העונשין במשפט העברי

חוק לישראל

עריכה שיטתית ועדכנית של המשפט העברי
כיסוד לחקיקה ולפסיקה
על פי סדר חוקי מדינת ישראל

בעריכת נחום רקובר

העונשין במשפט העברי

אילן סלע

©
מורשת המשפט בישראל
ירושלים תשס"ג-2003
יוצא לאור בסיוע משרד המדע
מינהל התרבות

תוכן העניינים

כללי

מהות ה"דין הפלילי" וה"דין האזרחי" בדיני התורה

כפרה - תכלית משותפת לכל סוגי החיובים

השוואות בין התחומים השונים בדיני התורה

כללי

הצגת עמדת המשפט העברי בכל הנוגע לחוק הפלילי מעוררת קשיים לא מבוטלים, וזאת מכמה סיבות:

ראשית, האיסורים הכלולים במשפט העברי מתפרסים על פני תחומים רבים ולא ברור אלו מתוכם ניתן להגדיר כאיסורים המשתייכים לחוק הפלילי. אין ספק שדינו של הרוצח, למשל, הינו חלק מן הדין הפלילי, אך האם יש לכלול בקטגוריה זו גם איסורים אחרים שעונשם דומה, המשתייכים לתחום העבירות שבין אדם למקום? האם קנסות ממוניים שמחייבת התורה לשלם לנפגע (ולא למלך או למדינה) הינם חלק מן החוק הפלילי? ומה דין קנסות שהטילו חכמים? על פי המשפט העברי, החובל בחבירו מחוייב בתשלום כספי לניזק והוא איננו צפוי לענישה מעבר לכך, האם ניתן איפא לראות גם תשלום זה כענישה פלילית?

שאלות אלו ואחרות מחייבות הכרעה בטרם ניגשים לבחינת עמדת המשפט העברי בסוגיה הדין הפלילי.

קושי נוסף נוגע לעצם הענישה ולתכליתה. עונשי התורה שונים לחלוטין מהעונשים על פי החוק הפלילי. חיובים כדוגמת קרבן או גלות לעיר מקלט המיועדים על פי דין תורה לעובר עבירה בשוגג, אין מקומם בחוק הפלילי. עונש מוות אינו נוהג כיום במדינה, וכפי שכבר נרמז לעיל, גם בכל הנוגע לקנסות ממוניים קיים הבדל גדול בין החוק על פיו הנאשם משלם את הקנס למדינה לבין דיני התורה על פיהם מקבל הנפגע את הקנס.

השוני אינו רק בסוג העונש כי אם גם בתכליתה של הענישה. הענישה על פי החוק נועדה בעיקרה להרחיק את העבריינים מן החברה ולהרתיע עבריינים פוטנציאלים בכדי לאפשר חיי חברה תקינים. לעומת זאת תכלית הענישה בדיני התורה (להבדיל מדין המלך) הינה בעיקרה תכלית דתית - חינוכית.[1]

לקשיים דלעיל יש להוסיף את העובדה שרוב העבירות המנויות בחוק הפלילי אינן מופיעות כלל בתורה, אף שברור שבמציאות החברתית כיום אין כל אפשרות לחיות חיי חברה תקינים בלא הכללתן של אותן עבירות בספר החוקים. זאת ועוד, התנאים הנדרשים על פי דין תורה לענישה הן בתחום דיני הדיינים והן בתחום דיני העדים הינם כאלו השוללים מראש את האפשרות להפעיל כיום מערכת ענישה על פי דין תורה.

אכן, ברור, שבכל הנוגע לרשימת העבירות המנויות בחוק העונשין, וכן בכל הנוגע לפרטי העונש, ולפרטי סדר הדין הפלילי, האפשרות לישום דיני התורה הינה מוגבלת ביותר ואולי אף לא קיימת כלל. עם זאת דומה שיש מקום רב ללמוד מדיני התורה עקרונות כלליים הנוגעים לחלק הכללי של חוק העונשין, ובענין זה נרחיב להלן.

מהות ה"דין הפלילי" וה"דין האזרחי" בדיני התורה

החוק במדינת ישראל מבחין הבחנה ברורה בין דין אזרחי בו תובע אדם את חבירו מתוך מטרה לקבל סעד בגין פגיעה שפגע בו, לבין דין פלילי בו המדינה היא התובעת מתוך מטרה להגן על החברה באמצעות ענישתו של העבריין.

הבחנה זו מטושטשת מאוד בדין תורה. על פי התורה, גם מה שמוגדר בחוק כ"דין פלילי" מבוסס על תביעה שאדם תובע את חבירו, ומאידך, גם מה שמוגדר בחוק כ"דין אזרחי" עשוי להחשב כעונש המוטל על עברין.

על מהותו של הדין הפלילי בדיני התורה עמד ר' שמשון רפאל הירש הכותב:

"המשפט הפלילי של תורת ה' מבוסס כולו על התביעה. אין לבית הדין זכות להתערב כל עוד אין תובע. אך אין ממנים תובע רשמי שייצג את התביעה, אלא האומה כולה - כל הגברים העצמאים שבה - הם התובעים מטעם התורה. שני אנשים חייבים להזכיר לפושע את האיסור ואת עונשו ואם אף על פי כן עבר את העבירה, עליהם להביא את הפושע לבית הדין ולתבוע את עונשו בשם התורה."[2]

בדיני התורה, לא המדינה היא התובעת. כאשר מדובר בעבירות שבין אדם למקום התובעים הם העדים, וכאשר מדובר בעבירות שבין אדם לחבירו, התובע הינו בראש ובראשונה הנפגע עצמו. שלא כבחוק בו הפוגע צפוי הן לתביעה אזרחית והן לתביעה פלילית, על פי דין תורה צפוי הפוגע לתביעה אחת מצידו של הנפגע. את התשלום המוטל על הפוגע מקבל הנפגע, והוא אף רשאי למחול לפוגע ולפטור אותו מכל עונש.[3]

חריג לכך קיים רק בעבירת הרציחה. גם שם התביעה היא לא מטעם המדינה אלא מטעם גואל הדם או העדים[4], אלא שבשונה מנזקי גוף או נזקי ממון, במקרה של רציחה אין אפשרות למחול לרוצח. חריג זה נובע מהמיוחד שבעבירת הרציחה, כפי שמבאר הרמב"ם הכותב:

"ומוזהרין בית דין שלא ליקח כופר מן הרוצח, ואפילו נתן כל ממון שבעולם, ואפילו רצה גואל הדם לפטרו, שאין נפשו של זה הנהרג קנין גואל הדם אלא קנין הקב"ה, שנאמר 'ולא תקחו כופר לנפש רוצח', ואין לך דבר שהקפידה תורה עליו כשפיכות דמים."[5]

עבירת הרציחה הינה, כאמור, חריג. ביתר העבירות שבין אדם לחבירו, העונש, במידה והוא קיים, הוא בדרך כלל עונש ממוני שהנפגע רשאי לוותר עליו. ניתן איפא לומר שככלל לא קיים בדין תורה המושג "דין פלילי" במשמעותו המקובלת כיום, שהרי חסר בו המאפיין העיקרי של הדין הפלילי - תביעת המדינה נגד האזרח.

כאמור לעיל, גם המושג של "דין אזרחי" במשמעותו המקובלת כיום איננו קיים בדין התורה. כפי שנראה להלן, על פי דין תורה גם חיוב ממוני המשתייך על פי ההגדרה בחוק לדיני הנזיקין עשוי להחשב כענישה:

החובל בחבירו או המכהו עובר על איסור תורה ועונשו מלקות - כדין העובר על איסורי "לא תעשה" שבתורה. אולם, במקרה שהחבלה גרמה לחבירו נזק בשווי של פרוטה לפחות, משלם החובל לנחבל את תשלומי הנזק ופטור מן המלקות. דין זה מבוסס על העיקרון ההלכתי על פיו אין אדם נענש בשני עונשים, והיות שהחובל מתחייב בתשלום ממון - נפטר מעונש המלקות. מכאן, שגם תשלום הממון של החובל נתפס כסוג של עונש ולא כ"דין אזרחי" גרידא.[6]

זאת ועוד, בגמרא ובראשונים דנו בשאלה מדוע נותנים במקרה זה עדיפות לתשלום הממון ולא מעדיפים לחייבו מלקות שהוא עונש חמור יותר, ולפוטרו מתשלום הממון. עצם הדיון בשאלה זו מצביע על כך שעיקרו של התשלום נועד להעניש את החובל ולא לפצות את הנפגע, שהרי, אם לא נאמר כך, לא מובן כיצד העלתה הגמרא על דעתה את האפשרת שהנפגע יפסיד את המגיע לו רק מפני שהפוגע מתחייב גם בעונש מלקות על מעשהו.

אכן, מסקנת הגמרא היא שדין זה שהחובל משלם ואינו לוקה הוא חידוש שחידשה התורה: "בפירוש רבתה תורה חובל בחבירו לתשלומין"[7] - משום שחסה התורה על ממונו של הנחבל,[8] אך גם במסקנתה אין הגמרא חוזרת בה מהנחת היסוד על פיה התשלום לנחבל נתפס כעונש.

מצב דומה קיים גם באיסור גזילה: הגוזל את חבירו שוה פרוטה עובר על איסור "לא תעשה" אך למרות זאת אין הוא לוקה. בטעם הדין כתבו הרמב"ם וראשונים נוספים שהוא כטעם דינו של החובל - שאין עונשים אדם בשני עונשים.[9] מכאן שגם חובתו של הגזלן להשיב את הגזילה או את שוויה (במקרה שאינה קיימת עוד) לנגזל, גם היא נתפסת כעונש ולא כסעד אזרחי.

אכן יש שכתבו שאין לראות בתשלומי הגזלן עונש. לשיטתם, פטורו של הגזלן ממלקות איננו מבוסס על העיקרון ההלכתי על פיו אין מענישים בשני עונשים כי אם על טעם אחר. דעה זו היא דעתו של הערוך לנר הכותב:

"קשיא לי על פירוש זה (=הפוטרים ממלקות משום שאין עונשים בשני עונשים), היאך שייך לומר בזה משום ב' רשעיות, דענין זה לא מצינו אלא כגון גבי מוציא שם רע, עדים זוממים, וחובל וכדומה, שהממון שהוא משלם הוא מממונו, ובזה יש עליו שם עונש להקרא רשעה, אבל מה שמשלם הגזילה או המשכון שמחזיר ממון חבירו לחבירו היאך יקרא זה רשעה ועונש אצלו שיהיה פטור על ידי זה מעונש אחר, וצ"ע."[10]

לדעת הערוך לנר, חובתו של הגזלן להחזיר את הגזילה או את שוויה אינה נחשבת כעונש. מאידך, מפורש בדבריו שחובתו הממונית של החובל, למשל, הינה עונש ויחול עליה העיקרון על פיו אין עונשים אדם בשני עונשים.

גם תשלום בגין נזקי ממון נתפס בדין תורה כעונש. על פי ההלכה, אדם שהזיק ממון חבירו ובו בזמן עבר עבירה אחרת שדינה מוות - יענש בעונש המוות ויפטר מתשלום הנזק. דוגמא לכך מצויה במשנה האומרת:

"המדליק את הגדיש... היה גדי כפות לו ועבד סמוך לו ונשרף עמו - חייב. עבד כפות לו וגדי סמוך לו ונשרף עמו - פטור."[11]

במקרה של עבד כפות, חייב מצית הגדיש מיתה על הריגתו של העבד, ועל כן הוא פטור מתשלום הנזק הממוני שבשריפת הגדיש.

דין זה ניתן להבין רק אם נראה את תשלום הנזק כנועד בעיקר לשם ענישתו של המזיק. אם לא נאמר כך לא ברור מדוע יפסיד הניזק את הזכות לתבוע "תביעה אזרחית" רק משום שהמזיק עבר עבירה נוספת בשעת מעשה הנזק?![12]

אכן, אף שבמקרה כגון זה אין בית הדין מחייבים את הניזק בתשלום הנזק, מחוייב הוא לשלם כדי לצאת ידי שמים, ויש אומרים שאם הניזק תפס את ממונו של המזיק אין מוציאים אותו מידו.[13] אלא שאין בכך בכדי לדחות את דברינו.

ראשית, יש אומרים שבמקרה בו מבצעים בפועל את העונש החמור אין על המזיק חובה כלשהי לשלם את התשלום הממוני - אף לא בכדי לצאת ידי שמים.[14]

שנית, עצם העובדה שבתשלום הנזק שייך מושג של "לצאת ידי שמים" מלמד שהתשלום זה הינו עונש המהווה כפרה למזיק - בדומה לעונשים האחרים שמטילה התורה.[15]

מדברינו עולה, שעל פי דין תורה, תשלומי נזק, וכן חיובים ממוניים אחרים שהנפגע זוכה בהם, מהווים עונש ולא סעד אזרחי רגיל.[16] העובדה שהנפגע הוא התובע אותם אין בה בכדי לגרוע ממשמעותם העונשית, שהרי, כפי שהוכחנו לעיל, על פי דין תורה בכל מקרה לא המדינה היא התובעת את העונש.

כפרה - תכלית משותפת לכל סוגי החיובים

הראנו לעיל שבחיוב תשלומי נזיקין קיימת תכלית של כפרה למזיק. ראיה נוספת לכך מצויה ברמב"ם המתייחס בדבריו לחיוב התשלומים של המזיק ממונו של חבירו ושל החובל בגופו של חבירו:

אינו דומה מזיק חבירו בגופו למזיק ממונו, שהמזיק ממון חבירו כיון ששלם מה שהוא חייב לשלם נתכפר לו אבל חובל בחבירו אע"פ שנתן לו חמשה דברים אין מתכפר לו ואפילו הקריב כל אילי נביות אין מתכפר לו ולא נמחל עונו עד שיבקש מן הנחבל וימחול לו.[17]

בשני סוגי התשלומים קיים איפא אלמנט הכפרה אלא שבחובל בחבירו מותנית הכפרה גם בבקשת מחילה.

מכאן שגם חיוב קרבן, אף שמהותו היא כפרה[18], ניתן לראות כעונש שאינו שונה מן הבחינה העקרונית מחיובי מיתה, מלקות או ממון.[19]

השוואה זו שבין כל סוגי החיובים עולה גם מדברי הרמב"ם בהלכות תשובה המדגיש שבנוסף לעונש המוטל על האדם מותנית כפרתו גם בתשובה ווידוי:

"וכן בעלי חטאות ואשמות בעת שמביאין קרבנותיהן על שגגתן או על זדונן אין מתכפר להן בקרבנם עד שיעשו תשובה, ויתודו וידוי דברים שנאמר והתודה אשר חטא עליה, וכן כל מחוייבי מיתות בית דין ומחוייבי מלקות אין מתכפר להן במיתתן או בלקייתן עד שיעשו תשובה ויתודו, וכן החובל בחבירו והמזיק ממונו אף על פי ששילם לו מה שהוא חייב לו אינו מתכפר עד שיתודה וישוב מלעשות כזה לעולם שנאמר מכל חטאות האדם."[20]

הרמב"ם הזכיר בדבריו חיובי קרבן, מיתת בית דין, מלקות, ותשלומי נזיקין כשהמכנה המשותף לכולם הוא תכלית הכפרה. לחיובים אלו יש לצרף את חיוב הגלות לרוצח בשגגה שנועד גם הוא לכפרה,[21] ובמידה מסויימת גם את חיובי הקנסות המוטלים על העוברים על תקנות חכמים ועל תקנות הקהל.[22]

השוואות בין התחומים השונים בדיני התורה

העובדה שדין תורה אינו מבחין הבחנה עקרונית, לא בין "דין פלילי" לבין "דין אזרחי", ולא בין סוגי החיובים השונים, מאפשרת להשוות בין התחומים ולישם עקרונות מהתחום האחד גם בתחום האחר.

דוגמא בולטת לכך ניתן למצוא בעיקרון על פיו אין מענישים אדם על מעשה שהיה אנוס לעשותו, וכלשון הגמרא: "אונס רחמנא פטריה". עיקרון זה מקורו בדין נערה המאורסה שנאנסה, שם אומרת התורה:

"ואם בשדה ימצא האיש את הנערה המאורשה והחזיק בה האיש ושכב עמה ומת האיש אשר שכב עמה לבדו. ולנערה לא תעשה דבר אין לנערה חטא מות כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה."[23]

הפטור מעונש של הנערה המאורסה מהוה מקור לפטור במקרה של אונס גם בתחומים אחרים לרבות בתחום דיני הנזיקין.[24]

דוגמא נוספת להשוואה בין התחומים השונים מצויה בסוגיית הכוונה המועברת שם משווה הגמרא בין דינו של ההורג שנתכוין להרוג את ראובן והרג את שמעון לבין דינו של מי שהתכוון לבייש את זה ובייש את זה: ר' שמעון הסובר שהמתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור ממיתה, סובר שגם המתכוון לבייש את זה ובייש את זה פטור מתשלום דמי הבושת[25].

דוגמאות נוספות ניתן למצוא גם בסוגיות אחרות.[26]

אכן, אף שבכל סוגי החיובים קיימת תכלית הכפרה, אין להתעלם מהבדלים באופי הכפרה בין החיובים השונים. מחמת הבדלים אלו, ניתן למצוא לעיתים גם הבדלים בין עקרונות החיובים הללו.

דוגמא בולטת לכך היא ההבחנה בין דיני ממונות לבין דיני נפשות, כאשר התנאים הנדרשים לענישה בדיני נפשות חמורים יותר מאשר אלו הנדרשים בדיני ממונות.

דוגמא נוספת היא ההבחנה שבין חיוב קרבן המוטל על עובר עבירה בשוגג לבין חיוב גלות לעיר מקלט המוטל על הרוצח בשגגה. את ההבדל בין החיובים הללו מבאר הרב יחזקאל אברמסקי הכותב:

"חיוב קרבן וכפרתו הוא על שגגתו אשר שגג, היינו אם עשה מעשה איסור שיש בו כרת על ידי זה ששגג ונעלם ממנו דבר, הוא חייב קרבן על השגגה. אבל חיוב גלות וכפרתו הוא על מעשה ההריגה שנעשה על ידו בשגגה. לכן 'אומר מותר' בהריגה נחשב אנוס לאביי, ואילו בקרבן נחשב שוגג, משום שבקרבן חיובו הוא על עצם השגגה ששגג והיה סבור שמותר לאכול חלב." [27]

אלא שהבדלים אלו אינם יוצרים הבחנה בין "דין פלילי" לבין "דין אזרחי". אלו הם הבדלים המצויים כולם בתוך מסגרת דיני העונשין עצמם ואין איפא ללמוד מהם כי דין תורה מכיר באותה הבחנה המצויה בחוק.

לשם השלמת התמונה יש להתייחס גם להבדל הקיים בין חיובי מיתה ומלקות לבין חיוב ממון בנוגע לאפשרות לחייב את האדם על פי הודאת עצמו. על פי ההלכה, אין ממיתין ולא מלקים אדם אלא על פי שני עדים. חיובי ממון לעומת זאת ניתן להטיל על האדם גם על פי הודאת עצמו.

הבחנה זו בין מיתה ומלקות לבין חיובי ממון עשויה להתפרש כהבחנה שבין דין פלילי לבין דין אזרחי. אך נראה שאין הדבר כן. על טעם ההבחנה עומד הרמב"ם הנותן לכך שני נימוקים:

"גזירת הכתוב היא שאין ממיתין בית דין ולא מלקין את האדם בהודאת פיו אלא על פי שנים עדים... שמא נטרפה דעתו בדבר זה, שמא מן העמלין מרי נפש הוא המחכים למות שתוקעין החרבות בבטנם ומשליכין עצמן מעל הגגות שמא כך זה יבא ויאמר דבר שלא עשה כדי שיהרג וכללו של דבר גזירת מלך היא."[28]

מדבריו של הרמב"ם אנו למדים שהבחנה זו הינה הבחנה מקומית המבוססת על גזירת הכתוב או על החשש שמא האדם שלפנינו מעוניין לשים קץ לחייו, ואין זו הבחנה עקרונית בין דין פלילי לבין דין אזרחי. זאת ועוד, העובדה שהרמב"ם הביא שני טעמים אלו מלמדת כי אין הוא מוצא טעם עקרוני להבחין בין חיובי מיתה ומלקות לבין יתר החיובים.

סיכום

דיני התורה כולם מהווים יחידה הרמונית אחת בעלת מגמה ויעוד אחד. עונשי התורה כולם מהווים ביטוי של הצדק האלוקי ואין לענין זה הבדל בין דיני נפשות לבין דיני ממונות, בין מצוות שבין אדם לחבירו לבין מצוות שבין אדם למקום, ואין הבדל בין אלו לבין כל סוג אחר של חיוב. הבחנה בין דין פלילי הנועד לשרת מטרה אחת לבין דין אזרחי הנועד לשרת מטרה אחרת - אין מקומה איפא בדיני התורה.

היות שעקרונות החיוב של עונשי התורה הינם עקרונות של צדק, יש בודאי מקום ללמוד מהם כללים של צדק ומוסר אותם ראוי לישם גם בחוק הפלילי. המדובר בכללים הנוגעים לחובת הזהירות המוטלת על האדם, לגבולות האחריות, לכשרות המשפטית, להבחנות בין מזיד, שוגג ואונס ועוד. כללים אלו ניתן, באופן עקרוני, ללמוד מכל סוגי החיובים בלא הבחנה בין תחום פלילי לבין תחום אזרחי.

עם זאת, יש להיות ערים להבדלים ספציפיים הקיימים בהלכה בין סוגי עונשים שונים, כגון ההבדלים שבין חיוב מיתה לבין חיוב ממון, ההבדלים שבין חיוב קרבן לבין חיוב גלות ועוד. בכל מקום בו נתקלים בהבדלים אלו יש לבדוק את גדריהם ואת טעמיהם ולבחון לאור זאת מהו סוג החיוב שראוי להקיש ממנו לחוק הפלילי במדינה.

[1] הבחנה זו מקורה כבר בדברי הראשונים. ראה דרשות הר"ן, הדרוש האחד עשר, מהדורת פלדמן ירושלים תשל"ז, עמ' ק"צ -קצ"א. רמב"ם הלכות רוצח פרק ב הלכות ד, ה. וראה גם קירשנבאום, מקומה של הענישה במשפט העברי הפלילי, עיוני משפט י"ב(2) עמ' 255. אנקר, יסודות במשפט הפלילי העברי, משפטים כ"ד תשנד עמ' 177.

[2] פירוש ר' שמשון רפאל הירש על התורה, במדבר כח ד. וראה גם רמב"ם הלכות סנהדרין פרק יב הלכה א.

[3] ראה רמב"ם מורה נבוכים חלק שלישי פרק מא.

[4] שהרי בנוגע לסדרי הדין אין הבדל בין עבירת הרציחה לבין העבירות האחרות, וראה גם להלן הערה 11.

[5] רמב"ם הלכות רוצח פרק א הלכה ד.

[6] ראה אנצקלופידה תלמודית ערך חובל סעיף ב ובמקורות המצויינים שם.

[7] כתובות לב ע"ב

[8] תוספות כתובות לב ע"א ד"ה ואי ממונא.

[9] רמב"ם הלכות סנהדרין פרק יח הלכה ב ובכסף משנה שם. ריטב"א מכות טז ע"ב ד"ה כיון דמחייב. וראה באריכות באנצקלופדיה תלמודית ערך גוזל ובמקורות המצויינים שם.

[10] ערוך לנר מכות טז ע"א ד"ה התם.

[11] משנה בבא קמא סא ע"ב, וכן פסק הרמב"ם הלכות נזקי ממון פרק יד הלכה י.

[12] יש לציין שהניזק יפסיד את זכותו לתבוע תביעה ממונית גם במקרה בו אין לו קשר כלשהו לעבד - ראה בבא קמא כב ע"ב. וראה גם כתובות לא ע"א ברש"י ד"ה וקרע שיריים ובתוספות שם ל ע"ב ד"ה רב אשי מדבריהם עולה כי היה מקום לחלק בין מקרה בו חיוב המיתה וחיוב הנזיקין הם כלפי אותו אדם לבין מקרה בו חיוב המיתה הוא כלפי אדם אחד וחיוב הנזיקין הוא כלפי אדם אחר. דברים אלו מבססים את דברינו לעיל על פיהם בחיוב מיתה התביעה איננה מטעם המדינה כי אם מטעם הנפגע.

[13] ראה רש"י בבא מציעא צא ע"א ד"ה רבא אמר אתנן אסרה תורה. קצות החושן סימן כח ס"ק א.

[14] ראה קצות החושן שם.

[15] ראה שיטה מקובצת בבא מציעא צא ע"א סוף ד"ה אתנן אסרה תורה שם כתב: "אלא דאמרי ליה אינך יוצא מידי עבירה עד שתשלם לו."

[16] וראה גם מכילתא משפטים פרק יא שם משמע שגם בחיובי נזיקין נאמר הכלל של "אין עונשין מן הדין" - כפי שהוא נאמר בעונשי גוף. וראה בענין זה גם תוספות בבא קמא ג ע"א ד"ה ולא זה וזה. אלבק, פשר דיני הנזיקין בתלמוד עמ' 40.

[17] רמב"ם הלכות חובל ומזיק פרק ה הלכה ט. חיוב ממוני נוסף שעיקרו הוא כפרה הוא חיוב הכופר המוטל על בעליו של שור שהרג. ראה רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק י הלכה ד. וראה גם במגיד משנה שם.

[18] כך מפורש בתורה, ראה למשל ויקרא ד לא. ראה גם ז. ורהפטיג, אי ידיעת הדין בדיני נפשות, מחקרים במשפט העברי עמ' 229 בעמ' 247, ובהערה 179 שם.

[19] ראה ז. ורהפטיג שם ובהערה 178 שם.

[20] רמב"ם הלכות תשובה פרק א הלכה א.

[21] ראה אנצקלופדיה תלמודית ערך גלות ובהערות 16-20 שם.

[22] ראה שו"ת תרומת הדשן שאלה רפב. שולחן ערוך אבן העזר סימן צא סעיף ד ברמ"א. וראה ח"מ שם ס"ק ז, ב"ש שם ס"ק יג, ט"ז שם ס"ק ג. ש"ך יורה דעה סימן רמח ס"ק י. שו"ת חתם סופר אורח חיים תשובה קיט.

[23] דברים כב כה, כו

[24] ראה בבא קמא כח ע"ב ובתוספות שם ד"ה ואונס.

[25] בבא קמא פ"ו ע"א. יש מן הראשונים שערכו השוואה דומה גם בדעת חכמים החולקים על ר' שמעון: ראה שיטה מקובצת בבא קמא דף פו ע"א בשם ה"ר ישעיה. אור שמח הלכות חובל ומזיק פרק א הלכה יד.

[26] ראה למשל תוספות סנהדרין עז ע"א ד"ה בנזיקין. ואכמ"ל.

[27] חזון יחזקאל על התוספתא מכות פרק ב הלכה א (השמטות מנוסחאות כתב יד). וראה גם הרב שלמה פישר, בית ישי, עמ' שפ"א - שפ"ב.

[28] רמב"ם הלכות סנהדרין פרק יח הלכה ו.

לדף הראשי | HOME