1.מבוא

חשיבות מוסד השליחות לחיי המסחר והכלכלה היא עצומה שכן הוא שמאפשר לאדם להרחיב את תחום פעילותו המשפטית אל מעבר למגבלות פיזיות או גיאוגרפיות. סעיף 1(א) לחוק השליחות מגדיר את השליחות ככוח ייצוג[1]. זוהי הגדרה פונקציונלית שלפיה יכול השלוח לשנות בפעולתו שלו את זכויותיו וחובותיו של השולח כלפי צד שלישי. סעיף 3 לחוק קובע כיצד מוקנה כוח הייצוג לשלוח. אולם אין באלה כדי להסביר כיצד פועלת השליחות? באיזה מנגנון משפטי פועל כוחו זה של השלוח לשנות את מערך זכויותיו וחובותיו של השולח כלפי צד שלישי? לעניין זה בא סעיף 2 לחוק הקובע שהבסיס המשפטי לכוח הייצוג של השלוח עליו מדברים סעיף 1 וסעיף 3 הוא הכלל הגדול "שלוחו של אדם כמותו"[2].

את הדיון במהותה של השליחות תוכנה ואופייה, נדחה אפוא לסעיף 2, ואילו כאן נתמקד בעניינו של סעיף 1, היינו בשאלת היקף תחולתו של דין השליחות. לשון אחר נעסוק בשאלה: מהם העניינים העשויים להיות נושא להפעלת כוח הייצוג שבידי השלוח.

על פי סעיף 1(א), אין שליחות אלא לשם עשיית פעולה משפטית, ומכאן שמינוי שלוח לפעולה שאינה משפטית, אינו מוסדר בחוק השליחות. אבל, כפי שנראה להלן, אין תמימות דעים אשר לפרשנות המונח "פעולה משפטית" וחילוקי דעות אלה משפיעים על היקף תחולתו של חוק השליחות.

מן הסעיף עולה גם, שתנאי לקיומה של השליחות הוא שפעולת השלוח תהיה מכוונת כלפי צד שלישי. אך לא ברור מהי ההצדקה לצמצום זה ומדוע לא לאפשר מינוי שלוח שפעולתו לא תהיה מכוונת כלפי צד שלישי מוגדר.

סעיף 1(ב) קובע שכל פעולה משפטית יכולה בעקרון לשמש נושא לשליחות, אלא אם לפי מהותה, או לפי הדין יש לבצעה אישית. הוי אומר: בעקרון הכלל הוא שלכל פעולה משפטית "שלוחו של אדם כמותו", אלא שלכלל זה שני חריגים. לפי החריג הראשון, יש פעולות שמעצם מהותן אינן נושא לשליחות ויש לבצען אישית, אבל לא ברור מה טיבן של פעולות אלו וכיצד יש להגדירן. לפי החריג השני, יש פעולות שהחוק מחייב לעשותן באופן אישי. בחריג זה אין שאלה של הגדרה (שכן מדובר בפעולות שהחוק מציין אותן במפורש), אלא יש מקום לשאול מה הביא את המחוקק לקבוע שיש לבצע פעולות מסוימות באופן אישי דווקא ולא די בעשייתן על ידי שלוח.

לדעת ברק, חוק השליחות אינו חל אלא על פעולות חוקיות, ואילו פעולות בלתי חוקיות אינן נושא לשליחות, אם כי הבחנה זו אינה מפורשת בחוק. נמצא שפעולה משפטית הנעשית באמצעות שלוח בניגוד לדין, אינה משנה את מצבו המשפטי של השולח.

בדיוננו להלן נעסוק בשאלת היקף תחולת דיני השליחות כפי שהיא עולה ממקורות המשפט העברי. תחילה נבחן אם דיני השליחות חלים רק על פעולות משפטיות או שמא גם על פעולות מטריאליות. לאחר מכן, נבקש למצוא הגדרה לפעולות שלפי מהותן אין אפשרות לבצע אותן על ידי שלוח. המשפט העברי קבע אף הוא פעולות אחדות שאין לעשותן על ידי שלוח, נסקור פעולות אלה וננסה לעמוד על ההצדקה שבהוצאתם מתחולת דיני השליחות. אחת מפעולות אלה היא פעולה בלתי חוקית וזאת בהתאם לכלל התלמודי "אין שליח לדבר עבירה". נעמוד על טעמו והיקפו של הכלל ונראה שאינו כלל גורף ופעמים שיש שליח לדבר עבירה.

במסגרת סעיף 1 המגדיר את מוסד השליחות ואת היקפו, מן הראוי לעמוד על היחס בין מוסד השליחות למוסדות משפטיים הדומים לו (כגון אפוטרופסות, שותפות, עבודה, נישואין וכדומה). לסקירת מוסדות אלה נקדיש את הפרק האחרון של דיוננו, ונעמוד בו על הדומה והשונה בין מוסדות אלו לבין מוסד השליחות.

2.הגדרת השליחות - "השליחות היא"

א."יפוי כוחו של שלוח לעשות בשמו או במקומו של שולח"

א. כפי שכבר ראינו במבוא, מוסד השליחות מאפשר לאדם להרחיב את תחום פעילותו המשפטית אל מעבר למגבלות פיזיות או גיאוגרפיות. הדבר אפשרי משום שבמסגרת השליחות יש לשלוח "כוח"[3] לפעול "בשמו או במקומו"[4] של השולח. כך לדוגמה, השליחות מאפשרת להתקשר בחוזה בלא להיות נוכח במקום עריכת החוזה, כשהשלוח הוא שמנהל את המשא ומתן וגומר את החוזה במקומו של השולח.

האפשרות לבצע פעולות משפטיות באמצעות שלוח מוזכרת כבר במקורותיו הקדומים של המשפט העברי, בתחומים שונים ומגוונים. בעניין קידושי אישה המשנה[5] קובעת: "האיש מקדש בו ובשלוחו, האשה מתקדשת בה ובשלוחה". וכן קובעת המשנה[6] גם בעניין גירושין: "[שלוח] המביא גט ממדינת הים, צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם". מקורות תנאיים מדברים גם על עסקאות ממוניות שנעשות באמצעות שלוח, כך לדוגמה: "תנו רבנן: הנותן מעות לשלוחו ליקח לו חיטין..."[7]. ואפילו מצוות שבין אדם למקום, כגון הפרשת תרומות, נעשות גם הן על ידי שלוח, כפי שמפורש במשנה[8]: "האומר לשלוחו צא ותרום, תורם כדעת בעל הבית". הצד השווה שבכל הדוגמאות שהבאנו הוא, שעל ידי מינויו, יש לשלוח כוח לפעול בשם שולחו, כך שלפעולתו יש אותן תוצאות משפטיות שהיו אילו פעל שולחו בעצמו. לאחר ביצוע השליחות, השלוח "יוצא מן התמונה": לא הוא קידש את האישה אלא שולחו, לא הוא קנה את הממכר אלא שולחו וכו', וזאת אף שלמעשה הפעולה המשפטית והכוונה המלווה את הפעולה, היו שלו ולא של שולחו.

ב.נושא השליחות - "פעולה משפטית"

א. על פי הסעיף, נושא השליחות צריך להיות "פעולה משפטית", אולם החוק אינו מגדיר מהי "פעולה משפטית". פעולות שיש בודאי להגדירן כ"פעולות משפטיות" הן מכירה, קנייה, כריתת חוזה, ושאר פעולות שהחוק מגדיר אותן כפעולות שיש בהן כדי לשנות מצב משפטי או זכויות משפטיות. לעומת זאת, מי שנשלח לעשות עבור חברו פעולה שאין לה תוצאות משפטיות, אין לראותו כשלוח שחלים עליו הוראות חוק השליחות, שכן נושא השליחות אינו פעולה משפטית אלא פעולת פיזית גרידא. כך הוא לדוגמה, כשאדם נשלח על ידי חברו לייצג אותו באירוע שהוזמן אליו[9]; לנוכחותו של המוזמן באותו אירוע אין תוצאות משפטיות, ועל כן, אותה שליחות אינה "שליחות" במשמעות החוק. פעולה כזו מכוּנה[10]: "פעולה מטריאלית", להבדילה מ"פעולה משפטית".

הדעות נחלקו בין המלומדים בשאלה, אם יש לכלול בהגדרת השליחות גם פעולה שמעצם טיבה אינה פעולה משפטית, כשבנסיבות הענין יש לה תוצאות משפטיות. כך הוא לדוגמה, במי שמקים מבנה במקרקעין של אחד כשהוא משתמש בחומרים של אחר. פעולה זו כשלעצמה אינה אלא פעולה פיזית, אולם החוק מכיר לה תוצאות משפטיות (הענקת זכות בעלות על המבנה החדש). לדעת פרוקצ'יה[11], אכן כל פעולה הגורמת לתוצאה משפטית, נכללת בהגדרת הסעיף וחלים עליה הוראות החוק, אפילו שמעצם טיבה אינה מכוונת ואינה מוגדרת בחוק כדרך לשינוי מצב משפטי[12].

לברק[13] עמדה שונה. לדידו, אין די בכך שכתוצאה מן הפעולה משתנה מצבו המשפטי של השולח מכפי שהיה לפני הפעולה. צריך שמעצם טיבה הפעולה תהיה מכוונת ומוגדרת בחוק כדרך להשגת שינוי משפטי, כגון קנייה, מכירה או כריתת חוזה, ולא שאותו שינוי יהיה תוצאה אקראית ממנה. אשר על כן, מי שמקים מבנה בשביל חברו כשהוא משתמש בחומרים של אחר, פועל אמנם עבורו, אך אין לראותו כשלוח שהוראות חוק השליחות חלות עליו[14]. עם זאת, ברק מסכים שמקצת מהוראות חוק השליחות יחולו למעשה גם על פעולות אלה, בדרך של היקש[15].

ב. במשפט העברי, החשיבות העיקרית בבירור השאלה: אלו פעולות הן נושא לשליחות, ואלו פעולות, אף שאפשר לעשותן באמצעות אחר, אינן נושא לשליחות, היא לעניין כשרות השלוח. כפי שנראה להלן[16], קטגוריות שונות של אנשים אינם כשרים לשמש כשלוחים על פי ההלכה (כגון קטן או מי שאינו בן ברית). השאלה היא, מהו היקף התחולה של כללי כשרות אלה: האם רק פעולה שמעצם טיבה מכוונת לשינוי מצב משפטי, היא נושא לשליחות (כדעת ברק), ועליה בלבד חלות אותן מגבלות בדבר כשרות השלוח? או שמא, פעולה שגוררת בעקבותיה תוצאות משפטיות אצל השולח, גם היא נושא לשליחות (כדעת פרוקצ'יה)? ואולי כל פעולה שאדם עושה עבור חברו, חלים עליה דיני השליחות?

במשפט העברי, פעולה שאינה גורמת לשום תוצאה משפטית ודאי אינה נושא לדיני השליחות[17]. כך עולה בין השאר ממה שפסק השולחן ערוך[18] בענין מסירת גט לידיו של שלוח כדי שיגרש בו אישה: "השולח גט ביד כותי שיתננו לפלוני, ומינה הבעל בכתבו לאותו פלוני שלוח להוליך הגט לאשתו - כשר, מפני שהכותי אינו עושה מעשה אלא מעשה קוף בעלמא". כפי שראינו לעיל, אקט הגירושין יכול להיעשות על ידי שלוח, ובלבד ששלוח זה יהיה כשר לכך על פי דיני השליחות. ההלכה שלפנינו מתירה לשגר את הגט לאותו שלוח באמצעות מי שפסול מלשמש כשלוח[19]. הסיבה לכך היא, ששיגור הגט אל השלוח אינו מעשה בעל משמעות משפטית, אלא אקט פיזי של העברת הגט ממקום למקום. פעולה זו יכולה להיעשות אפילו על ידי קוף. "מעשה קוף" מציין אפוא, באופן ציורי, פעולה פיזית גרידא, שעליה לא חלים דיני השליחות, ואפשר לעשותה גם על ידי גורם חסר כשרות משפטית.

ולא זו בלבד, אלא פעולת 'השלוח' תוגדר כ"מעשה קוף" גם אם היא גורמת לתוצאות משפטיות, כל זמן שאינה מוגדרת על פי הדין כאמצעי המשפטי שחייב בעל הדבר לעשותו להשגת אותן תוצאות. פרעון חוב הוא דוגמה לכך: הבאת הפרעון מן החייב אל הנושׁה יוצרת אמנם תוצאה משפטית, שהרי היא פוטרת את החייב מחובו, אולם מאחר שמסירת הכסף עצמה אינה אקט משפטי שחייב להיעשות על ידי החייב דווקא[20], לא חלים עליה דיני השליחות[21].

נמצא אפוא, שעל פי המשפט העברי, דיני השליחות אינם חלים אלא על פעולה שמכוונת מעצם טיבה ליצור שינוי משפטי ושחייבת בעיקרון להיעשות על ידי בעל הדבר. כך הוא לדוגמה בקידושין; כדי לשנות את מעמדה המשפטי של אישה, ממעמד של פנויה למעמד של אשת איש, הדין קובע הליך מוגדר: מתן כסף על ידי הבעל בצירוף האמירה "הרי את מקודשת לי". כך הוא גם בקניין נכסים; אדם הקונה נכס, חייב, כדי להעביר אליו את הבעלות, לעשות אקט משפטי - מעשה קניין, מתוך כוונה לרכוש בעלות על הממכר[22]. בשני המקרים, התוצאה המשפטית היא המטרה, אולם, יש גם חשיבות לביצוע הפעולה המשפטית, שרק באמצעותה יכול בעל הדבר להביא לאותה מטרה. ונראה לומר, שבנקודה זו טמונה עיקר הבשורה של דיני השליחות: אף שהדין מייחס חשיבות לאמצעי שבו משיגים תוצאה משפטית מסוימת, הרי שמאחר שאין זה אלא אמצעי, אין מניעה שייעשה על ידי אחר בשמו של השולח[23]. גישה זו קרובה אפוא לגישתו של ברק.

ג."כלפי צד שלישי"

ברק[24] מבקר את ניסוח החוק וטוען שפעולה משפטית אינה חייבת להיות מכוונת להשיג תוצאות כלפי צד שלישי, כדי להיות נושא לשליחות. כך לדוגמה, הפקרת נכס אינה פעולה כלפי צד שלישי, אלא פעולה חד צדדית של השולח שאמנם יש לה תוצאות כלפי כולי עלמא, אולם היא אינה מכוונת כלפי צד שלישי מסויים, ואף על פי כן, אין ספק שגם היא נושא לשליחות[25].

במשפט העברי, אין ספק שאין חשיבות לזהות הצד השלישי, כפי שעולה מדברי הרמב"ם[26], בעניין שלוח לקידושין: "יש לאיש לעשות שליח לקדש לו אשה, בין אשה פלונית בין אשה משאר הנשים. וכן האשה הגדולה עושה שליח לקבל קידושיה, בין מאיש פלוני בין מאיש משאר האנשים". ונראה, שאף אין פסול בכך שהפעולה אינה מכוונת כלפי מאן דהו, כמו בהפקרת נכס[27], לדוגמה.

3.פעולות משפטיות שאינן יכולות לשמש נושא לשליחות - "חוץ מפעולה..."

בפרק זה נדון בכל אותן פעולות משפטיות שאינן יכולות לשמש נושא לשליחות. החוק, בסעיף קטן 1(ב), מציין שתי קטגוריות של פעולות כאלה. הראשונה כוללת את הפעולות, שלפי מהותן יש לעשותן באופן אישי[28]. בדיוננו להלן נבקש לברר על אלו פעולות חלה הגדרה זו.

הקטגוריה השנייה כוללת את הפעולות שבעיקרון היו ראויות גם הן להיעשות על ידי שלוח, אלא שהדין קבע שאין להן תוקף כשנעשות באמצעות שלוח. נשאל את עצמנו, כמובן, מהם המניעים לקביעת חריגים אלה.

לבסוף נדון בקטגוריה נוספת, שהחוק אינו מזכיר, והמשפט העברי לעומתו דן בה בהרחבה רבה, הלא הן הפעולות האסורות על פי הדין (שליחות לדבר עבירה). ברק[29] טוען, שהחוק אינו עוסק אלא בפעולות שהן במסגרת הדין. להלן, נראה שבמשפט העברי ישנו כלל מפורסם לפיו "אין שליח לדבר עבירה", נדון במשמעותו ובהיקפו של כלל זה. בעיקר נבקש לברר אם משמעות הכלל היא שפעולה משפטית שהיא בניגוד לדין נעדרת תוקף משפטי כשנעשתה באמצעות שלוח (כדעת ברק)? או שמא כוונת הכלל אינה אלא לעניין עונשין, שהשולח לא יישא בעונש בגין המעשה האסור שביצע שלוחו עבורו?

א."פעולה שלפי מהותה... יש לבצעה אישית"

קשה להציע הגדרה מופשטת לפעולה משפטית שלפי מהותה יש לבצעה אישית, ודומה שזהו עניין של שכל ישר. דוגמה לפעולה מסוג זה, לפי ברק[30], היא עסקת מכר שתוקפה הותנה בכך שיבוא הקונה ביום פלוני במקום פלוני; על פי מהותו זהו תנאי שעל הקונה לבצע אישית, אף אם לא צויין הדבר במפורש בחוזה, והוא לא יוכל אפוא לקיימו על ידי שלוח. יש להניח שיימצאו פעולות משפטיות הנופלות בשטח האפור, ולא ברור אם על פי מהותן יש לעשותן אישית או שאין מניעה לעשותן על ידי שלוח. כך לדוגמה: האם אפשר להצביע לכנסת[31] על ידי שלוח, או שמא זוהי פעולה שלפי מהותה יש לבצעה אישית?[32]

השאלה כיצד להגדיר פעולה שלפי מהותה אינה נושא לשליחות, הטרידה מאוד את מפרשי התלמות ופוסקי ההלכה, באשר השליחות במשפט העברי מתייחסת, כידוע, לא רק לפעולות עסקיות אלא גם למצוות דתיות? הם שאלו: מדוע אין יוצאים ידי חובת הנחת תפילין או ישיבה בסוכה על ידי שלוח (וכן בעוד רבות מן המצוות). כפי שנראה להלן, הם לא הסתפקו בקביעה שכך מורה השכל הישר אלא ניסו לאפיין פעולות אלה על פי הגדרות מופשטות.

הראשון שהתייחס לשאלה זו במפורש הוא תוספות רי"ד[33], ואלה דבריו: "יש מקשים, אם כן [כלומר, שרק עבירות הוצאו מכלל דיני השליחות, ראה להלן], לכל דבר יועיל השליח, ויאמר אדם לחבירו שב בסוכה בעבורי הנח תפילין בעבורי?". והוא עונה: "ולאו מילתא היא [=אין זו שאלה], שהמצוה שחייבו המקום לעשות בגופו היאך יפטר הוא על ידי שלוחו והוא לא יעשה כלום...". אמנם, בדבריו אלה של תוספות רי"ד, רב הסתום על המפורש, ואין פלא שדיונים אין ספור התנהלו סביבם בין האחרונים. עם זאת, מתוך דבריהם של אחדים מהם[34], אפשר להציע פירוש שיהיה בו כדי לסייע לנו בבירור השאלה שלפנינו[35].

כפי שראינו לעיל[36], פעולה שהיא "מעשה קוף" אינה נושא לשליחות, משום שאין שליחות אלא לפעולה שמכוונת ליצור תוצאה משפטית. על פי אותה הבחנה, אפשר להבין, שאם הדין מחייב ביצוע פעולה, כשמטרת הפעולה אינה השגת תוצאה משפטית כלשהי מלבד ביצוע הפעולה עצמה, הרי גם זו פעולה שאינה נושא לשליחות. שלוח אינו יכול למלא את מקומו של שולחו אלא לביצוע פעולה שהיא אמצעי להשגת תוצאה, ואותה תוצאה מתייחסת לשולחו. לעומת זאת, שלוח אינו יכול למלא את מקומו של שולחו לביצוע פעולה שהדין מחייב את שולחו לבצע כמטרה לעצמה. כך לדוגמה, במצוות הנחת תפילין; מעשה ההנחה אינו אמצעי להשגת תוצאה כלשהי מלבד קיום חובת ההנחה עצמה, וזו הסיבה שאינה נושא לשליחות. מהסבר זה בדברי תוספות רי"ד, עולה שפעולה שלפי מהותה יש לבצע אישית היא פעולה, שבנסיבות העניין, חובה משפטית לעשותה בלא שאותה פעולה באה להשיג תוצאה כלשהי מלבד קיום חובת ביצוע הפעולה עצמה[37].

עם זאת נראה, שגם במשפט העברי יש פעולות משפטיות, בתחום שבין אדם לחברו, שאף שאינן עונות להגדרה המופשטת שהצגנו לעיל, השכל הישר מורה שאינן נושא לשליחות, משום שברור שכך הוסכם מכללא בין הצדדים. כך הוא לדוגמה ביחסי עובד ומעביד; ההנחה היא שהעובד הושכר בשל כישוריו האישיים ואינו יכול אפוא לשלוח שלוח לעשות את העבודה במקומו[38].

ב. יש להוסיף שעל פעולות משפטיות או הלכתיות אחדות נחלקו הדעות אם אפשר לעשותן על ידי שלוח אם לאו, כגון: הפקרת נכס[39], התחייבות[40], הודאה[41], מחילה[42], התרת נדרים[43], שבועה[44], ברית מילה[45], ביקור חולים[46], פדיון הבן[47] ועוד. אולם בכל אלה קשה לעמוד על יסוד חילוקי הדעות בין הפוסקים[48].

ג. עוד יש להוסיף, שהתלמוד[49] מביא הלכה בשם התנא רבי יוסי לפיה "מילי לא מימסרן לשליח". מאחר שדעת רבי יוסי נתקבלה להלכה[50], יש חשיבות לעסוק בדבריו. לכאורה, נקבעת כאן קטגוריה נוספת של פעולות - "מילי [=דברים]" - שעל פי מהותן אינן נושא לשליחות. אולם, לפני שנגדיר מה כלול בקטגוריה זו של "מילי", יש להקדים ולומר, שלדעת רוב המפרשים והפוסקים[51], דברי רבי יוסי אינם רלוונטיים לענייננו. לדעתם, כוונת רבי יוסי אינה לצמצם את הפעולות המשפטיות שהן נושא לשליחות אלא לצמצם את הפעולות המשפטיות שהן נושא לשליחות משנה בלבד. כידוע, בעיקרון ההלכה מכירה באפשרות מצד השלוח למנות שלוח אחר לביצוע השליחות - "שליח עושה שליח"[52]. אולם, לדעת רבי יוסי, יש לצמצם אפשרות זו רק לשליחויות שאינן בגדר "מילי". לשון אחר, שלוח אינו עושה שלוח משנה אם נושא השליחות הוא "מילי". כאמור, כך מפרשים את דברי רבי יוסי רוב הפוסקים, וכפי שנרחיב על כך בדיוננו על סעיף 16, כשנעסוק בסוגיית שליחות משנה.

עם זאת, פוסק אחד, מהרי"ט[53], הבין את דברי רבי יוסי כפשוטם. לדעתו, פעולה שהיא בגדר "מילי" אינה נושא לשליחות, גם לא לשליחות ראשית[54]. לפי אותה דעה מה נכלל במושג "מילי"? המהרי"ט אינו מפרט, ועל כן לא נותר אלא לעסוק בהשערות[55]. היו מן האחרונים[56] שהבינו בדעת המהרי"ט ש"מילי" מציינת פעולה משפטית שמתבצעת בדיבור בלבד, בניגוד לפעולה שעל ידי מעשה, ודחו את דבריו שכן סוגיות ערוכות הן שאפשר לבטל גט על ידי שלוח[57], וכן שבעל יכול להפר את נדרי אשתו על ידי שלוח[58]. בשני אלה, פעולת השליחות היא על ידי דיבור בלבד ובכל זאת, אין מערערים על תוקפה של השליחות. אבל נראה, שבמושג "מילי" מהרי"ט מציין אמנם פעולה שאינה אלא על ידי דיבור בעלמא, אך בנוסף לכך אותו דיבור אינו מביא לידי "גמר מעשה", כלומר שאותו דיבור אינו מביא לתוצאה משפטית ישירה[59] (שלא כמו בהפרת נדר, שם דיבור השלוח מביא לביטול הנדר), אלא הוא רק שלב מקדמי להשגת תוצאה משפטית[60].

נמצא אפוא, שעל פי גישה זו, כדי שפעולה תהיה ראויה על פי מהותה להיות נושא לשליחות, חייבים להתקיים בה אחד משני התנאים הבאים: או שעניינה ביצוע מעשה פיזי, כגון כתיבת גט (ואז העובדה שהפעולה אינה מביאה לתוצאה משפטית ישירה אינה גורעת מאפשרות מינוי שלוח); או שעניינה דיבור בעלמא, אך בתנאי שאותו דיבור גורם לתוצאה משפטית ישירה (כגון הפרת נדר או ביטול שליחות גט). ההגיון שבתפישה זו הוא כנראה, שאין שליחות אלא לפעולה שיש בה ממש - או מצד הביצוע או מצד התוצאה. פעולה שאין בה ממש (רק דיבור שאין לו תוצאה), אינה נושא לשליחות. כפי שכבר אמרנו לעיל, דעה זו היא דעת יחיד.

ב."פעולה ש... על פי דין יש לבצעה אישית"

ישנן פעולות, שעל פי מהותן ראויות היו להיות נושא לשליחות, אולם הדין קבע שאין לעשותן אלא באופן אישי[61]. להלן נציג אותן הפעולות ואת המניעים שהביאו להוצאתן מן הכלל.

(1)פעולה שיש בה פגיעה בצד שלישי ("תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים")