חוק לישראל

עריכה שיטתית ועדכנית של המשפט העברי
כיסוד לחקיקה ולפסיקה
על פי סדר חוקי מדינת ישראל

בעריכת נחום רקובר

ההגנה על צנעת הפרט

היזק ראייה

נחום רקובר

©
מורשת המשפט בישראל
ירושלים תשס"ו-2005
לאור בסיוע משרד החינוך
מינהל התרבות

[הערה: בינתיים יצא לאור הספר "ההגנה על צנעת הפרט", ושם פרק זה יותר מעודכן]

פרק שביעי: היזק ראייה

מבוא

זכות משפטית

מניעת אפשרות של פגיעה

היסוד המשפטי של היזק ראייה

צו מניעה והחזרת המצב לקדמותו

נפגע שוויתר על זכותו

ההיבט המוסרי של הגנת הפרטיות

היישום במציאות משתנה

סיכום

מבוא

אחד המאפיינים של ההגנה על הפרטיות הוא הדאגה שלא תופרע פרטיותו של אדם, לא רק על ידי מי שנכנס בגופו לתוך רשותו של אחר, אלא אף על ידי מי שמשקיף עליו ממקומו. הפרעה כזאת לפרטיות קרויה 'היזק ראיה'. המשפט העברי מגין על האדם בדרכים שונות כדי שלא יוזק ב'היזק ראיה', כפי שנראה. על גדריה של הגנה זו נעמוד בפרק זה.

עד לחקיקת חוק הגנת הפרטיות[1], התלבטו המשפטנים בארץ, האם ניתן להגן מפני 'היזק ראִייה' על פי דיני הנזיקין[2]. אף נשמעה הקריאה לשנות את החוק הקיים בעקבות ההגנות שמעניק המשפט העברי בתחום 'היזק הראייה'[3].

הבה ונראה מה אומרים מקורותינו בעניין זה. בספר במדבר (כד, ב), נאמר על בלעם: 'וירא את ישראל שֹׁכן לשבטיו' ולאחר מכן, בלעם מברך אותם לאמור (שם, ה): 'מה טֹבוּ אהליך יעקב, משכנותיך ישראל'.

ברכה זו של בלעם, שאדם מישראל אומרה בכל יום בכניסתו לבית כנסת[4], פירשו אותה חכמי התלמוד [5]:

מה ראה בלעם? ראה שאין פתחי אהליהם מכוונים זה לזה. אמר: ראויין הללו שתשרה עליהם שכינה[6].

כלומר, ראה בלעם שפתחי אוהלי ישראל היו מכוונים באופן שיבטיח את הפרטיות של שכניהם, ומשום כך בירכם [7].

זכות משפטית

הבטחת הפרטיות על ידי מיקום נאות של פתחי הבתים אינה עניין של מידה טובה בלבד. במשנה אנו שומעים על זכות משפטית המוקנית לאדם למנוע מחברו לפתוח לביתו פתח העלול לפגוע בפרטיותו. ולא רק ביתו של אדם מוגן, אלא אף חצרו.

ואלה דברי המשנה בעניין זה:

לא יפתח אדם חלונותיו לחצר השותפין... לא יפתח אדם לחצר השותפין פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון[8].

הלכת המשנה, 'לא יפתח אדם חלונותיו לחצר השותפין', נתפרשה בתלמוד בדרך של 'ואין צריך לומר'. כלומר, אפילו לחצר השותפין, אסור לאדם לפתוח חלון, ואין צריך לומר, שאסור לו לעשות כן בחצר שאינה של שותפים.

וזה לשון הגמרא[9]: 'לא מבעיא קאמר. לא מיבעיא לחצר חברו דלא, אבל לחצר השותפין, דאמר ליה: סוף סוף, הא קא בעית אצטנועי מינאי בחצר - קא משמע לן, דאמר ליה: עד האידנא בחצר הוה בעינא אצטנועי מינך, השתא - אפילו בבית[10] נמי בעינא אצטנועי מינך'.

תרגום: 'לא נצרכה הוא אומר. לא נצרכה לחצר חבירו שלא, אבל לחצר השותפים שאומר לו: סוף סוף הרי צריך אתה להצטנע ממני בחצר - הוא משמיע לנו, שאומר לו: עד עתה בחצר הייתי צריך להצטנע ממך, עכשיו - אפילו בבית אני צריך להצטנע ממך'.

ומאחר שאסור לאדם לפתוח חלון לחצר השותפין, מה משמעות המשך דברי המשנה 'לא יפתח אדם לחצר השותפין... חלון כנגד חלון'? והרי אסור לאדם לפתוח חלון אף שלא כנגד חלונו של חברו.

התשובה לתמיהה זו היא שאסור לאדם לפתוח פתח כנגד פתח וכו' אף במצב שהוא רשאי[11] לפתוח פתח (כגון שיש לפוגע 'חזקה'[12] בנזק זה).

דברי המשנה נפסקו להלכה ברמב"ם בלשון זו[13]:

אחד מן השותפין שביקש לפתוח לו חלון בתוך ביתו לחצר, חברו מעכב עליו מפני שמסתכל בו ממנו, ואם פתח - יסתום. וכן לא יפתחו השותפין בחצר, פתח בית כנגד פתח בית או חלון כנגד חלון.

ובשולחן ערוך הוסיף, שאין לפתוח פתח כנגד פתח אף כשנתנו לו השותפים רשות לפתוח פתח[14]:

לא יפתח אדם חלון לחצר חברו. ואפילו אחד מהשותפין בחצר שבקש לפתוח לו חלון בתוך ביתו לחצר, מעכב עליו שותפו, מפני שמסתכל בו ממנו. ואם פתח, יסתום.

ואם נתנו לו השותפין בחצר רשות לפתוח חלון או פתח, רשאי[15], והוא שלא יפתח פתח כנגד פתח או חלון כנגד חלון, אלא ירחיק משהו זה מנגד זה.

ואם הוא לחצר אחרת שנתנו לו רשות לפתוח פתח או חלון, צריך להרחיק מכנגד פתחו או חלונו של חברו עד שלא יוכל לראות בו כלל[16].

מניעת אפשרות של פגיעה

אמנם מצינו בתלמוד גם דעה הסוברת שהיזק ראייה אינו נזק, אלא שדעה זו רק מצמצמת את היקפה של ההגנה, למשל ביחס לפרטיות שבחצרו של אדם, אך אינה שוללת את ההגנה לפרטיותו של האדם בביתו[17], משום שבני אדם רגילים לעשות בביתם דברים של צנעה.

הלכות 'היזק ראייה'[18] מרובות הן[19], ומשפטנים העוסקים בשאלות של תכנון ערים בוודאי ימצאו עניין רב בהן [20]. אולם ענייננו כאן הוא בעיקרון המונח ביסודם של דברים ובאופייה המשפטי של הזכות.

הכלל בדבר 'היזק ראייה' מבוסס על הרעיון שלא רק שאסור להסתכל לתוך רשות הזולת, אלא אף יש למנוע את האפשרות לעשות כן[21], שהרי די בקיומה של אפשרות זו כדי להפריע לאדם לעשות ברשותו כחפצו.

היסוד המשפטי של היזק ראייה

האם הכללים בדבר היזק ראייה נגזרים מן ההלכות הכלליות שבדיני הנזיקין[22] (בזה שהוא פוגע בשכנו, כשהלה עושה בחצרו דברים שבצנעה, או בזה שהוא מונע ממנו מלעשות בחצרו דברים שבצנעה[23]), או שמא זו היא תקנה מיוחדת שתיקנוה חכמי התלמוד? אמנם בתלמוד לא נזכרה התקנה כיסוד להלכות אלו, אבל, מ'לא ראינו' את איזכור התקנה, אין להביא ראיה שאין זו תקנה. ברם, מתוך דבריהם של אלה המבקשים לבסס את היזק ראייה על דיני הנזיקין[24], אנו למדים שהם הבינו כי אכן יסודו של היזק ראייה הוא משורת הדין של דיני הנזיקין.

צו מניעה והחזרת המצב לקדמותו

מהן הסנקציות המשפטיות בגין היזק ראיה?

ובכן, אדם שנפגעה פרטיותו מתוך שפתח שכנו חלון כנגד חצרו, זכאי לא רק לקבל צו מניעה כנגד שכנו, שלא יעמוד הלה ליד חלונו ויסתכל לרשות חברו[25], אלא יותר מכן, הנפגע זכאי לדרוש מן הפוגע להחזיר את המצב לקדמותו כדי שלא ייפגע יותר. ובנידוננו: בעל החצר, שנפגעה פרטיותו, זכאי לדרוש משכנו לסתום את החלון[26].

נפגע שוויתר על זכותו

מה דינו של אדם שנפגע מפתיחת חלון מול חצרו, אך לא מחה על כך? לשאלה זו, אנו מוצאים שתי דעות אצל התַנאים: לדעה האחת, בעל החלון קונה חזקה כלפי בעל החצר; ולדעה השנייה, זכאי הנפגע גם במקרה זה לדרוש את החזרת המצב לקדמותו כדי שלא תיפגע פרטיותו עוד. שתי הדעות הובאו בתקדים בעניין זה, שבא בברייתא[27]:

מעשה באדם אחד שפתח חלוניו לחצר השותפין, ובא לפני רבי ישמעאל בר רבי יוסי. אמר לו: 'הֶחזקתָ, בני, הֶחזקתָ'. ובא לפני רבי חייא. אמר: 'יגעת ופתחת - לך יְגע וסתום'.

הדעה השנייה באה בתלמוד הירושלמי בלשון זו[28]:

הפותח חלון בכותל חצירו במעמד חבירו, פותח בשמאל, נועל בימין.

כלומר, ביד אחת פותח, וביד השנייה סותם - מיד!

ההיבט המוסרי של הגנת הפרטיות

להלכה, נחלקו הפוסקים בשאלה, אם ובאלו נסיבות מועילה חזקה כלפי הנפגע[29]. לענייננו, מאלפים נימוקיו של הרמב"ן, ר' משה בן נחמן, שהוא מבסס בהם את דעתו, ולפיה אין מועילה חזקה כלפי הנפגע ואף לא מועילה מחילה. וזה לשון הרמב"ן [30]:

שאני אומר, קוטרא ובית הכסא, לפי שהן נזקין בגוף, אין להם חזקה. לא אמרו חזקה בנזקין, אלא בנזקי ממון, דאמת המים וסיד וסלעים והשרוין עמהם, שאין נזקן אלא בכותלו של חברו, אדם מוחל על כותלו, אפילו יפיל אותו ממש. אבל קוטרא ובית הכסא, שהוא עצמו ניזוק ומצטער בהם, אין להם חזקה. וזה טעמו של רב יוסף בקורקור, שהאיסטניסין ואניני הדעת מצטערים ונזוקין הן בכך. והוא הדין, וכל שכן, בהיזק ראיה, דנזקי אדם באדם הוא, אי משום עין רעה, אי משום לישנא בישא, אי משום צניעותא [31].

ועוד, מי ידע כמה מטי ליה, דלמחול?!

ועוד, דאפילו מחל הניזק, כיון דודאי אסור הוא למזיק (היזקו) [להזיקו] בראיה ולהסתכל בו לדעת, ואין אדם יכול ליזהר בכך לעמוד כל היום בעצימת עינים, על כרחנו נאמר לזה: סתום חלונך, ואל תחטא תדיר.

שלושה טעמים נותן אפוא הרמב"ן לכך שמחילה לא תועיל: (א) המזיק יכול לרכוש חזקה רק בהיזק ממוני, מה שאינו כן כשהאדם עצמו ניזוק ומצטער. (ב) אין לשער מראש את מידת הנזק הצפויה לאדם מפגיעה בפרטיותו, ולכן מחילתו אינה מחילה. (ג) אף אם ימחול הניזק, הרי כיוון שוודאי אסור למזיק להזיק בראייה, ואין מי שיכול להיזהר בדבר ולהיות כל היום עצום עיניים - על כורחנו נאמר לו: 'סתום חלונך, ואל תחטא תדיר'.

על האופי האיסורי עומד גם הרמ"ה, ר' מאיר הלוי אבולעפיה, אבל הוא מדבר במי שפותח פתח כנגד פתח. ראינו למעלה[32], שהיסוד לאיסור פתיחת פתח נגד פתח הוא דבריו של בלעם, וממקור זה מוכיח הרמ"ה שהמניעה לפתוח פתח נגד פתח יש לה אופי איסורי, ומשום כך אין מועילה בזה מחילת הנפגע. ואלה דבריו [33]:

מיהא שמעינן, דבהא, איסורא נמי איכא, משום צניעותא דנשי, ואף על גב דאחזיק נמי - לא מהניא ביה חזקה. דאי סלקא דעתך, לענין דינא בלחוד קאמרינן, מאי 'ראויין הללו שתשרה עליהן שכינה', דמשמע, טעמא דאין פתחיהן מכוונין זה לזה, הא לאו הכי - לא?! ואי טעמא דדינא [קאמר], ותו לא, כי מכוונין נמי אמאי אין ראויין? דילמא ממחל הוא דמחלי גבי הדדי?! אטו, מאן דמחיל היזיקיה גבי חבריה (בריעותא) [גריעותא] היא?! אלא משום דלאו מידי דמשתריא במחילה הוא.

ובתרגום :

מכאן אנו לומדים שיש גם איסור בכך משום צניעות הנשים, ואפילו חזקה אינה מועילה בו. שאם היה עולה על דעתך שאין כאן אלא זכות משפטית, מהו 'ראויין הללו שתשרה עליהן שכינה'? שמשמע שהטעם לכך הוא שאין פתחיהן מכוונים זה כנגד זה. ואם לא היה כן, לא היו ראויין לכך?! ואם אין כאן אלא זכות משפטית, ותו לא, גם אם היו פתחיהם מכוונים, מדוע לא היו ראויים [שתשרה עליהם שכינה]? אולי מחלו זה לזה?! וכי מי שמוחל על הנזק שגורם לו חברו, עושה דבר מגונה?! אלא מאחר שהדבר אסור, אין מחילה יכולה להתירו[34].

ונעיר בדרך אגב שאפשר להבין על פי זה טוב יותר את היחס בין שני חלקי המשנה שהובאה לעיל:

ההלכה הראשונה - 'לא יפתח אדם חלונותיו לחצר השותפין', שממנה עולה, שאסור לאדם לפתוח חלון המשקיף אל חצרו של חברו - עיקרה בדיני הנזיקין. לעומת זאת, ההלכה השנייה - 'לא יפתח אדם לחצר השותפין פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון' - נלמדת מן הפסוק 'מה טֹבו אהליך יעקב', ועניינה הגנה על הערך של צנעת הפרט[35], שיש לה זיקה לאיכות החיים של הכלל, ומשום כך נאמר: 'ראויים הללו שתשרה עליהם שכינה'. כתוצאה מכך, אף אם הנפגע עצמו מוחל על הפגיעה בצנעת חייו, עדיין איסור פתיחת החלון תקף משום האפשרות לפגיעה באינטרס של הכלל.

עניין הצניעות משותף אמנם לשתי ההלכות[36], אלא שבעוד שבהלכה הראשונה, הערך המוגן הוא השימוש הבלתי מופרע של הבעלים בחצרו, בהלכה השניה, הערך המוגן הוא הצניעות עצמה.

אמנם בהמשך דבריו, קובע הרמ"ה, שהדין שהמחילה אינה מועילה, אמור דווקא בפתח כנגד פתח, משום שאין דרך להיזהר שלא להסתכל בשכנו, אבל לא באיסור לפתוח חלון כנגד חלון, שבזה, אף שלכתחילה מועילה מחאה שלא יפתח את החלון, אבל בדיעבד, אם פתח חלון והחזיק בזה, מועילה לו החזקה, משום שאפשר לו להיזהר ולהשתמש בצניעות [37]. הרמ"ה מסביר, כי אף שהגמרא מבססת את דין המשנה, על 'וירא את ישראל שוכן לשבטיו', והמשנה הרי מדברת הן על פתיחת פתח כנגד פתח והן על פתיחת חלון כנגד חלון, מכל מקום אין הדמיון בין השנים אלא לכתחילה, שלא יפתח, אבל בדיעבד, אם כבר פתח והחזיק, נחלקים הדינים זה מזה, ובעוד שלא תועיל חזקה בפתח כנגד פתח, הרי תועיל חזקה בחלון נגד חלון.

בהמשך דבריו, כשמסביר הרמ"ה מדוע מועילה החזקה למרות האיסור, הוא נותן לכאורה שני טעמים. ההסבר האחד הוא: "שהרחקה יתירא הוא", כיוון שאפשר להימנע מלהשתמש באותו מקום בשעה שהזולת משתמש במקום זה, שיוכלו לומר: אנו נזהרים בעצמנו שלא להשתמש בו אלא דרך צניעות. והסבר נוסף: לא על כל "הרחקה יתירא" יכפה בית הדין, אלא רק אם ברור הדבר שיבוא בו לידי הרגל עברה[38].

חשוב להדגיש כי אף לדעת מי שסובר שיש חזקה לבעל החלון, אמנם הנפגע אינו רשאי לדרוש את סתימת החלון, מכל מקום אסור לבעל החלון לעמוד בחלון ולהסתכל לחצר חברו, כדי שלא יזיקנו בראייתו [39], ויכול בעל החצר למחות בו.

בדרכו של הרמב"ן, הולך גם תלמידו, הרשב"א[40], ר' שלמה בן אדרת, בתשובה מקיפה שהוא מפרט בה את סוגי המנהגים ואת דיניהם [41]. עם המנהגים שיש להם תוקף משפטי אף שלא הסכימו עליהם לא בית דין הגדול ולא בני המדינה, 'אלא שהוא מנהג לעשות כן, ואין אדם מקפיד עליו', הוא מונה את המנהג בדבר עובי המחיצות בין שכנים, וכותב שאם נהגו במחיצות דקות, מועיל המנהג; אבל אם נהגו שלא להקפיד על היזק הראייה כלל, הרי זה מנהג בטעות, ואינו מנהג, מאחר שהוא כרוך באיסור. ואלה דבריו:

וכן למדין ממנהג המדינה... כאותה ששנינו: 'מקום שנהגו לבנות גויל, גזית, כפסין, לבינין [=חומרי בנייה בעובי שונה] - בונין. הכל כמנהג המדינה'. ופרשו: 'הכל - לאיתויי הוצא ודפנא [=כפות תמרים וענפי ערמון]'. ומכל מקום, אם נהגו שלא להקפיד כלל על היזק ראיה שעל הבתים וחצרות, מנהג בטעות הוא, ואינו מנהג, שאין מחוּלה ההקפדה אלא בממונות, שאדם רשאי ליתן את שלו או ליזוק בנכסיו, אבל אינו רשאי לפרוק גדרן של ישראל, ושלא לנהוג בצניעות, ובגורם [אולי צ"ל: וכגורם] להסתלק שכינה מישראל הוא. דתנן: 'לא יפתח אדם חלונותיו לחצר השותפין'. וגרסינן עלה[42] בגמרא: 'מנא הני מילי? אמר רבי יוחנן: דאמר קרא: 'וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שֹׁכן לשבטיו'. מה ראה? ראה שאין פתחיהן מכוונין זה לזה. אמר: ראויין אלו שתשרה שכינה ביניהן. וזהו שאמרו בגמרא: הכל לאתויי מאי - לאתויי הוצא ודפנא, ולא אמרו: לאתויי כל מילי, ואפילו פחות מהוצא ודפנא. דאלמא, עד הוצא ודפנא תלי במנהגא, אבל פחות מכאן מנהג בטעות הוא, ואינו מנהג[43]. וכן פירש רבנו תם ז"ל. וממנה אתה למד, למקום שנהגו שלא להקפיד כלל, שאינו מנהג[44].

ובעוד שלגבי המנהג למחול על היזק ראייה, ברור לרשב"א שאינו מחייב, הרי לעניין מחילה מפורשת על היזק ראייה, אין הרשב"א אומר את דבריו במוחלט, אלא בלשון: 'וקרוב אני לומר שאפילו מוחל לו בפירוש, לא יועיל, שיוכל לומר לו: סבור הייתי לקבל, ואיני יכול'[45].

נטייתו זו של הרשב"א, כדעה האומרת שאין חזקה בהיזק ראייה, וכי אף מכירה מפורשת לא תועיל, באה לידי ביטוי גם בתשובה שהשיב [46], בראובן שהיה לו בית ליד חצרו של גוי, ופתח עליו חלונות שלא ברשות, ומכר הגוי את חצרו לשמעון, ונשאלה שאלה, האם יש לראובן חזקה בחלונות אלו [47]? וגם כאן השיב הרשב"א שדעתו נוטה וש'אפשר' שלא מועילה אפילו הסכמה מפורשת. וזה לשון הרשב"א:

שאף על פי שהגוי היו לו לקבל גיריו [=חיציו] של זה מדינו, ואף על פי שעומד על גדישו ומקלי להו, וכן אינו בוש מזה שרואהו בתשמישיו, ואין אומרים בישראל כן. ואדרבה, על דבר זה נשתבחו ישראל וראויין לשרות שכינה בניהם, וכמו שדרשו ז"ל ב'וירא את ישראל שוכן לשבטיו'.

ואל תשיבני ממי שפוסק דהיזק ראיה יש לו חזקה, דהתם בבא מחמת טענה, והניזק קיבל על עצמו נזקיו בפירוש, אבל זה לא קבל נזקיו.

ועוד, דבישראל אפילו בא בטענה, אני כך דעתי נוטה כדברי הרב אלפסי ז"ל, דהיזק ראיה אין לו חזקה, וכקוטרא ובית הכסא הוא.

וגדולה מזו, דאפילו מכר לו או שנתן לו, אפשר שהוא יוכל לחזור בו, דנזיקין כאלו אינן נמכרין, דיכול לומר לו: סבור הייתי לקבל, ועכשיו איני יכול לקבל, כקוטרא ובית הכסא, שכתב רבנו תם ז"ל, דאפילו בא בטענה והביא ראיה, אין לו חזקה, מפני טענה זו שאמרתי.

ואתה בנפה יפה שלך, תבור (אכל) [אוכל?].

ומדוע אין הרשב"א נוקט לשון ודאית? זאת הוא מסביר כשנשאל[48], 'הלכה למעשה אם נעשה כדברי האומרים דקוטרא ובית הכסא, אין להם חזקה, הא ראיה יש להן, או כדברי האומר דראיה נמי אין להן? ומה ראיה, אם רְאָיָת מכירה דוקא, או אפילו ראיָת מחילה?'

ולאחר שחוזר ואומר, 'כבר ראית את אשר כתבתי אני וכי דעתי נוטה לדעת רבינו יעקב ז"ל [=רבינו תם]', וכי סמך על התלמוד הירושלמי, הוא מגלה: 'אבל הלכה למעשה, לא מלאני לבי לעשות מעשה כנגד רוב חכמי ישראל, שהסכימו דרְאָיָה יש להן, ולא שנא ראיית מכירה, ולא שנא מתנה או מחילה מפורשת, אבל לא טענת סבלנות, ולא אפילו בא מחמת טענה, ואפילו החזיק שלש שנים, עד שיביא ראיה ממש, בשטר או בעדים'.

בשולחן ערוך נפסקה ההלכה, בשאלה אם יש חזקה לפוגע, תוך הבחנה בין מי שפותח חלון לחצר חברו, לבין מי שפותח פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון.

אשר לפותח חלון לחצר חברו, פוסק המחבר[49]:

הרי שפתח חלון לחצר חברו, ומחל לו בעל החצר, או שגילה דעתו שהניחו, כגון שבא וסייע עמו, או שידע הניזק ולא ערער, הרי זה החזיק בחלון, ואינו יכול אחר כך לחזור ולערער עליו לסתום.

הרמ"א אמנם מביא בהגהתו את דעת החולקים, אבל הוא מצדד בדעתו של המחבר[50]:

כן ראוי להורות, מאחר שכבר החזיק זה בחלון, אף על פי שרבים חולקים (טור ס"י בשם רמב"ן והרי"ף), וסבירא להו, דאין חזקה מהני בהיזק ראיה.

ועוד מוסיף הרמ"א:

ואפילו למאן דאמר יש לו חזקה, היינו לגופו של חלון, דלא יוכל בעל החצר לסתמו, או למחות בו, אבל הוא אסור לעמוד בחלון ולראות בחצר חבירו, כדי שלא יזיקנו בראייתו [51], ובזה איסורא קא עביד, ולא מהני ליה חזקה, וזה יוכל בעל החצר למחות בו (בית יוסף בשם הרשב"א).

אבל לעניין חזקה בפתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון, פוסק הרמ"א שאין חזקה לפותח [52]:

ובפתח כנגד פתח - לא מהני חזקה (טור ס"ה בשם הרמ"ה). והוא הדין בחלון כנגד חלון (ב"י בשם רשב"ם).

אולם לעניין חלון כנגד חלון, הוא מביא את דעת הרמ"ה, שראינוה למעלה[53], בשם 'יש אומרים': 'ויש אומרים בחלון נגד חלון - מהני (טור בשם הרמ"ה)'.

את הלכת הרמ"א, שאין מועילה חזקה בפתיחת פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון, מבסס ה'חזון איש'[54] בכך שאף שכתבו הב"ח וה'דרישה' שהרשב"ם (שעליו הסתמך הבית יוסף המובא ברמ"א), לא אמר את דבריו בפתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון, אלא בפתח חלון כנגד חצרו של חברו, מכל מקום 'עיקר הדין אמת'. ואף שנחלקו בשאלה אם יש חזקה בפתיחת חלון לחצר, אבל בחלון כנגד חלון שיש בו איסור, לא מצינו מי שחולק על הרי"ף, שאין חזקה[55].

האם כשם שחזקה לא מועילה, כך לא תועיל גם הסכמה בקניין? הסמ"ע סבור[56], שמאחר שיש איסור בפתיחת פתח כנגד פתח (כפי שלומדים מפרשת בלק, מן הפסוק 'וירא את ישראל שוכן לשבטיו'), מאותו טעם נראה, שאפילו כשיש עדים שמחל לו, או שנתן לו שטר וקניין על זה, לא תועיל ההסכמה, כיון שיש איסור בדבר.

אבל לדעת 'חזון איש'[57], הקניין מועיל, שאין כופין את האחרון, שפתח פתח כנגד פתח, אלא כופין את שניהם. אמנם הוא ממשיך ואומר, שאפשר שכיון שהשני עשה באיסור - כופין אותו!

היישום במציאות משתנה

האם דיני ההרחקה משום 'היזק ראייה' חלים על בניינים הנבנים כיום ברשיון בנייה על פי דיני התכנון והבנייה?

למעשה, יש עדויות שכבר בתקופות קדומות, לא הקפידו על כל כללי ההרחקה ב'היזק ראייה', כגון עדות ר' יום טוב צהלון[58], האומר:

בארצנו, בצפת, מעולם לא שמענו, ולא בא לידינו, תביעת היזק ראיה בריחוק מקום הרבה[59].

ברם, נשאלת השאלה: מהו היסוד ההלכתי לנוהג זה? שאלה זו חריפה במיוחד לאור ההנחה, שבאופנים מסויימים, 'היזק ראייה' אינו רק עניין שבממון, שניתן למחילה, אלא עניין שבאיסור[60].

הסברים אחדים הוצעו לאי-תחולתם בימינו של דיני ההרחקה הנובעים מ'היזק ראייה', כגון:

אצלנו, שאין אנו רגילים בתשמיש צנוע בחצר, נראה שבסתם - הוא על דעת לפתוח חלונות אל החצר[61].

אשר לפתח מול פתח - נשתנתה צורת בנייתן של דירות בימינו, שהרי מקובל לבנות פרוזדור סמוך לפתח, ובו אין עושים מעשים שבצנעה[62].

עיקרו של החלון אינו לשם הסתכלות, אלא לאור[63], ובימינו פתחי החלונות מוגנים בתריסים, וכשאדם רוצה לעשות דברים שבצנעה, הוא מגיף את התריסים, ולכן ההיזק אינו מצוי כל כך[64].

בזמן התלמוד, היו החלונות קטנים, וכדי להרבות אור בבית, היו הפתחים פתוחים הרבה. אבל היום, כשהחלונות הם גדולים, ממילא אין משאירים את הפתחים פתוחים כבעבר[65].

מאחר שהיום 'אי אפשר לבנות עיר או שכונה באופן שלא יהיה היזק ראיה מדירה אחת לשניה... לפיכך, כל מי שבא לגור בשכונה, יודע מראש שבמגרש הבנוי לידו יתכן שיבנו בעתיד בניינים באופן שיוכלו להסתכל לחלונו, וכן הוא המנהג, ועל דעת כן קנה הניזק את דירתו'[66].

סיכום

אף שאין החצר שלנו כ'חצר' התלמודית, ואין הפתח שלנו כ'פתח' התלמודי, ואין החלון שלנו כ'חלון' התלמודי, יש בידינו להצביע על עקרונות חשובים הנלמדים מסוגיית 'היזק ראייה' ליישומם בחיינו:

הפגיעה בפרטיותו של האדם אינה רק כשהזולת חודר אל תוך תחומו באופן פיזי, אלא גם בשעה שהלה משקיף מרשותו אל רשות חברו.

יתר על כן: לא רק ההסתכלות לרשות הזולת מהווה פגיעה, אלא אף יצירת מוקד המאפשר הסתכלות זו.

זכותו המשפטית של מי שנפגעת פרטיותו כוללת לא רק האפשרות להוציא צו מניעה אלא גם לדרוש את החזרת המצב לקדמותו.

פגיעה זאת יש בה גם יסוד של איסור, וחובה היא לאדם להימנע ממנה.

הנזק לפרטיותו של האדם חמור מן הנזק לממונו מכמה בחינות. חומרת הנזק מחד גיסא, והקושי לצפות מראש את שיעור הנזק מאידך גיסא, יש בהם כדי להביא לכלל הנחה, שהנפגע אינו מוחל על הנזק. ועוד: אף אם מחל הנפגע, מאחר שיש איסור בהסתכלות אל תוך רשות של חברו - אף אם לא יצטווה הפוגע להחזיר את המצב לקדמותו, מכל מקום, הוא לא יהיה רשאי לעמוד לצפות מרשותו אל רשותו הפרטית של חברו, והלה יוכל למחות בו על כך [67].

[1] חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981, ספר החוקים התשמ"א, עמ' 128.

[2] ראה: פסק הדין של בית המשפט המחוזי בבאר שבע, ע"א (ב"ש) 35/73 שוורץ נ' נחום, פ"מ תשל"ה(2) 320; ג' קלוגמן, "על 'היזק הראיה'", עיוני משפט ה (תשל"ו-תשל"ז), עמ' 439-425.

[3] במאמר הסוקר את המצב המשפטי בארץ, המצוי והרצוי, תוך השוואה לשיטות המשפט האמריקנית והאנגלית, כותב המחבר: 'יורשה לנו להציע בנושא זה את אימוץ העיקרון הכללי שהונח במשפט העברי בנידון... נראה כי שיטה זו מתקדמת אף מן הדין האמריקאי בנושא. עם אימוץ עקרונותיה ומגמתה בנושא, עשויה שיטת המשפט הישראלית להתאים עצמה לדרישות החיים המודרניים ולאתגרים שהם מציבים מפני דיני הנזיקין' (קלוגמן, שם, עמ' 437).

[4] מקור אמירה זו בסדר רב עמרם גאון (אות קמט, עמ' קפב, במהדורת ד' גולדשמידט, ירושלים תשל"ב), על יסוד הפירוש, לפיו 'אהליך' ו'משכנותיך' מוסבים על בתי כנסיות ובתי מדרשות (סנהדרין קה ע"ב).

[5] בבא בתרא ס ע"א.

[6] רשב"ם, בבא בתרא, שם, ד"ה אמר ראויין, פירש שהתלמוד דייק כן מן המילים 'מה טובו אהליך' (ושמא כוונתו לנאמר בהמשך הפסוק: 'משכנותיך ישראל' - רמז לשכינה). ואילו התוספות, בבא בתרא, שם, ד"ה ראויין, פירשו שדרשו כן מן הנאמר בהמשכו של הפסוק, 'וירא את ישראל שֹׁכן לשבטיו', וההמשך הוא: 'ותהי עליו רוח אלֹקים". ופירש מהרש"א, בחידושיו לבבא בתרא, שם, ד"ה תוס' בד"ה ראויין, שהכינוי 'עליו' מוסב על ישראל, שראה בלעם את ישראל שוכן לשבטיו, ואמר שראוי שתהא על ישראל רוח אלוקים. ולפירוש זה, אל תקרי 'ותהי' אלא 'וּתהי' (תורה תמימה במדבר כד, ב, אות א). וראה "אור החיים", שפירש גם הוא: '"ותהי עליו" וגו' - שהיתה שורה שכינה על כל שבט בפני עצמו'.

וראה רי"ף לבבא בתרא, שם (לב ע"ב בדפי הרי"ף): 'אמר, ראויין הללו שתשרה עליהן שכינה, מיד "ותהי עליו רוח אלוקים"'. ובהגהות מא"י [=מאלפסי ישן], שם, אות א: 'וכן פירשו התוספות, דמסיפא דקרא קדריש, דכתיב "ותהי עליו רוח אלקים"'. וכן הוא בפסקי הרא"ש, בבא בתרא, פרק ג, סימן עו (בלא המילה 'מיד'), וכן בתלמוד כ"י המבורג (ראה דקדוקי סופרים, בבא בתרא, שם).

גם בזוהר, פרשת בלק, חלק ג, ריא ע"ב, מתפרש 'ותהי עליו' כמוסב על ישראל, אבל במשמעות שונה מזו של דרשת התלמוד: 'בעא לאסתכלא בהו בעינא בישא, ביה שעתא, אלמלא דאקדים לון קב"ה אסוותא, הוה מאבד לון באסתכלותא דעינוי. ומאי אסוותא יהב קב"ה לישראל בההיא שעתא? דא הוא דכתיב "ותהי עליו רוח אלוקים", "ותהי עליו", על ישראל קאמר, כמאן דפריש סודרא על רישיה דינוקא, בגין דלא ישלוט בהו עינוי' (ובתרגום הסולם, אות תפז: 'כי רצה להסתכל בהם בעין הרע. בה בשעה, אם לא הקדים הקב"ה רפואה, היה מאבדם בהסתכלות עיניו. ואיזו רפואה נתן הקב"ה באותה שעה לישראל? הוא שכתוב, "ותהי עליו רוח אלקים", "ותהי עליו", אומר על ישראל, שהקב"ה פרש על ישראל רוח אלקים. והוא כמו שאדם פורש מטפחת על ראש הילד, כדי שלא תשלטנה בהם עיניו'.

לפירוש 'ותהי עליו' כמוסב על בלעם, במה זכה בלעם ששרתה עליו רוח אלקים? זאת מסביר ר' ישמעאל בן ר' חכמון, בפירושו לבבא בתרא, שם (חידושי ר' ישמעאל בן חכמון, בבא בתרא; ירושלים תשמ"ט; נדפס בשנת תשל"א בשם 'פירוש קדמון לבבא בתרא'): 'וכיון שדן אותם לזכות, והיו חשובים בלבו, מיד ותהי עליו רוח אלקים, שבמדה שאדם מודד בה מודדין לו, שאפילו רשע שעשה טובה, אין הקב"ה מקפח שכרו ומשלם לו הוא שכרו בעולם הזה, שנאמר [דברים ז, י] "ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו", וכיון ששרתה עליו שכינה, התחיל לספר בשבחן "מה טובו אהליך יעקב וגו'".

ובדרך קרובה לזו, פירש ב'פרישה' (על טור חושן משפט, סימן קנד, ס"ק ה), שכתב על דברי התוספות: 'ונראה דרוצים לומר, מכח שאמר דראויין אלו שתשרה עליהן שכינה, היה עליו דבר אלקים לדבר עמו מעלות של ישראל, וברך אותן, והיינו דביקת השכינה. או על דרך "כל המבקש על חבירו הוא נענה תחילה" [בבא קמא צב ע"א], שמכח שאמר שראויין ישראל שישרה השכינה עליהן היה עליו רוח אלקים. וסמיכת הכתובים קדריש, מדכתיב "ותהי עליו" כו', בתר "וירא בלעם" כו''. (נמצא שלפי הפרישה, התוספות פירשו 'ותהי עליו' על בלעם, שלא כמהרש"א, שפירש שלפי התוספות, 'ותהי עליו' מוסב על ישראל).

וראה זרע יצחק, על המשנה בבא בתרא, פרק ג משנה ז, המביא פירוש חדש לדברי התוספות על 'ותהי עליו רוח אלקים', ש'לכאורה אין להם שחר', ופירש ר' נפתלי הירץ אשכנזי, אב"ד לבוב, שכוונתם היא שעל ידי רוח אלקים, ידע בלעם שכולם לשם מצוה התכוונו, בזה שלא פתחו פתח כנגד פתח.

[7] וראה פירוש הרמב"ן, שמות טו, כה ('שׁם שׂם לו חֹק ומשפט ושם נִסהו'), כי עוד לפני מתן תורה, יכאשר החלו לבא במדבר... שׂם להם במחייתם וצרכיהם מנהגים אשר ינהגו בהם עד בואם אל ארץ נושבת... ומשפטים שיחיו בהם, לאהוב איש את רעהו ולהתנהג בעצת הזקנים והצנע לכת באהליהם בענין הנשים והילדים' וכו'.

וראה שו"ת הרשב"א, חלק ד, סימן שכה, על מי שנתבע על שהזיק בהיזק ראיה, וטען שקנה את ביתו מגוי, והבא מחמת גוי - דינו כגוי (בבא בתרא לה ע"ב), ומנהג הגויים הוא שאין להם היזק ראיה. הרשב"א משיב, ש'אין טענתו יפה, שלא נאמרו הדברים בכיוצא בזה. כי אף על פי שאין הגויים מקפידים על היזק ראיה, אינו מפני שבתיהם משועבדים זה לזה שיוכל זה לפתוח על זה, אלא מפני שאינן מקפידים בכך. ואם הגוי אינו מקפיד, ישראל מקפיד, ומדה יפה היא להם, להיות צנועין, ועל זה שִבחן הכתוב "מה טובו אוהליך יעקב..."'. וכן ראה שו"ת הרשב"א, חלק ג, סימן קס; להלן, ליד ציון הערה 50.

אבל ראה שו"ת ופסקי מהרי"ט החדשים, סימן כג, בדין ודברים שהיה בין קראים, וביקש האחד לפתוח חלונות ולשים כנגדם גדר של קרשים קטנים כדי שלא יסתכל כנגדו, 'כדרך שעושים הישמעאלים'. ועל כך משיב התובע: 'מה לנו ולנמוסי הישמעאלים, דבר זה היזק ראיה הוא, וידוע הוא, שאותו גדר אינו מציל מידי היזק ראיה'. ועוד מסתמך התובע על 'הסכמות החזקות', שגזרו ממוני החזקות. בתשובתו, מבסס גם מהרי"ט את פסקו על 'הסכמות החזקות', מפני ש'ממוני החזקות שבזמן, יצ"ו, רשאים להציל עשוק מיד עושקו, הבא להזיק את חבירו בהיזק ראיה ותולה עצמו בנמוסי הגויים'. ומשמע מדבריו, שלולי ה'הסכמות', היה רשאי הנתבע להסתמך על המנהג שבין הגויים. וראה גם שו"ת ר' אליהו מזרחי, סימן ח.

[8] משנה, בבא בתרא ג, ז; בבלי, שם, נט ע"ב - ס ע"א.

המשנה נקטה לשון 'פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון', אבל התוספתא פרטה יותר, ואסרה גם פתח על גבי חלון וחלון על גבי פתח. וזה לשון התוספתא, בבא בתרא, פרק ב, הלכה ה: 'וכן היה ר' מאיר אומר, לא יפתח אדם פתח על גבי פתחו של חבירו, וחלון על גבי חלון של חבירו, פתח על גבי חלונו של חבירו וחלון על גבי פתחו של חבירו; וחכמים מתירים, ובלבד שירחיק ד' אמות' (והשוה פרוט דומה, בתוספתא בבא מציעא, פרק ג, הלכה א: 'אין השואל רשאי להשאיל, ולא השוכר רשאי להשכיר, ולא השואל רשאי להשכיר, ולא השוכר רשאי להשאיל, ולא זה שמפקידן אצלו רשאי להפקידן אצל אחר, אלא אם כן נתן לו בעל הבית רשות').

ועל תוספתא זו הסתמך הריטב"א בדבריו (חידושי הריטב"א, בבא בתרא, מהדורת רב"י מנת, ירושלים תשל"ו, נט ע"ב, ד"ה אבל בונה את החצר, בסופו); 'וכשם שאסרו פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון, כך אסרו חלון כנגד פתח. וכן הוא בתוספתא מפורש' וכו'.

ומכאן תשובה לשאלה, 'ועדיין לא מצאתי, למה נקט דוקא פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון, ומה דין פתח כנגד חלון?' (פתחי חושן, נזיקין, פרק יד, סעיף א, הערה ד).

[9] בבא בתרא נט ע"ב.

דברים אלה מוסבים על שאלת הגמרא: 'מאי אריא "לחצר השותפין", אפילו לחצר חבירו נמי לא?!'.

מדוע לחצר השותפין מסתבר יותר לאסור (כפי שמשמע מלשון הגמרא 'אפילו לחצר חברו' - ראה 'פני שלמה', על בבא בתרא, שם)? מסביר ר' אברהם חיים שור (תורת חיים, בבא בתרא, שם), שמאחר שהוא שותף באותה חצר, אינו 'נתפס עליו כגנב' אם יסתכל שם דרך חלונותיו, ולכן יש לחשוש שמא יסתכל מן החלון לחצר. אבל בחצר חברו, כיון ש'נתפס עליו כגנב', אם יסתכל מן החלון, אין לחשוש לכך. ועל כך שואלת הגמרא, שהרי קיימא לן שלחצר חברו גם כן לא יפתח משום היזק ראיה!

[10] וראה רשב"ם, בבא בתרא, שם, ד"ה אבל לחצר השותפין, שהציע שני פירושים על 'בחצר הוה בעינא אצטנועי', ועל 'אפילו בבית נמי בעינא אצטנועי', האם הכונה היא, שעליו להישמר מבעל החלונות, כשהוא [=הנפגע] נמצא בחצר או בבית, או, שהכוונה היא, שעליו להישמר מבעל החלונות, כשהלה נמצא בחצר או בבית.

[11] וכן ראה דבריו של רבינו ברוך מארץ יון, בבא בתרא ס ע"א (שיטת הקדמונים על שלש בבות; ניו יורק תשמ"ג): 'לא יפתח אדם לחצר השותפין פתח כנגד פתח וכול'. אם נתרצו לפתוח זה פתח וזה פתח וקדם האחד ופתח, צריך השני לעקם [כלומר, אסור לו, לשני, לפתוח את פתחו כנגד פתחו של ראשון], דהא בלעם לא הכיר צניעות ישראל אלא שלא היו פתחי אהליהם זה כנגד זה'.

[12] רשב"ם, בבא בתרא ס ע"א, ד"ה לא יפתח.

[13] רמב"ם, הלכות שכנים, פרק ה, הלכה ו.

[14] שולחן ערוך, חושן משפט, סימן קנד, סעיף ג.

[15] וראה שו"ת ציץ אליעזר, חלק ג, סימן לא, בקונטרס מר' יצחק אייזיק טייץ, רב בטווער, ששואל על דעת הרא"ש, בבא בתרא, פרק א, סימן ב, שמסביר את תוקפה של המחילה על היזק ראיה, משום שזו מחילה על החיוב הממוני (שנתחייב כל אחד לסייע בבניין הכותל), ומחילה אינה צריכה קנין, והרי עיקר סיבת החיוב היא משום היזק ראייה, ואיך יוכל למחול על היזק ראייה דלהבא, שזו מחילה על דבר שלא בא לעולם, שאינה מועילה (שו"ת הר"ן, סימן כג). בשאלה זו עיין גם קובץ שיעורים, בבא בתרא, סימן א, ושיעורי עיון התלמוד (לר' אבא ברמן), בבא בתרא, סימן ג.

[16] ומסביר הסמ"ע, חושן משפט, שם, ס"ק יא, את ההבדל בין הרחקה 'משהו', שבחצר השותפין לבין הרחקה 'שלא יוכל לראות בו כלל', שבחצר אחרת: 'הא דסגי בחצר השותפין בהרחקה משהו, ובחצר אחרת צריך להרחיק עד שלא יוכל לראות, וכדמסיק המחבר, הטעם מבואר בחידושי הרמב"ן ז"ל, דבחצר השותפין, אף על גב דאכתי חזי ליה, מכל מקום, כיון דאינו חזי ליה דרך תשמישו תדיר, אינו יכול לעכב עליו ולומר: "תסתכל בו לדעתיך", דיאמר: "אי בעינא לאיסתכולי בך לדעת, יכול אני לכנס לחצר ולהסתכל בך", שהרי הוא שותף עמו בחצר, מה שאין כן, בפותח חלונו לחצר אחרת וכו'. ועיין דרישה. וזהו דלא כמו שכתב ב"עיר שושן" הטעם, זה לשונו: "כיון שהן שותפין, כבר אין נזהרין כל כך זה מזה" כו', עיין שם, אלא הטעם הוא דבלאו הכי לא מצי למזהר, וכמו שכתבתי'.

[17] ראה בבא בתרא ב ע"ב, ושם ברש"י, ד"ה הזיקא דבית שאני.

[18] האם ישנה הגנה גם מפני היזק שמיעה? ראה על כך למעלה.

[19] ראה אנציקלופדיה תלמודית, ערך "הזק ראיה", כרך ח, עמ' תרנט. וראה א' שיינפלד, נזיקין (בסדרה 'חוק לישראל', בעריכת נ' רקובר), ירושלים תשנ"ב, במפתח, ערך "היזק ראיה".

[20]ראה על כך להלן.

[21] על יסוד עקרון זה, פסק הרב מנחם מנדל שפרן, דיין חסידי גור בבני ברק, כי מי שיש בידו מפתח התואם לביתו של חברו, אינו רשאי להחזיק בו, משום האפשרות לפגוע בפרטיות חברו (מפי השמועה).

[22] אמנם נחלקו ר' יוסי וחכמים, אם המזיק צריך להרחיק את עצמו, או הניזק צריך להרחיק את עצמו מן המזיק, ונפסקה הלכה כר' יוסי, שעל הניזק להרחיק את עצמו (בבא בתרא כה ע"ב), אבל נאמר, כי מודה ר' יוסי 'בגירי דיליה', היינו בנזק שבא מ'חיציו' של האדם, שעל המזיק להרחיק את עצמו (בבא בתרא, שם).

וזה לשון הרמב"ם (הלכות שכנים, פרק י, הלכה ה): 'אם היו מעשיו של זה שעושה ברשותו מזיקין את חברו בשעת עשייתו, הרי זה כמי שמזיק בידו. הא למה זה דומה? למי שעומד ברשותו ויורה חצים לחצר חבירו ואומר: ברשותי אני עושה, שמונעין אותו'.

[וזה לשון ר' משה מטראני, המבי"ט, בספרו קרית ספר, על הרמב"ם (שעניינו 'לידע מקור כל דין ודין, אם מתורה שבכתב… אם מגזירת ותקנת חכמים'), כותב (הלכות שכנים, פרק ט): 'דיני ההרחקות נראה דהוו מדרבנן; דמן התורה, אם הזיק חייב לשלם, אלא שחכמים תקנו הרחקה, כדי שלא יבא לחברו היזק מחמתו, וכן ההרחקות שבפרק עשירי ופרק י"א [של הלכות שכנים שברמב"ם]. כל שבא היזק לחברו מצד מה שהוא עושה בשעת עשייתו, הוי כמזיק בחִצָיו מרשותו, וחייב לשלם מן התורה'. אמנם החיוב להמנע מלהזיק ב'חיציו', אף הוא אינו אלא מדרבנן, שהרי לדעת המבי"ט, אין כל איסור מן התורה להזיק, אלא שאם הזיק - חייב לשלם. וכן כתב בפרק ה מהלכות נזקי ממון: 'מה שאסור לאדם להזיק ולשלם, נראה דהוי מדרבנן]'.

וכך מסביר הלכה זו ר' יחזקאל אברמסקי (חזון יחזקאל, תוספתא בבא בתרא, פרק א, הלכה ה): 'שדין הוא שמשום נזקי שכנים יש לו להרחיק כל דבר דמצי לגרום שיזיקו אחר כך בהיזק ראיה, דהוה גירי דיליה (שהרי נקטינן שיש בהיזק ראיה משום גירי דיליה)... ומסתימת לשון הפוסקים משמע, שכל זה מצי קאי גם אליבא דרבי יוסי, דקיימא לן כוותיה, שאין על המזיק להרחיק את עצמו אלא בהיזק של גירי דיליה (מסכתין דף כה ע"ב). דכי פליג רבי יוסי אדרבנן, היינו דוקא כמו בהרחקת נטיעת האילן מבורו של חברו עשרים וחמש אמות, דשרשים דמזקי אחר כך להבור אינם בעידנא דהיזקא גירי דיליה. והוא הדין במשרה וירקא בכרישים ובצלים, משום "דהני נמי בשעת ההיזק לאו גירי דיליה נינהו. שבשעה שזורע הכרישים אכתי לא מזקי לבצלים עד שיגדלו. וכן כשסומך את המשרה ומרחיק כדין הרחקת בור שיח ומערה, אין מזיק לירק עד שישהו זמן רב ויסריחו, והרי הם כמו בור ואילן" (הרא"ש בפרק לא יחפור, סימן כד), אבל הכא בבונה כותל למעלה מחלונו, כיון דאם לא יגביה ארבע אמות משכחת שיזיקוֹ אחר כך בהיזק ראיה, שבעידנא דהיזקא הוה גירי דיליה, גם רבי יוסי סובר שישנו בחובת הרחקה מדין נזקי שכנים. וכן בנוטע אילן סמוך לשדה חברו, אם לא ירחיק ארבע אמות יתגלגל על ידי זה שיזיקנו אחר כך בהיזק גירי דיליה, שיכניס את מחרשתו ועגלתו בתוך שדה של חברו, גם לרבי יוסי בעי רחוקי (וכן כתוב בתוספות בראש מסכתין, בד"ה אומר לו גדור)'.

בהמשך דבריו הוא מביא את דברי 'נימוקי יוסף' בשם 'וכתבו מן המפרשים', שבמחיצת הכרם שנפרצה, שאומרים לו 'גדור' כדי למנוע איסור כלאים, אין זה לפי שיטת ר' יוסי, אלא לפי שיטת חכמים. ואף על פי כן, סבור ר' יחזקאל אברמסקי, כי תסכים שיטה זו, שאין הדבר כן בבונה כותל כנגד חלונו של חברו, ש'התם, אם לא יגביה כותלו למעלה מן החלון ארבע אמות, יש עכשיו בבנין הכותל היזק של גירי דיליה בעצם הבית של חברו, שביתו נפסד בזה, שמעתה אינו עוד מקום הראוי לדברי הצנע. שמחמת יכולתו לסמוך על הכותל ולשחות ולהציץ דרך החלון ולהזיקו בגירי דיליה של ראייתו, נמנע בעל הבית מלהשתמש שם תשמיש צנוע'.

וראה אבן האזל, הלכות שכנים, פרק ב, הלכה טז, שמאחר שהיזק ראיה הוא דבר שאי אפשר להימנע ממנו, ואינו תלוי ברצונו של המזיק, לכן גדרי החיוב אינם כגדרי דיני הנזיקין, שאין אדם חייב אלא כשהנזק בא על ידי מעשיו, אבל בהיזק ראייה הרי אינו יכול לומר: לא אסתכל ולא אזיקך! אלא הוא דבר שאי אפשר להימנע ממנו, ואינו תלוי ברצון. אבל הוא מעלה אפשרות אחרת להסביר את החיוב: מפני שהוא מונע מחברו מלהשתמש בחצרו כרצונו, ובזה הוא גורם נזק, וגרמא בנזיקין - אסור, ואפשר למנוע מאדם מלהזיק. אבל בפתחי חושן, הלכות נזיקין, פרק יד, סעיף כא, הערה נג, העיר כי סברא זו צריכה עיון, לאור דברי הראשונים שכתבו שהיזק ראיה הוא בכלל 'גירי דיליה'.

[23] האם חיובו של אדם המזיק לשכנו בהיזק ראייה, הוא בזה שהוא מזיק בראייתו את שכנו עושה בחצרו דברים שבצנעה, או שהנזק אינו בעצם הראיה את המעשים הצנועים של שכנו, אלא שעל ידי ראייתו, הוא מונע מן השכן עשיית דברים שבצנעה בחצרו (ראה סמ"ע, חושן משפט, סימן שעח, סעיף ה, ס"ק ד: 'משום דשם, הראיה עצמה אין עושה בהן היזק, אלא שגורמת היזק, כגון שחבירו לא יעשה עסקיו בחצר, מכח שבושה ממנו, או שירא שיבא לו היזק השגת גבול, או שאר ענינים כיוצא באלו')?

ר' יחזקאל אברמסקי בוחן שתי גישות אלו, בפירושו של על התוספתא (שם).

את ההיזק על פי הגישה הראשונה הוא מכנה 'היזק חיובי' ואילו את ההיזק על פי הגישה השניה, הוא מכנה 'היזק שלילי', היינו היזק המונע שימוש חפשי של הבעלים בחצרו, גם בדברים של צנעה.

את הגישה הראשונה, מייחס ר' יחזקאל אברמסקי לרש"י (בבא בתרא ג ע"א, ד"ה דאיצטנע מינך) ולתוספות (שם, ב ע"ב, ד"ה נפל שאני); ואילו את הגישה השנייה, הוא מייחס לדעה המובאת בנימוקי יוסף (בבא בתרא, ב ע"ב בדפי הרי"ף), בשם 'וכתבו מן המפרשים'..

כשיטה המובאת בנימוקי יוסף, היא, לדבריו, גם שיטת הרא"ש (שו"ת הראש, כלל צח, סימן י), האומר: 'והגינה נפסדת, כי אינו יכול להשתמש בה תשמיש צנוע מפני היזק ראייתו'. וכך הוא מסביר שיטה זו: 'הרי מלשונו משמע, לא מפני שיש בהיזק ראיה היזק חיובי, היינו שבעל הגינה ישתמש בה כדרכו גם בדברי הצנע, ושכנו מדי הסתכלו בכל פעם ופעם, הוא רואה כשהוא משתמש תשמיש צנוע ומזיקו. אלא הוה היזק הא שמחמת גירי דיליה של היזק ראייתו, נפסדה הגינה, שאפסה מהיות עוד מקום מוכשר לתשמיש צנוע'.

ואת הגישה השנייה הוא מסביר כך: 'אבל מדברי רש"י במסכתין (ראש דף ג), משמע שהיזק ראייה אינו משום שגורע מהכשרת החצר להשתמש בו לדברי הצנע, אך מפני שמזיק לו בראייתו בפועל, בשעה שהוא עושה בחצרו מילי דצנעא'.

בקהילות יעקב, בבא בתרא, סימן ה, מבקש לתלות את המחלוקת בשאלה האם מועילה חזקה בהיזק ראיה, בדרכים השונות שבהסברת היזק ראיה: לשיטה הסוברת שהיזק ראיה היא היזק לאדם, היינו היזק שבגוף (משום שאי אפשר לו להישמר מהסתכלותו של חברו כשהוא משתמש שימוש צנוע, והוא מצטער בראייתו), לא מועילה חזקה, מה שאין כן לשיטה הסוברת שההיזק אינו לגוף (משום שהוא מסוגל להישמר מהסתכלותו של חברו), אלא היזק לממונו (משום שהוא מנוע מלהשתמש בנכסיו שימוש צנוע), תועיל חזקה.

[24] ראה המובא למעלה, הערה 23.

[25] ראה הגהת הרמ"א, חושן משפט, סימן קנד, סעיף ז. ראה להלן, ליד ציון הערה 55 והערה 55.

[26] ראה: רמב"ם, הלכות שכנים, פרק ה, הלכה ו; שולחן ערוך, חושן משפט, סימן קנד, סעיף ג.

[27] בבא בתרא נט ע"ב. וראה ר' יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק, 'חידושים בריש מסכת בבא בתרא', מוריה כד, גליון י-יב (אלול תשס"ב), עמ' נ: 'והנה מחלוקתם [של הרי"ף והרמב"ם - ראה להלן] תלויה בפלוגתא דר' ישמעאל ור' חייא'.

[28] ירושלמי, בבא בתרא, פרק ג, הלכה י.

[29] ראה: רמב"ם, הלכות שכנים, פרק ב, הלכה יד; שם, פרק ז, הלכה ו; שם, פרק יא, הלכה ד; שולחן ערוך, חושן משפט, סימן קמב, סעיף ג; שם, סימן קנד, סעיף ז, ושם ברמ"א.

[30] חידושי הרמב"ן, בבא בתרא נט ע"א.

[31] מאלפות ההצעות שמציע הרמב"ן לביסוס האיסור להזיק בהיזק ראיה: (א) משום עין רעה; (ב) משום 'לישנא בישא', שהיא תרגומו של 'לשון הרע'; (ג) משום צניעותא.

ביסוס היזק ראיה על איסור לשון הרע, לא מצאנו במפורש במקור אחר. והדבר יובן לאור הגדרתו הרחבה של איסור זה, כפי שעמדנו עליה (ראה למעלה, בפרק ראשון).

[32] למעלה, ליד ציון הערה 6.

[33] יד רמה, בבא בתרא, פרק ג, אות רפ.

[34] וכן השוה דברי הרמ"ה ביד רמה, בבא בתרא, פרק א, אות כה: 'ועוד, דגבי חצר וכיוצא בה, דאף על גב דלא מיכוין (דלא חזי), לא סגיא דלא חזי, מעיקרא כי קא מחזקי, באיסורא ודאי קא מחזיק, כדדרשינן בפרק חזקת הבתים [ס ע"א] מקרא ד"וירא את ישראל שוכן לשבטיו", מה ראה? ראה שאין פתחיהן מכוונין זה לזה. אלמא, (נמי) איסורא נמי איכא, ולית ליה חזקה, דאין חזקה לאיסורין'.

[35] ראה רשב"ם, בבא בתרא ס ע"א, ד"ה חלון כנגד חלון: "וטעם משום צניעות". וראה דברי הרמב"ן, להלן, הערה 41.

אמנם, ראה פירוש רבנו גרשום לבבא בתרא, שם, על דברי הגמרא, 'שלא היו מכוונין זה כנגד זה', שכתב: 'מפני היזק ראיה'. אבל אפשר ש'היזק ראיה' מבטא לא רק דין מדיני נזיקין, אלא גם פגיעה בצניעות הנגרמת מראיה.

[36] השוה דברי הרמב"ן, למעלה, ליד ציון הערה 33, שאחד מן הנימוקים להיזק ראיה הוא 'משום צניעותא'.

[37] הבחנתו של הרמ"ה בין פתיחת פתח כנגד פתח לבין פתיחת חלון כנגד חלון, הובאה להלכה על ידי הרמ"א, חושן משפט, סימן קנד, סעיף ג, בשם "יש אומרים" ראה להלן ליד ציון הערה 56.

וכן השוה דברי הרמ"ה, יד רמה, בבא בתרא, פרק א, אות כה, כשהוא מסביר מדוע אינה מועילה חזקה בויתור על מחיצה בחצר: 'ולא דמי להיזקא דחלון, דקא אמרינן בפרק חזקת הבתים [נח ע"ב], דאית ליה חזקה, כדבעינן לפרושי התם [סימן רעא וסימן רפ], דאילו היזקא דחלון לאו היזק תדיר הוא, דכל היכא דלא מיכוין בעל החלון לעיוני מיניה לא מצי חזי, משום דאיכא מחיצות דמעכבי עליה, ואפשר דלא מעיין. אבל בחצר, אף על גב דלא מיכוין לעיוני, נמי לא סגיא דלא חזי, דהא ליכא מחיצה כלל, וכולה חדא תשמישתא היא. הילכך, הוה ליה כקוטרא ובית הכסא, דאידי ואידי היזק תדיר הוא והיזיקה דמטי מיניה צערה לגופיה (דאנוני) [דחבריה] הוא, הלכך כקוטרא ובית הכסא דמי, דלא קיימא להו חזקה, ועוד דגבי חצר... דאין חזקה לאיסורין. והוא הדין גבי פתח כנגד פתח, דחד טעמא הוא. ועוד, דקרא דילפינן מיניה, לפתחים מכוונין זה לזה קאי, והוא הדין גבי שני גגין זה כנגד זה, היכא דעביד חד מנייהו לדירה. אבל גבי חלון העשוי לאורה או למידחי מיניה מידי דלית ליה היזק ראיה, כיון דיכיל לאתהנויי בתשמישתה ודלא לאסתכולי ברשותא דחבריה, מעיקרא כי קא מחזיק [בהיתרא קא מחזיק], ואמטול הכי קיימא ליה חזקה, דמצי אמר: מימנענא ולא מסתכלנא. ודוקא דאחזיק, אבל לענין דינא, לכתחילה יכול למחות, דאמר ליה: מאן [לימא] דמימנעת, דילמא לא מימנעת, כדאמרינן בהדייא [נט ע"א], דאפילו למעלה מארבע אמות מצי אמר ליה: זימנין דמותבת שרשיפת ויתבת וקא חזית'.

[38] אבל ראה חזון איש, בבא בתרא, סימן יב, סעיף ד: 'והנה הרמ"ה דן בחלון נגד חלון, בין לעניין חזקה בין לעניין איסורא, וכתב דאין בית דין כופין על זה, דמצו למזדהר בדוחק. ונראה דחד טעמא הוא, דכיוון דאין כאן איסור ברור, שפיר יש לומר דיש כאן חזקה'. והוא מוסיף: 'ואפשר, דאין כן דעת שאר פוסקים, דלא חילקו בין פתח נגד פתח לחלון נגד חלון, והדין נותן, דכיון דאיסורא היא, אין לו חזקה'.

[39] ראה רמ"א, חושן משפט, סימן קנד, סעיף ז. ראה להלן, ליד ציון הערה 55, והערה 55.

[40] ברצלונה, ד"א תתקצ"ה (1235) - ה"א ע' (1310). גדול חכמי ישראל בספרד בדור שלאחר הרמב"ן. למד תורה מפי ר' יונה גירונדי והרמב"ן.

[41] שו"ת הרשב"א, חלק ב, סימן רסח.

[42] אבל לפי גירסתנו בתלמוד, דברי ר' יוחנן אינם מובאים על הפותח חלון לחצר השותפים, כפי שמשתמע מדברי הרשב"א, אלא על הפותח חלון כנגד חלון! והשווה שו"ת הרשב"א, חלק ג, סימן קס, וחלק ד, סימן שכה, שבהם מדבר הרשב"א בפתיחת חלון לחצר השכן, ועל כך הוא אומר, שבניגוד לנכרים, אין אומרים כן בישראל, ואדרבה, 'על דבר זה נשתבחו ישראל, וראויין לשרות שכינה ביניהם, כמו שדרשו ז"ל, ב"וירא את ישראל שוכן לשבטיו"' (ונביא אותו ליד ציון הערה 51).

[43] וראה גם שו"ת הרשב"א, חלק ד, סימן שכה (שהבאנו בהערה 8), לעניין מי שעשה בית הכסא בחצרו, באופן המזיק לשכנו בריח ובמים הנגרים ממנו, וטען שכן הוא מנהג השכנים בין הנוכרים, וכתב על כך הרשב"א: 'שאין מנהג הנוכרים מנהג, לבטל בו דיניהם של ישראל, ואפילו נהגו כן הישראלים, אינו מנהג, אלא אם כן הסכימו עליו בפירוש טובי העיר' וכו'.

[44] וראה הגהת הרמ"א, חושן משפט, סימן קנז, סעיף א: 'ואפילו יש מנהג בעיר שלא לעשותו, אין הולכים אחריו וכופין לעשותו'.

[45] וראה גם שו"ת הרשב"א, חלק ג, סימנים קס-קסב.

[46] שו"ת הרשב"א, חלק ג, סימן קס.

[47] השוה תשובת הרשב"א, המובאת למעלה, הערה 21.

[48] שו"ת הרשב"א, חלק ג, סימן קעא.

[49] שולחן ערוך, חושן המשפט, סימן קנד, סעיף ז.

[50] הגהת הרמ"א, שם.

[51] לעניין האיסור לעמוד בחלון ולראות בחצר חברו, השוה הלכת המחבר, שולחן ערוך, חושן משפט, סימן שעח, סעיף ד: 'אפילו בראייתו, אם יש בו היזק לחברו, אסור להסתכל בו' (וראה באר הגולה, שם, אות כ, וביאור הגר"א, שם, ס"ק יג). וראה למעלה, ליד ציון הערה 43.

כן ראה הלכת הרמ"א, חושן משפט, סימן קנד, סעיף ג: 'יש אומרים, שצריך ליזהר אדם מלהסתכל בבית חבירו, עד שהוא נתפס כגנב בראיה ההיא, כיון שאין לו טענה'.

כלומר, אסור לו לאדם להסתכל בבית חברו, אם אין לו טענה היכולה להסביר הסתכלות זו כהסתכלות שאינה מכוונת, ו'הוא נתפס כגנב' בהסתכלות זו.

הלכה זו, מקורה בדברי נימוקי יוסף על הרי"ף (בבא בתרא, פרק ג; לב ע"א בדפי הרי"ף), והיא נתפרשה על ידי הסמ"ע, שם, ס"ק יד, באופן שאף שאין כוונת הרואה לראות ולהזיק בראיה ההיא ואפילו אינו רואה משם, מכל מקום אסור לעמוד נגד בית חברו להסתכל דרך שם למקום אחר, מפני שיהיה נחשד בעיני הבריות שעומד שם כדי לראות. והוא מסביר שנקט לשון 'להסתכל' (ולא לשון 'לראות') שמשמעה הסתכלות בעלמא, בלא כוונה לראות. אבל ראה מגן אברהם, אורח חיים, סימן קכח, ס"ק לה (לעניין הסתכלות בכוהנים שעה שהם מברכים את העם), ושם, בסימן רכה, ס"ק כ (לעניין הברכה במי שרואה בריות נאות, ואפילו עכו"ם שהוא רשע), ש'הסתכלות' היא התבוננות מרובה, בהבדל מ'ראיה' בעלמא.

וראה ט"ז, חושן משפט, סימן קנד, סעיף ג, שמפרש: 'ומה שכתב "עד שיהא נתפס", רוצה לומר, כל כך הפליגו באזהרות דבר זה, עד שבא לכלל דנתפס כגנב בשביל זה'.

[52] הגהת הרמ"א, חושן משפט, שם, סעיף ג.

[53] למעלה, ליד ציון הערה 41.

[54] חזון איש, בבא בתרא, סימן יב, סעיף ד.

[55] וראה בהמשך דבריו, הסבר לדברי הרמ"ה.

[56] סמ"ע, חושן משפט, סימן קנד, ס"ק י. ראה לעיל, ליד ציון הערה 51, שהרשב"א נטה לדעה זו.

[57] חזון איש, שם.

[58] צפת, לפני שנת ש"ך (1560) - שצ"ח (1638). מחשובי חכמי ארץ ישראל. למד בישיבתו של ר' משה מטראני (המבי"ט), והוסמך בידי ר' משה אלשיך.

[59] שו"ת מהריט"ץ, סימן רנג.

[60] ראה דברי הרמב"ן, למעלה, ליד ציון הערה 33. וראה: יד רמה, בבא בתרא, פרק ג, אות רפ, ד"ה הרי אמרו, למעלה, ליד ציון הערה 37; שו"ת הרשב"א, חלק ב, סימן רסח, למעלה, ליד ציון הערה 45.

[61] חזון איש, בבא בתרא, סימן יב, סעיף ג (לאחר שהקדים לומר ש'זה תלוי במנהג, שאם מנהג המקום שכל אחד פותח חלונות לחצר, הכי הוא').

[62] פתחי חושן, נזיקין, פרק יד, סעיף ב, הערה ד.

[63] בעקבות פסקי הרא"ש, בבא בתרא, פרק א, סימן ב.

[64] תשובות והנהגות (ר"מ שטרנבוך), חלק ג, סימן תנג. והוסיף שם: 'אבל בריחוק הבנינים כהנ"ל [כשמונה מטרים] לדבריהם מספיק, אף שיסודו מהעכו"ם שאין אצלם צניעות, מכל מקום גם לדידן, מאחר שאינו פרוץ וכבר בנה, יש להסתפק בכך. ועיין רא"ש, ראש פרק קמא דבבא בתרא, שהיזק ראיה בחצר דומה לקוטרא ובית הכסא שאין בו חזקה. אבל באמת בזמננו אינו כקוטרא ובית הכסא, ויכולים לסבול היזק ראיה כהאי גוונא'. אמנם אין דבריו אמורים אלא כשכבר בנו את הבניין, אבל אם עוד לא בנו, הוא מטיל כעין פשרה: הניזוק יכול למנוע מן השכן מלהזיקו בראייה, אבל על הוצאותיו של הניזוק! ואלו דבריו: 'אבל לכתחלה כששכן בונה בנין, יכול לדרוש ממנו שהחלונות לא יהיו מול חלונותיו, שאנן בדידן "מה טובו אהליך יעקב", שאין פתחיהן מכונים, ועל זה וכיוצא בו נאמר "ועשית הישר והטוב", וכיון שמצוי היזק ראיה, אף שהיום אינו כקוטרא ובית הכסא, מכל מקום יכול למונעו לכתחלה שיבנה כדין ומנהג ישראל... אבל לכתחלה יכול למנוע אם לא יהא בו הפסד, או שהוא ישלם לו הוצאות הבניה בצורה שהחלונות לא מכוונים, וכמו שכתבתי'. כנראה, חיובו של השכן הפוגע אינו משורת הדין, ולכן אין הוא מחייב אותו אלא אם אין הדבר כרוך בהפסד.

ואם הפגיעה היא בארץ ישראל, בכגון זה אומר המשיב: 'שמעתי שיש חילוקי דעות אם לקבוע כפי שנהגו או לכוף לכתחלה כדין תורה, שמקפידים על היזק ראיה, וידרשו מן הבונה להרחיק דוקא או להגביה החלונות, וכופין על כך'.

וכן ראה: שו"ת מנחת צבי (שפיץ), חלק א, סימן ג. וכן ראה בספרו משפטי התורה, חלק ב, סימן נט, ושם בעמ' רנה, הערה 2, בדבר עצות שמציעים למי שרוצה לבנות חלון, כדי למנוע היזק ראיה. וראה השגותיו של הרב ג' פרל, במאמרו 'חובת הרשויות למנוע היזק ראיה', תחומין יט (תשנ"ט), עמ' 55.

[65] הרב י' שטיגליץ, תורת המשפט א (תשנ"ז), עמ' 161: "התקנת חלון מול חלון בזמן הזה".

[66] משפטי התורה, שם, עמ' רנז, הערה 4.

וראה שו"ת שבט הלוי, חלק י, סימן רעב, שנראה לו שלפי המציאות של היום מוחלים זה לזה, כיון שבכל אופן אסור להסתכל, כמבואר בשולחן ערוך,חושן משפט, סימן קנד, ואין דרך לתבוע 'סתום חלונך' או 'תעמיד כותל', ובמקרים של שכירות גם אין להם רשות לרוב לבנות כותל, וגם הרבה גרים בקומות גבוהות ואי אפשר לבנות כותל יחידי גבוה כל כך, וגם שאין נימוס להסתכל, וגם עושים הגנה שלא להסתכל, באופן שהתביעה של העמדת כותל, או של סתימת חלון, אינה שכיחה כלל.

[67] הקפדתו של אדם על פרטיותו בביתו, עשויה להיות לה משמעות אף מעבר לדיני היזק ראייה. דוגמה לזה, היא דבריו של הט"ז (אורח חיים, סימן תרלז, ס"ק ד), האומר שמותר להיכנס לסוכתו של הזולת שלא מדעתו כדי לקיים מצוות ישיבה בסוכה, אלא שהוא מסייג את ההיתר דווקא לשעה שבעל הסוכה אינו בסוכתו, "אבל בשעה שהוא שם, אפשר דקפיד עליו, שלא יראה חבירו עסקיו ואכילתו בלי ידיעתו. וזה דבר מוסכם מצד הסברא. כנ"ל [=כן נראה לי]". כלומר, הקפדתו של בעל הסוכה, הנובעת מרגישותו לפרטיותו, שוללת את זכותו של אחר להיכנס לסוכתו שלא מדעתו.

ויש אופנים שמחמת הקפדתו של אדם על פרטיות ענייניו, ראוי שלא לפגוע בפרטיותו, על אף שאין בזה משום היזק ראייה.

ראה למשל, שו"ת שלמת חיים, תשובות שהשיב ר' יוסף חיים זוננפלד לר' שלמה סובל, מהדורה חדשה, בני ברק תשמ"ב, סימן תפא: "במה שיש מקפידין כשרואין באיזה ספר הם לומדים ובאיזה ענין, נסתפקתי אי הוה בכלל היזק ראיה". והתשובה: "פשיטא דאין כאן אלא משום קפידא, כיון דיודעים דהלה מקפיד, ראוי למנוע מזה, אבל אין כאן היזק ראיה".

ויש שדנו בשאלה, אם מותר לצלם אדם ללא רשותו. אבל דיונם אינו מבחינת פגיעה בפרטיות, אלא בהשלכות ממוניות הנובעות מכך. כל למשל נשאל ר' יוסף חיים זוננפלד, שלמת חיים, שם, סימן תעה (סימן יט, במהדורת ירושלים תש"ב), בדבר צילום אדם בלי רשותו, מצד 'עושה סחורה בפרתו של חברו'. והשיב: 'אין זה "בפרתו של חברו", כי אם על ידי מעשה עצמו. ואם יציירו מדעתו, וכי יכול לאסור עליו. אין אדם אוסר דבר שאינו ברשותו על חברו'.

ועל יסוד היבטים ממוניים, השיב על אותה שאלה גם הגאון מרוגצ'וב, ר' יוסף ראזין (שו"ת שלמת יוסף, סימן כ, אות ה; מובא גם בהערה בשו"ת שלמת חיים, שם), כשכתב: 'זה תליא בהך דבבא מציעא דף קיז ע"ב אסור לאדם. ועיין בבא מציעא דף ל ע"א ובתוספ' דב"מ, גבי להתראות, דבמעות של הקדש אסור, ומע"ש פ"א. ועיין נדרים דף לג ע"א. ע"ש כזה'.

גם בשו"ת משנה הלכות, חלק ז, סימן קיד, דן בשאלה, אם מותר לצלם אדם בלא רשותו. ולדבריו, יש בזה גם איסור גזל, 'שהרי ביד האדם למכור רשות הצילום למי שרוצה לצלמו, ויקבל שכר על זה. נמצא מזיקו ממון'. ודבריו צריכים עיון, שהרי לכאורה יש בזה משום הנחת המבוקש, שהרי האפשרות לקבל שכר על הרשות לצלם, היא אם נצא מתוך נקודת הנחה שאסור לצלם ללא רשותו, ואיסור זה גופו הוא המבוקש, שיש להוכיחו!

והוא מסתמך על מה שכתב בשו"ת בית יצחק, יו"ד ח"ב סימן עה, שאסור להעתיק חידושי תורה מכתב יד של אדם שלא ברשות. 'ומעתה, אם אסור לצלם כתב של חברו שלא ברשות, כל שכן גופו, ואף דכתבתי במקום אחר, דאין איסור גזל בראיה, אבל לצלם אסור בלי רשותו'.

ועוד תמוהה הראיה שהוא מביא מן האיסור שהשלטונות מטילים לצלם מקומות שהם בגדר סודות המדינה, שכל שכן הוא 'גוף הצדיק' שאין לצלמו. אבל מי אסר זאת? והרי לא השלטונות אסרו זאת, ואף לא התורה! ואלה דבריו: 'ופוק חזי, מדינא דמלכותא, דאסור לצלם מקומות שמקפידים על זה שהם סודות המדינה, וכל שכן גוף הצדיק שהוא סוד ה' ליראיו'.

וראה עוד: הרב ד' סתיו, 'פפראצי: צילום ופרסום אנשים ללא הסכמתם', נקודה, גיליון 209 (מרחשון תשנ"ח - נובמבר 97), עמ' 52.

בעניין זה כתב ר' יצחק זילברשטיין (שושנת העמקים, ורפא ירפא, אות נח, בהערה):

'ולפעמים מביאים פצוע לבית חולים, והצלמים עטים עליו לצלמו, ולפי דין תורה אין לעשות זאת, כאשר אין דעתו של החולה נוחה מכך. והצלם עובר על "ואהבת לרעך כמוך". ובספר "שיח יצחק" מפרש "גזלנו" - הזקנו לחברנו בהיזק ראיה.

ונראה לי, שאסור לאדם להסתכל בפנקס זהות של חבירו על מנת לדעת את גילו, אם יש חשש שהלה מתנגד.

וכן בגיליון הרפואי שלו, כדי לידע ממחלותיו וכדומה.

כמו כן, אין להוציא פתק שהוטמן בכותל המערבי כדי להיוַדע את הכתוב בו.

כמו כן אסור למסור כתב יד של חברו לגרפולוג כדי לגלות תכונותיו. ולצורך שידוכים - צריך עיון'.

אבל הוא בא מצד עשיית דבר הגורם צער לאחר, שהוא בוודאי דבר שאסור לעשותו, אבל אין להסיק מכך שאין לו זכות משפטית לעשות כן.

בחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981, נעשית הבחנה בין צילום של אדם ברשות היחיד לצילומו ברשות הרבים. פגיעה בפרטיות לפי החוק היא רק 'צילום אדם כשהוא ברשות היחיד' (לשון סעיף 2(3) לחוק).

אמנם אשר ל'פרסום תצלומו של אדם ברבים', הרי גם מעשה זה ייחשב לפגיעה בפרטיות, 'בנסיבות שבהן עלול הפרסום להשפילו או לבזותו' (לשון סעיף 2(4) לחוק).

ובשאלה, אם מותר למסור את כתב ידו של אדם לבדיקה גרפולוגית שלא מדעתו, ראה גם שו"ת עשה לך רב, חלק ו, סימן צ.