חוק המקרקעין, סעיף 39

43. בית המשפט יתחשב ככל האפשר בדרישת מקצת השותפים לקיים את השיתוף ביניהם, ובשאר משאלותיהם של השותפים.

בעניין פלונית[1] הסביר השופט טירקל את מגמת המחוקק בסעיף זה: "הבעלות המשותפת אינה רצויה, כמשתמע מסעיף 37(א) לחוק המקרקעין, לפיו "כל שותף במקרקעין זכאי בכל עת לדרוש פירוק השיתוף"... אולם בצידה של תפיסה זו, עומדת שאיפה לאיזון, המובעת בסעיף 43 לחוק, לפיו "בית המשפט יתחשב ככל האפשר בדרישת מקצת השותפים לקיים את השיתוף ביניהם...".

ברם, כוונת המחוקק אינה ברורה: האם התכוון לומר שבית המשפט יכול למנוע את פירוק השיתוף לגמרי? או שמא רק התכוון לומר שבית המשפט יכול לחרוג מהעיקרון שפירוק משמעו הפרדת דבר שלם לחלקיו, ולהסתפק במקרים מסוימים בהפרדת חלק אחד מעל יתר החלקים, תוך השארת יחסי השיתוף בין שאר השותפים על כנם? להלן נראה שבפסיקה הישראלית באו לידי ביטוי שתי העמדות. כמו כן נברר את עמדת המשפט העברי לגבי כל אחד מן הפירושים שניתנו לסעיף זה.

בסיפא של הסעיף נאמר שבית המשפט יתחשב גם "בשאר משאלותיהם של השותפים", וכוונת הדברים היא למשאלות הנוגעות לאופן הפירוק, כגון: האם יהיה בדרך של חלוקה בעין או בדרך של מכירת המקרקעין וחלוקת הפדיון או בכל דרך אחרת? ואם יחליטו השותפים לפרק את השותפות על ידי מכירה וחלוקת הפדיון, מתי תבוצע המכירה והיכן תבוצע? למי יימכרו המקרקעין? ואם יסכימו השותפים על חלוקה בעין, איזה חלק יקבל כל שותף, ומה יהיה גודלו של כל חלק? - בכל אחת מן השאלות האלה, תיתכנה משאלות שונות של השותפים, ולעתים אף עשויה להיות סתירה בין משאלותיהם. להלן נבקש להבהיר אם לפי המשפט העברי, בית הדין חייב להתחשב במשאלות מסוג זה.

2. דרישת מקצת השותפים לקיום השיתוף - "בית המשפט יתחשב... לקיים את השיתוף ביניהם"

א. עמדת החוק

(1) קיום השיתוף במלואו או רק בחלקו

כפי שהזכרנו במבוא לדיוננו בסעיף זה, לשונו מותירה פתח לשני פירושים אפשריים:

לפי הפירוש הראשון, "בית המשפט יתחשב ככל האפשר בדרישת מקצת השותפים" למנוע את פירוק השיתוף לגמרי. לפי זה, המילה "ביניהם" משמעה: בין כל השותפים[2].

לפי הפירוש השני, "בית המשפט יתחשב ככל האפשר בדרישת מקצת השותפים" למנוע את פירוק השיתוף, אך ייתן לשותף שדרש את הפירוק את חלקו, והשאר יישארו שותפים כמקודם. לפי זה, המילה "ביניהם" משמעה: בין מקצת השותפים המבקשים לקיים את השיתוף.

נפקא מינה מרכזית בין שני הפירושים היא בסיטואציה של שני שותפים[3], כאשר האחד מבקש לפרק את השיתוף, ואילו חברו מבקש למנוע את הפירוק. על פי הפירוש הראשון, תחול הוראת הסעיף, ובית המשפט יכול למנוע את הפירוק לגמרי; ואילו על פי הפירוש השני, לא תחול הוראת הסעיף, כיוון שהתחשבות בדרישת השותף השני פירושה מניעת הפירוק לגמרי.

בעניין מרדכי[4] תמך השופט מני מלכתחילה בפירוש הראשון, ודחה את הפירוש השני, שהאמור בסעיף בא להסמיך את בית המשפט להשאיר את השותפים האחרים בשיתוף, שהרי הסמכה זו מיותרת, כיוון שממילא יכולים השותפים לקיים את השיתוף ביניהם[5].

לעומתו, תמך השופט לנדוי[6] בפירוש השני, וטען כי: "סעיף 43 מכוון למקרה שבו מקצת מהשותפים מעדיפים לקיים את השיתוף ביניהם למרות פירוק השיתוף עם השותף או השותפים הדורשים את פירוקו". לאחר קריאת פסק דינו של השופט לנדוי, חזר בו השופט מני מדעתו, ועל כן נקבע בהלכת מרדכי שסעיף 43 אינו חל בעניינם של שני שותפים.

פרשנותו המצמצמת של השופט לנדוי לסעיף 43 באה לידי ביטוי גם בפרשת רובינשטיין[7], שם קבע לנדוי שהסעיף חל רק במקרה של ביצוע חלוקה-בעין, ולא כאשר חלוקה בעין אינה אפשרית. עוד קבע שם לנדוי ביחס להתחשבות בדרישות מקצת השותפים: "אין הם (מקצת השותפים) זכאים לדחיית המכירה מן הטעם, שבעתיד עשוי ערך הרכוש לעלות... זה נובע ברורות מהוראת היסוד שבסעיף 37(א) של חוק המקרקעין, כי "כל שותף במקרקעין משותפים זכאי בכל עת לדרוש פירוק השיתוף". "בכל עת" נאמר, ולא בעת ששותפיו יסכימו לפירוק, יהיו הטעמים לאי-הסכמתם בהווה אשר יהיו".

כלומר, ע"פ גישתו של השופט לנדוי, באיזון שבין סעיף 37 לבין סעיף 43, יש לתת את מירב המשקל לזכות המהותית של כל שותף לדרוש את פירוק השיתוף בכל עת, ואילו את סעיף 43 יש לפרש באופן מצמצם ביותר. ע"פ גישתו, המחוקק לא התכוון לתת אפשרות לשאר השותפים למנוע את פירוק השיתוף, ואפילו לא לדחותו, אלא רק פתח בפניהם את האפשרות לתת לשותף הפורש את חלקו, ואת שאר יחסי השיתוף להשאיר על כנם.

אולם בפסיקה הישראלית ניתן למצוא גם עמדות אחרות. ללא כל התייחסות להלכת מרדכי, העלה השופט טירקל בעניין פלונית את האפשרות להחיל את סעיף 43, אף שדובר בשותפות בין בני זוג. בדיון שם נדחו נימוקי הבעל שהועלו כנגד הפירוק, אולם לא נדחתה עצם האפשרות להחיל את הסעיף הדורש התחשבות במשאלות השותפים גם בעניינם של שני שותפים, על אף שתוצאת החלת הסעיף במקרה זה תהיה דחייה מוחלטת של בקשת הפירוק.

(2) נימוקים לדרישה

נראה שלפי הפירוש הראשון שהזכרנו לעיל, דרישת השותפים האחרים לקיים את השיתוף במלואו חייבת להיות מנומקת, שאם נאמר שתתקבל כל דרישה, גם אם אינה מנומקת, לא תהיה שום משמעות לסעיף 37, הנותן לשותף יחיד זכות לתבוע את פירוק השיתוף.

ואכן, השופטים שהלכו לפי הפירוש הראשון, הבינו שהסעיף חל רק אם דרישת השותפים לקיים את השיתוף היא דרישה מוצדקת. בעניין מרדכי[8], נידון סכסוך בין בני זוג שהיו שותפים בדירה מוגנת, וטען הבעל שאין לפרק את השיתוף משני טעמים: הראשון, מפני שאם יורה בית הדין לפרק את השיתוף, ייאלץ הבעל לגור עם שני ילדיו בשכירות; והשני, ערך הדירה כשהיא תפוסה נמוך מערכה כשהיא פנויה. גם בעניין פלונית[9], נידון סכסוך בין בני זוג, ונטען שמאחר שאחד השותפים הוא פסול דין, יש למנוע את הפירוק, אלא שנדחתה טענה זו. עוד נטען שאין לפרק את השיתוף מפני שיש סיכוי שיגיעו שניהם לשלום בית, ואף זו נדחתה, משום שלא היה סיכוי לכך.

לעומת הדרישה לנמק את קיום השיתוף לפי הפירוש הראשון, הרי שלפי הפירוש השני, אפשר שתתקבל דרישת השותפים האחרים לקיים את השיתוף באופן חלקי בלא נימוק. מכאן שהפירוש השני מתיישב יותר עם לשון הסעיף, שאינו מזכיר את הצורך בנימוק הבקשה, אלא אומר "ככל האפשר", היינו: צריך רק שתהא אפשרות מעשית לבצע פירוק חלקי.

ב. עמדת המשפט העברי

כפי שראינו לעיל בדיוננו בסעיף 37, עמדתו העקרונית של המשפט העברי היא שלשותף יחיד אין זכות לדרוש את פירוק השיתוף כולו, אלא רק ליטול את חלקו בנפרד, והשאר יישארו שותפים[10]. ממילא אין צורך בהוראה מיוחדת לבית המשפט להתחשב בדרישות מקצת השותפים שאינם מעוניינים בפירוק לקיים את השיתוף ביניהם[11].

ביחס ליכולת השותפים למנוע את הפירוק לגמרי[12], עמדת המשפט העברי היא שאם "ביקש אחד מן השותפין לחלק וליטול חלקו לבדו, אם יש באותה קרקע דין חלוקה, כופה את שאר השותפים וחולקין עמו"[13]. דהיינו, עקרונית השותף הרוצה לפרוש מן השיתוף יכול לכפות את שאר השותפים וליטול את חלקו. אולם ניתן למצוא מקרים בהם תתקבל בקשת השותף למנוע את הפירוק.

עפ"י ההלכה, חייב הבעל לתת לאשתו מקום הראוי למעמדו ולמעמדה לדור בו[14] כל זמן שהם נשואים. לפיכך, אם תגרום בקשתו לפירוק השיתוף בדירה, שלא יהא לאישה מקום לדור בו, ידחה בית הדין את בקשתו.

גם לאחר מיתת הבעל, נפסק בשו"ע[15], שהאלמנה "יושבת במדור שהיתה בו בחיי בעלה". לכן כאשר הדירה רשומה על שם האלמנה ועל שם יורשי הבעל, ואם תמומש הזכות לפירוק השיתוף, תישאר האלמנה חסרת גג, על פי האמור בשו"ע נראה שיש להתחשב בדרישת האלמנה שלא לפרק את השיתוף בדירה[16].

3. משאלות אחרות של השותפים - "ובשאר משאלותיהם של השותפים"

בסוף סעיף 43, המחוקק אומר שבית המשפט צריך להתחשב "בשאר משאלותיהם של השותפים", והכוונה למשאלות הנוגעות לדרך ביצוע פירוק השיתוף, כגון: משאלתם של השותפים לחלק ביניהם את הנכס בצורה טופוגרפית מסוימת דווקא[17]; משאלתם שיקבל שותף פלוני חלקה פלונית דווקא לאחר שהתקבלה הצעת החלוקה בעין על ידי רשויות התכנון[18].

אפשר ללמוד מהוראה דומה בחוק הירושה, התשכ"ה1965-, סעיף 112, שמדובר גם בשיש לחלקה אחת תועלת או ערך רגשי עבור אחד מן השותפים, והוא מבקש לקבל דווקא אותה[19]. שאלה זו נידונה במשפט העברי בעניין שותף שיש לו קרקע פרטית הגובלת במקרקעין המשותפים, והוא מבקש לקבל את חלקו ליד הקרקע הפרטית שלו, ונפסק שהוא זכאי לכך. וכבר עסקנו בעניין זה לעיל, בדיוננו בסעיף 39.

4. סיכום והצעת ניסוח לפי המשפט העברי

החוק מעניק לבית המשפט סמכות לקיים את השיתוף, אם מקצת השותפים דורשים זאת. בפסיקה הישראלית ישנן דעות שונות האם כוונת המחוקק שיש לאפשר לעיתים את השארת כלל יחסי השיתוף על כנם, או שכוונתו שיש לקיים את השיתוף בין השותפים הרוצים לקיימו, ושאר השותפים יקבלו את חלקם בנפרד.

במשפט העברי, אין מקום להוראת החוק כלל: לא לפי הפירוש הראשון, שהרי בית המשפט אינו מוסמך למנוע פירוק לגמרי על פי בקשת חלק מהשותפים, אם אחד השותפים דורש לקבל את חלקו בנפרד; ואף לא לפי הפירוש השני, שהרי דרך המלך במשפט העברי היא שאם שותף אחד דורש חלוקה, השותפות אינה מתפרקת, ואין צורך להסמיך את בית הדין לקיימה.

גם ההוראה שבסוף הסעיף, שבית המשפט צריך להתחשב במשאלות השותפים, אינה באה במשפט העברי כהוראה כללית. לכן ראוי לבטל סעיף זה.

[1] ע"א 753/82, פלונית נ' פלוני, פ"ד לז(4) 626, 629.

[2] אפשרות זו קשה הן מהפן הלשוני והן מהפן התוכני.

מהפן הלשוני, המילה "ביניהם" נסובה על "מקצת השותפים" המוזכרים בסעיף, ומכאן ש"השיתוף ביניהם" - משמעו בין מקצת השותפים ולא בין כולם. יתר על כן, אם כוונת המחוקק היתה לתת אפשרות למנוע לגמרי את פירוק השיתוף, אזי המילה "ביניהם" מיותרת ומבלבלת, ועדיף היה לכתוב: "בדרישת מקצת השותפים לקיים את השיתוף" - ניסוח שהיה פותר את ההתלבטות.

מהפן התוכני, פירוש זה יוצר סתירה רבה בין סעיף 43 לסעיף 37, שהרי על פיו אפשר לשלול לגמרי מן השותף את הזכות המהותית הנתונה לו בסעיף 37. אמנם בסעיף 43 מדובר במקרה בו השותפים האחרים רוצים בקיום השיתוף, אבל הרי החידוש בסעיף 37 הוא שהשותף זכאי לדרוש פירוק גם אם שותפיו מתנגדים לו (אם אינם מתנגדים, הרי אין כאן דרישה של "שותף יחיד"). בעלי פירוש זה יצטרכו לומר שסעיף 43 עוסק במקרים בהם שיקולי צדק מחייבים את מניעת הפירוק, בניגוד להוראת סעיף 37. ואולם צריך לומר שאין לדבר רמז בלשון הסעיף.

[3] סיטואציה שכיחה בהתחשב בכך שמרבית פסקי הדין הדנים בפירוק שיתוף עוסקים בפירוק שיתוף בין בני זוג. ד' פלפל, "פירוק שיתוף במקרקעין בדירת מגורים של בני זוג", הפרקליט לט, עמ' 495, דנה בעניין דירת בני זוג המבקשים להתגרש, ויש להם דירה בבניין רב קומות שהקרקע שהוא בנוי עליה רשומה כקרקע "מושאע" (מקרקעין משותפים), והם מבקשים לפרק את שיתופם בדירה, ועקב כך יתפרק השיתוף בכל הבניין. היא מציעה לצרף את כל הדיירים האחרים לתביעה, ויודיעו הדיירים האחרים שהם מעוניינים להמשיך את השיתוף ביניהם, ובית המשפט יתחשב בדבר על פי הוראת סעיף 43. התחשבות זו נכונה לפי שני הפירושים.

[4] ע"א 288/71 מרדכי נ' מרדכי, פ"ד כו(1) 393, 396.

[5] אפשר להשיב על טענה זו, שהוראת החוק דרושה בכל זאת כדי לאפשר לשותפים הנותרים להישאר בשיתוף, מפני שהשותפים הנותרים עלולים להפסיד, אם יורה בית המשפט על פירוק השיתוף כולו והם ייצרו שיתוף חדש. כך, למשל, אם יפורק השיתוף לגמרי, יש סכנה שתיפול בגורל השותף הפורש חלקה באמצע המקרקעין, והיא תחצוץ בין חלקות השותפים הנותרים, והדבר יקשה על קיום השיתוף ביניהם. לכן, יש מקום להוראה שבסעיף 43, שבית המשפט צריך להתחשב בדרישת שאר השותפים לקיים את השיתוף ביניהם ולתת לשותף הפורש חלקה בקצה הקרקע המשותפת, כדי שתהיינה החלקות של שאר השותפים סמוכות זו לזו.

[6] עניין מרדכי, עמ' 398.

[7] רובינשטיין, 457.

[8] עניין מרדכי, שם.

[9] עניין פלונית, שם.

[10] אך כפי שהדגשנו לעיל, בדיוננו בסעיף 39, אין הכוונה ששאר השותפים זכאים לקבל את חלקם ברצף, אלא יפילו גורל על כל הקרקע, וגם אם תיפול בגורל השותף הפורש חלקה הקוטעת את הרצף בין שאר חלקי הקרקע, הוא זכאי לקבלה, והשאר יישארו בשיתוף בשתי החלקות הנותרות, הנפרדות.

[11] סעיף 43 עפ"י הפרשנות השנייה שהוצגה לעיל.

[12] סעיף 43 עפ"י הפרשנות הראשונה שהוצגה לעיל.

[13] רמב"ם, הלכות שכנים, פרק א, הלכה א.

[14] שו"ע, אבן העזר, סימן עג, סעיפים ב, ד.

[15] אבן העזר, סימן צד, סעיפים א, ד.

[16] בשאלת הדין כשהיורשים דורשים לפרק את השיתוף בדירה, ומציעים לשכור לאלמנה דירה אחרת, נחלקו הפוסקים: שו"ת הרשב"א, ח"א, סימן תתקכג* (הובא בר"ן על הרי"ף, כתובות כ ע"ב בדפי הרי"ף, ד"ה משתמשת; ומגיד משנה, הלכות אישות, פרק יח, הלכה ב*) סובר שגם אם הוריש האב דירה גדולה שיש בה מקום גם לאלמנה גם ליורשים, היורשים רשאים לסלקה מביתה ולשכור לה דירה אחרת, שהרי אז לא תישאר מחוסרת קורת גג; ואילו המרדכי, כתובות, סימנים קסז*, רסד, סבור שאין רשות בידם לעשות כן, מפני שסילוקה מן הבית שדרה בו כל ימי חייה עלול לגרום לה עגמת נפש; והרמ"א, שם, סעיף א*, הביא את שתי הדעות. אם הניח האב שני בתים, הכול מודים שהיורשים רשאים לסלק את האלמנה מן הבית שדרה בו בחיי בעלה לבית אחר שהניח בעלה, אבל אינם רשאים לסלקה מביתה לבית שכור. עיין: חלקת מחוקק, שם, ס"ק ג*; בית שמואל, שם, ס"ק ב-ג*.

[17] עניין מרדכי שם, עמ' 399.

[18] י' ויסמן, דיני קניין, בעלות ושיתוף, עמ' 310.

[19] ויסמן, שם. הוא כותב עוד שאם משאלות השותפים סותרות זו את זו, בית המשפט אינו צריך להתחשב בהן, ונראה שכוונתו היא בשיש לכל אחד נימוק למשאלתו. אבל אם אחד מנמק את בקשתו, וחברו מביע משאלה הפוכה בלי לנמקה, יש להתחשב במשאלתו של הראשון, מפני שהשני בא רק לקנתר את חברו והתנהגותו אינה עולה בקנה אחד עם דרישת תום הלב. אבל אם המשאלות אינן סותרות זו את זו, נראה שבית המשפט צריך להתחשב בהן, גם אם אינן מנומקות. כך עולה מן העובדה שאין בסעיף דרישה לנמק את המשאלות.