חוק לישראל

עריכה שיטתית ועדכנית של המשפט העברי
כיסוד לחקיקה ולפסיקה
על פי סדר חוקי מדינת ישראל

בעריכת נחום רקובר

ההגנה על צנעת הפרט

הגנת הפרט בביתו

נחום רקובר

©
מורשת המשפט בישראל
ירושלים תשס"ו-2005
לאור בסיוע משרד החינוך
מינהל התרבות

[הערה: בינתיים יצא לאור הספר "ההגנה על צנעת הפרט", ושם פרק זה יותר מעודכן]

פרק שישי: הגנת הפרט בביתו

בסוף ספר שמות (פרק מ, לה) נאמר: 'ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן וכו''. ומיד אחר כך, בראש ספר ויקרא (פרק א, א), נאמר: 'ויקרא ה' אל משה וידבר אליו מאהל מועד לאמר'. ממקראות סמוכים אלה דרשו חכמינו במדרש[1]: 'מיכן לא יכנס אדם לבית חבירו אלא אם כן יאמר לו "היכנס" קל וחומר ממשה'.

ועוד למדו זאת מדרכו של הקדוש ברוך הוא[2]: 'לעולם אל יכנס אדם פתאם לבית חבירו. וילמדו כל אדם דרך ארץ מן המקום, שעמד על פתח הגן וקרא לו לאדם, שנאמר (בראשית ג, ט): 'ויקרא ה' אלהים אל האדם ויאמר לו איכה'. ובשם ספר בן סירא נאמר[3]: 'שלשה שנאתי וארבעה לא אהבתי… והנכנס לבית חבירו פתאום'.

יתר על כן, אף פרטיותם של בני משפחתו של אדם מוגנת היא מפניו. כבר ציוה רבי עקיבא את רבי יהושע בנו[4]: 'בני... אל תיכנס לביתך פתאום, כל שכן לבית חבירך'. ומפרש רשב"ם[5]: 'ולא תכנס בביתך פתאום, אלא השמע את קולך להם קודם בואך, דילמא עבדי מילתא דצניעותא [=שמא הם עושים דבר שבצניעות]'. והוא מצטט את דברי המדרש (ויקרא רבה, פרק כא): 'ר' יוחנן, כי הוה עייל לביתא [=כשהיה נכנס לביתו] - מנענע, משום שנאמר [שמות כח, לה]: "ונשמע קולו בבואו אל הקודש"'.

בעוד שכניסתו של אדם לביתו פתאום, היא בוודאי עניין של מוסר ודרך ארץ בלבד, הרי שכניסתו של אדם לבית חברו פתאום, עשויה להיות גם בעלת משמעות משפטית [6], אם בעל הבית מקפיד על כניסתם של זרים לביתו.

ענייננו כאן לא בשאלות של מוסר ודרך ארץ גרידא, אלא בהגנה משפטית הניתנת לאדם על פרטיותו. ואמנם, המקרא העניק הגנה כזאת. בספר דברים (כד, י-יא), אנו קוראים: 'כי תשה ברעך משאת מאומה לא תבוא אל ביתו לעבוט עבוטו. בחוץ תעמוד והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה'. אמנם אין המדובר כאן באיסור כניסה לביתו של זר בכלל, אלא בכניסה לביתו של החייב; ברם, ניתן לראות בהוראה זו הכרה בעקרון כיבוד פרטיותו של האדם[7], ולוּ יהא זה אדם החייב כסף לנושה בו. אפילו הנושה, שלכאורה יש לו זכות מוסרית להיכנס לביתו של החייב כדי לנקוט צעדים לשם הבטחת פרעון החוב - נאסר עליו להיכנס לביתו של החייב. לגבי החייב, העומד במיוחד בפני הסיכון שתיפָגע פרטיותו, לא הסתפקה התורה בהוראה מוסרית, אלא קבעה זכות משפטית להגנה על פרטיותו.

על סייג מאלף לאיסור הכניסה לבית החייב אנו שומעים בתקופת התנאים, והוא, הבחנה בין הנושה לבין שליח בית הדין: בעוד שלנושה אסורה הכניסה, הרי לשליח בית הדין, הפועל מטעם הרָשות, לשם מימוש זכותו של הנושה כנגד החייב, מותרת הכניסה. וכך אנו שונים בברייתא המובאת במסכת בבא מציעא[8]: 'בעל חוב שבא למשכנו - לא יכנס לביתו למשכנו, אלא עומד בחוץ והלה נכנס ומוציא לו משכונו, שנאמר: "בחוץ תעמוד" ושליח בית דין שבא למשכנו - הרי זה נכנס לביתו וממשכנו'.

ברם, דעה זו, המבחינה בין הנושה עצמו לשליח בית הדין, לא הכל הסכימו לה. דעה מנוגדת לכך כבר נשמעה בין התנאים[9], וזו זכתה דווקא להתקבל להלכה. האמורא שמואל היה אף הוא בדעה כי איסור הכניסה חל גם על שליח בית הדין[10], וכמותו פסקו הרמב"ם[11] והשלחן ערוך[12] .

ואלה דבריו של הרמב"ם בסכמו את דין התורה:

'דין תורה, שבזמן שיתבע המלוה את חובו, אם נמצאו ללוה נכסים - מסדרין לו [כלומר, משאירים לו נכסים הכרחיים] ונותנין לבעל חובו את השאר, כמו שבארנו. ואם לא נמצא ללוה כלום, או נמצאו לו דברים שמסדרין לו בלבד - ילך הלוה לדרכו, ואין אוסרין אותו, ואין אומרים לו הבא ראיה שאתה עני, ולא משביעין אותו כדרך שדנים הגויים, שנאמר "לא תהיה לו כנושה"...; טען [המלוה] שיש לו [ללווה] והחביא אותם והרי הם בתוך ביתו - אין מן הדין שיכנס לביתו, לא הוא ולא שליח בית דין, שהתורה הקפידה על זה, שנאמר: "בחוץ תעמוד"'.

אבל בכך לא תמה הפרשה. כמובן, הגנתו הקיצונית של החייב אף מפני שליח בית הדין, עלולה להיות מנוצלת לרעה על ידי חייבים שאינם הגונים, לשם השתמטות ממילוי חובותיהם. בעניין האפשרות של ניצול לרעה, עדים אנו להתפתחות מעניינת שחלה בתקופה הבתר-תלמודית, בתקנה שתקנו הגאונים, שחיו לאחר תקופת התלמוד, לפיה הטוען 'אין לי' נכסים לפרעון - יישבע על אמיתות טענתו[13].

לענייננו מאלפת ההתפתחות שחלה בעניין איסור הכניסה לבית החייב. למרות שנפסק כדעה המרחיבה את איסור הכניסה אף על שליח בית הדין, הראשונים פירשו את האיסור בצמצום, והתוצאה היא שאיסור זה אינו מכשיל את זכויותיו המשפטיות של הנושה, דבר שלא היה מתקבל על הדעת[14].

צמצום ניכר מאד בתחולת האיסור נעשה על ידי רבי יעקב בר' מאיר, הוא רבנו תם[15]. חידושו של רבנו תם הוא, כי איסור התורה אינו קיים אלא אם הנושה בא למשכן את נכסיו של החייב לפני שהגיע מועד פרעון החוב; ואילו אם הנושה בא לאחר שהגיע מועד הפרעון, לגבות את חובו, רשאי הנושה אף להכנס לביתו של החייב כדי להיפרע מנכסיו[16] . דעתו של רבנו תם נתקבלה להלכה על ידי חכמים מאוחרים יותר, ואף הובאה בשלחן ערוך[17], אמנם בהגבלה מסויימת: ההיתר מתייחס רק לשליח בית דין; דהיינו, לשליח בית דין מותר להיכנס לבית הלוה לשם גביית החוב, ואילו לנושה עצמו גם זה אסור.

איסור הכניסה לבית החייב נצטמצם במובן אחר בחידושו של רבי מאיר הלוי אבולעפיה, הרמ"ה. דעתו של הרמ"ה מאלפת מכמה בחינות. הוא פירש שלא אסרה התורה על שליח בית הדין להכנס לבית החייב אלא שעה שיכול הנושה לגבות מן החייב באופן אחר. ברם, אם אין אלטרנטיבה אחרת, כגון שלא מצאו קרקעות השייכים לחייב, ולא מצאו מיטלטלים השייכים לו מחוץ לביתו, והלווה טוען שאין לו כלום במה לפרוע, הרי אם המלוה טוען כי ללוה יש מיטלטלים בביתו - רשאי שליח בית הדין להיכנס לבית החייב, למצוא נכסים ולגבות מהם, וזאת אפילו היתה טענתו של הנושה טענת ספק [18] . כנראה, הוא הגיע למסקנה שהכרח הוא לפרש כך, מפני שאיסור ללא סייג להיכנס לבית החייב, עלול לסכל את זכותו של הנושה להפרע מחובו.

הרמ"ה ער לכך כי דבריו הם בגדר חידוש, ברם אין הדבר מרתיעו; והוא אומר: 'אע"ג דהאי מילתא לא איתמר בגמרא בהדיא [=שדבר זה לא נאמר במפורש בתלמוד], ורבותא נמי לא [=ורבותינו אף הם לא אמרו זאת], חזינן למכתב מאי דמסתבר לן בה [=רואה אני לכתוב את אשר מסתבר לי], משום דמלאכת שמים הוא'. יצויין, עם זאת, שהוא אומר שאם ברור הדבר שהחייב הוא עני - אסור להיכנס לביתו. כאן נשאר העקרון האוסר להיכנס לבית החייב[19] .

פרטיות האדם בביתו היא זכות הראויה להגנה משפטית. ברם, אין להרחיבה באופן שתנוצל לפגיעה בזכויותיו של הזולת, ולסיכול השלטת החוק והמשפט.

[1] מדרש לקח טוב (המכונה גם 'פסיקתא זוטרתא'), ויקרא, שם.

[2] דרך ארץ רבה, פרק ה. וראה מנורת המאור (אלנקאוה), מהדורת ענעלאו, חלק ד, עמ' 515.

[3] נדה טז ע"ב. ובהמשך דברי הגמרא: 'אמר רבי יוחנן: ואפילו לביתו. אמר רבי שמעון בר יוחאי: ארבעה דברים הקב"ה שונאן ואני איני אוהבן: הנכנס לביתו פתאום, ואין צריך לומר, לבית חבירו וכו''. וראה להלן.

[4] פסחים קיב ע"א.

[5] רשב"ם, פסחים, שם, ד"ה ולא תכנס. וכך פירש רש"י, נדה, שם: 'ואפילו לביתו - דלמא עבדי מידי דצניעותא'.

[6] כניסה ללא רשות לקרקע של אחר, עשויה להיחשב כ'שואל שלא מדעת', שהוא כגזלן, לדעות הסוברות שיש איסור גזלה גם בקרקע (ראה פתחי חושן, גניבה, פרק א, הערה כד, ופרק ו, הערה מז). ועדיין יש לברר אם גם בעצם הכניסה לרשותו של אחר (בלא להשתמש), יש משום שואל שלא מדעת. בנדרים לב ע"ב נאמר שר' אליעזר אוסר על מי שנדר שלא ליהנות מאדם פלוני, לעבור בחצרו של אותו פלוני. וכך פסק רמב"ם, הלכות נדרים, פרק ו, הלכה ג. מכתובות קט ע"ב עולה שבעל קרקע זכאי למנוע בעד אדם אחר לעבור דרך קרקעו, אלא אם קנה ממנו את זכות המעבר. רמ"א, חושן משפט, סימן שסג, סעיף ו, כותב שאין כופים על בעליו של בית ריק להתיר למישהו לגור בו, אף שזו מידת סדום. אבל במקרים אלו, מדובר בשימוש; גם מעבר דרך הקרקע הוא סוג של שימוש.

[7] כך למשל פירש ר' יוסף בכור שור, דברים, כד, י: 'לא תבוא אל ביתו - לראות עניינו ועוניו ויתבייש'. ועוד הוא מוסיף טעם: 'ושמא לא יהיה [החייב] בבית ותתיחד עם אשתו ותבוא מריבה ביניהם ותשיאה שם רע'. רבנו בחיי, דברים, שם, מדגיש את הבושה הנלווית לעצם החיפוש בכלי ביתו: 'זאת מידת רחמנות, שהתורה חסה על בושתו של לוֹוה, כשאחרים מחפשין בכלי ביתו'. ואף הוא מוסיף: 'ועוד מטעם שלא יבואו לידי מריבה ורציחה'. כלומר, עדיף 'לשמור מרחק' בין החייב והנושה.

[8] בבא מציעא קיג ע"ב.

[9] עיין ספרי, דברים, שם, פסקא רעו, ותוספתא, בבא מציעא, פרק י, ב.

[10] בבא מציעא קיג ע"א.

[11] רמב"ם, הלכות מלוה ולוה, פרק ב, הלכה ב.

[12] שולחן ערוך, חושן משפט, סימן צז, סעיף ו.

[13] רמב"ם, שם.

[14] רא"ש, בבא מציעא, פרק ט, סימן מו, מקשה, שאיסור זה יוצר מצב שהנושה לא יוכל לגבות את חובו; והוא מציין שלפי רבנו תם (ראה בסמוך), הקושי אינו קיים.

[15] מבעלי התוספות במאה הי"ב.

[16] ספר הישר, מהדורה שלזינגר, ירושלים תשי"ט, סימן תרב; וטור, חושן משפט, סימן צז, כח.

[17] שולחן ערוך, חושן משפט, סימן צז, סעיף טז.

[18] הובא בטור, חושן משפט, סימן צז, סעיף כו.

[19] וראה: מ' אלון, חרות הפרט בדרכי גביית חוב במשפט העברי, ירושלים תשכ"ד; נ' רקובר, דרכי הוצאה לפועל של פסקי דין במשפט העברי, דעות, גיליון לז (תשכ"ה), פרק ז.