חוק לישראל

עריכה שיטתית ועדכנית של המשפט העברי
כיסוד לחקיקה ולפסיקה
על פי סדר חוקי מדינת ישראל

בעריכת נחום רקובר

ההגנה על צנעת הפרט

קבילותה של ראיה שהושגה תוך פגיעה בפרטיות

נחום רקובר

©
מורשת המשפט בישראל
ירושלים תשס"ו-2005
לאור בסיוע משרד החינוך
מינהל התרבות

[הערה: בינתיים יצא לאור הספר "ההגנה על צנעת הפרט", ושם פרק זה יותר מעודכן]

פרק שמיני: קבילותה של ראיה שהושגה תוך פגיעה בפרטיות

מה דינה של ראיה שהושגה תוך פגיעה בפרטיות? אם הפגיעה מותרת מסיבה כלשהי, שאלה זו איננה מתעוררת. יתרה מזו, ראינו למעלה, כי יש אופנים שבהם מותר אף לכתחילה ליזום האזנה תוך פגיעה בפרטיות, לשם הבאתו של העבריין לדין.

שאלתנו היא, אם היתה הפגיעה שלא על פי היתר, האם עובדה זו יש בה כדי לפסול את הראיה? שתי הוראות חוק ישנן בזה. האחת חמורה יותר, והיא הנוגעת להאזנת סתר, והשניה קלה יותר, והיא הנוגעת לפגיעה בפרטיות.

בסעיף 13(א) לחוק האזנות סתר, התשל"ט-1979, נקבע: 'דברים שנקלטו בדרך האזנות סתר בניגוד להוראות חוק זה, לא יהיו קבילים כראייה בבית משפט'.

ואילו על פי הוראת סעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981, רשאי בית המשפט להתיר את השימוש בראיה שהושגה תוך פגיעה בפרטיות: 'חומר שהושג תוך פגיעה בפרטיות יהיה פסול לשמש ראיה בבית משפט, ללא הסכמת הנפגע, זולת אם בית המשפט התיר מטעמים שיירשמו להשתמש בחומר, או אם היו לפוגע, שהיה צד להליך, הגנה או פטור לפי חוק זה'.

האם לסעיפים אלה עשויה להיות משמעות, לגבי קבילותן של ראיות שהושגו תוך עברה על החוק, כאשר העניין נדון בבית דין רבני? בשאלה זו דן בית הדין הגדול לערעורים, וקבע כי אין מניעה שבית הדין יסתמך על ראיה שהושגה תוך פגיעה בפרטיות, משום שהוראות החוק האוסרות על הסתמכות על ראיה כזו, אינן חלות על בית הדין[1].

ומה גישת ההלכה לפסלותן של ראיות שהושגו תוך עבירה? בזה דן בהרחבה בית הדין הרבני בתל-אביב [2]. תחילה דן הדיין, הרב א' שרמן, בדעתו של רבא[3], האומר: 'כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד, אי עביד לא מהני'. ומסקנתו היא, שאין בכלל זה כדי לפסול את השימוש בראיות שהושגו תוך פגיעה בפרטיות, מאחר שקיימת הפרדה ברורה בין התחום האיסורי-המוסרי, לתחום המשפטי-ממוני[4].

לאחר מכן דן הרב שרמן בשאלה, האם בכלל מותר לבית דין למנוע מאדם שימוש בראיות העשויות לסייע לו בדין? לשם כך הוא נזקק לשאלת חיובו של מי שגורם למנוע הבאת ראיות העשויות לסייע לאדם, והוא מבחין בין מניעת ראיות שביד בעל הדין עצמו לבין ראיות שביד אחר. ומכאן מגיע הרב שרמן לקביעה, שאם בית הדין נמנע מלקבל ראיות הנמצאות ביד אחר, בית הדין בסך הכל מונע פעולת גמילות חסד והשבת אבדה, בעוד שאם בית הדין מונע הבאת ראיות שביד בעל הדין עצמו, יש בזה פעולת נזק ישירה.

על פי הבחנה זו, בוחן הרב שרמן את השאלה, אם ראוי לשלול קבילות ראיה שהושגה בדרך עבירה כדי שלא לעודד עוברי עבירה: כשבית הדין רוצה למנוע הבאת ראיה שביד אחד, 'יש מקום לומר, שהסיבה שלא לעודד עוברי עבירה, הוא צורך, שיש בעבורו להמנע מקיום מצות גמ"ח או השבת אבדה; אך אם יש לאדם ראיה שבבעלותו, שהגיעה בדרך מעשה עבירה, ובכדי שלא לעודד את עושי העבירה בית הדין יפגע ויעבור על איסור גרימת נזק, בזה לא אמרו שמותר לעבור על איסור'.

הרב שרמן מגיע אפוא למסקנתו, תוך בחינת פעולת בית הדין כאילו היה אדם פרטי המונע הבאת ראיות. רק לאחר מכן נזקק הרב שרמן לבירור חובת בית הדין לאפרושי מאיסורא, מול חובתו למנוע עידוד עוברי עברות.

בהמשך, דן הרב שרמן בשאלה, אם ראוי לקנוס את מי שפגע בצנעת הפרט, בשלילת קבלת הראיה שהושגה בדרך של עבירה זו. דעתו היא , שמאחר שאין בפנינו עברה שהתובע שנה באיוולתו, ואין האזנת סתר מכת מדינה, על כן אין למנוע מן התובע להשתמש בראיותיו כדי שיוכל להוכיח את תביעתו[5].

[1] בית הדין אינו מקבל את דעתו של א' רוזן-צבי, 'פיצול השיפוט ופיסול הדין בעניני משפחה', תקדים, קיץ תשמ"ט, עמ' 29, הסבור כי הוראות החוק בעניין הסתמכות על ראיה שהושגה תוך פגיעה בזכות הפרטיות, חלות אף על בתי הדין.

[2] תיק 2408/ש"נ; פד"ר יד, עמ' 293.

[3] תמורה ד ע"ב.

[4] בענין זה, ראה נ' רקובר, 'ענישה בשכר-עבירה במשפט העברי', משפטים ב (1970), עמ' 481-487.

[5] וראה גם הרב י' רלב"ג, 'אמינותה וקבילותה של האזנת סתר כראיה בדין תורה', אור תורה, שלו (תשנ"ו), עמ' רפ-רפג, שדן גם בשאלה, אם יש לקבל את ההקלטה כראיה, על אף שיש בהשמעתה משום גילוי סוד, והוא מבקש לתלות זאת במחלוקת האחרונים, האם מותר להעיד על דבר שנאמר בסוד בלא לקבל את רשותו של בעל הסוד.

ועיין סנהדרין כט ע"א, בענין הודאת נתבע לתובע: 'אפילו הכמין לו עדים אחורי גדר, ואמר לו "מנה לי בידך", אמר לו "הן", "רצונך שתודה בפני פלוני ופלוני", אמר לו "מתיירא אני שמא תכפיני לדין", למחר אמר לו "תניהו לי", אמר לו "משטה אני בך", פטור'. כאן אין משתמשים בהאזנת סתר כראיה בדין, אבל הסיבה היא שייתכן שהדברים לא נאמרו ברצינות.