חוק לישראל

עריכה שיטתית ועדכנית של המשפט העברי
כיסוד לחקיקה ולפסיקה
על פי סדר חוקי מדינת ישראל

בעריכת נחום רקובר

ההגנה על צנעת הפרט

הפרטיות כערך מוגן

נחום רקובר

©
מורשת המשפט בישראל
ירושלים תשס"ו-2005
לאור בסיוע משרד החינוך
מינהל התרבות

[הערה: בינתיים יצא לאור הספר "ההגנה על צנעת הפרט", ושם פרק זה יותר מעודכן]

תוכן מקוצר

פרק ראשון: הפרטיות כערך מוגן

פרק שני: שמירת סוד

פרק שלישי: חרם דרבנו גרשום בדבר קריאת מכתבים

פרק רביעי: סודות מסחריים

פרק חמישי: סייגים לשמירת סוד ולהגנה על הפרטיות

פרק שישי: הגנת הפרט בביתו

פרק שביעי: היזק ראייה

פרק שמיני: קבילותה של ראיה שהושגה תוך פגיעה בפרטיות

פרק תשיעי: סיכום ונספחים

ביבליוגרפיה

אברהם, מ', 'גנבת דעת וקניין רוחני', תחומין כה (תשס"ה), עמ' 350

אונגר, י', 'האם לא יגיד? - על עדויות חסויות בדין התורה', משפטי ארץ ב (תשס"ה), עמ' 232

אורבך, א"א, 'הסוד שבכתובת עין-גדי ונוסחה', תרביץ מ (תשל"א), עמ' 27

אלון, י"א, השוואות בין דיני ישראל ודיני ארצות הברית, תל-אביב וניו-יורק תשכ"א, עמ' 56

אלישיב, י"ש, 'פסקים הוראות והנהגות', מוריה שנה כב, גיליון א-ב (רנג-רנד) (אלול תשנ"ח), עמ' סח-סט

אלישיב, י"ש, 'רופא אם מחוייב לטפל בחולה גם בזמן אכילה ומנוחה', ספר הזיכרון להרב ב' ז'ולטי, ירושלים תשמ"ז

אפלבוים, א', 'מילתא דמתאמרה באפי תלתא', ערוגות הבשם, עמ' קיג

ארזי, א', 'שחזור הגירסא המקורית במשנה לאור הגמרא והראשונים', סיני עז (תשל"ה), עמ' כג-כה

אריאל, ע', ישע ימינו 45 (תמוז תשנ"ה), עמ' 50

אריאל, ע', 'לשון הרע במערכת ציבורית', צהר ה (חורף תשס"ה), עמ' 46-43

אריאל, ע', צהר ו (אביב תשס"א), עמ' 57-44

אש (אשכנזי), א', משפט צדק, חלק ב: נזקי שכנים בהלכה (תשס"ב), סימן יד, סעיף לד

אלון, מ', כבוד האדם וחירותו בדרכי ההוצאה לפועל - ערכיה של מדינה יהודית ודימוקרטית, ירושלים תש"ס

בן יעקב, צ"י, 'חובת ההנמקה של פסקי דין', תחומין יט (תשנ"ט), עמ' 223

בנבג'י, י', 'מסגרות מושגיות בהתנגשות: הרב עזיאל על ניתוחי מתים', יהדות פנים וחוץ - דיאלוג בין עולמות, ירושלים תש"ס, עמ' 201

בר שלום, א', 'פומביות או חיסוי הדיינים בבית דין', דברי משפט ו (תש"ס), עמ' שכא

ברוס, נ', 'עביד איניש דינא לנפשיה', קול ברמה טו (אלול תשנ"ה), עמ' 36-34

גביזון, ר', 'הזכות לפרטיות ולכבוד', בתוך: בלי הבדל... זכויות האדם בישראל, אוסף מאמרים לזכרו של חמן שלח ז"ל, עמ' 80-61

גוטל, נ"מ, 'ואהבת לרעך כמוך - "פרט" ו"כלל"', כל הכתוב לחיים, ספר זיכרון להרב חיים טוביאס, עמ' רג-רטו

גולדברג, ז"נ, 'מצוות גמילות חסד - היבטים ממוניים', שורת הדין, כרך ז (תשס"ב), עמ' שעז

גורן, ש', 'שמירת סודות הרפואה אצל חולה כפיון (אפילפסיה)', מאורות 2 (אביב תש"ם), עמ' 20

גורן, ש', תחומין כה (תשס"ה), עמ' 369

גלאנצר, א"מ, צפונות טז (תמוז תשנ"ב), עמ' קח

גנצ'רסקי, ב', 'קונטרס גילוי הסוד', מרפא לשון ד (תשמ"ו), עמ' 57-52

גרוסמן, א', חכמי אשכנז הראשונים, ירושלים תשמ"א, עמ' 111

גרוסמן, א', חכמי צרפת הראשונים, ירושלים תשס"א, עמ' 147

גרינבלט, א', 'ניתוח פלסטי לסיוע בשידוך', דברי משפט ה (תשנ"ח), עמ' שפה

דובנוב, ש', פנקס מדינת ליטא, עמ' 40, תקנה קצא

דוידסון, י', אוצר המשלים והפתגמים, מפתח, ערך סוד

דייכובסקי, ש', תחומין יא (תשנ"א), עמ' 303-299

דן, י', 'סחר פנים וסחר חוץ בארץ ישראל בימי הבית השני', בתוך: פרקים בתולדות המסחר בארץ ישראל - קובץ מחקרים, ירושלים 1990, עמ' 102-101

הדאיא, ע', 'על החיוב לתת כל ממונו שלא לעבור על לא תעשה', נעם ה (תשכ"ב), עמ' קיא-קכו

היילברון, ר"מ, 'מהו לשון הרע ומהו רכילות על פי החפץ חיים', מרפא לשון ו (תש"ן), עמ' 12-7

היילברון, ח"מ, 'כיצד ינהג הנשאל בענין שידוך' וכו', מבקשי תורה ה, קובץ כד, מרחשון תשנ"ט, עמ' קלה, סימן רצט, אות ג

הלוי, ח"ד, 'ואהבת לרעך כמוך', כל הכתוב לחיים, ספר זיכרון להרב חיים טוביאס, עמ' קמ-קמג

הלוי, ח"ד, שמעתין יג (תשל"ו), גיליון 45, עמ' 49

הלם, א', דיני הגנת הפרטיות, תל-אביב 2003

הלפרין, מ', 'מיפוי גנטי ופרוייקט גנום האדם - היבטים משפטיים והלכתיים', קובץ הציונות הדתית, מוקדש לכבודו של ד"ר זרח ורהפטיג, ירושלים תשס"ב, עמ' 453-442

הנשקה, ד', 'בבירור דעתו של הרב יעקב עטלינגר בדין נתוחי מתים', המעין יג, גיליון ב (טבת התשל"ג), עמ' 53

ויגודה, מ', 'על המשמעות הראייתית של הסירוב לשתף פעולה עם בית הדין', משפטי ארץ ב (תשס"ה), עמ' 246-241

וידאל, ר"ח, 'החובה להעיד כאשר מסירת העדות עלולה להסב לעד נזק', משפטי ארץ ב (תשס"ה), עמ' 203-195

ויין, ד"ב, עיונים במסכתות התלמוד, כרך א, ירושלים תשמ"ט, עמ' שו

וייס, א', קונטרס גניבת דעת, פרשת ויצא תשס"ו

וייס, י"י, ישורון טו (ניסן תשס"ה), עמ' תרמט-תרנא

וייס, מ"צ, שרידים מהגניזה, עמ' 5 ועמ' 9

וינמן, י', 'בענין סיפור לשה"ר לתועלת בכוונה של מצוה וכוונה של שנאה יחד', בית אהרן וישראל יח, גיליון ו, קח (אב-אלול תשס"ג), עמ' סח-עד

וינפלד, מ', 'הסוד של קהילת "עין גדי"', תרביץ נא (תשמ"ב), עמ' 129-125

ורהפטיג, א', 'בירור עובדות במשפט תוך פגיעה בצנעת הפרט', משפטי ארץ ב (תשס"ה), עמ' 221-209

זילברשטיין, י', הפרדס נו, ה (שבט-אדר תשמ"ב), עמ' 9

זילברשטיין, י', 'בדיקות לקידום המדע הרפואי ללא ידיעת החולה', צהר ז (תש"ס), עמ' תלט-תמד

זילברשטיין, י', 'האם מותר לגלות לחתן על מחלת הכלה?', עמק הלכה - אסיא, ירושלים תשמ"ו, עמ' 161-160

זילברשטיין, י', 'האם מותר לגלות לציבור תרופה סודית של רופא?', צהר ד (תשמ"ט), עמ' קצ

זילברשטיין, י', 'סודיות רפואית מול האינטרס הציבורי', עמק הלכה - אסיא, ירושלים תשמ"ו, עמ' 155-149

זילברשטיין, י', קול התורה מד (ניסן תשנ"ח), עמ' רלח

זר-גוטמן, ל', 'חובת הסודיות של עורך הדין וחסיון עורך דין-לקוח: הגיעה השעה להיפרד', הפרקליט מו (תשס"ב-2002), עמ' 191-168

יעקובוביץ, ש', שורת הדין ז (תשס"ב), עמ' תא ואילך

ישראלי, ש', 'פרסום דברי תורה ללא קבלת רשות ממי שאמרם - מכתבו של הרב שלמה גורן ותגובה על דבריו', תחומין ד (תשמ"ג), עמ' 354

כהנא, ב', שומרים, בסדרה חוק לישראל, בעריכת נ' רקובר, עמ' 1185, להערה 149, אות ה

כץ, א', שמעתין יג (תשל"ו), גיליון 47-46, עמ' 60

לוונטהל, מד"מ, 'בדין רכילות לתועלת', מלילות ב (תשס"א), עמ' 423

לוין, ד', 'צנעת הפרט וסקרנות הציבור', ספר תמיר, תל-אביב תש"ס, עמ' 174172

ליברמן, ש', 'הערה מוקדמת לכתובת בעין-גדי', תרביץ מ (תשל"א), עמ' 24

מוסקוביץ, ת', 'ההגנה על הפרטיות בפרסומי בתי המשפט - האם ראוי לפרסם שמות בפסקי הדין', משפטים יח (תשמ"ט), עמ' 431

מלמד, יב"צ, בני חורין, עמ' 242, הערה 6

נוה, י', על פסיפס ואבן, עמ' 107

נויבירט, י', 'איידס - תשובות הלכתיות', הכינוס הבינלאומי הראשון לרפואה, אתיקה והלכה, ירושלים תשנ"ו, עמ' 168-166

נשר, ב"צ, 'פרסום שמות הדיינים בפסקי דין', דברי משפט ו (תש"ס), עמ' שפבשפד

סגל, ז', 'הזכות לפרטיות למול הזכות לדעת', עיוני משפט ט (תשמ"ג-תשמ"ד), 196 ,175

סולובייצ'יק, ח', שו"ת כמקור הסטורי, ירושלים תשנ"א, עמ' 107 ואילך

סולובייצ'יק, י"ד, 'חידושים בריש מסכת בבא בתרא', מוריה כד, גיליון י-יב (אלול תשס"ב), עמ' נ

סמט, א', '"ולפני עור לא תתן מכשול" (יט, יד) - על פרשנותם המטפורית של חז"ל לאיסור', עיונים בפרשת השבוע, ירושלים תשס"ב, ויקרא, עמ' 93-78

סמסונוביץ, מ', 'קונטרס מן החיים משיתהו', מרפא לשון ג (תשמ"ד), עמ' 87-86

ספירו, מ', 'אלמוניות, פרטיות, וההלכה של כיבוד אב ואם', הלכה ורפואה ה (תשמ"ח), עמ' רצו-ש

סתיו, ד', 'פפראצי: צילום ופרסום אנשים ללא הסכמתם', נקודה 209 (מרחשון תשנ"ח - נובמבר 97), עמ' 52

פוטשבוצקי, י', 'בעלות בידע והגדלת חופש העיסוק', הפרקליט לד (תשמ"א), עמ' 433

פליגלמן, מ', 'ביאור מצות "ואהבת לרעך כמוך"', תורת האדם לאדם ג (תשנ"ט), עמ' 149-142

פלס, י"מ, 'תשובות ופסקים מרבינו יצחק אופנהיים', צפונות טז (תמוז תשנ"ב), עמ' י

פרידמן, מ"ע, 'משו"ת רב האיי גאון - קטעים חדשים מן הגניזה', תעודה ג (תשמ"ג), עמ' 79

פרידמן, ש"י, 'הפתגם ושברו - עיון בתרבות המשל בספרות התלמודית', JISJ - כתב עת אלקטרוני למדעי היהדות 2 (תשס"ג), עמ' 25, בעמ' 74

פרל, ג', 'חובת הרשויות למנוע היזק ראיה', תחומין יט (תשנ"ט), עמ' 55

ציגלמן, ש"א, יהודי פולין וליטא עד שנת ת"ח [1648], ירושלים תשנ"א, עמ' 476, מקור יז/א/10, עמ' 595, מקור יז/ו/35

קויפמן, ח"ש, 'הערות בדיני לשון הרע', קול התורה, מ (ניסן תשנ"ו), עמ' קיט

קוק, א"י, 'סיפור לשון הרע לתועלת', מרפא לשון ד (תשמ"ו), עמ' 10-7

קטן, י', ספר 'הנהגת הרא"ש', המכונה 'ארחות חיים', סימן מא, צפונות י (טבת תשנ"א), עמ' יד, יח

קטן, י' וח', 'הסתרת מידע בשידוכין', תחומין כה (תשס"ה), עמ' 58-47

קימלמן, א', הזכות לצנעת הפרט בראי המשפט העברי, עבודה לתואר מוסמך באוניברסיטת בר-אילן, עמ' 66

קירשנבאום, א', 'המ לכוד וההדחה לדבר עבירה', דיני ישראל טו (תשמ"ט-תש"ן), עמ' לט ואילך

קירשנבאום, א', הרשעה עצמית במשפט העברי, ירושלים תשס"ה, עמ' 402 ואילך

קלוגמן, ג', 'על "היזק הראיה"', עיוני משפט ה (תשל"ו-תשל"ז), עמ' 439-425

קנייבסקי, י"י, 'היזק ראיה', צהר טו (תשס"ה), עמ' שעט-שפ

רבינוביץ, נ"א, 'שואל כענין', הדרום כו (תשרי תשכ"ח), עמ' 74, אות יח

רוזן-צבי, א', 'פיצול השיפוט ופיצול הדין בעניני משפחה', תקדים, קיץ תשמ"ט, עמ' 29

רות, אנ"צ, '"חרם שלא לבטל התפילה"; נוסח חדש של "תקנות רגמ"ה"', ציון יט (תשי"ד), עמ' 57

רות, אנ"צ, 'ע"ד החרם של קריאת איגרת שלא ברשות', המאור לב (תש"ם), עמ' 14-11

ריינר, ר', 'פרשנות והלכה: עיון מחודש בפולמוס רבנו תם ור' משולם', שנתון המשפט העברי כא (תשנ"ח-תש"ס), עמ' 210

רלב"ג, י', 'אמינותה וקבילותה של האזנת סתר כראיה בדין תורה', אור תורה, גיליון שלו (תשנ"ו), עמ' רפ-רפג

רעדיש, ק"ד, 'ביאור שיטת הרמב"ם באיסור לשון הרע ורכילות', מרפא לשון ז (תשנ"ד), עמ' 103-100

רפאל, ש', 'סודיות רפואית - היבטים הלכתיים', אסיא, חוברת כא (מנחם-אב תשל"ח), עמ' 14-12

רקובר, ב', 'המותר לרופא להעיד על חולה שלא בהסכמתו?', נועם ב (תשי"ט), עמ' קפח

רקובר, נ', אוצר המשפט, חלק א וחלק ב, ערך זכויות האדם

רקובר, נ', ביבליוגרפיה רב-לשונית למשפט העברי

רקובר, נ', דרכי הוצאה לפועל של פסקי דין במשפט העברי, דעות לז (תשכ"ה), עמ' 109

רקובר, נ', ההגנה על צנעת הפרט, סדרת מחקרים וסקירות במשפט העברי, חוברת ד, משרד המשפטים, תש"ל-1970

רקובר, נ', זכות היוצרים במקורות היהודיים, ירושלים תשנ"א

רקובר, נ', יחסי ממון בין בני זוג, סדרת מחקרים וסקירות במשפט העברי, חוברת א, ירושלים תש"ל, עמ' 11

רקובר, נ', '"לא תעמוד על דם רעך" - האומנם?', מחקרי משפט יז (תשס"ב2002), עמ' 495, ובייחוד בעמ' 502-501

רקובר, נ', מטרה המקדשת את האמצעים, ירושלים תש"ס

רקובר, נ', המסחר במשפט העברי, ירושלים תשמ"ח

רקובר, נ', 'מסירות נפש - הקרבת היחיד למען הרבים', ירושלים תש"ס, עמ' 7669

רקובר, נ', 'על לשון הרע ועל הענישה עליה במשפט העברי', סיני נא (תשכ"ב), עמ' רא ואילך, עמ' שמ

רקובר, נ', עושר ולא במשפט, ירושלים תשמ"ח

רקובר, נ', 'ענישה בשכר-עבירה במשפט העברי', משפטים ב (1970), עמ' 487-481

רקובר, נ', שלטון החוק בישראל, ירושלים תשמ"ט

רקובר, נ', תקנת השבים (בדפוס)

שאנן, ח"ש, 'הטעיה מצד בעל דין או דיין', דברי משפט ו (תש"ס), עמ' רסט, רעא ואילך

שבט, א"י, ישע ימינו 45 (תמוז תשנ"ה), עמ' 53-51

שוחטמן, א', סדר הדין, ירושלים תשמ"ח, עמ' 374 ,372

שוחטמן, א', שמעתין יד (תשל"ז), גיליון 48, עמ' 41

שטינברג, א', 'סודיות רפואית', אסיא כא (מנחם-אב תשל"ח), עמ' 6

שטינברג, א', אנציקלופדיה הלכתית רפואית, ערך משאבים מוגבלים, ערך סודיות רפואית, ערך רופא, נספח 2: שבועות רופאים

שטרן, ש"א, 'בענין בזבוז ממוו לצורך הצלת נפשות', זכור לאברהם, חלק ב, חולון תש"ס, עמ' תת-תתד

שטרנבוך, מ', 'בעניין תרומת כליות', קול התורה נט (ניסן תשס"ה), עמ' קעז

שיינברג, ח"פ, 'כבישת עדות במקום הפסד ממון', דברי משפט ג (תשנ"ח), עמ' רלג

שיינפלד, א', נזיקין, בסדרה חוק לישראל, בעריכת נ' רקובר, ירושלים תשנ"ב

שכטר, א', המשנה בבבלי ובירושלמי, במבוא, עמ' 25

שכטר, י', צפונות יב (תמוז תשנ"א), עמ' קז

שניט, ד', סודיות, פרטיות והזכות לדעת בעבודה סוציאלית, ירושלים תשס"א

שניידר, ס', 'שמירת סודיות: הקונפליקט המוסרי, המשפטי והטיפולי', חברה ורווחה ד (אלול תשמ"א, אוגוסט 1981), עמ' 119

שנקולבסקי, א', המעיין לז (גיליון ד, תמוז תשנ"ז), עמ' 54-47

שפיגל, י"ש, עמודים בתולדות הספר העברי - כתיבה והעתקה, עמ' 303-297

שפיץ, צ', 'האזנות סתר', דברי משפט ג (תשנ"ח), עמ' שלח-שמא

שפרן, י', 'האם מותרת הוראה לסטודנטים סביב מיטת החולה?', עמק הלכה ב, תשמ"ט, עמ' 134-124

תא-שמע, י"מ, כנסת מחקרים, עיון בספרות הרבנית בימי הביניים, כרך ב: ספרד, עמ' 202

--------- ספר יצחק כהן, תל-אביב תשמ"ט, עמ' 98-88

--------- פרלמנט, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 46 (טבת תשס"ה - דצמבר 2004), עמ' 8

Balaban, M., Die Krakauer Judengemeinde-Ordnung von 1595 und ihre Nachtrage, JJLG 10 (1912), p. 296, בעמ' 320

Banisar, D.; Davies, S., 'Global Trends in Privacy protection: An International Survey of Privacy, Data Protection, and Surveillance Laws and Developments', The John Marshall Journal of Computer & Information Law, 18 (1999), p. 1

Bleich, J.D., Bioethical Dilemmas - A Jewish Perspective, N.J. 1998

Bleich, J.D., Contemporary Halakhic Problems, vol. 2, N.Y. 1983, p. 80

Bleich, J.D., 'Professional Secrecy', Jewish Law Annual III (1980), p. 131

Bleich, J.D., 'Privacy of Personal Correspondence,' Jewish Law Annual 3 (1980), p. 128

Bleich, J.D., Survey of Recent Halakhic Periodical Literature - Rabbinic Confidentiality, Tradition 33:3 (1999), p. 57-64

Broyde, M.J., The Pursuit of Justice and Jewish Law: Halakhic Perspectives on the Legal Profession, N.Y. 1966, pp. 25-29

Cohen, A.S., 'On Maintaining a Professional Confidence', Journal of Halacha and Contemporary Society 7 (1984), pp. 73-87

Cohen, A.S., 'Privacy: A Jewish Perspective', Journal of Halacha and Contemporary Society 1, 1 (Spring 1981), pp. 53-102

Finkelstein, L., Jewish Self-Government in the Middle-Ages (1965), בעמ' 31; והשוואת המקורות, שם, בעמ' 178 (מס' 195 ,)18 (מס' 211 ,)18 (מס' 30)

Fisher, J., 'Entrapment in Jewish Law', JLAS XII (2002), pp. 51-69

Friedman, S., 'A Good Story Deserves Retelling - The Unfolding of the Akiva Legend', JSIJ 3 (2004), pp. 7-8

Kaminetsky, N., Making of a Godol, Vol. 1, p. 327-329

Lamm, N., 'The Fourth Amendment and its Equivalent in the Halacha', Judaism 16 (1967), p. 300 = Faith and Doubt, 2nd ed., New York 1986, pp. 290-309

Mendelson, D., 'The Concept of Medical Confidentiality in Australian and Jewish Law', The Jewish Law Annual 12 (1997), pp. 217-249

Povarsky, H. (ed.), Symposium: A Rabbi's Obligation of Confidentiality vs. The Religious Duty of Disclosure, Jewish Law Report, May 2002

Prosser, W.L., 'Privacy', 48 Cal. L. Rev. (1960) 383

Rackman, E., The Right to Privacy in Jewish Law, Justice 8 (March (1996, p. 44

Reif, S.C., Hebrew Manuscripts at Cambridge University Library, 1997, p. 205, 219

Rosenthal, F., Einiges Uber die Tekanot des Rabbi Gerschom b. Jehuda der 'Leuchte des Exils', שי למורה, ספר היובל להילדסהיימר, עמ' 3753

Rosner, F., Biomedical Ethics and Jewish Law, N.J. 2002, p. 23

Rosner, F., and Tendler, M.D.: Practical Medical Halacha, 3rd revised ed., N.J. 1990, p. 166

Schacter, J.J., 'Facing the Truths of History', The Tora U-Madda Journal 8 (1998-1999), p. 273-200

Shapiro, M.B., 'Scholars and Friends: Rabbi Jehiel Jacob Weinberg and Professor Samuel Atlas', The Tora U-Madda Journal 7 (1997), pp. 105-121

Smith, R., 'Is There a Right to Privacy?', Human Rights and UK Practice (2002), 3.1 (11)

Spero, M.H., Handbook of Psychotherapy and Jewish Ethics (Jerusalem 1986), chap. 7, p. 117 ואילך

Tendler, M., 'Confidentiality: A Biblical Perspective on Rights in Conflict', National Jewish Law Review, Vol. 4 (1989), pp. 10-7

Warren and Brandeis, The Right to Privacy, Har. Law Rev. 4 (1890), 193

Weinberger, M., 'The Baal Teshuva in the Jewish Community: Re-entry Problems', Journal of Halakha and Contemporary Society, 12 (1986), p. 122 ואילך

Wigmore, J.H., Evidence in Trials at Common Law (Boston, 1961) 52

Zunz, L., Die Ritus des Synagogalen Gottesdienstes, Berlin 1919, pp. 204-210

הקדמה

חיבור זה נכתב במקורו בשלבי הכנתה של הצעת חוק שנועדה להגן על הזכות לפרטיות, והוא פורסם במסגרת 'סדרת מחקרים וסקירות במשפט העברי'[1].

לשם בחינת הצורך בחקיקת חוק בתחום זה, ובירור היקף ההגנה הראויה, הקים שר המשפטים ועדה ציבורית, בראשותו של מי שהיה נשיא בית המשפט העליון, השופט יצחק כַהַן ז"ל. בפני ועדה זו, שהיה לי הכבוד להיות חבר בה, הבאתי את עמדת המקורות היהודיים[2], והמלצותיה של הוועדה עוצבו במידה רבה בהתחשב בעקרונות המשפט העברי.

חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 [3], מבוסס בעיקרו על המלצותיה של ועדת כַהַן, ובמבוא להצעת החוק מודגשת תרומת המקורות היהודיים להגנה על הפרטיות. וזה לשון המבוא להצעת החוק [4]:

במקורות המשפט העברי הוכרה הפרטיות כראויה להגנה כבר בתקופה קדומה, כפי שעולה מתוך מחקרו של ד"ר נחום רקובר "ההגנה על צנעת הפרט" (מחקרים וסקירות במשפט העברי, משרד המשפטים, חוברת ד', תש"ל-1970). הגנה זו באה לידי ביטוי בשמירה מפני דברים שנאמרו בנסיבות של אמון, בהגנה מפני קריאת איגרות של הזולת, ובשמירה על צנעת חייו של הפרט. אין לפגוע בפרטיותו של האדם בכניסה לרשותו ואף לא בצפיה מרשותו של הפוגע אל רשותו של הנפגע. מצד אחר, רשותו של אדם לא תשמש לו "עיר מקלט" כשהוא מנצל אותה לרעה, לסיכול השלטת החוק והמשפט.

מ ב ו א

במשפט המודרני הולכת ומתגבשת הזכות הקרויה 'זכות האדם לפרטיות'. ביסודה של זכות זו מונחת ההכרה כי האדם זכאי לחיות את חייו ולנהל את ענייניו ללא עקיבה מבחוץ; לנהל אותם בצנעה, שלא לאור זרקורי הפרסום והתקשורת.

ההגנה על הפרטיות היא הרחבת המגמה המסתמנת במשפט המודרני, כי לא רק גופו של האדם ורכושו הפיזי זכאים להגנה, אלא גם אישיותו, שמו הטוב ורכושו האינטלקטואלי. הזכות לפרטיות כוללת, בין היתר, את הזכות לשמירת סודותיו של האדם, לצנעת כתביו ואגרותיו, ולצנעת שיחותיו, ארחות חייו וניהול עסקיו. מבחינה מעשית משמעותה של הזכות לפרטיות היא זכות האדם להגנה מפני בילוש והתחקות אחריו כשהוא ברשות היחיד.

הגדרתו של המושג 'פרטיות' אינה קלה כלל ואינה מוסכמת[5]. לדוגמה, בעוד שיש המצמצמים את המושג של פגיעה בפרטיות רק לאותן פגיעות 'מופשטות' שלא היו אסורות מכוח דינים אחרים, הרי יש המרחיבים את המושג גם לפגיעות או להתערבות ברכושו הפיזי (כגון בכניסה בלתי חוקית לתוך ביתו של האדם) או בגופו של האדם (כגון בהגבלות על זכות האישה להפלה, או בהשקייה של אסיר בעל כורחו במי מלח, כדי שיקיא סמים מתוך קיבתו)[6].

בכמה וכמה מדינות, וכך גם במדינת ישראל, הגנו סעיפי חוק מסוימים הפזורים בספרי החוקים אי פה אי שם, במסגרת דיני הנזיקין ודיני העונשין, על כמה אספקטים של הפרטיות. נציין, למשל, את ההגנה מפני הסגת גבול ולשון הרע. אולם לאחרונה הולכת אט אט הזכות לפרטיות, וזוכה להכרה בתורת זכות עצמאית, ולא רק כזכות הראויה להגנה משפטית, אלא אף כזכות חוקתית.

במשפט האמריקאי קיבלה הזכות הנידונה הכרה חלקית בחוקת ארצות הברית. התיקון הרביעי לחוקה, משנת 1791, מורה לאמור:

The right of the people to be secure in their persons, houses, papers, and effects, against unreasonable searches and seizures, shall not be violated, and no warrants shall issue but upon probable cause, supported by oath or affirmation, and particularly describing the place to be searched, and the persons or things to be seized.

הזכות לפרטיות הוגדרה לראשונה, והועמדה כזכות הטעונה הגנה חוקית, במאמר מפורסם שכתבו וורן וברנדייס[7]. ברם, עד היום טרם נתגבשה לגמרי ההגנה על זכותה של צנעת הפרט, וטרם נתבררו גדריה וגבולותיה. די להזכיר כאן את חילוקי הדעות בפסק הדין שניתן על ידי בית המשפט העליון של ארצות הברית, בשנת 1965 (מפי השופט Douglas), בעניין Griswold v. Connecticut [8], בו נקבע כי קיימת זכות חוקתית לפרטיות[9], ובו ביטל בית המשפט, ברוב דעות, חוק של מדינת Connecticut, שאסר על זוגות נשואים להשתמש באמצעי מניעה, בהיותו נוגד, לדעתם, זכות זו[10].

במסגרת האמנות הבינלאומיות נכללה סוגייה זו בתחום ההגנה על זכויות האדם. הגנה מסויימת על הפרטיות מובעת באמנה בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות, כפי שאומצה במושב ה-21 של העצרת הכללית של האו"מ, בחדש דצמבר 1966. הגנה על הפרטיות נקבעה בסעיף 17 לאמנה זו, האומר:

(1) שום אדם לא יהא נתון להתערבות שרירותית או בלתי חוקית בצנעת הפרט שלו, במשפחתו, בביתו או בתכתובתו, או לפגיעות בלתי חוקיות בכבודו ובשמו הטוב.

(2) לכל אדם הזכות להגנת החוק נגד התערבויות או פגיעות כאלה.

במדינת ישראל קיבלה ההגנה על הפרטיות הכרה משפטית בחוק שחוקקה הכנסת, הוא חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981[11]. אבל ההגנה ניתנה רק לפגיעות מסויימות שנימנו בסעיף 2 לחוק. הכנסת לא קיבלה את ההצעה לקבוע נורמה כללית של פגיעה בפרטיות, כפי שהוצע בהצעת חוק הגנת הפרטיות, התש"ם-1980[12].

בינתיים נקבעה הזכות לפרטיות כערך-על בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו[13]. סעיף 7 לחוק היסוד קובע לאמור:

פרטיות וצנעת הפרט

(א) כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו.

(ב) אין נכנסים לרשות היחיד של אדם שלא בהסכמתו.

(ג) אין עורכים חיפוש ברשות היחיד של אדם, על גופו, בגופו או בכליו.

(ד) אין פוגעים בסוד שיחו של אדם, בכתביו או ברשומותיו.

משנֶה-חשיבות מקבלת ההגנה על זכות הפרטיות בתקופה שבה הפרט הולך ונשחק בין גלגלי המכניקה והביורוקרטיה, ובפרט לאור הנטיה ההולכת וגוברת של גורמים שונים, והשלטון בכללם, להתערבות בארחות חייו של האדם.

יתרה מזו, ההתפתחות הטכנולוגית מאפשרת ריכוז מידע במאגרים ממוחשבים ומעמידה בסיכון מתמיד את פרטיותו של האדם. סיכון זה הוא שהביא מדינות שונות ומדינת ישראל בכללן, לקבוע בחוק הוראות שיגנו על פרטיותו של האדם. גם שיטות משפט שבעבר לא דגלו בתיאוריה האומרת שהזכות לפרטיות ראויה להגנה משפטית, נאלצות כיום להתעמת עם הסיכונים החדשים, ולנקוט צעדים חוקיים למניעת הפגיעה בפרטיות.

ההתפתחות המהירה שחלה בתחום מאגרי המידע הביאה לכך שבחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981[14], נכלל פרק נוסף שלא היה בהצעת החוק שהוגשה לכנסת[15], הוא הפרק השני, שנושאו: הגנה על הפרטיות במאגרי המידע. ושוב, בשל חשיבותן הרבה של ההוראות בדבר מאגרי המידע, והצורך להתאימן למציאות המתחדשת, חזרה הכנסת ותיקנה הוראות אלו בחוק הגנת הפרטיות (תיקון מס' 4) (מאגרי מידע), התשנ"ו-1996[16].

ברם, למרות שערך הפרטיות הוכר בארץ כראוי להגנה, דומה כי טרם הופנמה הכרה זו, ולא הוסקו המסקנות המתחייבות מערך זה. וכך ממשיכה שיטת המשפט בארץ להפטיר כדאשתקד, ולהרשות פגיעה בפרטיות בצורה בוטה בתחומים רבים, תחת מַסווה של 'זכות הציבור לדעת'. כך גם מתפרסמים שמות של חשודים, אף בשלבים מוקדמים של בירור אשמתם.

רק לאחרונה תוקן סעיף 70 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, ולפיו 'בית המשפט רשאי לאסור פרסום שמו של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום או פרט אחר מפרטי החקירה, אם ראה כי הדבר עלול לגרום לחשוד נזק חמור ובית המשפט סבר כי יש להעדיף את מניעת הנזק על פני הענין הציבורי שבפרסום'[17].

החוק אף קובע כי 'זכותו של חשוד לבקש מבית המשפט לאסור פרסום שמו… תובא לידיעתו בדרך שתיקבע בתקנות…'[18]. ברם, תקנות אלו לא הותקנו עד כה.

בבתי המשפט נשמר עדיין העיקרון ה'מקודש' של פומביות הדיון, המאפשר להנציח לדראון עולם, לא רק את שמותיהם של הנאשמים שהורשעו בדין[19], אלא גם את שמותיהם של כל המעורבים: המתלוננים, העדים והקרבנות.

וכבר עמד ר' חיים בן עטר[20], בפירושו 'אור החיים', על הזהירות הנדרשת מפרסום גנותו של אדם, בפרט כשהפרסום נשאר לדורות[21]:

טעם שלא הוזכר שמו [של ה"איש הישראלי" ("וינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי" (ויקרא כד, י)], אולי שלא רצה להזכירו, משום שעל ידו היה הדבר שנקב בן הישראלית את השם. ומגלגלין וכו' [חובה על ידי חייב], ואין הקדוש ברוך הוא חפץ לגנות אדם, ומה גם בתורה, שנשאר הרושם לעולם ועד.

קביעת גדרה של זכות הפרט דורשת זהירות מרובה. לצד ההגנה על זכות האדם לפרטיות, מתבקש ריסון ניצולה של זכות זו מחשש לפגיעה באינטרסים חיוניים יותר של הזולת ושל הכלל.

בחיבור זה נדון באספקטים אחדים של ההגנה על הפרטיות כפי שהם משתקפים במקורות העבריים [22]. בדברינו נתרכז בעיקר בהגנה על צנעת הפרט בסודותיו ובאגרותיו, ובהגנה על צנעת ארחות חייו הפרטיים בביתו. לצד אלה, נבחן את ההגבלות לזכות האדם לפרטיות.

דומה כי תורת ישראל המלמדת על ערכו וייחודו של הפרט, מחד גיסא, ועל זיקתו של הפרט לכלל, מאידך גיסא, יש בה כדי לאלפנו דבר בנושא ההגנה על זכות האדם לפרטיות.

פרק ראשון: הפרטיות כערך מוגן

האם הפרטיות היא ערך מוגן במקורותינו? לכאורה, אין הגנה כללית על ערך זה, ויש רק הגנות על פגיעות מסוימות בפרטיותו של אדם, כמו שמירה על סודותיו של אדם והגנת הפרט בביתו.

אבל נראה שההגנה על הפרטיות משתרעת הרבה מעבר להגנות המסויימות. וזאת בעטיו של איסור הליכת רכיל, ואיסור 'לשון הרע' שהוא בכלל איסור הליכת רכיל.

הרמב"ם מגדיר את איסור הליכת רכיל[23]:

איזהו רכיל? זה שטוען דברים והולך מזה לזה, ואומר: כך אמר פלוני; כך וכך שמעתי על פלוני. אף על פי שהוא אמת - הרי זה מחריב את העולם.

יש עוֹן גדול מזה עד מאד, והוא בכלל לאו זה, והוא - לשון הרע. והוא המספר בגנות חברו, אף על פי שאומר אמת…

ולהלן מגדיר הרמב"ם את איסור לשון הרע [24]:

המספר דברים שגורמים, אם נשמעו איש מפי איש, להזיק חברו בגופו או בממונו, ואפילו להצר לו או להפחידו - הרי זה לשון הרע.

מלשון הרמב"ם אנו שומעים כי איסור הליכת רכיל ואיסור לשון הרע הם בעלי משמעות רחבה: איסור הליכת רכיל אינה דווקא במי שאומר 'כך אמר פלוני עליך', אלא גם באמירה סתמית: 'כך אמר פלוני; כך וכך שמעתי על פלוני'[25], אף שאין בדברים אלה משום סיפור בגנותו של מי שאמר את הדברים, ולא בגנותו של מי שהדברים נאמרו עליו.

והוא הדין לעניין איסור לשון הרע: כל דבר שיש בו כדי להצר לאדם, הרי הוא בגדר לשון הרע, אף שאין בדבר כל גנות.

הגדרה רחבה זו של איסור רכילות ואיסור לשון הרע, יש בה כדי לכלול בתוכה את הפגיעה בפרטיות, משום רגישותו של האדם, שענייניו הפרטיים לא יהיו נחלת הכלל[26].

על יסוד הגדרתם הרחבה של איסורי רכילות ולשון הרע, יובן המקרא במשלי יא, יג: 'הולך רכיל מגלה סוד', וכן ביסוס האיסור לגילוי סוד מבית המשפט, על מקרא זה, ועל המקרא 'לא תלך רכיל בעמיך'.

אף את האיסור להזיק בהזק ראיה, מבסס רבי משה בן נחמן, הרמב"ן [27], על איסור לשון הרע.

הרחבת איסור הליכת רכיל, באופן שכולל איסור גילוי סודותיו של אחר, אף כשאין בגילוי הסוד משום מעילה באמון שנתן בעל הסוד, אנו שומעים גם מדברי ר' יעקב חגיז, כשהוא מבסס את האיסור לפתוח מכתב של אחר בלא רשות על איסור 'לא תלך רכיל'. לדעתו, גם בלא חרם דרבנו גרשום על איסור פתיחת איגרת של אחר ללא רשות, 'יש [28] איסור לבקש ולחפש מסתוריו של חבירו; ומה לי "לא תלך רכיל" לאחרים או לעצמו'.

ר' חיים שאול גריינימן, מחכמי זמננו, היטיב להגדיר את איסור רכילות, שעניינו הגנת הפרטיות[29]:

לא נזכר בדברי רבנו [=הרמב"ם] שאומר 'כך אמר פלוני עליך', וכן ב'כך וכך שמעתי על פלוני', לא נזכר דהיינו 'שעשה לך כך וכך'. ובכסף משנה הוסיף כן[30]. אבל הדבר קשה, דכל כי האי, לא יתכן שלא לפרשו!

ורהיטת הדברים ד'המרגל בחבירו', שהתחיל בו רבנו, בהלכה א, היינו כלשון 'וירגלו אותה', דהעניין להוציא את הרשות היחיד של האדם לרשות אחרים, ואפילו בדברים שאין בהם גנות. וכל אדם מקפיד בדבר, והרי כל אדם מגיף פתחו, גם כשאינו עושה דברים של צינעא או של גנות [31].

והיינו נמי דכתיב 'הולך רכיל מגלה סוד', שזהו עיקר הרכילות, לגלות דברים שבסוד אצל אחרים, והיינו כל דברים שאין אדם חפץ לעשותם או לדבר בם בפני אחרים. וכל אדם יצטער לשמוע את חבירו מספר לחבירו עליו, כי הוא אמר לביתו כך, ולבניו כך, ועשה כך, אף שאין בדברים אלו גנאי או רע[32].

ר' יונה גירונדי[33], כשהוא מדבר בחיובו של אדם להסתיר סוד, שגילה לו חברו, מבסס את החיוב על שני טעמים: האחד - 'יש בגילוי הסוד נזק לבעליו וסבה להפר מחשבתו'. והשני - 'כי מגלה הסוד אך יצא מדרך הצניעות, והנה הוא מעביר על דעת בעל הסוד'. ומדבריו אנו שומעים כי גילוי סוד שאין בו 'ענין רכילות', אינו כלול באיסור הליכת רכיל. וזה לשונו [34]:

וחייב אדם להסתיר הסוד אשר יגלה אליו חברו דרך סתר, אף על פי שאין בגלוי הסוד ההוא ענין רכילות, כי יש בגלוי הסוד נזק לבעליו וסבה להפר מחשבתו, כמו שנאמר (משלי טו, כב): 'הפר מחשבות באין סוד'. והשנית - כי מגלה הסוד אך יצא מדרך הצניעות והנה הוא מעביר על דעת בעל הסוד; ואמר שלמה עליו השלום (משלי כ, יט): 'גולה סוד הולך רכיל', רצונו לומר, אם תראה איש שאיננו מושל ברוחו לשמור לשונו מגלוי הסוד, אף על פי שאין במחשוף הסוד ההוא ענין רכילות בין אדם לחברו, תביאהו המדה הזאת להיות הולך רכיל, שהוא מארבע כתות הרעות, אחרי אשר אין שפתיו ברשותו לשמרן.

והוא ממשיך:

עוד אמר (שם יא, יג): 'הולך רכיל מגלה סוד', רצונו לומר: אל תפקיד סודך למי שהולך רכיל, כי אחרי אשר איננו שומר שפתיו מן הרכילות אל תבטח עליו בהסתר סודך, אף על פי שמסרת דבריך בידו דרך סוד וסתר.

וראוי לעיין במשמעות טעמיו של ר' יונה. היסוד של מעילה באמון שנתן בו בעל הסוד, נזכר בשני הטעמים. בטעם הראשון: 'וסבה להפר מחשבתו', ובטעם השני: 'והנה הוא מעביר על דעת בעל הסוד'. וההבדל בין שני הטעמים הוא כנראה במשמעות של הפרת האמון, שבעוד שבטעם הראשון מודגשת הפגיעה בבעל הסוד, הרי שבטעם השני מודגש אופיו של מגלה הסוד, שאינו בר-אמון, שיצא מגדר הצניעות, ואופיו זה יביא אותו להיות גם הולך רכיל.

ר' יונה אינו מפרש איזה איסור עובר מי שמועל באמון שנתן בו בעל הסוד, אבל בתקופה מאוחרת יותר, הציע ר' חיים פאלאג'י [35] יסודות שעל פיהם אסור לאדם לגלות סודותיו של אחר, אף כשאין בגילוי הסוד משום הפרת אמון.

היסודות שהוא מציע, מלבד האיסור 'לא תלך רכיל', שהזכרנו קודם[36], הם: (א) 'ואהבת לרעך כמוך - מאי דעלך סני לחברך לא תעביד'; (ב) גנבת דעת.

[על הציווי 'ואהבת לרעך כמוך' כבר הסתמכו ראשונים כביסוס לאיסור המוטל על אדם להזיק לאחר. כך למשל ביסס ר' מאיר הלוי אבולעפיה, הרמ"ה, מחכמי ספרד [37], את האיסור לגרום לדבר שעשוי לבוא ממנו נזק לאחר[38], על הפסוק 'ולפני עִוֵר לא תתן מכשול' (ויקרא יט, יד) ועל הפסוק 'ואהבת לרעך כמוך' (ויקרא שם, יח). ובן דורו באשכנז, ר' יהודה החסיד[39], אף הוא אסר למוכה שחין לרחוץ במקום שהוא עלול להדביק אחרים במחלתו[40], על יסוד הציוויים: 'ולפני עור לא תתן מכשול', 'ואהבת לרעך כמוך'; ו'לא תעמוד על דם רעך' (ויקרא יט, טז).]

כאן מחדש ר' חיים פאלאג'י, שגם היזק שאינו בממונו או בגופו של חברו - אסור, מטעם 'ואהבת לרעך כמוך'.

והיסוד האחר, 'גנבת דעת', גם הוא מאלף בכך שר' חיים פאלאג'י כולל בו לא רק מעשה שיש בו משום מעילה באמון, אלא הגנבה עצמה של המידע הסודי, יש בה משום גנבת 'דעתו' של הזולת, וכדברי ר' חיים פאלאג'י, שמעשה זה הוא יותר חמור מגונב דעת חברו, ש'גונב דעתו ממש, שהוא במצפוני לבו'!

העולה מן האמור, כי גילוי סוד הוא מעשה אסור, אף אם אינו נכלל באיסור של 'לא תלך רכיל'[41].

אולם, כשאנו דנים במהותה של ההגנה על הפרטיות ובגבולותיה, לפי המקורות היהודיים, יש ליתן את הדעת, כי לא כל חובה המוטלת על האדם יוצרת בהכרח זכות לנפגע, אף שחובה זו עשויה לעצב נורמה שבית המשפט יאכוף את קיומה.

ואשר לפרטיה של ההגנה על הפרטיות, כפי שהיא מוכרת כיום, יש לבחון אחת לאחת, אם הם כלולים בהגנה המוכרת במקורות היהודיים, על פי העקרונות שעוצבו, הן בדרך הפרשנות, והן בתקנות שניתקנו בתחום זה.

ועיקר חשוב: הסייגים לתחולת ההגנה נובעים ממכלול של נורמות, כמו הכללים בדבר הגנה על אינטרס אישי, או הכללים הנוגעים לחובת ההצלה, המבוססת על המקרא (ויקרא יט, טז): 'לא תעמוד על דם רעך'.

[1] ראה: 'ההגנה על צנעת הפרט', סדרת מחקרים וסקירות במשפט העברי, חוברת ד, משרד המשפטים, תש"ל-1970.

[2] ראה: 'דין וחשבון הועדה להגנה בפני פגיעה בצינעת הפרט', ירושלים תשל"ז-1976, פרק שלישי: ההגנה על צינעת הפרט במשפט העברי, עמ' 8-5 = ספר יצחק כַּהַן, ת"א תשמ"ט, עמ' 94-91. דברים אלה הובאו על ידי המשנה לנשיא, מ' אלון, בפסק דינו בד"נ 9/83, בעניין ועקנין (ראה להלן, הערה 6), עמ' 858 ואילך.

[3] ספר החוקים התשמ"א, עמ' 128. ראה נספח א.

[4] הצעת חוק הגנת הפרטיות, התש"ם-1980; הצעות חוק התש"ם, עמ' 266.

[5] ראה: דין וחשבון הועדה להגנה בפני פגיעה בצינעת הפרט (למעלה, הערה 2), ספר י' כהן (שם), עמ' 88; ר' גביזון, 'הזכות לפרטיות ולכבוד', בלי הבדל... זכויות האדם בישראל; אוסף מאמרים לזכרו של חמן שלח ז"ל, תל-אביב 1988, עמ' 80-61, בעמ' 66 ואילך.

[6] בשאלה, האם חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981, חל גם על פגיעות גופניות, כמו זו של השקיית מי מלח, שהיתה כבר אסורה לפי דיני הנזיקין או דיני העונשין, נחלקו השופטים בבג"צ 249/82 משה ועקנין נ' בית הדין הצבאי לערעורים ואח', פ"ד לז(2) 393, וד"נ 9/83 בית הדין הצבאי לערעורים ואח' נ' משה ועקנין, פסקי דין מב(2) 937, וברוב דעות הוכרע, כי יש לתת לחוק הגנת הפרטיות פירוש מצמצם.

[7] 193, (1890) .Warren & Brandeis, The Right to Privacy, Har. Law Rev.

[8] 381 U.S. 530.

[9] וראהE. Rackman: The Right to Privacy in Jewish Law, Justice 8 (March 1996), p. 44 , על הדמיון שבין טעמיו של השופט Douglas לבין המקורות היהודיים.

[10] וראה דו"ח הועדה וכו' (למעלה, הערה 2), ספר י' כַהַן (שם), עמ' 98.

[11] ראה למעלה, ליד ציון הערה 3.

[12] ראה למעלה, ליד ציון הערה 4.

[13] ספר החוקים התשנ"ב, עמ' 150. ראה נספח ג.

[14] למעלה, הערה 3.

[15] למעלה, הערה 4.

[16] ספר החוקים התשנ"ו, עמ' 290.

[17] סעיף קטן (ה1) (1).

[18] סעיף קטן (ה1) (2).

[19] על כך ראה: ת' מוסקוביץ, 'ההגנה על הפרטיות בפרסומי בתי המשפט - האם ראוי לפרסם שמות בפסקי הדין', משפטים יח (תשמ"ט), עמ' 431, שביחס למי שהורשע בדין, יש ומצוה לפרסם את ההרשעה למען ישמעו וייראו (ראה: סנהדרין פט ע"א, בדבר ארבעה חייבי מיתות בית דין הצריכים 'הכרזה'; פירוש הרמב"ן, דברים כה, יז, בדבר פירסום עונשה של מרים), או כאשר בית הדין מוצא כי יש לפרסם את שמו של העבריין כעונש על מעשיו (ראה: של"ה, תורה שבעל פה, כלל פה קדוש [ד' אמשטרדם תט ע"ב]; חפץ חיים, חלק א, כלל ד, סעיף ח, ובאר מים חיים, ס"ק כה; נ' רקובר, 'על לשון הרע ועל הענישה עליה במשפט העברי', סיני נא (תשכ"ב), עמ' שמ). וראה הצעת חוק פרטית שהוגשה לכנסת על ידי חה"כ הרב חיים דרוקמן, ולפיו 'בפסקי דין של בית המשפט לא ירשם שמו של אדם שעניינו נדון בבית המשפט' (הצעת חוק 3086/פ).

[20] מרוקו, תנ"ו (1696) - ירושלים, תק"ג (1743). מקובל ופוסק. מגדולי חכמי מרוקו וממרחיבי הישוב בארץ ישראל.

[21] אור החיים, ויקרא כד, י.

השווה גם אור החיים, במדבר כה, יד, על המקרא 'ושם איש ישראל המֻכה... זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני', שם חוזר אור החיים על רעיון זה, אבל מוסיף כי כאשר יש בפרסום שם העבריין כדי לקדש את השם, מפרסם הכתוב את שמו. וזה לשונו: 'אכן הנה האדון ברוך הוא אינו חפץ לזלזל אפילו ברשעים, לפרסם מי בעלי דברים המתועבים, ומקושש יוכיח. גם במה שלפנינו תראה שלא גילה אותם בשעת מעשה, אלא דוקא אחר שהזכיר שבח פנחס... זכר גם כן כי לא קינא באדם פחוּת, אלא באדם גדול, נשיא בית אב... ובכל כיוצא בזה שמו יתברך מתקדש'. ברם, בסוף דבריו הוא מציע הסבר נוסף שלכאורה סותר את המגמה להסתיר את שם העבריין: 'עוד נראה, כי טעם שלא הזכיר ה' שמו למעלה, לפי שעדיין לא עשה מעשה אלא חשב לעשות, וכל עוד שלא עשה, לא תבזהו התורה להזכיר שמו, ואחר שכבר עשה מעשה פרסם ה' שמו, כי מצוה לפרסם הרשעים'.

[22] ראה גם: N. Lamm, The Fourth Amendment and its Equivalent in the Halacha, Judaism16 (1967), p. 300 = Faith and Doubt, 2^nd ed., New York 1986: Privacy in Law and Theology, pp. 290-309. כן ראה: Alfred S. Cohen, Privacy: A Jewish Perspective, Journal of Halacha and Contemporary Society 1, 1 (Spring 1981), pp. 53-102. כן ראה מאמרים נוספים בערך 'זכויות האדם', אוצר המשפט, חלק א, ירושלים תשל"ה; חלק ב, ירושלים תשנ"א; ביבליוגרפיה רב-לשונית למשפט העברי, ירושלים תש"ן.

[23] רמב"ם, הלכות דעות, פרק ז, הלכה ב.

[24] רמב"ם, שם, הלכה ה.

[25] אמנם בספר מצוות גדול, לא תעשה ט: 'איזהו "רכיל"? המגלה לחבירו דברים שדיבר ממנו אדם בסתר'. ובספר החינוך, לא תעשה רלו (רמג - במהדורת שעוועל), הניסוח הוא: 'שאם נשמע אדם מדבר רע בחבירו, שלא נלך אליו ונספר לו: "פלוני מדבר כך וכך"'.

וכך גם פירש בכסף משנה, על הרמב"ם, שם, הלכה א: 'דעת רבינו, ש"רכיל" היינו, האומר: פלוני אומר עליך כך וכך, או עשה לך כך, אף על פי שאותו דבר אינו גנות למי שנאמר'.

[26] דברים אלה אינם תואמים את דבריו הגורפים של הרב י"ד בלייך, J. Bleich, Bioethical Dilemmas Perspective, N.J. 1998, עמ' 145 ואילך.

[27] ד"א תתקנ"ד (1194) - ה"א ל' (1270) בערך. מגדולי חכמי ישראל בספרד וממייסדי היישוב היהודי בירושלים אחר עלייתו לארץ ישראל.

[28] שו"ת הלכות קטנות, חלק א, סימן רעו.

[29] חדושים ובאורים, פאה, סימן א, אות טז.

[30] ראה למעלה, הערה 25.

[31] ומתוך שהוא מקשר בין איסור לשון הרע לגילוי דברים שבצינעה, הריהו מבקש לחדש (שם, אות יט), שאין איסור 'לשון הרע', אלא בסיפור 'דברים שביד האדם לעשותם ושלא לעשותם… אבל האומר על חבירו שהוא ננס או קיטע, וכיוצא בזה, לא נתפרש אם גם זה בכלל לשון הרע; דסוף סוף עוסק הוא בגנאי של חבירו, וחבירו סתמא לא ניחא ליה בהכי… או דילמא, דלא חשיב מילי דגנאי, במה שנולד או נעשה כך, שהרי אין הדבר תלוי בו, ואף דלא ניחא ליה לאדם שיעסקו אחרים במומיו, ומן הראוי להמנע, מכל מקום, איסור לשון הרע אין כאן, וגם לא רכילות, שאינו מגלה דברים צנועים של חבירו… ואף על גב דכתב הרמב"ם, בפרק ז מדעות, הלכה ה, דהמספר דברים שגורמים, אם נשמעו איש מפי איש, להצר לו נמי הרי זה בכלל "לשון הרע", היינו דברים שעשאם או אמרם, ולא הנעשה בידי שמים, וגם הידועים לכל'. והוא מסיים: 'וצריך עיון'.

אמנם בהמשך דבריו הוא אומר: 'כללא דלישנא בישא ורכילות: כל מילתא דלא ניחא לך דלימרו עלך, או משמך, לחברך לא תעביד, פרט לתועלת או שהדבר נוגע לשואל למעשה, וכמו שהאריך בחפץ חיים' וכו'. ושמא דברים אלה אמורים גם כן בדברים 'שביד האדם לעשותם ושלא לעשותם'.

[32] השוה גם דברי הט"ז, להלן, שההיתר להיכנס לסוכתו של חברו, בלא רשותו, אינו בשעה שבעל הסוכה נמצא בסוכה, שאז אפשר שבעל הסוכה מקפיד עליו, 'שלא יראה חבירו עסקיו ואכילתו בלי ידיעתו. וזה דבר מוסכם מצד הסברא'. רגישותו של בעל הסוכה, שלא יראה אחֵר את עסקיו ואת אכילתו, שומטת את ההיתר להיכנס לסוכה, המבוסס על הסכמתו המשוערת של בעל הסוכה, שזר ייכנס לסוכתו כדי לקיים מצוות סוכה.

[33] מגדולי חכמי התורה והמוסר בסוף האלף החמישי ותחילת האלף השישי (במאה הי"ג למניינם). בן העיר גירונה בספרד וקרובו של הרמב"ן. נפטר בשנת ה"א כ"ד (1263).

[34] שערי תשובה, שער ג, אות רכה.

[35] איזמיר, תקמ"ח (1788) - תרנ"ח (1868). נכדו של ר' ישראל יוסף בעל 'חקרי לב'. משנת תקפ"ח דיין באיזמיר ולאחר מכן חכם באשי. חיבר ספרים רבים. ראה: יש"י חסידה, ר' חיים פאלאג'י וספריו, ירושלים תשכ"ח.

[36] ראה למעלה, ליד ציון הערה 32.

[37] ד"א תתק"ל (1170) בערך - ה"א ד (1244). נתמנה לדיין בטולידו, בבית דינו של אביו, יחד עם חברו ר' אברהם בן נתן הירחי, בעל ספר 'המנהיג'. אחרי פטירת אביו נתמנה לרב בטולידו. עמד בקשר של מכתבי שאלות ותשובות עם גדולי דורו, ואף הרמב"ן פנה אליו בשאלות. בצעירותו כתב לחכמי לוניל נגד דעתו של הרמב"ם, ור' אהרן ב"ר משולם השיב לו בתוכחה קשה. חלק מתשובותיו נדפסו בספר 'אור צדיקים'.

[38] יד רמה, בבא בתרא, פרק שני, אות קז.

[39] ר' יהודה בר' שמואל החסיד, מגדולי בעלי המוסר, אשכנז, המאה הי"ב ותחילת המאה הי"ג. נפטר בשנת ד"א תתקע"ז (1217).

[40] ספר חסידים, סימן תרעג (=הוצאת מקיצי נרדמים, סימן קסא).

[41] גם ר' שניאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב"ד (תק"ה [1745] - תקע"ג [1813]), אינו מקשר את האיסור לראות בעסקיו ובמעשיו של חברו עם איסור רכילות. וכך כתב בשולחן ערוך שלו: 'ואפילו בעסקיו ומעשיו של חבירו שאין בהם חשש היזק עין, אם עושה בביתו וברשותו אסור לראות שלא מדעתו, כי שמא אינו חפץ שידעו ממעשיו ומעסקיו' (שולחן ערוך הרב, הלכות נזקי ממון, סעיף יא).