חוק לישראל

עריכה שיטתית ועדכנית של המשפט העברי
כיסוד לחקיקה ולפסיקה
על פי סדר חוקי מדינת ישראל

בעריכת נחום רקובר

ההגנה על צנעת הפרט

סודות מסחריים

נחום רקובר

©
מורשת המשפט בישראל
ירושלים תשס"ו-2005
לאור בסיוע משרד החינוך
מינהל התרבות

[הערה: בינתיים יצא לאור הספר "ההגנה על צנעת הפרט", ושם פרק זה יותר מעודכן]

פרק רביעי: סודות מסחריים

יש כמה סוגים של סודות שאדם עשוי להקפיד שלא יוודעו. סוג אחד הם פרטים בדבר מצבו הכלכלי, בדבר מסחרו או בדבר הליכי הייצור של מפעלו [1].

כבר בתלמוד[2] נקבע הכלל: 'אדם עשוי שלא להשׂביע את עצמו'. ומפרש רש"י[3]: 'אדם עשוי לומר לבריות 'חייב אני מעות לפלוני', להתרחק מעין הרע; שלא להשׂביע - שלא ליראות שׂבע מממון'. ומשום כך, לא נתנו חכמים משקל של 'הודאת בעל דין' לאמירתו שהוא חייב ממון לפלוני[4].

בהסתמך על ההנחה שאין אדם רוצה שיֵדעו את מצבו הכלכלי, קבע רבינו אשר, הרא"ש[5], שאם אדם נתבע למשפט, ונדרש להציג מסמכים הנמצאים תחת ידו, כדי שעל פיהם יוכל התובע לבסס את תביעתו, אין הנתבע חייב לעשות כן. וזה לשונו של הרא"ש[6]: 'דלא מסתבר כלל, דבדברים בעלמא יכוף האדם את חברו להראות שטרותיו, דאין אדם רוצה להשׂביע את עצמו, שידעו העולם עושרו וממונו'.

אף את הרקע לחרם המיוחס לרבינו גרשום מאור הגולה, בדבר פתיחת מכתבים[7], יש שביקשו להסביר, שהוא נועד להגן מפני גילוי סודות מסחריים[8].

בפני רבי מרדכי הלוי, רבה של קהיר במאה הי"ז , באה שאלה[9] בדבר תוקפו של הסכם שנעשה בין סוחרים שלא לקנות סחורה מעל מחיר מסויים (מעין 'שביתת צרכנים'), ואחד הסוחרים סירב לציית להסכם זה. קביעתו של ר"מ הלוי היתה כי ההסכם מחייב את כל הסוחרים, ואין שום סוחר רשאי להתעלם ממנו.

וכאן אנו מגיעים לשאלת הסודיות. פיקוח יעיל על ביצועו של ההסכם היה עלול לגרור בעקבותיו גילוי פרטים על עסקיהם של הסוחרים. כדי להגן על הסודות העסקיים, ועם זאת לפקח על ביצוע ההסכם, הציע רבי מרדכי הלוי שישביעו את הסוחר שלא יפעל בניגוד למוסכם, תוך מתן אזהרה שאם יעשה כן, יהיה צפוי לעונשים כספיים. ומאלפת היא הנמקתו של ר"מ הלוי, להגנה על הסודות העסקיים: 'ואמנם[10] אם יטעון זה היחיד, שאינו מתרצה לגלות מקחו... הדין עמו, אך ישביעוהו שלא ייקר השערים מעלה מטה, ושאם (ירגיש) [ירגישו] בו שמייקר השערים יענישו אותו בקנס... שהרי אדם עשוי שלא לגלות מצפונו, לפרסם סך מעותיו שיש לו, כי הרבה אמתלאות יש בזה, אבל יעשו כאשר כתבנו להזהירו ולהשביעו על זה'.

מקרה של גניבת סודות מסחריים, על ידי קריאה באיגרתו של אחר, בא בפני רבי יוסף דוד, שהיה אב"ד בשאלוניקי בראשית המאה הי"ח[11]. בנידונו קובע [12] רבי יוסף דוד כי יש להטיל על העבריין קנס כספי, וכי יש להחמיר עמו משני טעמים. האחד: רבנו גרשום אסר אפילו את פתיחת האיגרת בלבד, ללא מעשים נוספים[13], ואילו כאן העבריין לא רק שקרא את האיגרת, אלא אף עשה מעשה בלקיחת סחורתו של בעל האיגרת, ובכך השתרש בחטא. והשני - 'מפני שעשה מעשיו בפומבי, ביד רמה, ראוי להחמיר עליו'.

על שימוש בסודות מסחריים שבעליהם גילה לאחר תוך מתן אימון בו, מתבטא בחריפות רבי אברהם דוד מבוטשאטש. המעשה היה בשותף שמסר לו שותפו פרטים על סחורה מסוימת, לצורך השותפות, והלך השותף וקנה את הסחורה לעצמו[14]. על כך אומר רבי אברהם דוד, ש'אין בגידה גדולה מזו'. ודעתו היא, כי לא רק לפי המקובל יש לראות בכך משום גניבה, אלא כיון ששותפו מסר לו את הפרטים בגלל מהימנותו, הרי שיש כאן לפי שורת ההלכה גם משום גניבת דעת [15].

ר' שמואל ואזנר [16] דן במי שבעבודתו אצל המעביד נודעו לו סודות של המעביד, או שנודעו לו פרטים סודיים בדבר מכשירים של המעביד, והוא קובע, שאסור לו להעתיקם, 'ובגדר גזל הוא מן הדין'[17]:

ופשוט אצלי, שפועל שעובד במקום שעובדים בדברים סודיים, או שמשתמשים במכשירים שהם עדיין בגדר סוד, או אפילו פעולה שהיא המצאה של בעל העבודה - שאסור לו, לפועל, להעתיק לעצמו או לאחרים, ובגדר גזל הוא מן הדין, גם אם לא עשו תקנה מיוחדת לזה, כיון שהם דברים שסתמא מקפידים מאד על גִלויָם[18].

[1] וראה למעלה, בכתובת עין גדי, על הסנקציה מפני גילוי סוד, בדבר גידול עץ האפרסמון.

[2] סנהדרין כט ע"ב.

[3] רש"י סנהדרין, שם ד"ה אדם עשוי וד"ה שלא להשביע.

[4] וראה אנציקלופדיה תלמודית, כרך א, מהדורה ב, עמ' קפה, ערך 'אדם עשוי שלא להשביע את עצמו'.

[5] ר' אשר בר' יחיאל; מגדולי חכמי אשכנז שעבר לספרד; נפטר בשנת פ"ח (1328).

[6] שו"ת הרא"ש, כלל סח, סימן כה.

[7] ראה בפרק הקודם.

[8] כך שמעתי מפי ההיסטוריון פרופ' ח"ה בן-ששון ז"ל.

[9] שו"ת דרכי נועם, חושן משפט, סימן לח.

[10] שם, דף רנג, טור א, ד"ה ואמנם.

[11] יש תשובות ממנו מהשנים תנ"א-תצ"ו.

[12] שו"ת בית דוד, חלק א, יורה דעה, הלכות נדוי וחרם, סימן קנח.

[13] כנראה, כוונתו להבדיל מעשיית מעשה, כמו לקיחת סחורתו של בעל האיגרת, אבל אין כוונתו שאף בלא קריאת תוכן האיגרת עובר על החרם (ברם, ראה אנציקלופדיה תלמודית, ערך חרם דרבנו גרשום, ליד ציון הערה 880).

[14] עיין כסף הקדשים לשולחן ערוך, חושן משפט, סימן קפג, סעיף ד.

[15] וראה נ' רקובר, עושר ולא במשפט, ירושלים תשמ"ח, שער שלישי: אדם שקיבל טובת הנאה עקב שליחותו.

[16] מחכמי זמננו, אב בית דין בבני ברק.

[17] שו"ת שבט הלוי, חלק ד, סימן רכ.

[18] האם מותר יהיה לגלות סוד מקצועי לשם הצלת נפש, כגון לגלות תרופה סודית, כשהגילוי עשוי להציל? ר' יצחק זילברשטיין דן בשאלה, אם מותר לגלות לציבור תרופה סודית של רופא, ומסקנתו היא, שאסור לגלות את התרופה, אלא לאחר שישלמו לרופא את שכרו.