חוק השליחות, סעיף 17

17. (א) ניתנה הרשאה אחת לשלוחים אחדים, חזקה שעליהם לפעול יחד.

(ב) ניתנה הרשאה אחת על ידי שולחים אחדים, חזקה שעל השלוח לפעול מכוח כולם יחד.

התוכן

1. מבוא

2. ריבוי שלוחים

א. כללי

ב. הרשאת השלוחים - "חזקה שעליהם לפעול יחד"

(1) מבוא

(2) נסיבות שבהן על השלוחים לפעול יחד

(א) ניסוח ההרשאה בלשון רבים

(ב) השליחות דורשת יחסי אימון והפעלת שיקול דעת

(3) נסיבות שבהן השלוחים מורשים לפעול באופן עצמאי

(א) הגדלת הסיכוי להשגת מטרת השליחות

(ב) מנהג

ג. היקף הדרישה לפעול יחד - "לפעול יחד"

(1) האם דרושה הסכמה פה אחד לפעולה או די ברוב?

(2) פיצול השליחות

(3) מותו של אחד השלוחים

3. ריבוי שולחים

א. כללי

ב. הרשאת השלוח - "חזקה שעליו לפעול בשם כולם"

4. סיכום

1.  מבוא

הסעיף שלפנינו דן בשליחות שבה אחד הצדדים, השלוח או השולח, אינו יחיד אלא רבים. השאלה שעומדת במוקד הסעיף אינה אלא שאלה של פרשנות ושל אומד דעת השולח (או השולחים), בעניין תנאי ההרשאה של השלוחים (או של השלוח), כפי שנבאר להלן:

שלוחים רבים - כיצד? השולח עשוי למנות ב"הרשאה אחת" יותר משלוח אחד. אם השולח היה מבהיר מהם תנאי ההרשאה של כל שלוח, ביחס לעמיתיו, במפורש - שאינו מורשה לפעול אלא יחד עם שאר השלוחים או שהוא מורשה לפעול גם באופן עצמאי - לא היה מקום לפרש את דבריו. הסעיף דן אפוא בשולח שלא הבהיר מה הייתה כוונתו כשלא הסתפק בשלוח אחד? מחד גיסא, ייתכן שהשולח ביקש בכך לצמצם את ההרשאה באופן שכל אחד משלוחיו לא יהיה מורשה לפעול אלא יחד עם שאר השלוחים. מאידך גיסא, ייתכן שכוונתו הייתה להרחיב את אפשרויות ביצוע השליחות, ועל כן הוסיף שלוחים ונתן לכל שלוח הרשאה לעשות את השליחות באופן עצמאי, בלא שיהיה תלוי בעמיתיו. כאמור, אין זו אלא שאלה של פרשנות ושל אומד דעת השולח. המחוקק נוקט את האפשרות הראשונה, לפיה, אם אין הוכחה לסתור, יש לפרש שכוונת השולח הייתה שהשלוחים יפעלו יחד דווקא[1].

שולחים רבים - כיצד? השלוח עשוי להתמנות "בהרשאה אחת" על ידי יותר משולח אחד. אם השולחים היו מבהירים מהם תנאי ההרשאה של השלוח ביחס לשולחיו הרבים במפורש - שאינו מורשה לפעול אלא בשם כולם יחד או שהוא מורשה לפעול גם בשם חלקם - לא היה מקום לספק. הסעיף דן איפוא בשולחים שלא הבהירו את כוונתם. מחד גיסא, ייתכן שכוונתם הייתה שהשלוח יפעל בשם כולם יחד דווקא, ולא בשם חלקם. מאידך גיסא, ייתכן שכוונתם הייתה ליפות את כוחו של השלוח לפעול גם מכוחו של כל אחד מהם בנפרד. זוהי שוב שאלה של פרשנות ושל אומד דעת, הפעם של השולחים. המחוקק נוקט באפשרות הראשונה, לפיה, אם אין הוכחה לסתור, יש לפרש שכוונת השולחים הייתה, שהשלוח יפעל בשם כולם[2].

דיוננו להלן יתחלק לשני פרקים, בפרק האחד נדון בריבוי שלוחים, ובפרק האחר נדון בריבוי שולחים. בכל פרק נקדים ונתאר ביתר פירוט את הבעיות המיוחדות לו.

2.  ריבוי שלוחים

I.  כללי

כפי שראינו במבוא, מינוי שלוחים רבים על ידי שולח אחד, מעורר שאלה של פרשנות: מה הייתה כוונתו של השולח, האם כוונתו הייתה שהשלוחים יפעלו יחד דווקא, או שמא ביקש לתת לכל אחד מהם הרשאה עצמאית? לכאורה, קשה לקבוע בזה מסמרות, ופתרון השאלה תלוי בנסיבות העניין. בהקשר זה, גורמים שונים עשויים לבוא בחשבון. לדוגמה, אופי השליחות: אם מדובר בפעולה הדורשת הפעלת שיקול דעת ויחסי אמון מיוחדים (ולא בפעולה טכנית גרידא, כגון חתימה על מסמך), כי אז הנטייה תהיה לפרש שכוונת השולח שהשלוחים יפעלו יחד. הסיכוי להשגת מטרת השליחות עשוי גם הוא להיות רלוונטי: כך לדוגמה, אם הסיכוי להשגת מטרת השליחות גדול יותר אם השלוחים יפעלו בנפרד, יש להניח שזו הייתה כוונתו של השולח, וכן להפך. ניסוח המינוי עשוי אף הוא ללמד על כוונת השולח. אפשר בוודאי להעלות על הדעת עוד שיקולים נוספים לעניין פרשנות כוונת השולח, הכל לפי נסיבות העניין.

על אף מגוון השיקולים הרלוונטיים לבירור כוונת השולח, המחוקק העדיף לקבוע כלל גורף ולפיו, אם "ניתנה הרשאה אחת לשלוחים אחדים", חזקה שכוונת השולח הייתה שהשלוחים יפעלו יחד. אפשר שביסוד חזקה זו עומדת ההנחה, שאם השולח מינה שלוחים אחדים, הרי זה כדי למנוע פעולה פזיזה של שלוח בודד או להגן על השולח מפני ניגוד עניינים אפשרי של אחד השלוחים[3]. עוד אפשר שהמחוקק מניח, שכוונת השולח היא שכל אחד מן השלוחים יתרום את חלקו להצלחת השליחות. ואפשר גם שהמחוקק קבע כך כדי למנוע חוסר וודאות[4].

הוראת הסעיף חלה כאשר "ניתנה הרשאה אחת לשלוחים אחדים", אולם לא ברור מה נכלל בביטוי "הרשאה אחת", ומה אינו נכלל בו? ברק[5] מציע פרשנות מצמצמת. לדעתו, החזקה שבסעיף אינה חלה אלא כאשר "בהבעת רצון אחת מוענק כוח ייצוג אחד לשלוחים אחדים" (ההדגשה אינה במקור), כגון שראובן כתב הרשאה שבה העניק לשמעון ולוי את הכוח לפעול בשמו בעניין פלוני. לפי זה, לא זו בלבד שהסעיף אינו חל על שלוחים שנושא שליחותם אינו זהה (שאין זו "הרשאה אחת")[6], אלא הוא גם אינו חל על שלוחים שנתמנו לאותה שליחות ובו זמנית, אם הדבר נעשה בשתי הבעות רצון נפרדות[7]. בכל אלה, אין חזקה שהשולח התכוון ששלוחיו יפעלו יחד. אולם באלה, אין גם חזקה הפוכה. אשר על כן, באותם המקרים, על בית המשפט יהיה לפרש את כוונת השולח, בהתחשב במכלול הנסיבות של העניין. הדברים שנרחיב בהם להלן יוכלו להדריך את בית המשפט בבואו להפעיל את שיקול דעתו.

לאחר שנברר אימתי השלוחים חייבים לפעול יחד, נדון בהיקף הדרישה "לפעול ביחד". כך לדוגמה נשאל, האם פעולת השלוחים צריכה להיעשות מתוך ההסכמה של כולם פה אחד, או שמא די בהסכמת רובם? וכן נשאל, מה הדין כשמת אחד השלוחים, האם הדבר מביא לביטול השליחות כולה?

לפני שנתחיל בדיון על ריבוי שלוחים במשפט העברי, ראוי להקדים את ההערה המתודית הבאה: מחד גיסא, עניין ריבוי שלוחים נדון אמנם כבר בתלמוד[8], אבל נושא השליחות שם הוא גירושין וקשה להסיק מסקנות גורפות מדיון זה, בשל מאפייניה המיוחדים של שליחות לגירושין (וזו הסיבה שלא נפתח את דיוננו במקור זה). מאידך גיסא, רוב הפוסקים שנבקש להסתמך עליהם, לא עסקו בריבוי שלוחים אלא בריבוי בתחומים אחרים, שבהם מתעוררת שאלה פרשנית דומה (כגון: מינוי אפוטרופסים אחדים; התניית עסקה או נדר בהסכמת אנשים אחדים; וכדומה). ההיקש בין תחומים אלה לדיני שליחות דורש מידה של זהירות, משום שהפרשנות שפוסק נוקט בתחום אחד, אינה זהה בהכרח לפרשנות שהיה נוקט בתחום אחר, שהרי כל תחום ושיקוליו היחודיים.

II.  הרשאת השלוחים - "חזקה שעליהם לפעול יחד"

(1)  מבוא

אם השולח מינה יחד שלוחים אחדים, והבהיר שכוונתו היא שהשלוחים שמינה יפעלו יחד, כי אז לא היה מקום לפרשנות[9]. וכן להפך אם השולח היה אומר במפורש שהשלוחים מורשים לפעול באופן עצמאי. אולם מה הדין כאשר השלוחים נתמנו יחד והשולח לא הבהיר את כוונתו במפורש?

עיון במקורות המשפט העברי מראה, שהדעות חלוקות בשאלה, אם קיימת חזקה מעין זו שנקבעה בחוק, אם לאו. ר' אליהו מזרחי[10] סבור, שבעיקרון, כאשר אדם נשבע או נודר שלא יעשה פעולה מסוימת אלא בהסכמה של פלוני ופלוני, הרי הדעת נותנת[11] שהוא קושר אותם יחד, ואין די בהסכמתו של אחד מהם בלבד. אמנם דבריו לא נאמרו בקשר לריבוי שלוחים, אולם "שער המשפט"[12] סבור, שיש להקיש ולקבוע, שהוא הדין במי שממנה שלוחים אחדים (ראובן ושמעון) - גם הוא מתכוון שיפעלו יחד.

לרשב"א הנחה הפוכה[13]. לדעתו, מי שמתנה תוצאה מסוימת בהסכמה של פלוני ופלוני, די בהסכמת אחד מהם, אלא אם כן ציין אחרת במפורש. הרשב"א דן בעניין "ראובן שצוה חנוך בנו שלא ילוה לשום אדם ממונו יותר מסך פלוני, כי אם ברשות שמעון ולוי, ועכשיו מת שמעון". השאלה היא: "היוכל חנוך להלוות ברשות לוי לבדו, או לא?". לפתרון השאלה, הרשב"א מפנה לסוגיה תלמודית[14], שעניינה פרשנות וו החיבור בתורה, ובה נחלקו התנאים. על הפסוק: "כי איש אשר יקלל את אביו ואת אמו - מות יומת" (ויקרא כ, ט), אומר ר' יאשיה, שעל פי ניסוח זה הבן אינו חייב מיתה אלא כאשר הוא מקלל גם את אביו וגם את אמו[15]. לעומתו, רבי יונתן סבור ש"משמע שניהם כאחד ומשמע כל אחד בפני עצמו". לדעת הרשב"א, עמדת רבי יונתן היא שנתקבלה להלכה, ועל כן חנוך יוכל להלוות את כספו גם באישורו של לוי לבדו. אם זו לא הייתה כוונת אביו, עליו היה להבהיר את דבריו ולפרש שנדרשת הסכמת שניהם כאחד[16]. אמנם הרשב"א אינו עוסק בריבוי שלוחים (כי אם בהלכות נדרים), אבל גם בזה דעת "שער המשפט"[17] היא, שיש להקיש בין העניינים, שכן השאלה העולה בשניהם זהה: באין אינדיקציה אחרת, כיצד יש לפרש את דבריו של מי שהסמיך את ראובן ושמעון?

אף שנחלקו דעות הרשב"א והרא"ם, כפי שראינו זה עתה, יש להניח שאפילו לשיטת הרשב"א, יש נסיבות שבהן גם הוא יסכים שעל השלוחים לפעול יחד. וכן, יש להניח שיש נסיבות שבהן הרא"ם יסכים שהשלוחים יכולים לפעול באופן עצמאי זה מזה. להלן נפרט מקצת מנסיבות אלה.

(2)  נסיבות שבהן על השלוחים לפעול יחד

(I)  ניסוח ההרשאה בלשון רבים

לדעת חכם צבי[18], אם השלוחים נכללו ביחד בלשון רבים (לדוגמא: אני ממנה את ראובן ושמעון שימכרו), כי אז אפילו הרשב"א היה מסכים שיש לפרש שהכוונה שיפעלו יחד דווקא. ורק משום שבעניינו של הרשב"א הניסוח לא היה חד משמעי ("כי אם ברשות שמעון ולוי", ולא הדגיש "ברשותם של"), פסק הרשב"א כפי שפסק. מכאן שניסוח המינוי גם הוא עשוי להיות מכריע, כפי ששיערנו לעיל.

כבר הזכרנו לעיל, שבתלמוד לא נדונה שאלת ריבוי שלוחים אלא בזיקה לשליחות לגירושין. במשנה[19] שדנה בעניין זה, המינוי נעשה בלשון רבים: "אמר לעשרה 'כתבו ותנו גט לאשתי', אחד כותב ושנים חותמין". התלמוד[20] מביא ברייתא, שבה אותה הלכה מופיעה בתוספת קלה אך לכאורה משמעותית לענייננו: "אמר לעשרה כתבו גט לאשתי, אחד כותב על ידי כולם...". רש"י[21] מפרש: "על ידי כולן - בשביל כולם"[22]. נראה שהכוונה היא, שעל השלוחים לפעול יחד. אנו משערים שכך הוא, משום שהבעל פנה אל כולם בלשון רבים. אמנם, לשם ביצוע השליחות ביחד אין צורך שכתיבת הגט תיעשה במעמד כולם[23], אבל מי שכותב צריך לעשות כן "בשביל כולם"[24], דהיינו על דעתם[25].

(II)  השליחות דורשת יחסי אימון והפעלת שיקול דעת

מיוחד הוא המבי"ט[26], שכן הוא היחיד שמצאנו בספרות השו"ת, הדן בריבוי שלוחים (כשנושא השליחות אינו בענייני גיטין אלא בענייני ממונות). המדובר בארבעה שלוחים שנשלחו למכור צמר. שניים מן השלוחים חזרו באמצע השליחות והשאירו את הצמר בידי השניים הנותרים. המבי"ט פוסק, שמשעה שנפרדו השלוחים, בטלה השליחות, שכן "יכול הוא [השולח] לומר לכולכם האמנתי... ולא למקצתכם". לעיל הקדמנו, שהעובדה שהשליחות היא לעניין שדורש יחסי אמון או שיקול דעת, עשויה להשפיע על פרשנות כוונת השולח. ואם שיקול זה הוא שעמד כאן לנוכח עיני המשיב, מתעורר ספק אם המבי"ט היה פוסק כך גם בשליחות שעניינה ביצוע פעולה טכנית, שאינה מצריכה שיקול דעת או יחסי אמון מיוחדים.

כיוצא בזה פסק מהרי"ט[27] (בנו של המבי"ט), אם כי לא בריבוי שלוחים אלא בריבוי אפטרופסים. הוא קובע, שבטיפולם בענייני היתומים, על האפטרופסים לפעול יחד. הוא מסביר, שדעת רבי יונתן בפרשנות וו החיבור אינה רלוונטית בעניינו, משום "דסברא הוא, דבכל דבר שבממון ומשא מתן כל כמה דנפישי - דייקי טפי [= ככל שמרובים יותר - מדקדקים יותר]"[28].

נראה, שבמקרים כגון אלה, גם הרשב"א היה מסכים שהרשאתם של השלוחים מותנית בכך שיפעלו יחד[29].

(3)  נסיבות שבהן השלוחים מורשים לפעול באופן עצמאי

(I)  הגדלת הסיכוי להשגת מטרת השליחות

השולחן ערוך[30] דן באופן נוסף של ריבוי שלוחים בדיני גיטין, הפעם באישה הממנה שלוחים אחדים לקבל את גיטה מידי בעלה. וזה לשון השולחן ערוך: "אם עשתה שליח קבלה, וחזרה ועשתה שליח, אפילו עשרה זה אחר זה, או שעשתה עשרה בבת אחת, כל שהגיע הגט ליד אחד מהם - מגורשת". נמצא, שאף שהשלוחים נתמנו בהבעת רצון אחת לביצוע אותה שליחות, אין הם חייבים לפעול יחד. נראה שהלכה זו אינה סותרת את גישתו העקרונית של הרא"ם (אף שהוא סבור שכעיקרון על השלוחים לפעול יחד), משום שכאן כוונת השולח (האשה) עולה בבירור מנסיבות העניין. אין ספק שבריבוי שלוחים לקבלת גטה, אין האישה מבקשת אלא להגדיל את סיכוייה לקבלת הגט, ולא לצמצמן (שכן אם לא הייתה מעונינת להתגרש היא לא הייתה ממנה שלוח כלל). כלומר, אף אם ננקוט, כמו הרא"ם, שכעיקרון, שלוחים שנתמנו יחד, עליהם לפעול יחד, אין הדין כן כשמנסיבות העניין עולה בברור שלא זאת הייתה כוונת השולח, אלא כוונתו הייתה להגדיל את הסיכויים להשגת מטרת השליחות. בכגון זה ברור שיש לכל אחד מן השלוחים הרשאה לפעול באופן עצמאי.

(II)  מנהג

מאחר שקביעתו של הרא"ם, שעל השלוחים לפעול יחד, היא משום שהדעת נותנת שזאת הייתה כוונת השולח, הרי שאם יש מנהג בסוג מסוים של שליחות, שהשלוחים מורשים לפעול באופן עצמאי, כי אז הדעת נותנת, שכוונת השולח תתפרש בהתאם למנהג.

כעין זה השיב הרשב"א[31] בעניין מנוי שני אפוטרופסים. לדעתו, אם מת אחד האפוטרופסים או שהלך למדינת הים, אין זה מבטל את מינויו של חברו. באותה תשובה, הרשב"א אינו מסתמך על דעת רבי יונתן לפיה "משמע שניהם כאחד ומשמע כל אחד בפני עצמו"[32], אלא הוא מסביר שבהתאם למנהג, כך יש לאמוד את דעת המצווה: "ועדיין האחד הנשאר נוהג אפטרופסות לפי דעת כל המעמיד אפטרופין, אחר שהכל נוהגין כן[33], ואלמלא היתה דעת ראובן [המצווה], היה לו לצוות בפירוש ולומר שאם יפטר אחד מן האפוטרופין, שימנו אחר תחתיו או שיבטל האפוטרופסות"[34].

III.  היקף הדרישה לפעול יחד - "לפעול יחד"

(1)  האם דרושה הסכמה פה אחד לפעולה או די ברוב?

כשהשלוחים חייבים לפעול יחד, הכול צריכים להסכים פה אחד לפעולה ואין להסתפק בהסכמת הרוב[35]. כך עולה בהיקש מתשובת הרשב"א[36] בעניין טובי העיר: "כל שביררו הקהל עשרה או פחות מכאן, או יתר מכאן, כל שלא אמרו שילך אחר הרוב[37], אינו כלום, עד שיסכימו כולם לדעת אחד"[38].

אמנם, לעניין הביצוע עצמו, אין צורך שהפעולה תיעשה על ידי כולם ממש, אלא די שאחד פועל בשם כולם[39], כפי שכבר ראינו לעיל[40] בעניין ריבוי שלוחים בגטין. וכך כותב מהרי"ט[41] בעניין ריבוי אפוטרופסים: "מכל מקום זהו לענין הסכמתן בדבר שצריך שיסכימו כולם, אבל בדבר שהסכימו כבר, אחד מזכה מדעת כולם או רובם שלא עלתה על דעת שתהא ידי ארבעתן זוכה כאחת".

(2)  פיצול השליחות

אין צריך לומר, שהשלוחים אינם רשאים לפצל את ביצוע השליחות ביניהם ולפעול כל אחד באופן עצמאי בחלק מנושא השליחות. לדוגמה, שני השלוחים אינם רשאים לחלק ביניהם את הסכום שהפקיד בידם השולח ולפעול כל אחד במחצית הסכום באופן עצמאי[42]. עם זאת, כפי שראינו בדברי מהרי"ט, השלוחים אינם חייבים לבצע את פעולות השליחות ביחד ממש, אלא העיקר שפעולת השליחות תיעשה בידיעת השלוחים ובהסכמתם. לדוגמא, אם מונו שלוחים אחדים לקנות חפץ מסוים, פעולת הקניין אינה חייבת להתבצע על ידי כולם יחד, אלא די שפעולת הקניין תתבצע על ידי אחד מהם על דעת כולם[43].

(3)  מותו של אחד השלוחים

ממה שראינו לעיל עולה, שעמדת המשפט העברי היא, שבעיקרון אם ברור שכוונת השולח הייתה שהשלוחים יפעלו יחד, ולא ציין במפורש שבמות האחד יוכל השני להמשיך בשליחות לבדו, הרי שמיתת אחד השלוחים, מביאה את השליחות כולה לידי סיום[44] [45]. אולם, הדין אינו כן אם יש יסוד סביר להניח שכוונת השולח הייתה שהשליחות תמשיך גם במות אחד השלוחים. כך ניתן להסיק מתוך היקש למה שפסק הרשב"א[46] בעניין מות אחד מן האפטרופסים שמינה אבי היתומים. הרשב"א קובע שם, כי מאחר שהמנהג הוא שהאפטרופוס הנותר ממשיך בתפקידו, הרי שאם לא הייתה זו כוונת המוריש עליו היה לציין זאת במפורש[47].

(4)  ביטולו של אחד השלוחים

בשליחות הצריכה להתבצע על ידי כל השלוחים יחד, ביטולו של אחד השלוחים מביא את השליחות כולה לסיומה[48]. לכאורה, שונה הדין כשהשלוחים יכולים לפעול בנפרד ואינם תלויים זה בזה. במצב זה אין לכאורה כל סיבה שביטול שלוח אחד ישפיע על המינוי שניתן לשלוחים האחרים. כך היא אמנם דעתם של פוסקים רבים[49], ברם דעת הרמב"ם[50] היא, שאם ביטל השולח מקצת מן השלוחים למסירת גט, בטלה השליחות כולה[51], אף אם כל אחד מן השלוחים היה רשאי למסור את הגט בעצמו[52].

3.  ריבוי שולחים

I.  כללי

בעניין ריבוי שולחים, הסעיף שלפנינו קובע בס"ק (ב): "ניתנה הרשאה אחת על ידי שולחים אחדים, חזקה שעל השלוח לפעול מכוח כולם יחד". כבר הסברנו במבוא לסעיף זה, שאילו השולחים היו מבהירים מהם תנאי ההרשאה של השלוח, לא היה מקום לפרש את דבריהם. כך, אילו היו אומרים במפורש, שהשלוח חייב לפעול בשם כולם יחד, כי אז אם השלוח היה פועל בשם חלקם בלבד, הייתה נחשבת פעולתו לפעולה שלא בהרשאה, והיו חלים עליה הכללים הקבועים בסעיף 6 בעניין שלוח שפועל שלא בהרשאה. לעומת זאת, אילו השולחים היו אומרים במפורש, שהשלוח מוסמך לפעול גם בשם חלקם, כי אז פעולתו הייתה בהרשאה, בין פעל בשם כולם ובין פעל בשם חלקם. אין מקום אפוא להוראת ס"ק (ב), אלא בשולחים אחדים שמינו שלוח אחד ולא הבהירו אם כוונתם שהשלוח יוכל גם לפעול מכוחו של כל אחד ואחד מהם בנפרד, או שכוונתם שהשלוח יפעל בשם כולם יחד דווקא, ולא בשם חלקם. זוהי שאלה של פרשנות, שלפתרונה המחוקק קובע חזקה, לפיה אם אין הוכחה לסתור, יש להניח שכוונת השולחים הייתה שהשלוח יפעל בשם כולם יחד. נמצא, שאם לא הוכח אחרת, פעולה בשם חלקם דינה כפעולה שלא בהרשאה[53].

הוראת הסעיף חלה כאשר "ניתנה הרשאה אחת על ידי שולחים אחדים". הגדרה זו עמומה, שכן לא ברור אימתי יש לראות בהרשאתם של שולחים רבים "הרשאה אחת"? ברק[54] מפרש: "נראה לנו כי הרשאה אחת ניתנת על ידי שולחים אחדים כאשר בהבעת רצון משותפת מוענק כוח ייצוג אחד לשלוח" (ההדגשות אינן במקור). וזאת להבדיל "מהמקרה בו קיימות הבעות רצון נפרדות של כל שולח, אפילו נושא ההרשאה זהה, ואפילו הבעות הרצון היו בו זמנית". כלומר, העובדה שבו-זמנית השלוח קיבל הרשאות עצמאיות משולחים שונים לעניין ביצועה של אותה פעולה משפטית, אינה מצמצמת את הרשאותיו אלה ואין עליו לפעול מכוח כולם יחד. ואולי להפך; אילו היה עושה כן, הוא היה מפר את חובת הנאמנות המוטלת עליו מכוח סעיף 8(2), לפיה אסור לו להיות "שלוח של שולחים שונים לנושא שליחות אחד שלא על דעת שולחיו"[55]. חובתו לפעול בשם כולם אינה אלא כאשר השולחים הביעו רצון משותף שיהיה שלוחם והעניקו לו כוח ייצוג אחד. כך הוא לדוגמה "כאשר ראובן ושמעון מעניקים בכתב אחד הרשאה ללוי לקנות בשמם נכס". בכגון זה החוק קובע חזקה, לפיה הרשאתו של לוי (השלוח) היא לקנות את הנכס בשמם של ראובן ושמעון גם יחד, ואין לו הרשאה לקנות אותו עבור אחד מהם לבדו.

בדיוננו להלן נדון בשאלה אם ישנה חזקה במשפט העברי המקבילה לחזקה הקבועה בחוק, לפיה הרשאתו של שלוח שנתמנה "בהרשאה אחת" על ידי שולחים אחדים, היא לפעולה בשם כולם יחד דווקא? או שמא אין חזקה כזאת, והשאלה מוכרעת לפי נסיבותיו המיוחדות של כל מקרה? לשון אחר, מהי הרשאתו של מי שנשלח על ידי שולחים רבים?

II.  הרשאת השלוח - "חזקה שעל השלוח לפעול מכוח כולם יחד"

א. שאלת הגדרת הרשאתו של שלוח שנתמנה בהבעת רצון אחת על ידי שולחים רבים, לא נדונה באופן ישיר במקורות המשפט העברי, אבל אפשר ששאלה זו היא שעומדת ברקע מחלוקת שבין הרמ"ה לר' ישעיה די טראני (הרי"ד). מחלוקתם נוגעת להיקף הלכת רבא המובאת בתלמוד[56]. נציג תחילה את הלכת רבא וננסה לעמוד על מידת זיקתה, לכאורה, לענייננו, ורק אחר כך נציג את מחלוקת הרמ"ה והרי"ד.

"אמר רבא: הני בי תלתא דיהבי זוזי לחד למזבן להו מידי, וזבן לחד מנייהו - זבן לכולהו. ולא אמרן אלא דלא צר וחתים איניש איניש לחודיה, אבל צר וחתים איניש איניש לחודיה - למאן דזבן זבן ולמאן דלא זבן לא זבן [=אלו השלושה שמסרו כסף לשלוח אחד שיקנה עבורם דבר מה, והוא קנה עבור אחד מהם - הקניין הוא לכולם. ואין הדברים אמורים אלא כשלא היה כספו של האחד נפרד מזה של חברו, אבל אם היה נפרד - למי שקנה, קנה, ולמי שלא קנה, לא קנה]".

מן הסיפא של דברי רבא עולה, שאם השולחים מסרו את כספם לשלוח בצרורות נפרדים וחתומים (ובכך הראו כנראה, שאינם מעונינים בשיתוף ביניהם), הרי השלוח רשאי להחליט עבור מי מהם לפעול. מקרה זה אינו נוגע לענייננו, משום שלא הייתה בו הבעת רצון משותפת של השולחים למנות שלוח אחד, אלא שלוש הבעות רצון נפרדות. לעומת זאת, המקרה שבו השולחים לא הפרידו בין צרורות כספם, נוגע לענייננו, שכן בכך הראו השולחים שהם מעונינים בשיתוף ביניהם, ואפשר לראותם אפוא כמי שמינו שלוח אחד בהבעת רצון אחת[57].

אף שלפנינו מקרה של שולחים אחדים שמינו שלוח אחד בהבעת רצון משותפת, ספק אם ניתן להסיק מסקנה מהלכת רבא באשר להגדרת הרשאתו של השלוח. אילו בית משפט היה דן במקרה כגון זה על פי הוראות חוק השליחות, הוא היה קובע שמאחר שהשלוח לא פעל בשם שולחיו כולם, הוא חרג מהרשאתו ויש להחיל עליו את הוראות סעיף 6. למרבה הפליאה, רבא פוסק באופן שונה בתכלית; הוא קובע שפעולת השלוח מזכה את השולחים כולם. לכאורה, אי-אפשר להסיק מפסקו של רבא שום מסקנה לענייננו, שכן אפשר שהלכתו אינה מיוסדת על עיקרון מדיני השליחות אלא על עיקרון מדיני הקניין, לפיו מה שנקנה בכספם המשותף של השולחים הרי הוא שלהם בלא קשר לדיני השליחות[58]. אולם, עיון בחילוקי הדעות שנתגלעו בנוגע להיקף תחולתו של דין זה עשוי להראות שיש בכל זאת קשר בינו ובין העניין שבפנינו.

לדעת הרמ"ה[59], הלכת רבא אמורה אפילו כשהשליח מודיע במפורש לפני ביצוע העסקה שהוא אינו מתכוון לקנות אלא בשמו של אחד משולחיו. לעומתו, הרי"ד[60] סבור, שההלכה אינה אמורה אלא בשלוח שאינו מפרש את כוונתו, אבל, אם הוא אומר במפורש לפני ביצוע העסקה, שאין בכוונתו לקנות את החפץ אלא עבור אחד משולחיו, כי אז אין החפץ נקנה אלא עבור אותו שולח[61]. מהו הרקע העיוני למחלוקת זו?

ב. נתיבות המשפט[62] מסביר, שלדעת הרמ"ה, כשהשולחים הטילו את כספם לכיס אחד ושלחו את השלוח לקנות להם נכס, כוונתם הייתה שיקנה עבור כולם, והשלוח אינו מוסמך לחרוג מכוונה זו ולפרק את השותפות שביניהם. לכן, כשקנה עבור אחד משולחיו בלבד הוא חרג משליחותו (שהרי לא היה מוסמך לפרק את השותפות שיצרו או שהתכוונו ליצור). פעולתו לא הייתה אפוא פעולת שליחות, ומאחר שכאמור לעיל, הכסף הוא כספם של השולחים כולם יחד, הרי הנכס נקנה לכולם, לא מכוח דיני השליחות אלא מכוח העובדה שנקנה בכספם המשותף, בהתאם לכלל: "מעות קונות"[63].

לעומת הרמ"ה, דעת הרי"ד היא, לפי הסברו של "נתיבות המשפט", שכשם שכל שולח יכול לפרק את השותפות (אפילו ללא ידיעתם של שאר השותפים, ובלבד שהוא מצהיר במפורש על כוונת הפירוק[64]), כך מוסמך השלוח לעשות בשם כל אחד מהם. נמצא שכאשר השלוח מצהיר שהוא פועל בשם אחד השולחים בלבד, הרי הוא חוזר בו מן השליחות שקיבל על עצמו מטעם שאר השולחים, אבל ממשיך לפעול כשלוחו של אותו שולח, ומכוחו הוא שמפרק את השותפות. פעולתו היא אפוא פעולת שליחות, ומכוחה הוא שקונה עבור אחד משולחיו את הנכס (ולא רק מכוח העובדה שהנכס נקנה בכספו של אותו שולח).

לפי הסבר זה, יש מקום לומר, שמוקד המחלוקת שבין הרמ"ה לרי"ד הוא אכן בשאלת קיומה או אי קיומה של "החזקה" שמדבר עליה הסעיף שלפנינו. אפשר שהרמ"ה נוקט כמו החוק, ששולחים שהביעו נכונות להיות שותפים לביצועה של פעולה משפטית אחת, חזקה שאינם מסמיכים את שלוחם המשותף לייצגם בנפרד, ומשום כך אינו מוסמך לפרק את שותפותם[65]. לעומתו, הרי"ד כופר בקיומה של חזקה מעין זו, וכשם שהשולחים עצמם היו רשאים להיפרד האחד מעל חברו, אף שמתחילה הייתה ביניהם כוונת שיתוף, כך מוסמך השלוח לעשות בשם כל אחד מהם. במילים אחרות, דעתו היא, שאף שהשלוח נתמנה על ידי שולחים אחדים בהבעת רצון אחת (ואפילו מתוך הטלת כספי השולחים לתוך כיס אחד), הרי השלוח מורשה גם לייצג כל אחד משולחיו בנפרד. לדידו, כך נראה, כדי שהשלוח יהיה מנוע מכך, צריך שהדבר ישלל ממנו בפירוש.

ג. יש לציין שהגר"א[66] מציע הסבר אחר למחלוקת בין הרמ"ה ובין הרי"ד, אבל גם על פי דרכו נראה שרי"ד סבור שהרשאתו של השלוח אינה מצומצמת לפעולה בשם כל שולחיו דווקא (אשר לרמ"ה, על פי דרכו של הגר"א, אין אפשרות לקבוע מהי דעתו בעניין זה).

לדעתו, מחלוקת רמ"ה ורי"ד קשורה במחלוקת בעניין שלוח שמועל בכספי השולח ומבקש לעשות בהם שימוש אישי. השולחן ערוך[67] פוסק: "שליח שקנה לעצמו במעות המשלח, אף על פי שזקפן עליו במלוה [כלומר, שלפני הקנייה קיבל על עצמו התחייבות לפרוע לשולח את כספו[68]], המקח של משלח". כלומר, אף שהשלוח אינו מתכוון לעשות את הפעולה המשפטית לטובת שולחו, הרי מאחר שהוא פועל בכספו, החפץ קנוי למשלח. הרמ"א מעיר, שיש המדגישים שדין זה אמור, אפילו כשהשלוח חזר בו בפירוש ובפני עדים מן השליחות, והצהיר שהוא מתכוון לפעול למען עצמו ולא למען שולחו. אבל, אומר הרמ"א, יש מי שחולקים על כך וסוברים, ש"אם אמר השליח לפני עדים שחוזר בשליחותו... דקנה לעצמו".

כאמור, לדעת הגר"א המחלוקת בין הרמ"ה ורי"ד, קשורה במחלוקת זו שהביא הרמ"א. על פי הצעה זו, הרמ"ה מחזיק בדעה, ששלוח שקיבל כסף לביצוע שליחותו, אינו יכול לזכות בכסף ולעשות את פעולת השליחות לטובת עצמו[69]. כשם ששלוח אינו יכול לזכות בכספי השולח לטובת עצמו, כך שלוחם של רבים אינו יכול לזכות בכספם המשותף לטובת חלק מהם, ועל כן פעולתו מזכה את כולם יחד[70]. לעומת זאת, רי"ד מחזיק בדעה ששלוח יכול לזכות בכספים שקיבל משולחו לביצוע שליחותו ולעשות את פעולת השליחות לטובת עצמו, ובלבד שהוא מודיע על כך במפורש מראש. הוא הדין, סובר רי"ד, בשלוחם של רבים; אם הצהיר מראש[71] שהוא נוטל את כספי השותפות לטובת חלק משולחיו, מעשיו מועילים לאותם שולחים.

אם זו אכן שיטת רי"ד, הרי מוכח מכאן, שלדעתו אין חזקה שהשלוח חייב לפעול מכוח שולחיו יחד דווקא, שאם כן לא היה ברור כיצד יכול השלוח להקנות את הנכס לאחד משולחיו, שעה שזה לא הביע רצונו לרכוש את הנכס לבדו (העובדה שהנכס נרכש בכספו אינה מספיקה לעניין זה, שכן בנוסף לדרישה שהנכס ייקנה בכספו, צריך גם שהוא ייקנה על פי רצונו, והלא אפשר שאינו מעוניין לקנות לבדו אלא יחד עם שותפיו דווקא)[72].

כשעל השלוח לפעול בשם כל השולחים יחד (בין משום שהשולחים הבהירו במפורש שזאת כוונתם, ובין משום שחזקה שזאת הייתה כוונתם, כפי שקובע החוק), חובותיו וזכויותיו של השלוח כלפי השולחים הן כחובותיו וזכויותיו של אדם כלפי שותפות.

III.  היקף הדרישה לפעול בשם כולם - "לפעול מכוח כולם יחד"

בדיוננו על סעיף 14 ראינו שהשולח יכול לבטל את השליחות ולהביא כך לסיומה. מותו של השולח מביא אף הוא, לדעת רוב הפוסקים, לסיום השליחות. כאן המקום לשאול, מה דין שליחות שאחד השולחים מת או שביטלה? האם השלוח מורשה להמשיך לפעול בשם השולחים הנותרים או שהשליחות כולה מגיעה לסיומה?

כעקרון, סיום שליחותו של אחד השולחים אינו מביא לסיומה המיידי של השליחות כולה. אולם, פעמים רבות גורם הדבר לשינוי של ממש בנסיבות השליחות, ועל השלוח להמתין לקבלת הוראות חדשות מן השולחים שנותרו. כך הוא למשל כשמספר שולחים מינו שלוח לרכוש עבורם נכס בשותפות, ואחד השולחים מת או שביטל את שליחותו. במצב זה ייתכן ששאר השולחים יעדיפו לבטל את השליחות, אך ייתכן גם שירצו להמשיך ולרכוש את הנכס בשותפות מצומצמת יותר. אשר על כן, על השלוח לנהוג כדין כל שלוח הנקלע למצב דברים שונה מכפי שסבר השולח, ועליו להמתין לקבלת הוראות מעודכנות לנסיבות החדשות שנוצרו[73].

4.  סיכום

סעיף 17 עוסק בשליחות שבה אחד הצדדים, השלוח או השולח, אינו יחיד אלא רבים. ס"ק (א) עוסק בהרשאה שנתן שולח אחד למספר שלוחים והוא קובע כלל פרשני לפיו אם לא אמר השולח במפורש אחרת, חזקה שהתכוון שהשלוחים יפעלו יחד.

במשפט העברי לא קיימת חזקה מעין זו שקבע החוק, ויש לבחון כל מקרה לגופו בהתאם לאומד דעת השולח. עם זאת, ראינו שישנם מספר כללים המצביעים על כוונת השולח:

א. כשהשלוחים התמנו בלשון פלוני ופלוני (וו החיבור), נחלקו הפוסקים האם משמעות הדבר שהשולח התכוון לקשור אותם יחד. הרא"ם סבור שלשון זו כוונתה שהשלוחים יבצעו את השליחות יחד. לעומתו סבור הרשב"א שמשמעה של לשון זו היא פלוני או פלוני, ולפיכך יכול כל אחד מן השלוחים לבצע את השליחות לבדו[74]. עם זאת ראינו, שכשהשלוחים נכללו ביחד בלשון רבים (אני ממנה את ראובן ושמעון שימכרו), מודה הרשב"א שיש לפרש שהכוונה שיפעלו יחד דווקא.

ב. בשליחות לעניין שדורש יחסי אמון או שיקול דעת, פסקו המבי"ט והמהרי"ט שכוונת השולח היתה שהשלוחים יבצעו את השליחות ביחד. בשליחות שעניינה ביצוע פעולה טכנית שאינה מצריכה שיקול דעת או יחסי אמון מיוחדים, היתה פסיקתם של המבי"ט והמהרי"ט ככל הנראה שונה.

ג. אם ברור מנסיבות העניין שהשולח מינה שלוחים אחדים כדי להגדיל את הסיכויים להשגת מטרת השליחות, ברור שיש לכל אחד מן השלוחים הרשאה לפעול באופן עצמאי.

ד. כשקיים מנהג בסוג מסוים של שליחות לפיו השלוחים מורשים לפעול באופן עצמאי, כי אז הדעת נותנת, שכוונת השולח תתפרש בהתאם למנהג.

כשהשלוחים חייבים לפעול יחד, הכל צריכים להסכים פה אחד לפעולה ואין להסתפק בהסכמת הרוב. לעניין הביצוע עצמו, אין צורך שהפעולה תיעשה על ידי כולם ממש, אלא די שאחד פועל בשם כולם. עם זאת, השלוחים אינם רשאים לפצל את ביצוע השליחות ביניהם ולפעול כל אחד באופן עצמאי בחלק מנושא השליחות.

אם ברור שכוונת השולח הייתה שהשלוחים יפעלו יחד, והוא לא ציין במפורש שבמות האחד יוכל השני להמשיך בשליחות לבדו, מיתת אחד השלוחים מביאה את השליחות כולה לידי סיום. שונה הדין אם יש יסוד להניח שכוונת השולח הייתה שהשליחות תמשיך גם במות אחד השלוחים. גם ביטולו של אחד השלוחים מביא את השליחות כולה לסיומה. ראינו, שיש מי שסובר שכך הוא הדין גם כשהשלוחים יכולים לפעול בנפרד ואינם תלויים זה בזה. אולם דעת רוב הפוסקים היא שבמצב זה אין כל סיבה שביטול שלוח אחד ישפיע על המינוי שניתן לשלוחים האחרים.

ס"ק (ב) עוסק בריבוי שולחים, ואף הוא קובע ככל פרשני לפיו חזקה שכוונת השולחים הייתה שהשלוח יפעל מכוח כולם כאחד.

שאלת הגדרת הרשאתו של שלוח שנתמנה על ידי שולחים אחדים, לא נדונה באופן ישיר במקורות המשפט העברי, אולם עיון במחלוקת הרמ"ה והרי"ד באשר לפרשנות דברי סוגיית התלמוד במסכת בבא מציעא מעלה ששאלה זו שנויה במחלוקת ראשונים. התלמוד דן בשלוח שמונה לרכוש נכס בכספם של שולחים אחדים, אך רכש נכס זה עבור אחד מהם בלבד. האמורא רבא קובע שאף שהשלוח התכוון לפעול בשם אחד השולחים בלבד, הנכס קנוי לכולם יחד. לדעת הרמ"ה, הלכת רבא אמורה אפילו כשהשליח מודיע במפורש לפני ביצוע העסקה שהוא אינו מתכוון לקנות אלא בשמו של אחד משולחיו. לעומתו, הרי"ד סבור, שההלכה אינה אמורה אלא בשלוח שאינו מפרש את כוונתו, אבל, אם הוא אומר במפורש לפני ביצוע העסקה, שאין בכוונתו לקנות את החפץ אלא עבור אחד משולחיו, כי אז אין החפץ נקנה אלא לאותו שולח.

לדברי "נתיבות המשפט", הרמ"ה סבור שכאשר השולחים הטילו את כספם לכיס אחד, כוונתם הייתה שהשלוח יקנה עבור כולם, והשלוח אינו מוסמך לחרוג מכוונה זו ולפרק את השותפות שביניהם. הרי"ד לעומתו, סבור שהשולח מוסמך לפרק את השותפות ולפעול בשם כל אחד מן השולחים בנפרד[75].

מותו של אחד השולחים או ביטול השליחות על ידי אחד מהם, אינו מביא לביטולה המיידי של השליחות. עם זאת, פעמים רבות גורם הדבר לשינוי בנסיבות השליחות, והשלוח אינו רשאי להמשיך בשליחותו ועליו להמתין לקבלת הוראות חדשות מן השולחים שנותרו.