11. השולח חייב לשפות את השלוח על ההוצאות הסבירות שהוציא ועל ההתחייבויות שהתחייב בהן באופן סביר עקב השליחות.

תוכן העניינים

1. מבוא

2. שיפוי על הוצאות - "השולח חייב לשפות את השלוח על ההוצאות"

3. פיצוי על נזקים

4. שכר שליחות

5. סיכום

1.  מבוא

לאחר שבסעיפים 6-10 הסדיר המחוקק את חובותיו של השלוח כלפי השולח, באים סעיפים 11-13 ומסדירים את חובותיו של השולח כלפי השלוח. במרכזן של חובות אלו עומדת חובת השיפוי על ההוצאות שהוציא השלוח, ועל ההתחייבויות שקיבל על עצמו לצורך ביצוע השליחות. הוראות דומות נקבעו בחקיקה האזרחית בהקשרים אחרים, כגון זכות השיפוי של שותף שהוציא הוצאות לצורך המקרקעין המשותפים[1], או זכות השיפוי של שומר שהוציא הוצאות לצורך הנכס שהופקד בידו [2]. יש לציין שבשעה שנחקקו הוראות אלו, הן היו בבחינת יוצא מן הכלל, שכן הכלל היה, בעקבות המסורת האנגלית, שהמוציא הוצאות עבור חברו נחשב למתנדב שאינו זכאי לשיפוי (אלא אם כן סוכם אחרת בינו ובין הנהנה, במפורש או מכללא). עם חקיקת חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979, שוּנה הכלל בעקבות המשפט העברי[3], ונקבע שכל אדם המטיב עם חברו אף שלא נתבקש לכך, זכאי לשיפוי[4]. יחד עם זאת, גם לאחר חקיקת חוק "עשיית עושר ולא במשפט", הוראת הסעיף שלפנינו אינה מיותרת, שכן אדם המטיב עם זולתו ואינו שלוחו אינו זכאי לפיצוי על נזקים שנגרמו לו במהלך פעולתו, בעוד שמניסוח סעיף 11 משתמע שהשלוח זכאי לפיצוי בגין נזקים שנגרמו לו עקב השליחות[5].

תביעות אחרות עשויות להיות לשלוח כלפי השולח - כגון תביעת פיצויים על נזקים שנגרמו לו עקב השליחות, או תביעה לתשלום שכר בגין ביצוע השליחות - אולם תביעות אלה אינן מוסדרות בחוק השליחות. ככל הנראה הניח המחוקק שהן תוסדרנה על פי העקרונות הכללים שבחוקי הנזיקין והחוזים.

בדיוננו להלן נדון בכל השאלות שהזכרנו: תחילה נבחן את חובת השיפוי של השולח בגין הוצאות השלוח, מקורה והיקפה. לאחר מכן נדון בשאלה, באיזו מידה חלה על השולח חובה לפצות את שלוחו בגין נזקים שנגרמו לו עקב השליחות? ולבסוף נייחד דברים גם לשאלת השכר המגיע לשלוח.

2.  שיפוי על הוצאות - "השולח חייב לשפות את השלוח על ההוצאות"

חובתו של השולח לשפות את השלוח על הוצאותיו והתחייבויותיו קבועה במשפט הישראלי בהוראת חוק מפורשת (סעיף 11 שבפנינו). אף שאין הוראה מקבילה במקורות המשפט העברי, פוסקי ההלכה מכירים בחובה זו[6]. להלן נברר על איזו עילה ביססו הפוסקים את זכות השיפוי של השלוח?

את זכות השיפוי של השלוח, אין לבסס לכאורה אלא עילה חוזית, כשההנחה היא שאף שלא הוסכם בין השולח והשלוח על השיפוי במפורש, הריהו נחשב כמוסכם ביניהם מכללא. עם זאת, יש לציין שלמעשה עומדת לשלוח גם אפשרות עקיפה לקבל למעשה שיפוי על הוצאותיו וזאת מכוח עילת "עשיית עושר ולא במשפט", המחייבת את הזוכה מפעולת חברו לשלם לו בעד זכייתו[7].

מלשונו של הרמ"א[8], המכיר בזכות השיפוי של השלוח בגין הוצאות סבירות שהוציא עקב השליחות, עולה שהוא מבסס את זכותו של השלוח על עילה חוזית (הסכם מכללא): "מי שצוה לאחד שיתעסק לו באיזה דבר והוא הוציא עליו הוצאות, אם הוציא עליו יותר מן הרגילות להוציא על עסק כזה אין צריך להחזיר, דלא אסיק אדעתיה שיוציא כל כך. אבל אם לא הוציא יותר מן הרגילות, חייב לשלם לו".

יש לציין, שהעובדה שזכות השיפוי של השלוח מיוסדת על הסכם מכללא נותנת לו יתרון, שכן, על פי עילה זו, זכותו מקיפה יותר ואינה כפופה לסייגים החלים על תביעה בגין "עשיית עושר ולא במשפט"[9]. כך למשל, גובה השיפוי על פי דיני "עשיית עושר ולא במשפט", נקבע לפי גובה הנאתו של הזוכה. נמצא, שלוּ זאת הייתה עילת התביעה של השלוח, השולח לא היה חייב בשיפוי אם השליחות נכשלה. לא כן אם חובת השיפוי מיוסדת על הסכם מכללא; השלוח זכאי לשיפוי על הוצאותיו, בין ששליחותו השיגה את מטרתה ובין שנכשלה[10].

סייג נוסף שאינו חל על השלוח אם תביעתו מבוססת על הסכם מכללא, הוא כאשר עקב השליחות השלוח פרע ביזמתו חובות של השולח או שהוציא הוצאות למניעת נזק שלא היה ודאי. בשני אלה, על פי דיני "עשיית עושר", השולח אינו נחשב כמי שנהנה, שכן פעולת השלוח לא הייתה אלא בגדר "הברחת ארי"[11] (כלומר, הצלה מפני סיכון רחוק), ועל כן דינו של השלוח כמי ש"הניח מעותיו על קרן הצבי"[12], ואינו זכאי לשיפוי. לעומת זאת, כאמור, אם תביעתו של השלוח מבוססת על הסכם מכללא, הוא יהיה זכאי לשיפוי גם בגין פעולות אלה, מפני שסביר להניח שגם הן היו כלולות בהסכם בינו ובין שולחו[13].

שאלה יפה היא, מה דינו של שלוח בשכר, לעניין החזר הוצאותיו? האם רואים את השיפוי המגיע לו כמגולם בשכרו, ועל כן אינו זכאי לשיפוי נוסף על שכרו? או שמא אין קשר בין שכרו ובין הוצאותיו, והוא זכאי אפוא לשיפוי בנוסף על שכרו? נראה שהתשובה לשאלה זו תלויה באומד דעת הצדדים. בעניין זה יש להתחשב לפחות בשני גורמים: מנהג המקום, וגובה השכר שהוסכם עליו. אם אין מנהג, ההנחה היא שהשיפוי מגולם בשכר[14]; אם המנהג הוא לשפות את השלוח בנוסף על שכרו, ודאי שהמנהג מחייב; יחד עם זאת, אם השכר שהוסכם עליו גבוה מהשכר הראוי, ההנחה היא שמגולם בו החזר ההוצאות הצפויות של השלוח[15].

3.  פיצוי על נזקים[16]

האם השלוח זכאי לפיצוי על נזקים שסבל עקב השליחות? החוק אינו מתייחס לכך במפורש אבל ייתכן שזכות זו כלולה במסגרת הוראת הסעיף לפיה "השולח חייב לשפות את השלוח על ההוצאות הסבירות שהוציא... באופן סביר עקב השליחות". וכך אמנם מפרש ברק[17]: "נכללים במסגרת זו [של הסעיף] נזקים אשר נגרמו לרכוש השלוח עקב השליחות".

כאמור, במשפט העברי אין הוראה המקבילה להוראת סעיף 11 המחייבת את השולח לשאת בהוצאות שהוציא השלוח עקב השליחות, וזכותו של השלוח לשיפוי הוצאותיו שעמדנו עליה לעיל, אינה מחייבת את זכותו לפיצוי על נזקיו, שכן הפרש יש בין הוצאה ובין נזק: הוצאה באה לקדם את עניין השליחות, ועל כן ניתן לחייב את השולח בגינה מדין עשיית עושר או מכוח הסכם מכללא. לעומת זאת, נזק שנגרם לשלוח עקב שליחותו אינו מקדם את השליחות אלא הוא תוצאה ממנה[18], והשיקולים לביסוס הפיצוי, אם ישנם, שונים הם בהכרח.

לשאלת חובתו של השולח בפיצוי בגין נזקים שנגרמו לשלוח, יש לבחון שתי עילות אפשריות: העילה הנזיקית והעילה החוזית. בדיני נזיקין השאלה היא, האם השולח נושא באחריות בנזיקין בשל כך בלבד שהנזק אירע תוך כדי ביצוע שליחותו? בדיני חוזים השאלה היא, האם ההסכם מכללא שיש בין השולח לשלוח (שדברנו עליו לעיל) כולל גם התחייבות לפצות את השלוח על נזקים שעלולים להגרם לו כתוצאה מן השליחות?

הרשב"א נשאל על זכות השלוח בפיצוי[19], ודעתו היא, שאין לחייב את השולח מכוח דיני הנזיקין, שכן אין כאן נזק ישיר מהשולח לשלוח, ולכל היותר נחשב הדבר כ"גרמא" [=נזק עקיף]: "שלא מצינו תשלומי נזק אלא בנזקי עצמו או בנזקי ממונו ונזקי ממונו כעין נזקי עצמו הן, כלומר, לפי שפשע בנזקים בשמירת ממונו. אבל בנזק שהגיע לשליח מה הזיק המשלח ומה הגיע לו מחמת פשיעתו?".

בהמשך דבריו, נראה שהרשב"א שולל גם את האפשרות לחייב את השולח מכוח הסכם מכללא, ואפילו אם השלוח היה גם שותף: "ואם מפני שנשתתפו, לא נשתתפו בנזקי גופא ונזקי ממונא... שלא קבל עליו נזקי גופו של שותפו. אלא אם כן מנהג בכך". אם השלוח פועל בשכר, הרשב"א מעלה טיעון נוסף לפטור את השולח: "וכל שכן אם השליח שכיר, שהרי הלך בשכרו כדכתיב, 'ואליו הוא נושא את נפשו' (דברים כד טו), ודרשינן שעל שכרו עלה בכותל ונתלה באילן (בבא מציעא קיב ע"א), כלומר ולפעמים שיפול וימות, ובכלל סכנת נפשות הכניס עצמו מחמת שכרו". כלומר תמורת הסיכון, השלוח מקבל שכר, ולא יעלה על הדעת אפוא, שבנוסף לשכרו הוא יהיה זכאי גם לדרוש פיצוי[20].

דברי הרשב"א הובאו להלכה בשולחן ערוך[21] ללא סייג, אבל המבי"ט[22] סבור שיש לסייג את דבריו של הרשב"א ולהחילם רק בנסיבות שבהן הפגיעה בשלוח הייתה מקרית, מה שאין כן כשהפגיעה בשלוח הייתה מכוונת (בצדק או שלא בצדק) כנגד השולח ואין צריך לומר כשבאה באשמת השולח[23]. אסמכתא לכך מוצא המבי"ט בדברי מהר"ם מרוטנבורג[24] הקובע, שיש זכות לערב לפיצוי על נזקים שנגרמו לו עקב הערבות (מדובר שם בנזק שנגרם לו על ידי מלווה אלים שמעליל עליו עלילות בגין חיובים של החייב שלא היו ולא נבראו[25]). מהר"ם מרוטנבורג מדגיש, שהעובדה שהערב היה מודע לסיכון, ובכל זאת התנדב לשמש כערב, אין בה כדי לשלול ממנו את הזכות לתבוע פיצוי[26]. מכאן מבקש המבי"ט להסיק את העיקרון, שאדם המכניס את חברו למצב שבו הוא עלול לסבול נזק במקומו, חייב לשפותו על הנזק, אף על פי שהלה היה מודע לסכנה. משמעות הדברים לעניין שלוח שניזק היא, שאם הנזק שסבל השלוח היה מכוון כנגד השולח, כגון שהשלוח נתבע אישית על ידי הצד השלישי עקב הפרת חוזה על ידי השולח, השלוח זכאי לפיצוי, אף על פי שהוא היה מודע לסיכון בשעה שקיבל על עצמו את השליחות[27]. והוא הדין גם אם השלוח עשה את שליחותו תמורת שכר; מאחר שהנזק בא עליו "מחמת המשלח" ולא "מחמת השליחות", אין לטעון שהשלוח קיבל על עצמו את הסיכון תמורת השכר[28].

כשהפגיעה שסבל השלוח לא באה "מחמת השולח" (שם ברור, כאמור, שאין הוא נדרש לשאת בהפסד במקום השולח) אלא "מחמת השליחות", כגון שנתבקש לבצע שליחות הכרוכה בסיכון בלי קשר לשולח, כי אז יש להבחין בין שלוח שהיה מודע לסיכון לבין שלוח שלא היה מודע לסיכון. אם השלוח היה מודע לסיכון, אין לו עילת תביעה כנגד שולחו - לא חוזית ולא נזיקית, שכן הוא קיבל על עצמו את הסיכון מדעת. לעומת זאת, אם הוא לא היה מודע לסיכון, כגון שנשלח להעביר סחורה אסורה בגבול והוא לא ידע שמדובר בסחורה אסורה, ונתפש בשל כך על ידי השלטונות ונגרמו לו הפסדים, הרי ברור שהשולח חייב לפצותו על הנזקים שגרם לו[29].

דעה נוספת, ומקורית, המסייגת את הפטור של השולח ומחייבת אותו לשאת בפיצוי לשלוח, מצאנו בדברי "הגהות מרדכי"[30]. לדעתו, דין השולח כדין "שואל", שכן הוא שואל את גופו של השלוח שיעשה עבורו את פעולת השליחות. מכאן למסקנה, שכשם שהשואל חפץ נושא באחריות לנזקי החפץ המושאל בתקופת השאילה (לרבות נזקים שמחמת כוח עליון - "אונס"), כך השואל אדם לעשות את שליחותו, נושא באחריות לנזקי השלוח[31]. ברם יש לציין, שאחריות זו של השולח היא אחריות מצומצמת: ראשית, השולח אינו נושא באחריות אלא אם השלוח פעל שלא בתמורה (שכן אם פעל בתמורה, הרי מעמדו של השולח אינו כשל שואל אלא כשל שוכר, ושוכר פטור מאונס); שנית, השואל אינו נושא באחריות אלא לנזקי גופו של השלוח ולא לנזקי ממונו (שכן רק גופו שאול לשולח ולא ממונו)[32]; ושלישית, השולח אינו נושא באחריות לנזק שהיה קורה לשלוח גם לולי השליחות, כגון שהנזק אירע במקום שהשלוח היה אמור בין כה וכה להימצא בו[33] [34].

יש לציין שאף כאשר השולח פטור מבחינה משפטית מתשלום פיצויים לשלוחו על הנזקים שנגרמו לו עקב שליחותו, עמדו הפוסקים[35] על אחריותו המוסרית לעשות כן. הרב ויינברג[36] אף הרחיק לכת יותר ופסק משיקול מוסרי זה, ש"יושיבו בית דין של שלושה והם ישומו בכמה חייב הבעל הבית [השולח] להשתתף, והכל לפי ראות הדיינים".

4.  שכר שליחות

זכותו של השלוח לשכר אינה מפורשת בחוק השליחות. לדעת ברק[37], עניין זה אינו מוזכר בחוק משום ש"המטרה הינה כי שאלת השכר תיקבע בחלקי הקודקס האזרחי הישראלי העוסקים בסוגים השונים של מבצעי שירות".

על פי רוב, שכרו של השלוח נקבע בחוזה (מפורש או מכללא). אולם, החיוב המוטל על המעסיק את חברו לשלם לו את שכרו, קיים גם אם לא סוכם על כך מראש, ואין פטור מתשלום אלא אם סוכם על כך מראש (במפורש או מכללא). כך למשל פוסק הרמ"א[38]: "אחד שאמר למלמד למד עם בני, ולא קצב לו שכירות, צריך ליתן לו כפי מה שנותנים אחרים"[39]. לדעת "חכמת שלמה"[40] דין זה נכון לענייננו, גם אם השולח לא ציפה, עקב טיב הקשרים שבינו ובין השלוח, שהלה יתבע ממנו שכר[41]. עם זאת, "חכמת שלמה" מסייג את דבריו וקובע, שעושה הפעולה זכאי לשכר רק בגין פעולה שאין דרך לעשותה בחנם, ואינו זכאי לשכר בגין פעולות שדרכם של הבריות "להתחסד זה עם זה"[42]. בהעדר חוזה מפורש, יש לבחון אפוא את הנוהג המקובל בכל שליחות לגופה.

הוא הדין לעניין הקשר בין הזכות לשכר לבין סיומה המוצלח של השליחות; יש פעולות שהתשלום עבורם נקבע בהתאם לטרחה (דין פועל), ויש פעולות שהתשלום עבורם נקבע בהתאם לתוצאה (דין קבלן)[43].

5.  סיכום

א. ממקורות המשפט העברי עולה כי על השולח לשפות את השלוח על ההוצאות הסבירות שהוציא ועל ההתחייבויות שהתחייב בהן באופן סביר עקב השליחות. אין ספק שאפשר לבסס את חובת השיפוי על דיני "עשיית עושר ולא במשפט" ("דין נהנה"), שהרי השולח נהנה מהוצאותיו של השלוח. עם זאת, ראינו שאפשר לבסס את חובת השיפוי גם על דיני החוזים, שכן השולח נחשב כמי שהתחייב לכך מכללא. זכותו של השלוח לשיפוי על פי דיני החוזים מקיפה יותר, משום שאינה כפופה לסייגים שבדיני עשיית עושר ולא במשפט, שם חובת התשלום תלויה בהנאת הזוכה. כך לדוגמא, השלוח זכאי לשיפוי בגין הוצאותיו והתחייבויותיו בין אם הצליחה שליחותו ובין אם נכשלה. כמו כן, השלוח זכאי לשיפוי גם בגין הוצאות שהוציא להצלה מפני סיכון לא ודאי. שאלה היא אם שלוח בשכר זכאי גם הוא לשיפוי? או שמא השיפוי מגולם כבר בשכרו? התשובה לכך תלויה באומד דעת הצדדים, במנהג המקום ובגובה השכר שהוסכם עליו.

ב. העובדה שהשלוח זכאי לשיפוי על הוצאותיו, אין פירושה שהוא זכאי גם לפיצוי על נזקים שנגרמו לו תוך כדי ביצוע השליחות, שכן בעוד שהוצאות השלוח מקדמות את השגת השליחות, הרי נזקיו אינם אלא תוצאה ממנה. ואמנם, לדעת הרשב"א[44], וכך פסק השולחן ערוך, השולח אינו חייב בפיצוי השלוח לא מכוח דיני הנזיקין, מפני שודאי אינו נושא באחריות לנזק עקיף כל כך, וגם לא מכוח דיני החוזים, מפני שאין להניח שהשולח התחייב לכך מכללא. אמנם, אם יוכח שהמנהג הוא לפצות בגין נזקים, יחויב השולח.

המבי"ט מסייג את הלכת הרשב"א. לדעתו, הלכת הרשב"א אינה אמורה אלא בנסיבות שבהן הפגיעה בשלוח הייתה מקרית, ואילו בנסיבות שבהן הפגיעה בשלוח הייתה מכוונת באופן אישי נגד השולח ("מחמת המשלח" ולא "מחמת השליחות") הרי שהשלוח זכאי לפיצוי. כך הוא מסיק על פי העיקרון שאדם המכניס את חברו למצב שבו הוא עלול לסבול נזק במקומו, חייב לשפותו על הנזק, אף על פי שהלה היה מודע לסכנה. נראה שהוא הדין גם כשמדובר בשלוח בשכר (אלא אם כן הוסכם על שכר גבוה במיוחד, שמגלם בתוכו את הסיכון שהשלוח נטל על עצמו).

סייג נוסף לפטור של השולח מצאנו בדברי "הגהות מרדכי"[45]. לדעתו, דין השולח הוא כדין "שואל", שכן הוא שואל את גופו של השלוח לביצוע השליחות. אשר על כן, כשם ששואל אחראי לנזקי החפץ המושאל, אף בנסיבות של כוח עליון ("אונס"), כך השולח נושא באחריות לנזקי השלוח, יהיו נסיבות הנזק אשר יהיו. אמנם חיוב זה מסויג, שכן השולח אינו נושא באחריות אלא אם השלוח פעל שלא בתמורה (שאם פעל בתמורה השולח נחשב ל"שוכר", שפטור באונס); הוא אינו נושא באחריות אלא לנזקי גופו של השלוח (שכן ממונו אינו שאול בידו); והוא אינו נושא באחריות בגין נזקים שהיו קורים לו גם אילולא השליחות.

ג. השלוח זכאי לשכר בגין שליחותו, כל זמן שלא סוכם אחרת, במפורש או מכללא, אלא אם כן נהוג לעשות את השליחות בחינם, כגון שהפעולה נשוא השליחות היא כזו שדרך הבריות "להתחסד זה עם זה".