חוק לישראל

עריכה שיטתית ועדכנית של המשפט העברי
כיסוד לחקיקה ולפסיקה
על פי סדר חוקי מדינת ישראל

בעריכת נחום רקובר

ההגנה על צנעת הפרט

חרם דרבנו גרשום בדבר קריאת מכתבים

נחום רקובר

©
מורשת המשפט בישראל
ירושלים תשס"ו-2005
לאור בסיוע משרד החינוך
מינהל התרבות

[הערה: בינתיים יצא לאור הספר "ההגנה על צנעת הפרט", ושם פרק זה יותר מעודכן]

פרק שלישי: חרם דרבנו גרשום בדבר קריאת מכתבים

מאיזה טעם אסר רבנו גרשום בחרם?

הרחבת חרם דרבנו גרשום על האזנת סתר

האם פותח האיגרת מנודה או בר-נידוי?

איגרת זרוקה

בני ביתו של מקבל האיגרת

פגיעה בפרטיות לשם גילוי עברה או נזק

הגנה על אינטרס לגיטימי

קריאת האיגרת למטרות חינוכיות

הסנקציה

סודיות איגרותיו של אדם זכתה להגנה מיוחדת, וזאת באמצעות החרם המיוחס לרבינו גרשום מאור הגולה[1]. לרבינו גרשום, שחי באשכנז בתחילת תקופת הראשונים[2], מייחסים כידוע תקנות רבות שעניינן הסדרת חיי הקהילה היהודית. הידועות בין אלו הן שתי התקנות הנוגעות למעמד האשה במשפחה: תקנה כנגד ריבוי נשים ותקנה שלא לגרש אשה בעל כרחה. כאן ענייננו בתקנה הנוגעת לתחום הגנת הפרטיות.

איגרת המשוגרת מהשולח למקבל עוברת בדרכה ידיים אחרות, של אנשים שאינם דווקא בני אמונו של משגר האיגרת. כיון שכן, הועמד כותב האיגרת בפני סיכון שתכנה של אגרתו יתגלה לאנשים שאין הכותב חפץ שידעוהו. סוד הכתוב באיגרת, קשה יהיה על בעל הסוד להתכחש לו, שהרי האיגרת היא כעדות מ'כלי-ראשון' על דבר הסוד; הסוד מתועד! ועוד, סוד הנמסר בעל-פה, אף אינו אמין כמו סוד כתוב. גילוי תוכן האגרת עלול לגלות פרטים הנוגעים לאדם, הן בתחום האישי-משפחתי, והן בתחום עסקיו[3]. על כן, לא הסתפקו באיסור הכללי שלא לגלות סודותיו של אחר, ומצאו לנכון לנקוט כאן צעדים מרתיעים יותר. צעד זה נעשה בהטלת חרם על כל מי שפותח אגרתו של חברו ללא נטילת רשות. בין התקנות המובאות בסוף שו"ת מהר"ם בר' ברוך, ד' פראג, מובא [4]: 'חרם שלא לראות בכתב חבירו [5] ששולח[6] לחבירו בלא ידיעתו; ואם זרקו מותר'[7].

משמעותה של הטלת החרם היא סנקציה חברתית-דתית, כי המוחרם מנודה מן החברה[8]. כידוע, בתקופה שבה לא היתה ליהודים מדינה עצמאית, בעלת סמכות להטלת עונשים, שימשה הסנקציה של החרם כאחד האמצעים היעילים להטלת מרות על חברי הקהילה היהודית. את החרם שלא לקרוא באגרתו של אחר, מביאים כמה מן הפוסקים להלכה [9] .

חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981, מונה אף הוא, בין הדברים בהם תיתכן פגיעה בפרטיות, את תוכן מכתבו של אדם, אבל אין המעשה נחשב כפגיעה, אלא אם נעשתה 'העתקת תוכן של מכתב או כתב אחר שלא נועד לפרסום, או שימוש בתכנו, בלי רשות מאת הנמען או הכותב, והכל אם אין הכתב בעל ערך היסטורי ולא עברו חמש עשרה שנים ממועד כתיבתו'[10]. כלומר, קריאת מכתב גרידא, בלא עשיית שימוש בתכנו, אינה פגיעה בפרטיות.

עוד עולה מלשון החוק, שאין פגיעה בפרטיות אם הנמען נתן את רשותו, אף שהכותב לא נתן את רשותו.במקביל לדרך זו, גם חוק האזנת סתר, התשל"ט - 1979[11], מגדיר 'האזנת סתר' האסורה על פי חוק[12]: 'האזנה ללא הסכמת אף אחד מבעלי השיחה', כלומר, די בהסכמתו של אחד מבעלי השיחה, כדי להתיר את ההאזנה. אמנם סייג להיתר זה מצוי בסעיף 3 לחוק, האומר: 'האזנה לשיחה והקלטתה, אף שהן נעשות בהסכמת אחד מבעלי השיחה - אסורות, ודינן כדין האזנת סתר אם נעשו למטרת ביצוע עבירה או מעשה נזק, או למטרת גילוי דברים שבינו לבינה והם מצנעת האישות ושלא לצורך הליך משפטי בין בני זוג'.

מאיזה טעם אסר רבנו גרשום בחרם?

בתשובה לשאלה, 'מאיזה טעם אסר רבנו גרשום דבר זה', מציע ר' חיים פאלאג'י הצעות אחדות [13]: 'ואהבת לרעך כמוך' - 'מאי דעלך סני, לחברך לא תעביד'; 'לא תלך רכיל'[14]; גניבת-דעת [15]; גזל - כשואל שלא מדעת; 'בל יאמר'.

שלוש ההצעות הראשונות של ר' חיים פאלאג'י אינן יסודות לאיסור פתיחת מכתבים דווקא, אלא הן יסודות לאיסור גילוי סוד של האחר, גם כשאינו על ידי פתיחת מכתב. בעוד שההסתמכות על האיסור 'לא תלך רכיל' היא על יסוד תשובתו של ר' יעקב חגיז[16], הרי הטעמים הנסמכים על 'ואהבת לרעך כמוך' ועל גנבת דעת, הם משל עצמו.

ברם, ההצעה הרביעית, הנסמכת על איסור גזל, אינה אלא יסוד לאיסור פתיחת מכתב דווקא, כלומר, אם לא יהיה שימוש פיזי במכתב, אלא רק שימוש במידע שבו, לא יהיה בזה משום שואל שלא מדעת [17]!

ביסוס האיסור על פתיחת מכתב ללא רשות על איסור גזל, הוא חידושו של ר' חיים שבתי[18], מהרח"ש. הוא נשאל [19] בדבר מי ששלח לעיר אחרת כתב חתום עם חרם האוסר על אדם זר לפותחו, וכאשר הגיע השליח לאותה עיר, בא לוי ונטל את הכתב ופתחו, וכבש את הכתב בידו ולא נתנו ליד מי שנשלח אליו.

ר' חיים שבתי קובע כי במעשיו של לוי יש משום שימוש בדבר של אחר בלא נטילת רשות, 'ולפי הנראה מסתמא שלוי שעשה זה היה לשום תועלת המגיעה לו מזה הפועל, והוה ליה דמשתמש משל חבירו בלי ידיעתו, ואפילו לדבר מצוה ובדרך שאלה אסור'.

אמנם במעשה שנשאל עליו ר' חיים שבתי, לוי לא רק פתח את המכתב אלא גם עיכבו בידו, אבל הטעם שנותן ר' חיים שבתי יפה גם למי שאינו מעכב את המכתב אלא רק פותחו בלא נטילת רשות.

גם ר' משה בן חביב[20] נשאל בדבר איגרת פתוחה הזרוקה בשוק, וכתוב עליה 'בחדר"ג', האם מותר לקרוא בה[21]. ולאחר שהוא משיב כי אין כאן החומרה של חרם, הוא דן בשאלה, שאם כן, לא יהיה איסור כלל לקרוא איגרת של אחר! ועל כך הוא משיב:

אבל איני מתיר מהני טעמי דכתיבנא, לראות בכתב ששולח אדם לחברו, משום דאפילו דליתא השתא לתקנת רגמ"ה, נראה לי דמדינא אסור לראות בכתב חבירו, ובפרט אם היא חתומה, וראיה לזה, מדקיימא לן בחושן משפט, סימן רצ"ב, המפקיד ספר תורה אצל חבירו, גוללו פעם אחת לי"ב חדש... אבל לא יפתח בגלל עצמו ויקרא, והוא הדין שאר ספרים. וכמו שאסור לקרות ממנו, כך אסור להעתיק ממנו אפילו אות אחת. וכתב בעל המפה, והני מילי בעם הארץ, אבל תלמיד חכם שאין לו ס"ת כיוצא בזה מותר וכו', כי ודאי אדעתא דהכי הפקידו אצלו. וכתב הסמ"ע, ומינה דאם צרר וחתם הספר בקשר משונה, דגילה דעתו דקפיד בקריאתו - אסור לקרות מתוכה, ומיקרי שולח יד בפקדון וכו', ע"כ. אם כן, הכי נמי באגרת שישאיל אדם לחברו, אם יפתחנה לקרותה, הוי שולח יד בפקדון, והוי גזלן.

בתשובתו שאנו עוסקים בה, מסתמך ר' חיים פאלאג'י על תשובתו של ר' חיים שבתי, ואומר:

וכן אם יהיה האיסור זה משום גזל, כמו שכתב מהרח"ש בתשובותיו, חלק ג סימן מז, דאסור משום דהוי כ'שואל שלא מדעת' דגזלן הוי, אם כן הרי קיימא לן, בחושן משפט סימן שסו סעיף ג, כמאן דאמר דשואל שלא מדעת - גזלן הוי[22].

במרוצת הדורות נהגו לרשום על גבי האגרות את הכיתוב: בחדר"ג; כלומר: בחרם דרבנו גרשום[23]. וכך הדבר עד ימינו אנו. בכיתוב זה מודיע בעל האגרת כי פותח האגרת נלכד בחרם דרבנו גרשום. אמנם החרם לא חִייב כתיבת כיתוב זה על גבי האגרת, שכן אף ללא כיתוב זה, האיסור הוא בעינו. ואף על פי כן, עשויה להיות נודעת חשיבות לכך שבעל האגרת כתב על גביה 'בחדר"ג', כפי שיבואר להלן.

הרחבת חרם דרבנו גרשום על האזנת סתר

האם חרם דרבנו גרשום אמור דווקא בקריאת איגרת של אחר ללא רשותו, או שהוא חל גם בהאזנה ללא רשות לדבריו של אחר?

דומה שברור הדבר, כי אף שאחדים מן הטעמים שהיו ביסוד הטלת חרם על קריאת איגרת, קיימים גם במצבים אחרים[24], אבל אין בחרם אלא מה שנאמר בו, ומשום כך אין להרחיב את החרם מעבר למה שנאמר בו. ולפי זה, יש לדון במה שנכתב בפסקי דין אחדים, שניתנו בבתי הדין הרבניים:

בפסק דינו של הרב א' שרמן [25], הוא כותב: 'בין תקנות רגמ"ה אנו מוצאים שגזר בחרם לא לראות בכתב ששולח לחברו בלא ידיעתו ובלא רשותו'. והוא מוסיף:

ברור שאין הבדל עקרוני, בין העברת דברים של אדם לזולתו באמצעות המכתב, להעברת דברים באמצעות הטלפון או מכשיר אחר, וכל טעמֵי האסור שנתנו המפרשים לאסור ראִיָת מכתב ששלח אדם לחברו, קיימים גם ביחס להאזנת סתר.

על דברים אלה יש להעיר, כי אף שנכון הדבר, שטעמי האיסור קיימים הן במכתב והן בהאזנת סתר, ומשום כך בוודאי יש איסור בהאזנת סתר, אבל אין להסיק מכך, כי גם החרם חל בזה!

הוא הדין בדברים שנאמרו בפסק דין שניתן בבית הדין הרבני בנתניה[26]. גם בפסק דין זה, כותבים הדיינים תחילה, כי 'פשוט הדבר, שיש להרחיב הדבר ולומר, שכשם שאסור[27] לראות כתב חבירו כן אסור להאזין בסתר למה שחבירו מדבר, שהרי לכאורה הטעמים שנתנו האחרונים לחדר"ג בעניין כתב ישנן גם בהאזנה'.

אבל בהמשך דבריהם, אין הדיינים דנים באיסור שיש בהאזנה, אלא דנים בחרם דרבנו גרשום, ומוכיחים, שאין החרם מופנה לבית דין, ובית דין מותר לו להאזין ולקרוא מכתבים ומסמכים שהוגשו על ידי אחד מן הצדדים, אף על פי שלצד עצמו יתכן שיש בזה משום חדר"ג. בית הדין דן גם בפרטים אחרים של תחולת החרם, ובחובת בית הדין לדון על פי הראיות המצויות, בלא שחובתם זו תהיה מושפעת מן העובדה שהראיות הושגו בעבירה.

אותה גישה, המרחיבה את חרם דרבינו גרשום, היא גישתו של הרב ש' דייכובסקי, בפסק דינו. וזה לשונו:

חרם דרבנו גרשום... שייך גם להאזנת סתר, כי מה לי קריאה או שמיעה. ובפרט לפי מה שכתב בשו"ת חקקי לב (ח"א יו"ד סי' מט), שטעם החרם הוא משום 'ואהבת לרעך כמוך'... דברים אלו שייכים גם בהאזנת סתר.

וכך היא גם דעתו של הרב צבי שפיץ [28], הכותב:

הדעת נוטה, שבכלל החרם הנ"ל כלול בזמן הזה, גם איסור האזנה בכוונה תחילה לשיחות אישיות הנעשות בין אנשים שונים בצינעה באמצעות טלפון או מכשיר אלחוט, כאשר לא נוכחים שם אנשים נוספים, והם לא מעוניינים שאדם אחר ידע מכך.

ובהערה הוא מוסיף:

כי אותו טעם שיש לאיסור קריאת מכתב לחבירו שבאמצעותו מועבר מידע חסוי, קיים גם בהאזנה לשיחות טלפון בזמן הזה. ואין כל נפקא מיניה לפי טעם החרם באיזה אופן והיכי תמצי מועבר החומר החסוי, כי הכל תלוי באותו חרם. כמו שלא יעלה על הדעת להתיר לאדם זר להשמיע לעצמו קלטת עם מידע חסוי, ששלח אותה אדם מסויים לחבירו שאינו מעוניין שאחרים ישמעו אותה למרות שאין זה 'מכתב'.

דומה, כי אף אם היינו מרחיבים את משמעות ה'כתב' שבו דיבר רבנו גרשום ומחילים אותו גם על קלטת עם מידע חסוי, אבל כיצד נוכל להרחיב את התקנה גם על התחקות וגילוי כל דבר סוד, בדרך של האזנת סתר, שבה הסוד אינו גלום בחפץ ממשי שדומה למכתב[29]?!

האם פותח האיגרת מנודה או בר-נידוי?

שאלה חשובה הנוגעת לחרם דרבנו גרשום היא, האם מי שפותח את האיגרת, בניגוד לחרם, הריהו מנודה מאליו, או שיש צורך לנדותו? ושאלה נוספת התלויה בשאלה הראשונה היא, האם רשאי בעל האיגרת, שקראו אותה בלי רשותו, למחול לפותח האיגרת, ולא לנדותו?

ר' יהושע בועז[30] דן בשאלות אלו בחיבורו 'שלטי הגיבורים' על הרי"ף[31]. מצד אחד, הוא מביא את תשובת רש"י שבהגהות מרדכי[32], שעניינה חרם אחר, המיוחס אף הוא לרבנו גרשום, בדבר האיסור להזכיר לאדם את עוונותיו הראשונים, 'שנטבע בכפירה'[33], היינו שנשתמד. מלשון תשובה זו של רש"י, מבקש ר' יהושע בועז ללמוד על שיטתו של רש"י, כי העובר על החרם מנודה מאליו, בלא שינדוהו: 'ונראה מדברי רש"י ז"ל שזכרנו, דלדידיה סבירא ליה, דכיון שעבר אחד דברי(!) רבנו גרשום וגזרתו, מיד הוא בנדוי ממילא, מבלי שינדוהו אנשי הדור'.

אבל כנגד דעתו של רש"י, הוא מביא את דעתו של רבנו תם. רבנו תם אינו מדבר על מי שעבר על חרם דרבנו גרשום, אלא על מי שהגמרא אומרת שגזרו עליו נידוי, כמי ש'שומע הזכרת השם מחבירו[34] וכו' וגבי הקורא לחבירו עבד'[35] וכו', ועל אלה אומר רבנו תם[36], שהעובר אינו בנדוי עד שינדו אותו. ומאחר שמדברי הגהת המרדכי נראה, שאין הבחנה בין מה שאמרו חז"ל על הקורא לחבירו עבד, שגזרו עליו נידוי, ובין גזירות רבנו גרשום, אם כן, כשם שבמה שאמרו חכמים שהעושה אותם יהיה בנידוי, אינו מנודה עד שינדו אותו, כך היא גם במה שתיקן רבנו גרשום, נראה שאינו בנידוי עד שינדו אותו.

מסקנת הדברים היא איפוא, שחלוקים הם רש"י ורבנו תם, בשאלה אם הוא מנודה מיד (רש"י), או רק כשינדוהו (ר"ת)[37].

ומכאן מבקש רבי יהושע בועז להשיב על השאלה האחרת שהצגנו למעלה, והיא: האם רשאי ה'נפגע' למחול לפוגע? לדעתו, במי שאמרו חכמינו בתלמוד, שהעובר עליהם הוא בר-נידוי, אם הדבר תלוי בכבוד של אדם, ורוצה הלה למחול על כבודו - מניחים אותו ואין מנדין אותו[38], אבל לגבי תקנות רבנו גרשום אי אפשר לומר כן, שהרי רבנו גרשום גזר ונידה לכל העושה כך, ואין עוד ביד האדם למחול על הדבר. אמנם הוא מסיים: 'וצריך עיון'[39].

לאחר מכן, דן ר' יהושע בועז במשמעות של כתיבת 'בחדר"ג' על גבי האיגרת. מדבריו משתמע, כי עניינה הוא גם הודעה של בעל האיגרת שהוא מקפיד על קריאתה, וגם הודעה לפותח שיהיה בנידוי. כך לכאורה משמעות דבריו, אם כי אינם ברורים לגמרי. וזה לשונו, שם:

ומה שנוהגים לכתוב על האגרות[40] דאיכא חרם דר"ג. נראה, דאם הפותח האגרת יודע שיש חרם ר"ג בזה, דאז אפילו לא היה האיש שרשם על האגרת החרם בר סמכא, ואפילו תימא שאינו מנודה הפותח עד שינדוהו, מכל מקום הוי הפותח בנידוי[41], דכיון דבר נידוי דר"ג הוא, בדין נידהו וכל אדם יכול לנדות כל עוד שבדין מנדהו. וכן מצינו דאמור רבנן[42], השומע אזכרה מפי חבירו צריך לנדותו, ולא חלקו בין אם השומע בר סמכא או לא, בכל ענין הוי נדויו נדוי, דבדין מנדהו. וכן המתרה בחברו שלא יאכל פירותיו ולא שמע ונדהו, נדויו נידוי, ואין חילוק בין אם המנדה חכם או לא, בכל ענין הוי נדויו נדוי, כיון דבדין נדהו[43]. וכל זה אפילו לר"ת ואצ"ל [=ואין צריך לומר] לרש"י ז"ל.

ראינו למעלה, בדברי ר' יהושע בועז, על היקש מחרמות אחרים של רבנו גרשום על חרם דרבנו גרשום לעניין פתיחת מכתבים. ובאותה דרך הולך ר' יהושע פלק כ"ץ[44], הסמ"ע, כשדן בשאלה תחולת החרם שהוטל על מי שמכה את חברו.

על הלכת המחבר[45] ש'אסור לאדם להכות את חבירו', מוסיף הרמ"א[46]: 'יש אומרים, דיש חרם קדמונים באדם המכה לחבירו, וצריכין להתיר לו כדי לצרפו למניין עשרה'.

ועל כך כותב הסמ"ע[47]: 'הלשון משמע, דאין צריך לנדותו עתה מחדש, אלא מנודה ועומד זה המכה מהחרם [=מכוח החרם] שהחרימו על זה הקדמונים. וקאמר דצריך להתיר עתה אותו חרם, למי שעברו. ונראה לי דהוא הדין היכן שנזכרו בדברי האחרונים, שהקהלות החרימו על זה, או שיש בו חרם רבנו גרשום, נמי פירושו הכי, שאין צריך לנדותו עתה מחדש, אלא שהוא מותרה ועומד העובר על דברי תקנות'.

ולעניין התרת החרם - האם צריך היתר מאה רבנים, כשם שדרוש הדבר בהיתר החרם של רבנו גרשום שלא לשאת אישה שניה?

הסמ"ע מסביר שאין צורך בזה, אלא די בהיתר של שלושה: 'ומדסתם מור"ם [=הרמ"א] וכתב, זה לשונו: "וצריכין להתיר לו" כו', משמע דרוצה לומר, כסתם התרת נדרים, שהיא בשלושה[48], וכמו שכתבו הטור והמחבר, ביורה דעה, סימן שלד. ולא כמו שעלה על דעת חכם אחד לומר, שכל מקום שנזכר בדברי האחרונים ז"ל, שהקהלות החרימו על זה, דאין לו התרה כי אם במאה משלש מדינות. שלא מצינו שהחמירו בזה, כי אם בהרוצה לישא אשה על אשתו הראשונה משום צורך, שהתירוהו עליו להינשא, ודוקא אחר היתר גדול כזה. אבל בשאר חרמות הקהלות, או דרבנו גרשום, לא מצינו זה. ודוק'.

איגרת זרוקה

בנוסח התקנה שראינו למעלה נאמר [49]: 'ואם זרקו מותר'. שאלות אחדות עולות מלשון זו: האם בכל אופן שאדם מוצא איגרת זרוקה מותר לו לקרוא בה? והאם די בכך שהאיגרת נמצאה זרוקה או שמא יש צורך בידיעה כי אכן האיגרת נזרקה? ועוד, האם מותר למקבל להתיר את הקריאה באיגרת?

רבי יעקב חגיז דן באדם שמצא איגרת פתוחה בשוק ועליה הכתובת: ופגי"ן דרגמ"ה [=ופורץ גדר ישכנו נח"ש (נדוי חרם שמתא) דרבנו גרשום מאור הגולה]; האם מותר לקרותה, והאם חייב להחזירה[50]. המשיב סבור שאם אמנם לגבי מקבל האיגרת יש לומר שהשליכהּ ואינו מקפיד, אבל שולח האיגרת, שמא אינו רוצה שידעו בעסקיו[51]! משום כך, ר"י חגיז אוסר לקרוא את האיגרת, אבל אינו מחייב להחזירה. אבל אם האיגרת חתומה, ואינה פתוחה, סבור ר"י חגיז ש'חייב להחזירה, דמסתמא אין לומר שהשליכה קודם שקראה'.

יש לציין כי ר"י חגיז אינו מזכיר כלל את הנוסח שבתקנה 'ואם זרקו מותר', וכנראה לא הכיר נוסח זה [52].

מכל מקום, על יסוד תשובתו של ר"י חגיז, קבע ר' שמאי קהת הכהן גרוס[53], שאף אם מקבל המכתב נותן רשות לאחר לקרוא, אין הלה רשאי לקרוא ללא רשותו של השולח, וזאת אף אם השולח לא כתב במפורש שלא יַראה את המכתב לאחר.

עוד הוא מסייג את מה שמובא בשמו של בעל 'קהילות יעקב', שאין צורך ברשותו של השולח[54], שאין המדובר אלא בדבר שאין בו כל אפשרות להיזק לשולח, אבל אם ישנה אפשרות של היזק לשולח - בוודאי אסור!

אבל ר' משה בן חביב [55], חתנו של ר' יעקב חגיז, הסתמך על לשון התקנה, והתיר לקרוא כתב זרוק. וזה לשון השאלה [56]: 'המוצא אגרת פתוחה בשוק וכתוב עליה ופגי"ן (ברגמ"ה) [דרגמ"ה], אם מותר לקרותה? ושכמ"ה [=ושכרו כפול מן השמים]'. ועל כך השיב ר' משה בן חביב, כי מלשון התקנה 'ואם זרקו מותר', משמע שהמוצא אגרת בשוק פתוחה - מותר לקרותה. יש לציין כי המשיב אינו מתיר לקרוא את האיגרת אם היא חתומה, אלא רק אם היא פתוחה, מן הטעם שכיון שהיא פתוחה בוודאי קרא אותה מקבל האיגרת, ולכן אם היא זרוקה יש להניח שאין בה דבר שאין לגלותו.

יתרה מזו, הוא ממשיך וקובע, כי אין צורך בידיעה ודאית כי אכן היא נזרקה ביודעין, אלא גם אם אין הדבר ידוע בוודאות, מותר לקרוא בה, ואין לנו לחשוש שמא נפלה מידי המחזיק בה, שלא בידיעתו, ועדיין הוא מקפיד על הקריאה באגרת (שבאופן זה, לכאורה היה עלינו לאסור לקרוא את האיגרת מחמת הספק, שהרי ספק חרם הוא כספק איסור תורה, שיש ללכת בו לחומרא).

המשיב סבור שאין לחשוש לכך, מאחר שמלשון התקנה הוא לומד, כי האיסור נקבע על האיגרת שביד השליח המוליך את האיגרת, שלא יקרא בה. אבל אם האיגרת נמצאה זרוקה ופתוחה, יש להניח שמקבלה השליך אותה לאחר שראה שאין דבר סוד באיגרת, בדומה למוצא שטר חוב בשוק, שגם אם יש בו נאמנות, והוא תוך זמנו, אין לו להחזיר, משום שחוששים שהשטר נפרע, מאחר שלא נזהר בשמירתו[57].

ואשר לשאלה, הרי ייתכן שהאיגרת לא נזרקה ביודעין אלא נפלה מיד המחזיק בה - ומדוע לא נחמיר מספק, כספק חרם שהוא איסור תורה? על כך הוא משיב, כי החרם שהחרים רבנו גרשום אינו אלא עד סוף האלף החמישי, כפי שכתבו הפוסקים בעניין חרם דרבנו גרשום על הנושא שתי נשים [58], אם כן, עתה, לאחר סוף האלף החמישי, אין בפתיחת האיגרת משום איסור חרם דרבנו גרשום: 'ויראה, דהוא הדין שאר תקנות לא היו אלא עד סוף אלף החמישי. וכן מצאתי שכתב מהר"י קארו ז"ל בתשובה, דף ס' סוף ע"ד[59], וזה לשונו: ומיהו שינויא דחיקא לא משנינא לך, אלא דאף באידך תקנות[60] לא היו אלא עד סוף האלף החמישי. עד כאן לשונו'[61].

אמנם נהוג שכותבים על האיגרת 'ופגי"ן דרגמ"ה'! אם כן, על אף שפג תוקפו של חרם דרבנו גרשום עצמו, חל החרם מכוח התקנה והמנהג, כמו בחרם דרבנו גרשום בדבר איסור לשאת שתי נשים, שחל כיום על האשכנזים מכוח קבלת האיסור על עצמם.

על כך משיב ר' משה בן חביב, כי מאחר שהכותב לא החרים בפיו, אלא רק בכתב, אין לכתיבה זו תוקף של חרם. וראיה לדבר, מתשובת בעל תרומת הדשן[62], שאם אדם כתב שנשבע לשלם, אין לזה תוקף של שבועה. והוא הדין בחרם.

ואם תאמר, אם כן, מאחר שאין כאן חרם, לא יהיה איסור כלל בקריאת איגרת כזו? על כך הוא אומר, כי יש בדבר משום איסור שימוש בדבר שאינו שלו, כשולח יד בפיקדון[63].

מה דינה של איגרת שנכתבה על גבי גלויית דואר? ר' יחיאל מיכל אפשטיין[64], בעל ערוך השולחן, דן במי ששולחים 'מכתבים פתוחים', והוא מסתפק בדבר[65]: 'ואני מסתפק בזמן הזה, שהרבה שולחים מכתבים פתוחים על דואר, אם מותר לקרוא בהם, כיוון שאינו מסתיר אותו'.

האם הוא מתכוון למי שכותב איגרת בגלויית דואר?

ר' יצחק זילברשטיין [66] מפרש[67] את ה'מכתבים פתוחים', שהסתפק בהם בעל ערוך השולחן, שיתכן שכוונתו למכתב שהוכנס למעטפה שאינה מודבקת, 'אבל בגלויה - אין קפידא. וצריך עיון למעשה, כי מסתבר שאין בזה קפידא'.

מצד שני, ר' שמאי קהת הכהן גרוס קובע[68], כי גם מי ששולח גלוית דואר, אסור לקוראה, תוך שהוא מבחין בין הדוור לבין כל אדם, שאף אם השולח אינו מקפיד אם הדוור יקרא בה, אבל אפשר שהוא מקפיד ששאר בני אדם לא יקראו בה.

מה דינה של איגרת שנזרקה לפח האשפה בימינו? לכאורה, איגרת זו נכנסת לגדר 'ואם זרקו - מותר'. אבל אחד מחכמי זמננו מבקש לומר שבימינו, שאין דרך בני האדם לחטט באשפות, אסור יהיה לקרוא באיגרת אף אם היא נזרקה לפח האשפה. וכך כותב ר' שמאי קהת הכהן גרוס בתשובתו[69]:

ונראה, דהיינו אם זרקו לחוץ במקום גלוי, דאז חזינן דאינו מקפיד שיקראו אותה. אבל אם זרקו להפח אשפה שלו, או אפילו להפח שעומד ברשות הרבים, דכהיום אין דרך בני האדם לחטט באשפות, אם כן אין ראיה ממה שזרקו, רק דאין צריך להכתב. אבל יכול להיות שמקפיד לא לראותו. וכל שכן אם קרע המכתב - ודאי דאסור לקרותו, דחזינן דמקפיד שלא לראותו [ומהאי טעמא (=ומטעם זה) נראה גם כן דאין להסתכל על הפתקאות שנותנים בהכותל מערבי, דודאי מקפיד כל אחד שלא יראה בו חברו].

וכך הוא מפרש גם את נוסח התקנה ש'אם זרקו - מותר', שעל כך הוא אומר[70]:

מכל מקום נראה, היינו דוקא שמוצא בשוק, דאז חזקה שהשליכו מי שנשתלח לו, אבל כנהוג היום שאין זורקין מכתבים ברחוב במקום שמוצאים, אלא באשפה, דאין דרך לחטט באשפה, אם כן מהא דזרקו לאשפה אין ראיה שאין הלה מקפיד לראות, דיש לומר דשפיר מקפיד, אלא חושב דאף אחד לא יחטט באשפה.

בני ביתו של מקבל האיגרת

האם לבני ביתו של מקבל האיגרת מותר לקרוא אותה? ר' אברהם דוד וואהרמן מבוטשאטש [71], בעל 'דעת קדושים', מקיש מדין פיקדון, בו אנו אומרים 'כל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד', אף אם היה סכסוך בבית, שכך הוא גם לעניין קריאת איגרת[72], בלא שהוא נותן משקל לאופי הדיסקרטי שבתוכן האיגרת.

ובאותה דרך של היקש מדיני פיקדון, הולך גם ר' שמאי קהת הכהן גרוס[73], כשדן בבניו הגדולים של אדם לאחר נישואיהם, שאינם סמוכים על שולחנו. לדבריו, ספק אם מותר להם לקרוא את האיגרת, משום שנחלקו הפוסקים לגבי פיקדון, אם הכלל 'כל המפקיד' וכו', הוא דווקא בסמוכים על שולחנו[74], אם לאו[75]. ומכאן הוא מסיק, ש'אם כן, לגבי חרם דרבנו גרשום, דהוי ספק, ויש הרבה פוסקים דסבירא להו דספק חרם דרבנו גרשום הוי ספק איסור תורה [76], על כן נראה להחמיר, דאם אין הבנים סמוכים על שולחן אביהם אסור להורים או לבנים לראות מכתבים של השני'[77].

פגיעה בפרטיות לשם גילוי עברה או נזק

כפי שנראה בפרק 'סייגים לשמירת סוד ולהגנה על הפרטיות', יש אופנים שבהם אין מוגנת הפרטיות, וביניהם, אם הגילוי דרוש לצורך מניעת מעשה עברה או היזק, או לשם העמדת עבריינים לדין.

מן המשנה בדבר הכמנת עדים למי שמבקש להסית לעבודה זרה[78], עולה כי פגיעה בפרטיות מותרת לא רק לשם גילוי עבירה שנעשתה, או שעתידה להיעשות, אלא אפילו לשם סיוע בהדחת אדם לעברה כדי להעמידו לדין.

ומה בדבר קריאת איגרת לשם מניעת נזק? על כך נשאל ר' יעקב חגיז:

השולח [79] כתב ביד חבירו חתום בפגי"ן דרגמ"ה [=פורץ גדר ישכנו נח"ש (=נידוי, חרם, שמתא) דרבנו גרשום מאור הגולה], והלה חושש שיש בתוכו דבר המזיקו (כיוצא מההיא דכתב דוד לאוריה [שמואל ב' יא, יד-טו]), מהו?

ועל כך הוא משיב:

נבוך הוא זה. אם יפתחנה - מועל בחרם; אם יוליכנה - שמא כתוב עליו דבר מה; להחזירה לבעלים - ישלחנה ביד אחר. אין לו תקנה, אלא פורר וזורה לרוח או מטיל לים[80].

המעשה שאליו רומז ר' יעקב חגיז בשאלה, הוא האיגרת ששלח דוד אל יואב, בידי אוריה, ובו הוראה להציב את אוריה אל מול פני המלחמה, כמסופר בספר שמואל ב' יא, יד-טו:

ויהי בבקר, ויכתֹב דוד ספר אל יואב, וישלח ביד אוריה. ויכתֹב בספר לאמר: הבו את אוריה אל מול פני המלחמה החזקה, ושבתם מאחריו ונִכה ומת[81].

גם שם, אוריה עצמו היה שליח לשאת את האיגרת, שהיה בה דבר שעתיד להזיק לו.

ר' יעקב חגיז בוחן בתשובתו חלופות אחדות, כיצד לנהוג באיגרת זו, ומאחר שכל אחת מן החלופות אינה מצילה מן הנזק האפשרי, הוא מתיר להשמיד את המכתב, על ידי שיפורר אותו ויזרה אותו לרוח או שיטיל אותו לים, אבל אינו מתיר לפתוח את האיגרת.

שומעים אנו אפוא, כי חשש לנזק אינו טעם מספיק להתיר את הקריאה בניגוד לחרם ('אם יפתחנה - מועל בחרם'). ועדיין צריך עיון, מדוע התיר להשמיד את הכתב כשאין הנזק ודאי, אלא רק חשש לנזק.

דעה שונה מצויה בתשובתו של רבי חיים פאלאג'י, שהזכרנוהו למעלה. ר' חיים פאלאג'י נשאל [82], אם מותר לאדם לגלות את תכנה של איגרת, כאשר קיים חשש שכותב האיגרת עומד לעשות לו עוולה בממונו, וניתן לברר זאת על ידי פתיחת האיגרת וקריאתה. וזה לשון השאלה:

נשאלתי, באחד מבני עמנו, שיש לו עסק עם גוי, וממונו בידו, וירא שמא יעשה לו איזה עוולה בממונו, ובא לידו כתב מגוי ששלח לגוי חבירו, ורוצה זה הישראל לפותחה, לברר עניינו, לבל יזיקהו הגוי. אי איכא [=יש] בזה איסור, או לא?

כותב האיגרת הוא אפוא גוי השולח את האיגרת לגוי חברו, והשאלה היא, אם בנסיבות אלה, של חשש 'שמא יעשה לו איזה עולה בממונו', מותר לקרוא את האיגרת?

תחילה דן ר' חיים פאלאג'י בשאלה, האם חרם דרבנו גרשום חל גם בפתיחת איגרת של גוי. לשם כך הוא בוחן, 'מאיזה טעם אסר רבנו גרשום דבר זה'?

אם טעם החרם הוא בַמצוָה 'ואהבת לרעך כמוך', אין מצוה זו חלה אלא בישראל. הוא הדין אם טעם החרם הוא ב'לא תלך רכיל בעמיך', אף איסור זה אינו אלא בישראל.

אבל אם טעם האיסור הוא משום שיש בפתיחת האיגרת משום גונב דעת הבריות, כי אז איסור זה חל גם בגוי [83]. וזה לשונו:

אבל אם יהיה איסורו משום גונב דעת הבריות, שהרי לא גרע מהגונב דעת חבירו, שזה הוי יותר חמור, שגונב דעתו ממש, שהוא במצפוני לבו. ואם באנו לאסור מטעם זה, הרי קיימא לן דאסור לגנוב דעת הבריות, אפילו דעת של גוי, כמו שאמרו בחולין דף צד, והשולחן ערוך חושן משפט סימן רכח, יעויין שם.

וכך אם יסוד האיסור הוא באיסור גזל, איסור זה חל גם בגוי:

וכן אם יהיה האיסור זה משום גזל, כמו שכתב מהרח"ש [=ר' חיים שבתי], בתשובה [שו"ת תורת חיים], חלק ג סימן מז [84], דאסור משום דהוי כשואל שלא מדעת, דגזלן הוי, אם כן, הרי קיימא לן בחושן משפט סימן שסו, סעיף ג, כמאן דאמר דשואל שלא מדעת גזלן הוי. ונראה דבאיסור גזל אין חילוק בין ישראל לגוי [85].

אמנם בנידון שלפניו, שיש חשש לנזק, סבור רבי חיים פאלאג'י, כי אכן מותר לגלות את הכתוב באגרת. וזה לשונו:

ומיהו נלע"ד [=נראה לעניות דעתי], דכגון דא דנידון דידן, שמה שפותח איגרת הגוי הוא בכדי להציל את עצמו ולהיות מציל מידם, נראה דבכהאי גַונא לא גזר רבינו גרשום, והתר גמור הוא… ואם יהיה העניין שבהתוודע לו היה בגוי עַולה או פשיעה שהיה עושה לישראל, נראה להתיר בכל גַונא. וכמה דברים התירו חז"ל משום דבר האבד ובמציל מידם [86], ואכמ"ל [=ואין כאן מקום להאריך], כנלע"ד [=כן נראה לעניות דעתי].

יש לתת את הדעת לכך, שאין מדובר כאן במניעה וודאית של נזק, אלא חשש בלבד, שכותב האיגרת עומד לעשות לו עוולה, ואף על פי כן מתיר ר' חיים פאלאג'י את פתיחת המכתב. ואפשר, שכיון שהוא דן בשאלת תחולתו של חרם דרבנו גרשום בגוי, הנחתו היא שרבנו גרשום לא גזר כן בגוי, באופן של חשש נזק. ואפשר שזהו פשר דבריו בסיום תשובתו:

ואם יארע ענין כזה ישראל עם חבירו, ובא ליטול רשות מבית דין שיפתחו [87] האיגרת, אם יש כח לבית דין בזה, או לא, כבר נשאלתי על זה, וכתבתי במקום אחר, בעזר מש-די, ויש צדדים לכאן ולכאן.

גם מתשובתו של ר' משה סופר, החתם סופר[88], נראה, שאין היתר לעבור על חרם דרבנו גרשום ולפתוח מכתב, כדי לוודא אם נעברה עברה.

חתם סופר דן בכשרות בחירתו של רב, כשישנו חשד שהבוחרים קבלו שוחד להעדיף רב אחד על פני רב אחר[89]. מאחר שיצא קול, שהבוחרים קבל שוחד מקרובי הרב, פתחו מכתב שנשלח אל אחד מאנשי הקהילה, ואכן נתאמתו חששותיהם: 'אחר איזה ימים [=לאחר בחירת הרב], היה קול המון סוער כי הרבה מאנשי הק"ק [=הקהילה קדישא] קבלו שוחד מקרובי הרב ההוא כדי למנותו עליהם. אחרי זה, נמצא כתב מחותם [=חתום בחותם הסוגר את המכתב], מאחד מאנשי הק"ק ששלח לאחיו הדר בעירו של הרב, ויען כי הרגישו אנשי הקהל שימצאו בו דבר סתר מהנ"ל, פתחוהו, ומצאו כתוב בו שזה מבקש מאחיו שבעיר הרב, שקיבל עבורו חלקו המגיעו משוחד קבלת הרב…'.

לאחר שהחתם סופר קובע כי אם יש עדים כשרים בדבר קבלת השוחד, יש לפסול את הבחירה, הוא כותב בסוף התשובה: 'ומכל מקום, במה שפתחו חותם האגרת, עברו על חרם התקנות שבסוף תשובות מהר"ם, … עיין שם'.

ראינו למעלה, שר' חיים פאלאג'י מסיים את תשובתו, ש'אם יארע עניין כזה, ישראל עם חבירו... יש צדדים לכאן ולכאן'. ואף על פי כן, סבור הרב ש' דייכובסקי, שיש להתיר האזנת סתר כדי לגלות פגיעה בזכויות. לדעתו, אין דברי ר' חיים פאלאג'י אמורים אלא לגבי בית הדין[90], אבל הנפגע עצמו 'עביד איניש דינא לנפשיה'[91], ובפרט במקום שיש חשש איסור, שמצוה למנוע מחברו מלעבור עבירה[92]. ובזה הגדיל הרב דייכובסקי את כוחו של הנפגע יותר מכוחו של בית הדין!

גם הרב יצחק זילברשטיין, כשנשאל האם מותר לאדם לפתוח ולקרוא מכתב אם הוא חושש שהכותב כתב מכתב הלשנה עליו [93], מתיר בנימוק שאם יהיה אסור, ייתכן שתצליח מזימתו של המלשין, ויש להניח שרבינו גרשום לא גזר באופן שהדבר יחזיק ידי עוברי עבירה [94], ומסתמך על תשובתו של רבי חיים פאלאג'י [95], בלא להבחין בין הצלה מוודאי נזק להצלה מספק נזק: 'והדברים מסתברים, שרבנו גרשום לא יחזיק עוברי עבירה הזוממים לכתוב רעה על חבריהם. וביחוד שמהרח"ש[96] כתב, שאיסור קריאת מכתב זר נלמד מ"שואל שלא מדעת גזלן הוא", והרי להציל את שלו, מותר להכנס לחצר חברו שלא מדעתו, כמבואר בתוספות ב"ק דף כז ע"ב'.

אך בהמשך דבריו הוא כותב: 'אולם טוב יעשה אם יתייעץ וישאל בעצת חכם ויברר אם החשד אמנם מבוסס, כי הברכי יוסף[97] כתב, שהעובר על חרם דרגמ"ה וקורא מכתב זר, ראוי ליסרו'[98].

הגנה על אינטרס לגיטימי

כשם שראינו, שפתיחת איגרת לשם הגנה על אינטרס כספי של אדם מותרת, כך הוא בוודאי גם בהגנה על אינטרס לגיטימי אחר, שאיננו ממוני, שעלול להיפגע. לדוגמה, הגנה על זכויות אחד מבני הזוג, יש בה כדי להצדיק פגיעה בפרטיותו של בן הזוג האחר[99].

קריאת האיגרת למטרות חינוכיות

האם מותר להורה או למחנך לקרוא את המכתב שמקבל הבן או החניך, כדי למנוע הידרדרות של הבן או החניך? שאלה זו נשאל רבה של תל-אביב, הרב חיים דוד הלוי[100], על ידי מערכת כתב העת 'שמעתין', שהוא בטאון המורים למקצועות הקודש במוסדות על-יסודיים דתיים.

את תשובתו[101] בונה הרב הלוי על אנלוגיה לחרם דרבנו גרשום שלא ישא אדם אשה על אשתו [102], שכשם שאין חרם זה חל במקום עברה [103], כך גם החרם שלא לקרוא איגרת לא יחול במקום עברה, מאחר 'שבמקום עבירה לא גזר כלל ועיקר'. ולכן בנידון השאלה שנשאל, שההתכתבות של הנערה חניכת המוסד עלולה להביא לתוצאות חינוכיות שליליות ביותר, מותר למחנך עצמו לקרוא את המכתב, בתנאי שכל מה שיתגלה יהיה בגדר סוד שאסור לגלותו לשום אדם.

מנגד, מבקש א' שוחטמן [104] להסתמך על תשובתו של ר' יעקב חגיז [105] , שממנה אנו שומעים, לדבריו, שאין להתיר את החרם מחמת חשש נזק: 'אילו היה זה פשוט אצל ר"י חגיז, שבמקום עבירה לא גזר רגמ"ה, כי אז בוודאי היה מתיר לשליח לפתוח את המכתב ולבדוק אם יש יסוד לחששו שיש במכתב דבר המזיקו, שהרי בנזק יש משום איסור ובמקום עבירה לא גזר רגמ"ה'. ברם, על דברים אלה יש להשיב, כי בנידון תשובתו של ר"י חגיז, לא היה ודאי נזק, אלא חשש לנזק, ולכן לא התיר ר"י חגיז את קריאת המכתב.

גם מבחינה חינוכית, משיג שוחטמן על ההיתר, מחשש לשיבוש מערכת היחסים שבין התלמיד למחנך[106].

אף דעתו של הרב צ' שפיץ היא להתיר פתיחת מכתבים על ידי הורים או מחנכים [107]:

ישנם מקרים אשר בהם ההסתכלות במכתבים אישיים או האזנת סתר וכדומה מיועדות לצורך קיום התורה והעמדת הדת על תילה. במקרים אלו והדומים להם - מותר לכתחילה להסתכל או להאזין למידע חסוי, ולא חל במקרים אלו חרם דרבנו גרשום.

נציין חלק ממקרים אלו: הורים או מחנכים שיש להם במקרים מסויימים חשש סביר שילדם או תלמידם עוסקים או מתחברים עם אנשים אחרים, המלמדים אותם לעשות דברים שאסור לעשותם על פי ההלכה. כמו כן, כאשר קיים חשש סביר למעשה כיעור וכיוצא בזה, ומחמת זה הבעל, ביה"ד או שליח מטעמם מסתכלים במכתבים אישיים או מאזינים בסתר לשיחות שנועדו לאנשים אחרים, וזאת על מנת למנוע או לטפל בצורה הראויה במעשים אשר אסור לעשותם ע"פ ההלכה וכדומה.

הוא מסתמך על תשובת הרשב"א האומר שרבינו גרשום לא תיקן את תקנותיו באופן שיגרמו להיכשל באיסורים[108]:

מבואר בתשובת הרשב"א (ח"א, סי' תקנז), שרבינו גרשום לא תיקן את תקנותיו כדי שיוכלו להכשל בגללן באיסורי תורה או דרבנן, אלא להיפך, הוא עשה זאת אך ורק כדי לשמור על דיני התורה והצניעות. לפיכך במקום שנראה לבית הדין, להורים או למלמדים וכדומה, שבנידון מסויים הגדר לשמירת התורה והצניעות וכדומה יהיה בדוקא אם יאזינו לשיחות או יקראו את המכתבים של התלמידים וכדומה - ודאי שכאן גם לפי רבינו גרשום מצוה לעשות כך לשמירת התורה.

בהמשך דבריו הוא מביא 'כעין ראיה' מדין המשנה, בדבר הכמנת עדים מאחורי הגדר, ואכן אין זו אלא רק 'כעין ראיה', משום שבהכמנת העדים אין משום עבירה על החרם!

הרב אליהו כץ [109] מבקש להסתמך על יסוד אחר להתרת פתיחת מכתביהם של התלמידים, וזאת על ידי היקש מן ההיתר להכות את הבן למטרות חינוכיות: 'הרי שאפילו רק לשפר המצב בחינוך, יש רשות וגם מצוה להמורה-המחנך לעבור על הלאו של הכאה של "לא יוסיף". ואם כן, מכל שכן בנידון דידן, שאין כאן הגבלה של חרם דרבנו גרשום, ובוודאי לא החרים רבנו גרשום בכגון זה!'. אבל דומה, כי אין ללמוד מן המכה את בנו לצרכי חינוך, מאחר שהכאה זו לא הותרה בשל המטרה החינוכית, אלא שלא נכללה כלל באיסור הכאה, משום שהכאה זו אינה דרך 'נציון'[110].

סיפור יפה מספר הרב י' זילברשטיין[111]: 'ושמענו שהגר"ח מוולוז'ין הורה למזכירו שיפתח את כל המכתבים שהגיעו לתלמידי הישיבה, שמא יש בהם תלמיד שאינו הגון ויוכל ר' חיים להוכיחו (מספרים שבאחד המכתבים נאמר, שאשתו של זה ילדה בן, מיהר המזכיר לבשר זאת לתלמיד, שאלו התלמיד: מאיזה אשה נולד הבן? השתומם המזכיר: וכי שתי נשים לך, ועובר אתה על חרם דרבנו גרשום? השיב התלמיד: וכי בפתיחת מכתב זה אין חרם דרבינו גרשום?)'[112].

הסנקציה

הסנקציה של החרם לא היתה הסנקציה היחידה שהוטלה על פותח אגרתו של אחר[113]. מוצאים אנו כמה וכמה פסקי דין שהוטלו בהם עונשים אחרים על העבריין. בפני ר' חיים שבתי, מהרח"ש [114], באה שאלה [115] בדבר 'ראובן שהיה שולח כתב חתום עם חרמות עליו לזר לעיר אחרת, ובהגיע הרץ לאותה העיר, בא לוי ונטל הכתב, עם כתבים אחרים, ופתחה, וכבש הכתב ולא נתנו ליד מי שנשלח אליו'. רבי חיים שבתי מביע דעתו, ש'ודאי ראוי לייסר ללוי'. הוא מזכיר את חרם דרבנו גרשום, וממשיך: 'ולפי הנראה מסתמא שלוי שעשה זה היה לשום תועלת המגיעה לו מזה הפועל, והוה ליה דמשתמש משל חבירו בלי ידיעתו, ואפילו לדבר מצוה ובדרך שאלה אסור[116]; ...כ"ש בנדון כזה, שאדם כותב סודותיו באגרת חתומה ואסר לזר, והוא גם כן חרם קדמונים. הגם שבעוונותינו רבו המתפרצים לפתוח בסתר כתב של אחרים, מכל מקום ראוי לגדור גדר ולייסר למי שעושה כזה'.

להלן דן ר' חיים שבתי בשאלת הנזק שנגרם מקריאת האגרת. לדבריו, אמנם לא נתברר בנידונו אם נכנס המקרה בגדרי החיוב בתשלום פיצויים על הנזק, ברם, אף מקום שאין חיוב של תשלום פיצויים, 'אבל לכתחלה אסור לגרום שום היזק; ואין ספק שפועל כזה רוב פעמים גורם היזק רב לגלות סודות האדם, אף אם לא יהיה בממון, יהיה בדבר אחר'. וגם בהסתמך על כך 'ראוי לעשות סייג ולגדור גדר ולייסר למי שעשה כזאת כפי הנראה לבית-דין צורך לפי הענין, והנשארים ישמעו וייראו'.

[1] ייחוס החרם לרבנו גרשום אינו ברור. ראה: F. Rosenthal, Einiges ?ber die Tekanot des Rabbi Gerschom b. Jehuda der 'Leuchte des Exils', שי למורה, ספר היובל להילדסהיימר, ברלין 1890, עמ' 53-37; L. Finkelstein, Jewish Self-Government in the Middle-Ages (1965), בעמ' 31, והשוואת המקורות, שם, בעמ' 178 (מס' 18), 195 (מס' 18), 211 (מס' 30); אנציקלופדיה תלמודית, כרך יז, ערך 'חרם דרבנו גרשום (חדר"ג)', ובנספח לערך זה, עמ' תשנז; א' גרוסמן, חכמי אשכנז הראשונים, ירושלים תשמ"א, עמ' 132 ואילך.

[2] ד"א, תש"י-תש"ך (960-950) בערך - ד"א, תשפ"ח (1028); ראה גרוסמן, שם, עמ' 111. מגדולי חכמי צרפת ואשכנז; מפרש התלמוד, פוסק ופייטן.

[3] שמעתי מפי פרופ' חיים הלל בן-ששון, שלדעתו, עיקרו של החרם בא להגן על סודות מסחריים.

[4] שו"ת מהר"ם ב"ב, דפוס פראג, סימן תתרכב. כן ראה: מחזור ויטרי, סימן תקעו; שו"ת מהר"ם מינץ, סימן קב (אות עג, במהדורת מכון ירושלים, תשנ"א); ליקוטי הפרדס, ויניציה רע"ט, בסופו; תלמוד כת"י מינכן, בסופו; כל בו, סימן קטז; כ"י בית המדרש לרבנים בבודפסט, מס' 295, במאמרו של אנ"צ רות, '"חרם שלא לבטל התפילה" ונוסח חדש של "תקנות רגמ"ה"', ציון יט (תשי"ד), עמ' 57. באנציקלופדיה תלמודית, כרך יז, שם, בנספח, עמ' תשסב, מובאים מקורות נוספים מכתבי יד של קובצי תקנות רגמ"ה (ועל אלה יש להוסיף את כ"י קיימברידג' 506.4 Add.).

[5] ראה להלן, הערה 90, לעניין כתב ששלח גוי.

אמנם יש מקורות שבהן הנוסח אינו ששולח 'לחברו', אלא ששולח 'אדם'. כך הוא בכ"י קיימברידג' Add. 3127, עמ' 62 (ראה תיאור בקטלוג של רייף: S. C. Reif, Hebrew Manuscripts at Cambridge University Library, 1997, p. 219): 'ועוד יש חרם שלא לקרות כתב ששולחי' בני אֹדם זה לזה, אם לא ברשות בעל הכתב', ובכ"י קיימברידג' Add. 506.4, עמ' 129 (ראה תיאור בקטלוג הנ"ל של רייף, עמ' 205): 'שלא לראות בכתב ששלח אדם לחבירו בלא ידיעתו ובלא רשותו'.

[6] לפי לשון זו, החרם חל רק על כתב שנשלח לאחרים. אבל הרב אליהו כ"ץ (להלן, הערה 118), דן בשאלה, האם החרם חל גם על כתב שלא נשלח לאחרים, כשהוא נסמך על לשונו של באר הגולה, יורה דעה, סוף סימן שלד, שבה לא נזכרות המלים 'ששולח לחברו': 'חרם שלא לראות בכתב חברו שלא ברשותו, אלא אם כן זרקו'. מצד אחד, ברור לכותב, 'שבודאי מדובר שם על "מכתבים" ולא על "כתב" סתם', ואף על פי כן, הוא סבור ש'אי אפשר לשלול גם "כתב" שרשם אדם לעצמו בלי יעוד לשלחו לחברו גם כן בכלל זה [החרם], ומטעם זה לא מוזכר שם הביטוי "מכתב" אלא "כתב" סתם'. ודבריו צריכים עיון. זאת ועוד, ברור הדבר כי לאור המשמעות הקרובה של המלים 'מכתב' ו'כתב' (ראה למשל דברי הימים ב' לה, ד, ומצודת דוד, שם), אין להסיק דבר מהעדפת המלה 'כתב' על פני ה'מכתב'.

[7] הסיום 'ואם זרקו מותר', אינו מופיע בכל הנוסחאות, אבל מופיע בשו"ת מהר"ם מינץ, שם, ובעוד מקורות - ראה אנציקלופדיה תלמודית, בנספח, שם, עמ' תשסח, הערה 124 (אבל ראה מה שנרשם, כנראה בטעות, בערך 'חרם דרבנו גרשום', הערה 894). וראה דיון בשאלת איגרת שנמצאה זרוקה, להלן, ליד ציון הערה 52, וליד ציון הערה 56, לעניין הנוסח.

[8] ראה אנציקלופדיה תלמודית, כרך יז, ערכים 'חרם' ו'חרם (חרמי צבור)'. וראה שו"ת בני בנים, חלק ג, סימן יז, שדינו כמנודה ולא כמוחרם, וכי מכל מקום, בימינו, מטעמים אחדים, אין לנדות את מי שעבר על חרם דרבנו גרשום, אבל צריך כפרה, ויפדה את נפשו בצדקה.

[9] ראה באר הגולה לשולחן ערוך, יורה דעה, סוף סימן שלד; כנסת הגדולה, יורה דעה, שם, סימן שלד, הגהות הטור, אות ה; ברכי יוסף, לשולחן ערוך, שם, אות יד. ראוי להדגיש, כי שלא כחרם דרבנו גרשום האוסר לשאת שתי נשים, שלא נתקבל בקהילות הספרדיות, הרי חרם זה מובא גם אצל חכמי ספרד, ויתרה מזו, מרבית התשובות העוסקות בחרם זה היא מחכמי ספרד.

[10] לשון סעיף 2(5) לחוק.

[11] חוק האזנת סתר, התשל"ט-1979; ספר החוקים התשל"ט, עמ' 118.

[12] סעיף 1 לחוק.

[13] שו"ת חקקי לב, חלק א, יורה דעה, סימן מט. וראה להלן, ליד ציון הערה 89.

[14] על יסוד תשובתו של ר' יעקב חגיז (שו"ת הלכות קטנות, חלק א, סימן רעו).

[15] על הצעת ר"ח פאלאג'י בדבר 'גניבת דעת', משיג שנקולבסקי, 'שהרי כל איסור גניבת דעת, פירושו הטעיה ומעין רמאות, אך לא גניבה במובן לקיחת דעת'. ובהערה 22, שם, מציין את דברי הגמרא ואת דברי הרמב"ם ועוד, העוסקים בגניבת דעת, 'ובכולם הדבר פשוט כמו שכתבתי, שאיסור גניבת דעת הוא מעין רמאות'.

יש להשיב על השגה זו: הדוגמאות של הטעיה ומעין רמאות, שנידונו בגמרא וברמב"ם שציין, אינן אלא אופנים שגם בהן אדם נחשב 'גונב' דעתו של חברו, ואילו ר"ח פאלאג'י בא ומדגיש, כי גנבת סודותיו של אדם היא יותר חמורה, משום ש'גונב דעתו ממש, שהוא במצפוני לבו'. ואם ניתן את דעתנו למה שכתבו חכמים בדבר מקור האיסור של 'גנבת דעת' (ראה על כך: נ' רקובר, המסחר במשפט העברי, ירושלים תשמ"ח, עמ' 25, הערה55), נוכל להבין את דבריו בשופי. (בגדרי 'גנבת דעת', ראה גם הרב י"ד עפשטיין, מצוות השלום, ניו יורק תשמ"ז, עמ' 241 ואילך; פתחי חושן, גניבה, פרק טו, סעיף כו; ר' מיכאל אברהם, 'גנבת דעת וקניין רוחני', _________. כן ראה: 'שאלות ותשובות רבנו יהודה החסיד בעניני תשובה', ספר זכרון להרב ש"ב ורנר, עמ' רה).

וכבר קדמו ר' אליעזר פאפו, בספרו פלא יועץ, שכתב בערך 'גניבה': ויש מין גניבה אחרת, שדשו בה רבים, הלא היא גניבת דעת הבריות. ויש מינים ממינים. הכלל הוא, שכל שמשתדל לידע מה שבלב חבירו ברוב דברים, הדברים "גניבת דעת" איקרי, ואסור, אם לא שעושה לשם שמים, להציל עשוק מיד עושקו או לאפרושי מאיסורא' (וראה למעלה, בעניין חיטוט אחרי סודו של אחר, שיש בזה משום 'לא תלך רכיל בעמך').

וכן ראה שו"ת מהר"ם שיק, יורה דעה, סימן קנו (הובא בספרי: זכויות היוצרים במקורות היהודיים, ירושלים תשנ"א, עמ' 51), במי שמשתמש בדבריו של אחר בהעלמת שמו, שאף שאין בזה משום איסור גזל, אבל יש בזה משום איסור גנבת דעת.

[16] ראה למעלה, הערה 15.

[17] ברם, בפסק דין של בית הדין הרבני בתל-אביב (תיק 2408/שנ; פד"ר יד, עמ' 292), הסתמך הרב א' שרמן על תשובת מהרח"ש דלהלן, בלא שצימצם את האיסור לשימוש בחפץ ממשי. וכך הוא כותב: 'והוסיף... שכל מידע אישי של אדם יש לו בעלות עליו ואין רשות לזולתו לקחת מידע זו(!) בניגוד לרצונו ובלא ידיעתו, ויש בזה איסור של שואל שלא מדעת, דגזלן הוי, והסיק שלכן גם באיגרת של גוי אסור לקרוא בלא רשותו וידיעתו, דגזל עכו"ם אסור'.

בפסק דין של בית הדין הרבני בנתניה (תיק 1880/מז; פד"ר יד, 307), מדייקים הדיינים יותר בדבריהם. תחילה מביאים הדיינים את הטעמים שניתנו לאיסור לראות את כתב חברו ללא רשות, ואומרים כי 'פשוט הדבר, שיש להרחיב הדבר, ולומר שכשם שאסור לראות כתב חבירו, כן אסור להאזין בסתר למה שחבירו מדבר', ולאחר מכן הם מסתמכים גם על הטעם של 'שואל שלא מדעת', אבל על כך הם מעירים: 'ויש לדון, אם ב"קול" שייך זה, שלכאורה הואיל ואין בקול ממש, אין בו דין גזל, כמו שאין דין מעילה'!

וראה גם השגתו של הרב בלייך, הערה 10, שלדעתו, אין הדבר ברור כי ר"ח פאלאג'י סבור שאף בלא תקנתו הפורמלית של רבנו גרשום, קריאת מכתב בלא רשות הוא בגדר איסור, משום שייתכן שלדעתו אין בזה אלא פגיעה ב'ערכים' הבאים לידי ביטוי באיסורים אלה. ודבריו צריכים בירור. אמנם, בהערה 11, שם, מציין הרב בלייך את דברי 'הלכות קטנות' ו'תורת חיים', שכנראה אינם מתיישבים עם גישתו.

[18] ראה עליו להלן, הערה 123.

[19] שו"ת תורת חיים, חלק ג, סימן מז; ראה להלן, ליד ציוני הערות 91, 124.

[20] ראה עליו להלן, הערה 59.

[21] שו"ת קול גדול, חלק א, סימן קב; ראה להלן, ליד ציון הערה 60.

[22] על שואל שלא מדעת, ראה גם שולחן ערוך, חושן משפט, סימן רצב, סעיף א; סימן שנט, סעיף ה; סימן שסג, סעיף ה.

[23] במכתב שנכתב בשנת א' תמ"ג לשטרות (=ד"א תתצ"א לבריאה = 1132 לסה"נ; תחילת מניין השטרות היתה בשנת 312 לפני הספירה = ג"א תמ"ח), נמצא הביטוי 'אמונה אומן', שנכתב בעבר החיצון של המכתב; ועל כך כותב מ"צ ווייס, ש'זו אזהרה לשליח שלא יפשע במכתב הניתן לו ושלא ישלח בו יד כשאר כתבי האחרונים על מכתביהם לאזהרה בחדר"ג' (שרידים מהגניזה, עמ' 5; ועיין שם עמ' 9, בסוף קטע ב).

[24] ראה למעלה, ליד ציון הערה 19.

[25] פד"ר יד, 292. ראה למעלה, הערה 19.

[26] פד"ר יד, 307. וראה למעלה, הערה 7.

[27] ההדגשות אינן בפסק הדין.

[28] במאמרו 'האזנות סתר', דברי משפט, ג (תשנ"ח), שמ' שלח. וכן ראה בספרו משפטי התורה, חלק א, סימן צב.

[29] וראה גם השגתו של הרב י"ד בלייך, הערה 10.

[30] ממגורשי ספרד שחי באיטליה. בשנת הגירוש רנ"ב, כשגורש מקטלוניה, היה עדיין צעיר לימים. עשה אזנים לתלמוד, בציון מראי מקומות לספרי המקרא, התלמוד והפוסקים: 'תורה אור', 'מסורת הש"ס', ו'עין משפט - נר מצוה'.

[31] שלטי הגיבורים על הרי"ף למסכת שבועות, סוף פרק רביעי (יז ע"א, בדפי הרי"ף). דבריו הובאו בכנסת הגדולה, שם.

[32] ראה הגהות מרדכי לבבא קמא, פרק הגוזל בתרא, סימן רי. והשוה תשובות רש"י, מהדורת אלפנביין, סימן ע. וראה דיון על תשובה זו, בחיבורי: תקנת השבים...

[33] במרדכי, שם, שובש מחמת הצנזורה: 'שנטבע במי הגזרה'.

[34] ראה נדרים ז ע"ב.

[35] ראה קידושין כח ע"א.

[36] ראה תוספות קידושין, שם, ד"ה הקורא.

[37] אלא שר' יהושע בועז מצריך עיון מדברי רש"י על דין הגמרא, במי שקורא לחברו 'עבד', שנראה מהם, שדעתו של רש"י היא כדעתו של רבנו תם, היינו שאינו מנודה מיד. והוא ממשיך, כי לולי הגהת מרדכי (היינו, תשובת רש"י שבהגהת מרדכי), שהישוותה את מי שקורא לחברו 'עבד' למי שעובר על תקנת רבנו גרשום, היה נראה לומר, כי יש להבחין בין דין הנידוי שבגמרא, במי שקורא לחברו עבד, לבין דין הנידוי למי שעובר על חרם דרבנו גרשום, וכי אדרבא, לכולי עלמא, היינו בין לדעת רש"י ובין לדעת רבנו תם, חרם רבנו גרשום חל מיד ממילא על כל העובר עליו! (מה שאין כן במי שקורא לחברו 'עבד', שלא התכוונו חכמים לנדות את כל הקורא לחברו 'עבד', אלא שאמרו שהעושה כן הוא בר-נידוי, כמו שאר הדברים שחייבו חכמים נידוי לעושה אותם, ואף על פי כן אינו מנודה עד שינדוהו).

וראה שו"ת בני בנים, חלק ג, סימן יז, שאכן אף דעת רבנו תם היא כדעת רש"י, ורבנו תם לא אמר שצריך לנדותו, אלא באלה שנאמר עליהם בגמרא 'יהא בנידוי', ואילו בחרם דרבנו גרשום, יסכים גם רבנו תם שהוא מנודה מאליו. זאת ועוד, אפשר שאף רש"י בדעה, שאלה שנאמר עליהם בגמרא 'יהא בנידוי', צריך לנדותם, ואינם מנודים מאליהם.

וראה להלן, ליד ציון הערה ??.

[38] השוה רמב"ם, הלכות תלמוד תורה, פרק ז, הלכה יג.

[39] וראה אנציקלופדיה תלמודית, ערך חרם (חרמי צבור), כרך יז, עמ' שמו, הערות 50-48.

[40] ממלים אלו ביקש רבי חיים פאלאג'י להסיק, כי אין איסור ללא הרישום 'בחדר"ג' על גבי האגרת. ראה: שו"ת חקקי לב, חלק א, סימן מט. אבל בתחילת דבריו של שלטי הגיבורים, לא נזכר הכיתוב כלל. ר"ח פאלאג'י אמנם מציין, כי מהלשון שנקט בעל כנסת הגדולה, בהביאו את דברי השלטי גבורים, משמע שהחרם קיים אף אם לא נכתב על גבי האיגרת.

[41] מן הלשון 'הַוי הפותח בנידוי', משתמע כי הנידוי הוא ממילא, בלא שכותב המכתב ינדה את הפותח. אבל ראה שו"ת בני בנים, שם, שמבקש לומר, כי כוונת שלטי הגבורים אינה שעל ידי כתיבת 'בחדר"ג', מטיל הכותב חרם על פותח האגרת, אלא שהכותב רשאי לנדותו, ולא בא שלטי הגיבורים אלא להוכיח, שאף אם הכותב אינו בר-סמכא לנדות, מכל מקום הוא רשאי לנדותו לאחר פתיחת האיגרת, ואין צורך שבית הדין ינדהו, משום שרבנו גרשום תיקן שהפותח הוא בר-נידוי.

[42] נדרים ז ע"ב.

[43] כוונתו למעשה בריש לקיש במועד קטן יז ע"א.

[44] נולד בראשית המאה הרביעית לאלף השישי (אמצע המאה הט"ז), ונפטר בשנת שע"ד (1614). נודע בחיבוריו 'פרישה' ו'דרישה' על הטור, ו'מאירת עינים' על שולחן ערוך חושן משפט.

[45] שולחן ערוך, חושן משפט, סימן תכ, סעיף א.

[46] הגהת הרמ"א, שם.

[47] סמ"ע, חושן משפט, שם, ס"ק ד.

[48] אמנם, בהגהתו בשולחן ערוך, יורה דעה, סימן שלד, סעיף כב, כתב הרמ"א: 'מי שעבר על גזירת רבינו גרשום מאור הגולה, אם עבר בשוגג, אין צריך התרה. ואם התרו בו ועבר במזיד - כל בי עשרה שלוחי דרבנו גרשום הם להתיר לו כשחוזר מדעתו, דאמדינן [=שאנו אומדים] דעת רבנו גרשום, שכך היתה דעתו מתחלה לנהוג בו נזיפה ונידוי לפי דעתם'.

וראה שו"ת מנחת יצחק, חלק ט, סימן צו, שכותב על דברי הסמ"ע: 'וחידוש, שלא הביא מדברי הרמ"א הנ"ל, דמשמע דבעי עשרה!'

ולעניין דברי הרמ"א, ש'אם עבר בשוגג - אין צריך התרה', ראה שו"ת מנחת יצחק, שם, בדבר מי שפתח מכתב חברו בלא רשותו, ואף ששמע שאומרים שיש חרם דרבנו גרשום בזה, 'מכל מקום היה סובר שזה רק שיחת הבריות'. ומאחר שב'ברכי יוסף' החמיר במי שפותח אגרת אף בשוגג, משום שהוא קרוב למזיד, השאלה היא אם צריך עשרה או שלושה (ראה למעלה בדבריו). ועל כך הוא משיב, שמכל מקום, בשוגג על כל פנים אפשר לסמוך על דברי הסמ"ע שדי בשלושה, אם יקבל עליו להזהר מכאן ולהבא.

[49] ראה למעלה, ליד ציון הערה 7.

[50] עיין שו"ת הלכות קטנות, חלק א, סימן נט; והובאו דבריו בלקט הקמח לשולחן ערוך, יורה דעה, לבנו של ר"י חגיז, המני"ח, בהלכות הסכמות ותקנות וכבוד חכמים, המודפסות בשולחן ערוך הנפוץ אחרי הלכות נידוי וחרם.

[51] ואף מקום שלא נרשם 'בחדר"ג'; ועיין שו"ת חקקי לב, לר' חיים פאלאג'י, חלק יורה דעה, סימן מט (ראה למעלה, ליד ציון הערה 14), שאפילו שולח אדם אגרת לחברו - 'אסור לחבירו, שבא לו האגרת, לגלות דברי האגרת לאחרים'.

[52] ראה למעלה, הערה 7, שתוספת זו אינה מצויה בכל הנוסחאות של התקנה.

[53] שו"ת שבט הקהתי, חלק א, סימן שטו, אות ו.

[54] הליכות והנהגות מבעל הקהלות יעקב, דף יח ע"ב.

[55] תי"ד (1654) - תנ"ו (1696). עלה מסלוניקי לירושלים בגיל צעיר, וכבן 15 כבר נמנה בין חכמיה. בשנת תמ"ח הועמד בראש הישיבה בירושלים. לאחר פטירתו של ר' משה גלנטי, ראש רבני ירושלים, נתמנה למשרה זו.

[56] שו"ת קול גדול, חלק א, סימן קב.

[57] שולחן ערוך, חושן משפט, סימן סה, סעיף ו.

[58] ראה אנציקלופדיה תלמודית, ערך חרם דרבנו גרשם (חדר"ג), כרך יז, עמ' שעח, בסעיף ג: זמן התקנות ותקפן. וראה למעלה, ליד ציון הערה 110.

וראה שו"ת בני בנים, שצוין בהערה 40, הסבור, שיש להבחין בין חרם על דבר המותר מן התורה, כמו החרם על מי שנושא שתי נשים, שיש מקום לומר שלא רצה רבנו גרשום להחרים לעולם, מה שאין כן בקריאת מכתב חברו, שאם נאמר שמצד הדין הדבר אסור, אין סברה להגביל את זמן החרם. ועוד הוא מוסיף, שאף אם רבנו גרשום לא החרים אלא לדורותיו, עדיין כיון שבני אדם חושבים שהחרם חל גם כיום, מי שעובר על כך צריך כפרה, כדין מי שעברה על נדרה, ולא ידעה שבעלה הפר את נדרה, שחייבת כפרה, כיון שהתכוונה לחטוא (נזיר כג ע"א).

[59] ראה שו"ת בית יוסף, דיני כתובות, סימן יד, ד"ה ומיהו.

[60] היינו, לא רק תקנת רבנו גרשום האוסרת לשאת שתי נשים, אלא גם התקנה שלא לגרש אישה בעל כורחה.

[61] וראה להלן, הערה 81.

[62] תרומת הדשן, חלק השו"ת, סימן שכו, שהביאו הסמ"ע סימן עג ס"ק (יז) [יח] (אבל בתרומת הדשן לא דיבר כלל בכוחה של שבועה בכתב, אלא בכוחה של הודאה); וראה עוד בעניין חרם ושבועה בכתב: פתחי תשובה, יורה דעה, סימן רלו, ס"ק א; שו"ת הרמ"א, סימן עט (א); שו"ת נודע ביהודה, מהדורא קמא, יורה דעה, סימן סו; שם, חלק חושן משפט, סימן ל; שו"ת צמח צדק, יורה דעה, סימן קצה; אורים ותומים, סימן צו, תומים, ס"ק ה; שו"ת חתם סופר, יורה דעה, סימן רכז, ד"ה וראיתי; שו"ת יהודה יעלה (מהר"י אסאד), יורה דעה, סימן שטז; שו"ת שאילת דוד (פרידמן), חושן משפט, סימן ב; שו"ת הרי בשמים (הורביץ), חלק א, סימן טו; שו"ת יביע אומר, חלק ד, יורה דעה, סימן ט; פסקי דין רבניים, כרך ט, עמ' 152 = עדות ביהוסף, קובץ פסקי דין של הרב יוסף קאפח, ירושלים תשס"ד, עמ' 168; וראה: נ' רקובר, זכות היוצרים במקורות היהודיים, ירושלים תשנ"א, עמ' 347, הערה 151.

[63] ראה למעלה, ליד ציון הערה 21.

[64] תקפ"ט (1829) - תרס"ח (1908). שימש ברבנות בערים שונות ברוסיה הלבנה ולבסוף בנובהרדוק. חיבורו העיקרי: ערוך השולחן על ההלכות שבארבעת חלקי השולחן ערוך.

[65] ערוך השולחן, יורה דעה, סימן שלד, סעיף כא.

[66] רבה של רמת אלחנן. בין ספריו: תורת היולדת; מלכים אמניך; נס להתנוסס; שבת שבתון; שושנת העמקים; קונטרס חקרי הלכות והליכות שכנים; טובך יביעו; עלינו לשבח.

[67] קונטרס חקרי הלכות והליכות שכנים אלול תשמ"ג, תשובה יא, סעיף ב, עמ' כט.

[68] שבט הקהתי, חלק א, סימן שטו, אות א .

[69] שו"ת שבט הקהתי, שם.

[70] שבט הקהתי, שם, אות ו.

[71] נפטר בשנת תר"א (1841). גדול בתורה ובחסידות. בהיותו כבן עשרים נבחר כרב ביזלוביץ. התקרב לחסידות על ידי ר' לוי יצחק מברדיצ'ב ור' משה לייב מסאסוב.

[72] דעת קדושים, יורה דעה, סימן שלד, אות ו.

[73] שו"ת שבט הקהתי, חלק א, סימן שטו, אות ד.

[74] שולחן ערוך, חושן משפט, סימן רצא, סעיף כ.

[75] הוא מציין לפתחי חושן, הלכות פקדון, פרק ד, הלכה ו, וכי כתב שם בשם מנחת פתים, שגם חתנו בכלל בניו. וראה: ב' כהנא, שומרים (בתוך סידרת 'חוק לישראל'), עמ' 1185, להערה 149, אות ה.

ועיין שו"ת שבט הקהתי, שם, אות ה, לגבי אביו ואמו של מקבל המכתב, אם יכולים לקרוא את המכתב, שאם ההורים סמוכים על שולחן הבן, הרי הם כמקבל המכתב עצמו, ואילו אם אינם סמוכים על שולחן הבן, תלוי הדבר במחלוקת הפוסקים, אם בפקדון יש צורך שיהיו סמוכים על שולחנו.

[76] 'עיין בשדי חמד חלק י, דף קלג, שהאריך בכל השיטות'. וכן ראה למעלה, ליד ציון הערה 65, ובשו"ת ושב ורפא, חלק א, סימן נט.

[77] וראה שו"ת ושב ורפא, שם, שדוחה את הדעה לפיה מותר למזכיר הקהילה לקרוא את המכתבים המגיעים אל הרבנים, בטענה שעניינים אלה הם מעניינם של חברי הוועד האחראים על מעשי הרבנים. והוא דן שם בשאלה, אם חרם דרבנו גרשום חל אף במקום מצוה.

[78] ראה להלן, ליד ציון הערה שגיאה! הסימניה אינה מוגדרת..

[79] שו"ת הלכות קטנות, חלק א, סימן קעג.

[80] על פי משנה פסחים כא ע"א. הנוסח הנדפס, 'וזורק', הוא טעות הדפוס.

[81] וראה למעלה, שהמדרש אומר שיואב גילה את הכתב לאחרים.

[82] עיין שו"ת חקקי לב, חלק א, יורה דעה, סימן מט. וראה למעלה, ליד ציון הערה 14, ולהלן, הערה 103.

[83] וראה שו"ת בני בנים, שם, שמבקש לדייק מלשון התקנה 'כתב חבירו ששולח לחבירו' (ראה למעלה, ליד ציון הערה 5), ש'משמע לאפוקי גוי'. אבל ראה למעלה, הערה 5, שישנם מקורות שבהם הנוסח הוא 'אדם' ו'בני אדם'. ועוד הוא משיג, שגם אם מצד הדין אסור לקרוא מכתב של גוי, מכל מקום איסור לחוד וחרם דרבנו גרשום לחוד.

[84] ראה למעלה, ליד ציון הערה 21, ולהלן, ליד ציון הערה 124.

[85] וראייתו לכך היא: 'כדקיימא לן בחושן משפט, ראש סימן שמח, סעיף ב. ועיין בט"ז, יורה דעה, סימן קכ, סעיף קטן יא, והביאו הכנסת הגדולה, שם, בחושן משפט, סימן שמח, הגהות הטור, אות ד, יעויין שם'. והוא ממשיך: 'ועיין עוד בחושן משפט, סימן רצב, סעיף א, בדין שולח יד בפקדון, דהוי גזלן כו'. ועיין עוד להט"ז, באורח חיים, סוף סימן תרלז, סעיף קטן ד, דאף שמותר לאדם ליכנס לסוכתו של חבירו שלא מדעתו, דניחא ליה לאיניש דליעביד מצוה בממוניה, והוא קל וחומר כו'. אלא דנראה לי, דהיינו כל זמן שבעל הסוכה אינו שם, אבל בשעה שהוא שם אפשר דקפיד עליו שלא יראה חבירו עסקיו ואכילתו בלי ידיעתו, וזה דבר מוסכם מצד הסברא. עד כאן לשונו. ועיין להרב בית דוד ז"ל, בתשובה חלק יורה דעה סימן קנח, שהחמיר דאפילו בשוגג צריך כפרה. יעויין שם. ועיין בספר ברכי יוסף, יורה דעה סימן שלד סעיף כב'.

[86] עבודה זרה ו ע"ב, יג ע"א. הביטוי 'דבר האבד' לא נזכר שם אלא מושאל מתחומים אחרים - מועד קטן יב ע"ב, בבא מציעא עה ע"ב.

[87] ראה להלן, ליד ציון הערה 98.

[88] תקכ"ג (1762) - ת"ר (1839). מגדולי הפוסקים בתקופתו ומנהיג יהודי הונגריה. נולד והתחנך בפרנקפורט, נתמנה לרב בדרזניץ (מורביה), מטרסדורף ופרשבורג, שם הקים ישיבה גדולה. חיבוריו העיקריים: שו"ת חתם סופר, חידושי חתם סופר על התלמוד, דרשות ופירושים על התורה.

[89] שו"ת חתם סופר, חושן משפט, סימן קס.

[90] ראה למעלה, ליד ציון הערה 94.

[91] וראה השגותיו של א' שנקולבסקי, עמ' 49, שאף מצד 'עביד איניש דינא לנפשיה', אין רשות לאדם לפעול אלא בנזק ודאי או בחשש נזק ברמת סבירות גבוהה ביותר.

[92] וראה שנקולבסקי, שם, עמ' 50, אות ג, בדבר ההגבלה, שאין להכות אדם כדי למנוע ממנו מלעבור עברה, אלא אם עושה כן לשם שמים (אבל מה שכתב שם, אות ה, בשם החזון איש, לעניין 'מורידין ולא מעלין' בימינו, ספק אם יש לכך שייכות לענייננו).

[93] קונטרס חקרי הלכות והליכות שכנים, רמת אלחנן, אלול תשמ"ג, סימן יא.

[94] ראה להלן, ליד ציון הערה 111 ואילך.

[95] שו"ת חקקי לב, חלק א, יורה דעה, סימן מט; ראה למעלה, ליד ציון הערה 89.

[96] שו"ת תורת חיים, חלק ג, סימן מז; ראה למעלה, ליד ציון הערה 21, ולהלן, ליד ציון הערה 124.

[97] ברכי יוסף, יורה דעה, סימן שלד, אות יד [בשם תורת חיים, שם].

[98] ובשם שו"ת בית דוד, חלק א, יורה דעה, סימן קנח, כתב ש'אף בשוגג צריך כפרה והתרה'.

[99] דעתו של הרב ש' דייכובסקי היא, כי 'יש מקום לסברא, שבין בעל לאישתו אין לדבר על פגיעה בפרטיות, שכן בכתב התנאים שעורכים לפני הנישואין נאמר: "ואל יבריחו ואל יעלימו, לא זה מזו ולא זו מזה, כי אם ידורו באהבה ובחיבה"'. ברם, דבריו אינם נראים, שכן נוסח זה, עניינו הברחת נכסים והעלמת נכסים, ולא העלמת מידע מבן זוג אחד למשנהו (ראה: שו"ת מהרי"ק, שורש נז; וראה: נ' רקובר, יחסי ממון בין בני זוג, סדרת מחקרים וסקירות במשפט העברי, חוברת א, ירושלים תש"ל, עמ' 11. וכבר השיג א' שנקולבסקי, בעמ' 49.

[100] נפטר בשנת תשנ"ח. בין חיבוריו: שו"ת עשה לך רב, וקיצור שולחן ערוך מקור חיים.

[101] שמעתין יג (תשל"ו), גליון 45, עמ' 49 (=עשה לך רב, חלק א, סימן מב). וראה דיון בתשובת הרב הלוי, במאמרו של ר' אנ"צ רות, 'ע"ד החרם של קריאת איגרת שלא ברשות', המאור לב (תש"ם), עמ' 14-11.

[102] על אנאלוגיה כזו, ראה גם בתשובתו של ר' משה בן חביב (למעלה, ליד ציון הערה 62), בדבר תוקפו של החרם לאחר סוף האלף החמישי.

[103] ראה אנציקלופדיה תלמודית, ערך חרם דרבנו גרשם (חדר"ג), כרך יז, עמ' שעח, בסעיפים ט-יא. הרב הלוי סבור, כי 'אף לדעת הסוברים, שהחרם עומד גם במקום מצוה, על כל פנים פשוט שבמקום עבירה לא גזר כלל ועיקר'. ועל דברים אלה משיג הרב אליהו כץ (שמעתין, שם, גיליון 47-46, עמ' 60), ואומר כי אף הסוברים שאין החרם חל במקום מצוה, אינם אומרים כן, אלא דווקא כשאין מתבטלת המצוה לגמרי, אבל כשמתבטלת המצוה לגמרי, יודו אף הם שהחרם אינו חל.

וראה למעלה, ליד ציון הערה 102.

[104] שמעתין יד (תשל"ז), גליון 48, עמ' 41.

[105] שו"ת הלכות קטנות, חלק א, סימן קעג; ראה למעלה, ליד ציון הערה 85.

[106] ואותו חשש מבטא גם הרב י"ד בלייך J.D.B. [=Bleich], 'Privacy of Personal Correspondence,' Jewish Law Annual 3 (1980), p. 128.

וראה שו"ת אגרות משה, יורה דעה, חלק ב, סימן קג, שדבר מכוער הוא לומר לתלמידים, שאם יודעים מי עשה את דבר הגנאי, שיודיעו לו. וכן ראה שו"ת עשה לך רב, חלק א, סימן עא, שאוסר 'הלשנה' על תלמיד.

[107] צוין למעלה, הערה 31 (בעמ' שמא).

[108] שם, הערה 5.

[109] שמעתין יג (תשל"ו), גיליון 47-46, עמ' 60.

[110] לשון הרמב"ם, הלכות חובל ומזיק, פרק ה, הלכה א. וראה הרב איסר יהודה אונטרמן, חקר הלכה בדינא דחובל בחברו, שבט מיהודה, מהדורה קמא ובתרא, ירושלים תשמ"ד, עמ' תלט, בסעיף ג.

[111] קונטרס חקרי הלכות וכו' (ראה למעלה, הערה 101).

[112] וראה גם: Nathan Kaminetsky, Making of a Godol, Vol. 1, p. 327-9, על פתיחת מכתביו של ר' אהרן קוטלר.

וראה הסיפור שמספר ר' יהושע העשיל לוין, עליות אליהו (וילנא תרמ"ה), עמ' 47, הערה לד: '… (ויתעץ) [ויתיעץ] הרב הדיין, ויאמר: אחרי אשר זה משה האיש, לא ידענו מה הוא, וחשד בעינינו בכמה פרטים, אולי יהיה הנסיבה על ידי תוכן המכתב הערוך אליו מאשכנזי אחד מווילנא להוודע מה בלבו, ולעמוד על דעתו. ולזאת, בא עם המכתב להגאון מ' צבי הירש, האב"ד דברלין, והסכים גם הוא לצרף עוד עמהם מגדולי תורה להתיר חרם הרגמ"ה, לפתוח את האגרת ולראות האמור בו לתכלית הנ"ל. וכן עשו…'.

[113] וראה שו"ת בנימין זאב, סימן ת, ש'כל העובר בתקנות רבנו גרשום מאור הגולה - משמתינן ליה'.

[114] שי"ז (1557) בערך - ת"ז (1647). מגדולי חכמי שאלוניקי.

[115] שו"ת תורת חיים, חלק ג, סימן מז.

[116] ראה למעלה, ליד ציון הערה 17.