, "כל היכא דלא אפשר לאשתלומי מהאי משתלם מהאי [=כל מקום
שלא ניתן לקבל פיצוי מזה, יקבל מזה]". וכך פסקו רמב"ם, הלכות נזקי ממון,
פרק יב, הלכה יח, ושולחן ערוך, חו"מ, סימן תי, סעיף לא. ובלשון טור,
חו"מ, סימן תי, סעיף כט: "לא מחייב ר' נתן היכא דליכא לאשתלומי מאידך [=במקום
שלא ניתן לקבל פיצוי מן האחר] אלא היכא שפטור מדינא. דכיון שהתורה פטרה אותו שעמו,
והוא עשה כל הנזק, צריך לשלם". מהר"ם שם מרחיב דין זה גם למצב שמקורו של
הפטור שניתן לאחד מן המזיקים הוא בנוהג, ולא בדין התורה. על המקרה הנ"ל
במוסר, כתב: "אמנם, אם אתם רגילים לפטור את בעל הסעודה [המוסר האחד] לפי שהיה
מוכה ואין אדם נתפס על צערו, אז יראה לי ששמעון [המוסר האחר] חייב כל ההיזק אם יש שם
עדים שמסרום שניהם ביחד". כלומר, אם לגבי אחד מן המזיקים יש נסיבות מקילות
שבגללן נהוג לפטור מזיק מן החובה לפצות את הניזוק, תוטל על המזיק השני החובה לפצות
את הניזוק במלוא הערך של הנזק שנגרם לו. [903] שולחן ערוך, חו"מ, סימן עז, סעיף א. [904] להרחבה בעניין זה ראה: נ' רקובר, המסחר במשפט
העברי, ירושלים תשמ"ח, עמ' 87-83; חוק לישראל, שומרים, עמ' 323, ומילואים שם,
עמ' 1076-1070. [905] מקורות לכך ציונו בחוק לישראל, שומרים, עמ'
323, הערה 119. [906] שו"ת הרמ"א, סימן כז. [907] ראיה לקביעתו ששומרים או אפוטרופוסים אינם
נעשים ערבים זה בעד זה מוצא הרמ"א בסוגיית בבא מציעא מב ע"ב, בעניין
שומר שמסר את הפיקדון לשמירת בני ביתו. שם נקבע שאין לראות בהעברת הפיקדון משום
פשיעה מצדו של השומר, שכן "כל המפקיד, על דעת אשתו ובניו [של השומר] הוא
מפקיד". על כך העירו התוספות, בבא מציעא שם, ד"ה כל המפקיד (וכן כתב
הרא"ש, בבא מציעא, פרק ג, סימן כג), שאף על פי שמסירת הפיקדון לבני הבית אינה
פשיעה, הרי אם אין להם במה לשלם על
הנזק שנגרם בגלל פשיעתם, על השומר לשלם, משום שאם לא כן, "כל פקדונות שאדם
מפקיד לחבירו - ימסור לאשתו והיא תאכלם". אם אמנם נעשה השומר ערב בעד שומר
המבצע את תפקיד השמירה עמו, שאל הרמ"א, מדוע לא נימקו התוספות את חובת השומר
הראשי לשלם בכך שמוטלת עליו ערבות? ראיה
נוספת לשיטתו מצא הרמ"א ברא"ש, בבא קמא, פרק א, סימן ט (וכך משמע גם
מרש"י, בבא קמא שם ע"ב, ד"ה מאי קעביד), שקבע שמי שמסר את בהמתו
לשמירתם של חמישה שומרים, והסתלק אחד מהם מן השמירה, הנשארים נושאים באחריות לנזק
שגרמה הבהמה לאחרים לאחר התפטרותו. שואל הרמ"א, אם שומרים במשותף נעשים ערבים
זה בעד זה, מדוע לא יישא השומר המתפטר באחריות מחמת ערבות שקיבל על עצמו על חיוב
השומרים שקיבלו עמו את השמירה? אולם
לדעת פוסקים רבים (ראה: תוספות, בבא קמא שם, ד"ה מאי קעביד; חידושי
הרשב"א, שם, ד"ה הא דאמרינן; תוספות רבנו פרץ, שם, ד"ה אי דבלאו
איהו; שיטה מקובצת, שם, ד"ה אי דבלאו איהו וד"ה ולענין; מגיד משנה, הלכות
נזקי ממון, פרק ד, הלכה ז), אכן נושא השומר המתפטר באחריות. וכך אמנם פסק השולחן
ערוך, כמשתמע מדבריו בחו"מ, סימן שצו, סעיף ז (יצוין שעל הלכה זו לא העיר
הרמ"א דבר, דבר המלמד אולי שחזר בו ממה שכתב בתשובתו; על כך ראה: שו"ת
שמן המור, חו"מ, סימן יב (צב ע"ג); זכור אהבת קדומים, עמ' תי). אפשר
שהערבות שקיבל על עצמו השומר הזה מראש היא הסיבה להטלת האחריות עליו אף אחר שהסתלק
מן השמירה. ביקורת נוספת על ראיה זו ראה בש"ך, חו"מ, סימן עז, ס"ק
א. וראה גם: נ' רקובר, המסחר במשפט העברי, עמ' 87-86, בהערה 84. על מצב זה ראה חוק
לישראל, שומרים, עמ' 324, ובמילואים שם. [908] הרחבה בעניין זה, ראה לעיל, סעיף 7, פרק שלישי,
ב. [909] רמ"א, חו"מ, סימן עז, סעיף א. [910] שולחן ערוך, חו"מ, סימן עז, סעיף א. [911] יש להעיר, שמאחר שחיוב הערבות חל רק משום שהנאמנים הם שומרים, הוא חל רק
על נזק פיזי לנכסי הנאמנות, ולא על נזק לצד שלישי, ולא על אבדן רווח של הנאמנות. [912] קידושין מב ע"ב-מג ע"א. ראה על כך בהרחבה בחוק לישראל, שליחות,
סעיף 1, פרק שלישי. נראה שהדין כך גם אם אין בפעולה שעשה
אחד מן הנאמנים משום הפרה של חובה המוטלת על הנאמן, שהרי גם פעולה כזאת נחשבת
עבירה, כיוון שגרמה נזק. ועיין פתחי חושן, נזיקין, פרק א,
הערה מד, בשאלה האם המשלח חייב אם השליח לא היה בר חיוב או היה שוגג, או אם היה
ברור שיעשה את המעשה (שאז ייתכן שהמשלח חייב מטעם גרמי). [913] בבא מציעא פ ע"א. [914] על סוגיה זו, ראה גם חוק לישראל, נזיקין, עמ'
57. [915] רש"י, שם, ד"ה תרוויהו משלמים. כך
פירש גם נימוקי יוסף, ב"מ מט ע"ב (דפי הרי"ף). בבית יוסף,
חו"מ, סימן שט, סעיף ד, הובא פירוש רש"י, ולא פירוש התוספות שבסמוך. [916] על הסבר זה הקשו התוספות, בבא מציעא פ
ע"א (ד"ה ואי דוכתא), שלפי הכלל ש"המוציא מחברו עליו הראיה"
(בבא מציעא ב ע"ב ועוד), מן הדין היה לקבוע ששני הפועלים יהיו פטורים מן
האחריות, כיוון שהמעביד אינו מסוגל להוכיח מי גרם את הנזק. בהגהות הרש"ש, בבא
מציעא, שם, יישבו קושי זה בכך שיש חריגים אחדים לכלל ש"המוציא מחברו עליו
הראיה", ובהם הצדדים חולקים, וגם הלכה זו היא חריג. כך כתב גם קצות החושן, סימן שפג, ס"ק א:
"דבכמה מקומות בש"ס דפסקו דין חלוקה ומשום דבכל אלו היה נראה לחכמים שיחלוקו".
אלא שקצות החושן שם מסתפק, האם ניתן ללמוד מדברי רש"י עיקרון כללי, שאם שניים
ביצעו פעולה אחת ביחד, ונגרם נזק, ואין בידינו לברר מי הוא שגרם לנזק, כל אחד חייב
בחצי הנזק מספק, או שמא "היינו דוקא בגונדרי דאתמר, אבל היכא דלא אתמר לא, ואית
לן למיקם אכללא דהמוציא מחבירו עליו הראיה". ראה גם
חוק לישראל, נזיקין, עמ' 58-57, הערה 71, ובדברי רז"נ גולדברג, בנספח שם, עמ'
353. ראה
חוק לישראל, ערבות, עמ' 207-206, להסבר מדוע אין לחייב אותם מחמת ערבותם ההדדית. [917] תוספות, שם, ד"ה ואי דוכתא. כך פירש גם
הרא"ש, בבא מציעא, פרק ו, סוף סימן יג. יש
מקום לעורר שאלה, האם כשאמרו בעלי התוספות על הפועל שלא השגיח על מעשי חברו ש"גם
הוא פשע", כוונתם לייחס לו את הפעולה שגרמה את הנזק, וכאילו נעשה הנזק על ידי
פעולה משותפת של שני הפועלים, או שמא, כוונתם לומר שהנזק התרחש בשל צירוף של שני
גורמים: פעולת המזיק, והתרשלות חברו במילוי חובת ההשגחה. לכאורה, אם הנזק נעשה
באופן משותף, יוכל הניזק לתבוע את כל התשלום מאחד מהם. אבל לאמיתו של דבר, היות
שכל אחד מן המזיקים עשה רק חלק מן הנזק, אין מטילים על אחד מן המזיקים אחריות לשלם
את מלוא ערך הנזק שנגרם. ראה חוק לישראל, נזיקין, עמ' 52. [918] זהו מובנם הפשוט של דבריהם. להסבר אחר
בדבריהם, ראה להלן, אחרי ציון הערה [919] אבל יש להעיר שהתוספות הקדימו לדבריהם "כיון דמחזקא בגונדרי
[=בסלעים] הוא נשבר מאד בקל", ואם כן, נראה שחובת פועל להזהיר את חברו קיימת רק במקום שהסכנה קרובה. אף שהרא"ש
שם לא הקדים הקדמה זו, גם הוא בוודאי מסכים לסייג זה, שהרי בסוגיה שם נאמר שבאדמה
רגילה (בלי סלעים), מי שמחזיק ביחד חייב בכל הנזק, ולא אמרו שחברו יהיה חייב בחצי
על כך שלא הזהיר - הרי שחובת ההזהרה מוטלת רק במקום שיש סכנה קרובה, כגון שיש
סלעים. [920] שו"ת מהרש"ם, חלק א, סימן עז. [921] על טענה זו ניתן להשיב, שהיות ששני העובדים
מבצעים ביחד עבודה אחת, ולא שאחד מהם עמד מן הצד, הנזק נגרם למעשה מכוחם של שני
העובדים יחד. אמנם ה'מנהיג' לא תקע את יתד המחרשה בקרקע במקום שבו היא נשברה, אך
הוא כיוון את המחרשה לאותו מקום ונמנע מלהזהיר את חברו מלתקוע את יתד המחרשה במקום
שאינו מתאים לכך, ולכן אפשר לראות את מחדלו של הפועל שנמנע מלהזהיר את זולתו מפני
ביצוע פעולה מזיקה, כגרימת נזק במישרין - "גרמי". לפי זה, מה שאמרנו
שלפי התוספות, נאמן בצוות נאמנים חייב על נזק שעשה נאמן אחר כיוון שלא הזהיר אותו,
אמור רק במצב מיוחד, שעסקו יחד במלאכה אחת, אלא שרק אחד מהם עשה את הפעולה שגרמה
נזק. [922] ראה במקורות המובאים בחוק לישראל, שומרים, עמ' 5, ובמקורות נוספים שצוינו
במפתח העניינים, ערך גרמא בשומר (עמ' 1420-1419). [923] ראה במקורות המובאים בחוק לישראל, שומרים, עמ' 36. [924] דבריו הובאו בחוק לישראל, שומרים, עמ' 323,
ועמ' 1092, שם הובא מקורות נוספים לחיוב שומר על שלא הזהיר אחר או על שלא נקט
פעולה למנוע נזק. כמובן,
הסבר זה מחייב התייחסות לשיטת רש"י: מדוע לא אמר שמוטלת על פועל זה אחריות כשומר מחמת הימנעותו מאזהרת הפועל
האחר מפני ביצוע פעולה מזיקה? אפשר שלדעת רש"י, אף אם נראה את העובדים
כשומרים שמוטלת עליהם אחריות גם לנזק שנגרם בעקיפין, אין להטיל על שומר אחריות
לנזק שגרם בעקיפין בזמן ששומר אחר גרם את הנזק במישרין. לכן, אילולי הספק בדבר
זהות הפועל שגרם במישרין את הנזק, היתה האחריות מוטלת על העובד שגרם את הנזק
במישרין בלבד. [925] להרחבה בעניין זה, ראה סעיף 10, פרק שני,
וסעיף 12 [אולי הכל יהיה בסעיף 12]. [926] לכאורה, אפשר לטעון שמהרש"ם חייב פועל מדין שומר על שלא הזהיר, רק
משום שפועל הוא שומר שכר (חוק לישראל, שומרים, עמ' 89), וייתכן ששומר חנם אינו
חייב על אי-אזהרה, והמסקנה תהיה שנאמן שאינו מקבל שכר, שהוא שומר חינם (כפי שנראה
בדיוננו בסעיף 12), פטור במצב זה. אבל מהרש"ם לא כתב שהדברים אמורים רק בשומר
שכר. יש להעיר שחוק לישראל, שומרים, עמ' 252, ליד ציון הערה 18, מביא פוסקים
המחייבים שומר להודיע לבעל הנכס על נזק צפוי, וזאת גם בשומר חינם. [927] ראה במקורות המובאים אצל נ' רקובר, המסחר במשפט העברי, עמ' 87, ובחוק
לישראל, שומרים, עמ' 323. [928] כרם, סעיף 191, עמ' 416. [929] כרם, שם. [930] לעיל, ליד ציון הערה [931] לעיל, ליד ציון הערה [932] ב"ח, חו"מ, סימן שט, סעיף ד. [933] לעיל, ליד ציון הערה [934] טור, שם. [935] גם רמב"ם, הלכות שכירות, פרק ד, הלכה ב,
ושולחן ערוך, חושן משפט, סימן שט, סעיף ד, לא הבחינו בין פועל שהזהיר לבין פועל
שלא הזהיר, ולכן מה שנאמר בדעת הטור צריך להיאמר גם בדעתם. [936] בפשטות, הטור מפרש את הסוגיה כרש"י (לעיל, ליד ציון הערה [937] לעיל, פרק שביעי, ב (2). [938] לכאורה, קביעה זו מטילה על נאמן שלא היה מודע
לכוונה לבצע פעולה, או שידע על כך אך התנגד לפעולה, אחריות לא מוצדקת. מדוע מי שלא
יכול היה להתנגד לביצוע הפעולה, או שעשה כל אשר לאל ידו כדי למנוע את קיומה, ייאלץ
לשאת באחריות לתוצאותיה (ואפילו אחריות זמנית בלבד, שאחריה עומדת לו זכות לשיפוי
מן הנאמן האחר)? ייתכן שההסבר הוא, שקביעה גורפת, שהנאמנים אחראים "ביחד
ולחוד" בכל הנסיבות, תעודד נאמנים להשתתף בישיבות צוות הנאמנים, להביע עמדה,
ואם יש צורך בכך, אף לפנות לבית המשפט כדי שייתן צו מניעה נגד כוונת הרוב לבצע
פעולה מסוימת, שכן רק בדרך זו יוכלו להסיר מעליהם את האחריות לתוצאותיה של הפעולה.
לעומת זאת, אילו נאמן היה פטור מאחריות לתוצאותיה של פעולה שהוא לא היה מודע
לקיומה או שהוא התנגד לקיומה, הוא עלול להיעדר מישיבות צוות הנאמנים או להסתפק בהתנגדות
רפה, כדי להסיר מעליו את האחריות. נמצא, שטובתה של הנאמנות דורשת הטלת אחריות
"ביחד ולחוד" באופן גורף וללא סייג. [939] כרם, סעיף 195, עמ' 422. [940] רמ"א, חו"מ, סימן עז, סעיף י.
והשווה גם לדבריו באהע"ז, סימן קב, סעיף ז. [941] שו"ת הרדב"ז, חלק ג, סימן תתצא (תנ). [942] פד"ר, כרך ז, עמ' 252. פסק הדין מסתמך על
שו"ת הרא"ש, כלל ו, סימן יא
(בעניין ברורי הקהל, שתפקידם לתקן תקנות); שו"ת דברי ריבות, סימן נא (בעניין נבחרי הקהל). וכך
כתב שו"ת הרמב"ן, סימן עז (=שו"ת הרשב"א, חלק ה, סימן קכט),
שבני עיר שקיבלו עליהם עשרה אנשים לבחור סופר, ומת אחד מהם - הכול בטל. [943] שו"ת הרשב"א, חלק ג, סימן רצז (הובא
ברמ"א, יו"ד, סימן רנח, סעיף ה, ובשו"ת מהריב"ל, חלק ג, סימן
יז). ראה לעיל, ליד ציון הערה יד
אברהם, יו"ד, סימן רנח, סעיף ה (הובא בערוך השולחן, יו"ד, סימן רנח,
סעיף יז), הסביר את תשובת הרשב"א כאן על פי תשובתו בשו"ת הרשב"א,
חלק ה, סימן רס (שהבאנו לעיל, הערה אולם
קצות החושן, סימן רצ, ס"ק א, כותב שדברי הרשב"א מבוססים על המנהג, שהרי אין
הוא דן כלל במחלוקת ר' יונתן ור' יאשיה. כנראה, קצות החושן מבין שגם לשיטת ר'
יאשיה, שהממנה נאמנים אחדים מתכוון שהם יפעלו יחד, הרי הנוהג מלמד שאין כוונתו שאם
ימות אחד, לא יוכלו חבריו להמשיך במילוי תפקידיהם. לפי פירוש זה, אין ללמוד
מהרשב"א דין כללי, שהרי הוא דיבר רק במקום שיש מנהג. עוד
לעניין זה, ראה גם בשו"ת משפט צדק, חלק א, סימן מב; טפתחי חושן, הלכות ירושה
ואישות, פרק ה, הערה ט, סוף ד"ה וביד. שו"ת
משאת משה, חו"מ, סימן כד (סו ע"ג), כותב שהסיבה שהרשב"א לא תלה דין
זה במחלוקת ר' יונתן ור' יאשיה, היא שתשובה זו עסקה במקדיש שציוה בשטר ההקדש
שהנאמנים יכהנו "כל ימי חייהם,
ואחריהם: בָּנַי, פלוני ופלוני", ומנוסח זה משמע (גם לדעת ר' יאשיה) שהמקדיש
ביקש להתיר לכל אחד מן הנאמנים לפעול באופן עצמאי לאחר מות אחד מהם, שהרי לא סביר
להניח ששניהם ימותו ביום אחד, ובכל זאת לא דאג המקדיש למינויו של נאמן מחליף
לתקופה שלאחר מות הנאמן שנפטר ראשון. לפי הסבר זה, פסיקת הרשב"א מבוססת על
הלשון ולא על המנהג, והוא מסביר שהרשב"א הסתמך על מנהג המקום רק כדי לשלול
טענה אפשרית שהמקדיש התכוון שאחרי מות אחד מן הנאמנים, יכהנו בניו. גם לפי דבריו,
אין ללמוד הלכה כללית מדברי הרשב"א, שהרי לפי דבריו, פסיקת הרשב"א
מבוססת על לשון מיוחדת שנקט המקדיש. בשו"ת
שער אפרים, סימן קלג (פו ע"א), הסביר שהרשב"א היה יכול לנמק מצד שהלכה
כר' יונתן, אבל העדיף להסתמך על המנהג כדי לשלול טענה אפשרית שהלכה כר' יאשיה. גם
לפי הסברו, אין ללמוד הלכה כללית מהרשב"א, מפני שפסיקת הרשב"א תקפה רק
במקום שיש מנהג כזה או שנקט לשון שמשמעותה שדי באחד. ערוך
השולחן שם כותב שהולכים לפי אומדן דעת המקדיש, האם התכוון דווקא לשניים. שו"ת
אהלי תם (נדפס בספר תומת ישרים), סימן טו (הובא בכנסת הגדולה, חו"מ, סימן רצ,
הגהות הטור, אות קנו, ובשו"ת אשר לשלמה, סימן ה, דף טו ע"ד), עוסק במקדיש
שמינה שלושה אפוטרופוסים לחלק את ממונו לצדקה, ומת אחד מהם, ואין מצליחים למצוא
ממלא מקום, מפני שהאנשים מפחדים שהשלטון יגלה שמדובר במי שמת בלי יורשים בארץ זו,
ויקחו את הנכסים. הוא פוסק שהאחרים אינם רשאים להסתלק, מפני שמוטלת עליהם אחריות
לטפל בנכסים. [944] ט"ז, יו"ד, סימן רנח, ס"ק ה,
מבקר שיקול זה בטענה: "אפשר שלא האמין [יוצר הנאמנות] לאחד מהם, אם לא בצירוף
חבירו". אולם יש לזכור שהנמקתו של הרשב"א נועדה להסביר נוהג קיים, אבל
במקום שאין מנהג המתיר לנאמן שנותר לפעול על דעת עצמו, אף הרשב"א לא יתיר את
הדבר, בגלל טענת הט"ז, וכפי שראינו בפד"ר שם. [945] ט"ז, שם. [946] צריך עיון, מדוע הרמ"א שם הביא את דברי הרשב"א בלי לציין שהם
נובעים ממנהג המקום. בית
הבחירה, כתובות פח ע"ב (ד"ה בנימוקי), כותב שאם האב מינה שני
אפוטרופוסים ומת אחד מהם, היורשים או באי כוחם יכולים לטעון שהאב האמין רק לשנים. [947] ט"ז, שם. [948] שערי עוזיאל, הלכות אפוטרופוס, שער ז, פרק א,
אותיות ד-ו. הוא מסיים: "וגם בזה צריכה רשות בית דין מיוחדת". אבל לא
מצאתי מקור לכך. [949] שו"ת מהר"ם גלאנטי, סימן כה. [950] פרק חמישי, ג, (1). [951] לעיל, ליד ציון הערה [952] העיקרון של האמון האישי מתבטא גם בתחום אחר: סוגיית
בבא מציעא קט ע"א מספרת שרב יוסף העסיק נוטע עצים בשדותיו. לאחר פטירת הנוטע,
ביקשו חמשת חתניו להמשיך בעבודתו במקומו. רב יוסף דחה את הבקשה בטענה: "עד
האידנא לא הוו סמכו אהדדי ולא מפסדו לי, השתא חמשה סמכו אהדדי ומפסדו לי [=עד
עכשיו לא היו סומכים זה על זה ולא מפסידים לי, כעת, חמישה סומכים זה על זה
ומפסידים לי]". מהנמקתו
של רב יוסף משמע שאילו היה לנוטע יורש יחיד, היה על רב יוסף לקבלו לעבודה תחת הנוטע
שנפטר, ואכן כך היא דעת בית הבחירה, בבא מציעא שם, ד"ה יש, ופסקי
הריא"ז, בבא מציעא, פרק ט, הלכה ה, אות ו. אולם
לדעת רוב הראשונים, דברי רב יוסף הם בגדר "מידת חסידות", ונאמרו רק כדי
להפיס את דעתם של החתנים, בעוד שמצד הדין, אף אם היה לנוטע יורש יחיד, לא היה רב
יוסף חייב לקבלו לעבודה תחת מורישו. כך פסקו: חידושי הרמב"ן, בבא מציעא שם,
ד"ה הא דאמר (הובא בנימוקי יוסף, בבא מציעא סו ע"א, בדפי הרי"ף);
חידושי הרשב"א, בבא מציעא שם, ד"ה אמר רב יוסף; שו"ת הרשב"א,
חלק ב, סימן שא, ד"ה אבל יש (על מקבל עיסקא שמת); חידושי הר"ן, בבא
מציעא שם, ד"ה עד האידנא; שו"ת הריטב"א, סימן קעו, בשם רבו ובשם הרמב"ן
(על מקבל עיסקא שמת); מרדכי, בבא קמא, סימן קמו, ובבא מציעא, סימן שצ (שהר"מ
מנורנבורק [או מרגנשבורק] העלה אפשרות כזאת, בנימוק שהבן אינו מקצועי כמו אביו);
רמב"ם, הלכות שלוחין ושותפין, פרק ה, הלכה יא, בשם הגאונים (ששותף שמת, בטלה
השותפות), הובא בשולחן ערוך, חו"מ, סימן קעו, סעיף יט; רא"ש, בבא מציעא,
פרק ט, סימן לז. נראה שטעמם הוא, שהסכם הנטיעה הוא הסכם אישי, ויכול בעל המטע
לטעון שאין הוא נותן אמון מלא בממלא המקום כמו בנוטע שנפטר, או שכישוריו של ממלא
המקום נופלים מאלו של הנפטר. ראה על כך בירור הלכה, בבא מציעא שם, ציון ל. [953] בפסק דין של בית הדין הרבני האזורי בירושלים,
תיק 6.2.712 (בשערי בית הדין, חלק א, עמ' 65), דן בית הדין באופן ניהולו של הקדש
שאחד מנאמניו - הראשון לציון, ר' ב"צ מאיר חי עוזיאל - נפטר. מן הדיון עולה
שהנאמנים נשאלו מדוע לא דאגו "להשלמת המספר של ששה אפוטרופוסים, כמי [כפי?]
שטר ההקדש, אחרי פטירתו של הראשל"צ, הרב עוזיאל זצ"ל" (שם, עמ'
66), ונציג הנאמנים השיב "שאין זה מתפקידם, ולדעתו זה תפקיד בית הדין"
(שם). בית הדין לא קיבל את הטענה, אולם אין ללמוד מכך דבר, שכן בשטר ההקדש הנידון נקבע
במפורש שאם ייעדר אחד מן הנאמנים, ימנו הנותרים נאמן אחר במקומו (שם, עמ' 71). במקרה
אחר, סירב בית הדין הרבני האזורי בירושלים לקבל בקשה של נאמנים, מפני שעדיין לא מוּנה
נאמן אחר תחת אחד הנאמנים שחדל מלמלא את תפקידיו (תיק תשמ"ג/5113, שם, עמ'
109). מהחלטה זו (שאינה מנומקת) מסיק העורך, רי"פ אדלר, שם: "בית הדין
שמינה ששה אפוטרופוסים ונעדרו אחד או שניים מהם, חובה על האפוטרופוסים לפעול להשלמת הרכב של ששה אפוטרופוסים".
אולם נראה שלמסקנה זו אין כל אחיזה בהחלטת בית הדין, שנאמר בה רק: "יש להשלים
את הרכב האפוטרופוסים", אך לא נאמר דבר בשאלה מי אחראי לכך. [954] ראה גם כרם, סעיף 196, עמ' 422. [955] לעיל, הערה [956] לעיל, ליד ציון הערה [957] הבאנו את דבריו לעיל, ליד ציון הערה [958] שו"ת מהרש"ם, חלק ג, סימן קיז. [959] כך פסקו גם בשו"ת נאמן שמואל, סימן קיד,
ובשו"ת משאת משה, חו"מ, סימן כד, באופן סתמי, שאין מועילה פעולה של
אפוטרופוס אחד לבדו. בשו"ת
דברי חיים, חלק א, חו"מ, סימן יב, עוסק במקום שבית הדין שמינה את
האפוטרופוסים הורה בפירוש שלא יוכלו לעשות שום דבר אלא כשכולם יחד; והוא לא דן בפעולה של אחד מהם,
אלא בשאלה של ספק לגבי מה שאירע. [960] אך יש להעיר, שבתשובת מהרש"ם מדובר שהאדם השלישי "שיחד אותו [את
אחד האפוטרופסים]... באיזו סך", כלומר שלא היה תם לב, אלא ידע שהאפוטרופוס
האחר מתנגד. [961] העדפנו את הניסוח המוצע בתזכיר הצעת לחוק דיני
ממונות, התשס"ז-2007, סעיף 579, משום שהוא מבטא בצורה מדויקת יותר את החובה
לפעול יחד לפי המשפט העברי.
© מורשת המשפט בישראל
אודותינו |
פרסומים |
פרסומים חדשים |
המשפט העברי בחקיקה |
המשפט העברי בפסיקה |
השתלמויות |
צור קשר
עריכה שיטתית ועדכנית של המשפט העברי
כיסוד לחקיקה ולפסיקה
על פי סדר חוקי מדינת ישראל
בעריכת
נחום רקובר
נאמנות
נאמנים אחדים
ירון אונגר
©
מורשת המשפט בישראל
תשס"ח-2008
יוצא לאור בסיוע משרד התרבות והספורט - מינהל התרבות
פרק ראשון: מבוא
פרק שני: מינוי נאמנים אחדים ומטרתו - "שיש בה יותר מנאמן אחד"
א. מבוא
ב. "פלוני ופלוני"
ג. לשון רבים
ד. "יחד"
פרק שלישי: "יפעלו הנאמנים יחד"
א. מבוא - עמדת החוק
ב. עמדת המשפט העברי - כללי
ג. הנוהג
ד. נסיבות מיוחדות
ו. היקף הדרישה לפעול יחד
(1) "יפעלו הנאמנים ביחד"
(2) הסכמה שבדיעבד
פרק רביעי: דעות חלוקות - "היו דעותיהם חלוקות..."
א. מבוא
ב. הכרעה על פי דעת הרוב
ג. הכרעה על פי בורר חיצוני
פרק חמישי: פעולה לפי "הוראות בית המשפט"
א. מבוא - עמדת החוק
ב. סמכות בית הדין להכריע במחלוקת
ג. חובת הנאמנים לפנות לבית הדין
פרק שישי: פעולות נאמן על דעת עצמו "בעניין שאינו סובל דיחוי"
א. מבוא - עמדת החוק
ב. עמדת המשפט העברי
פרק שביעי: אחריות הנאמנים - "הם אחראים לפעולותיהם..."
א. מבוא - עמדת החוק
ב. פעולה שנעשתה על ידי כל הנאמנים
(1) דיני הנזיקין
(2) דיני הערבות
ג. פעולה שעשה אחד הנאמנים
(1) דיני הנזיקין
(2) דיני השומרים
(3) דיני הערבות
פרק שמיני: פטור מאחריות - "פרט לנאמן שהתנגד לפעולה או לא ידע עליה"
א. מבוא
ב. דיני הנזיקין
ג. דיני הערבות
פרק תשיעי: מילוי מקומו של נאמן - "נתפנה מקומו של אחד... לעשות מיד למילוי מקומו"
א. מבוא
ב. נאמנות פרטית
ג. הקדש ציבורי
ד. נאמן שהוכרז פושט רגל
ה. מי אחראי לעשות למילוי מקומו של נאמן?
פרק עשירי: סמכויות הנאמנים עד למינויו של מחליף - "להמשיך במילוי תפקידיהם..."
פרק אחד עשר: תוקף פעולתו של נאמן יחיד - "פעולה של אחד הנאמנים... תהא בת-תוקף"
פרק שנים עשר: סיכום
פרק שלושה עשר: הצעת נוסח לפי המשפט העברי
פרק ראשון: מבוא
פרק שני: מינוי נאמנים
אחדים ומטרתו - "שיש בה יותר מנאמן אחד"
א. מבוא
ב. "פלוני ופלוני"
ג. לשון רבים
ד. "יחד"
פרק שלישי: "יפעלו
הנאמנים יחד"
א. מבוא - עמדת החוק
ב. עמדת המשפט העברי - כללי
ג. הנוהג
ד. נסיבות מיוחדות
ו. היקף הדרישה לפעול יחד
(1) "יפעלו
הנאמנים ביחד"
(2) הסכמה שבדיעבד
פרק רביעי: דעות
חלוקות - "היו דעותיהם חלוקות..."
א. מבוא
ב. הכרעה על פי דעת הרוב
ג. הכרעה על פי בורר חיצוני
פרק חמישי: פעולה
לפי "הוראות בית המשפט"
א. מבוא - עמדת החוק
ב. סמכות בית הדין להכריע במחלוקת
ג. חובת הנאמנים לפנות לבית הדין
פרק שישי: פעולות
נאמן על דעת עצמו "בעניין שאינו סובל דיחוי"
א. מבוא - עמדת החוק
ב. עמדת המשפט העברי
פרק שביעי: אחריות
הנאמנים - "הם אחראים לפעולותיהם..."
א. מבוא - עמדת החוק
ב. פעולה שנעשתה על ידי כל הנאמנים
(1) דיני הנזיקין
(2) דיני הערבות
ג. פעולה שעשה אחד הנאמנים
(1) דיני הנזיקין
(2) דיני השומרים
(3) דיני הערבות
פרק שמיני: פטור מאחריות - "פרט לנאמן שהתנגד
לפעולה או לא ידע עליה"
א. מבוא
ב. דיני הנזיקין
ג. דיני הערבות
פרק תשיעי: מילוי מקומו של נאמן - "נתפנה מקומו של אחד... לעשות מיד
למילוי מקומו"
א. מבוא
ב. נאמנות פרטית
ג. הקדש ציבורי
ד. נאמן שהוכרז פושט רגל
ה. מי אחראי לעשות למילוי מקומו של נאמן?
פרק עשירי: סמכויות
הנאמנים עד למינויו של מחליף - "להמשיך במילוי תפקידיהם..."
פרק אחד עשר: תוקף
פעולתו של נאמן יחיד - "פעולה של אחד
הנאמנים... תהא בת-תוקף"
פרק שנים עשר: סיכום
פרק שלושה עשר: הצעת
נוסח לפי המשפט העברי
הערות
ת"ד 7483
ירושלים 91074
טלפון 026247041
About us |
Conferences |
Seminars |
Library |
Projects |
Contact us