התוכן

נאמנות וחובות השלוח

1. מבוא

2. חובת ביצוע וחובת נאמנות

3. חובת זהירות

4. חובת גילוי ודיווח - "יגלה... וימסור... ויתן לו דין וחשבון"

5. מניעת ניגוד עניינים

6. חובת ציות - "ולפעול בהתאם להוראותיו"

7. פקיעתן של חובות השלוח

8. סיכום

9. נספח - יישום הכללים "אין אדם משים עצמו רשע" ו"חזקה שליח עושה שליחותו" על שלוח שטוען שמעל באימון השולח ולא עשה את השליחות או עשה אותה לעצמו

נכסים ורווחים

1. מבוא

2. השלוח כנאמן - "נכס שבא לידי השלוח עקב השליחות"

3. רווח וטובת הנאה - "רווח או טובת הנאה שבאו לשלוח בקשר לנושא השליחות"

4. סיכום

שיפוי

1. מבוא

2. שיפוי על הוצאות - "השולח חייב לשפות את השלוח על ההוצאות"

3. פיצוי על נזקים

4. שכר שליחות

5. סיכום

סיום השליחות

1. מבוא

2. ביטול השליחות

3. מוות - "במותו של אחד מהם"

4. גריעת כשרות - "ובגריעת כשרותו"

5. פשיטת רגל - "בפשיטת רגלו"

6. פירוק תאגיד - "אם היה תאגיד בפירוקו"

7. סייג לסיום השליחות

8. נספח: לביאור הסוגיה בתלמוד הירושלמי

סייגים לסיום השליחות

1. מבוא

2. הגנה על השלוח - "זכאי הוא כלפי השולח לראותה כנמשכת"

3. הגנה על צד שלישי - "זכאי הוא לראותה כנמשכת"

שליחות משנה

1. מבוא

2. היסוד המשפטי למינוי שלוח משנה

3. הסייגים למינוי שלוח משנה וגבולותיהם

4. התוצאות המשפטיות של מינוי שלוח על ידי השלוח

5. סיכום

ריבוי שלוחים ושולחים

1. מבוא

2. ריבוי שלוחים

3. ריבוי שולחים

4. סיכום

ביבליוגרפיה

תלמוד

קידושין נט ע"א

מעילה כ ע"ב

נדרים נד ע"א

גיטין כד ע"א

פרשנות התלמוד

אוצר הגאונים (התשובות), קידושין נט ע"א

תוספות, גיטין כד ע"א, ד"ה והא לא חזרה

חידושי הרשב"א, נדרים נד ע"א

חידושי הרשב"א, גיטין סג ע"ב

מרדכי, בבא מציעא, פרק שנים אוחזין, סימן רלב

פוסקים

רמב"ם, הלכות שלוחין ושותפין

רמב"ם, הלכות גירושין, פרק ו, הלכה יג

הגהות מיימוניות, הלכות גזילה ואבדה, פרק יז, אות ג

משנה למלך, הלכות שלוחין ושותפין

רבנו ירוחם, ספר מישרים, נתיב כח, סוף חלק א

בית יוסף, חו"מ, סימן קפג

שולחן ערוך, אבן העזר, סימן קמא, סעיף א

נתיבות המשפט, סימן קפג

ערוך השולחן, אבן העזר, סימן לה, סעיף כט

ערוך השולחן, אבן העזר, סימן קמא, ס"ק ז

אבני מילואים, סימן קמא, ס"ק א

בית מאיר, אבן העזר, סימן קנד

פרשנות עיונית

מחנה אפרים, הלכות שלוחין ושותפין

ר' שמעון שקאפ, קונטרס השליחות

ספרות השאלות והתשובות

שו"ת מהרי"ט, חלק א, סימן קכז

שו"ת מהרי"ט, חלק ב, חו"מ, סימן קי

שו"ת מהרשד"ם, חו"מ, סימן נ

שו"ת הרדב"ז, חלק ג, סימן תקעג

שו"ת הב"ח, סימן יט

שו"ת נודע ביהודה, מהדורה קמא, חו"מ, סימן ל, ס"ק ט

שו"ת נודע ביהודה, מהדורה תניינא, אבן העזר, סימן עא וסימן עב

שו"ת חתם סופר, חו"מ, סימן קעח

שו"ת חתם סופר, חלק ה, סימן קיח

שו"ת אגרות משה, אבן העזר, חלק א, סימן צא

מחברים בני דורנו

נ' רקובר, השליחות וההרשאה במשפט העברי, ירושלים תשל"ג

נ' רקובר, המסחר במשפט העברי, ירושלים תשמ"ח, עמ' 132-123

י"מ לאו, "איסור הסגת גבול - עני המהפך בחררה", תורה שבעל פה, כרך יט (תשל"ז) קו

א' קירשנבאום, הכלל "מילי לא מימסרן לשליח": ניתוח תיאוריטי, שנתון המשפט העברי, כרך ה (תשל"ח) 243

א' קירשנבאום, הכלל "מילי לא מימסרן לשליח": הלכה למעשה, שנתון המשפט העברי, כרך ו-ז (תשל"ט-תש"ם) 271

י' בר-דע, "מילי לא ממסרן לשליח", משפט והלכה (תשל"ח) 196

ספרות כללית

א' ברק, שליחות

ג' פרוקצ'יה, דיני שליחות בישראל

ש' שילה, "סטיית השלוח מהוראות השולח", הפרקליט לג (תש"ם) 13

8. קיבל אדם עליו להיות שלוח, חייב הוא לנהוג כלפי השולח בנאמנות ולפעול בהתאם להוראותיו; ובאין כוונה אחרת משתמעת ממהות השליחות או מתנאיה יחולו עליו חובות אלו:

(1) יגלה לשולח כל ידיעה וימסור לו כל מסמך הנוגעים לנושא השליחות ויתן לו דין וחשבון על פעולותיו;

(2) לא יהא שלוח של שולחים שונים לנושא שליחות אחד שלא על דעת שולחיו;

(3) לא יעשה פעולת שליחות עם עצמו;

(4) לא יקבל מכל אדם טובת הנאה או הבטחה לטובת הנאה בקשר לנושא השליחות שלא בהסכמתו של השולח;

(5) לא ישתמש לרעת השולח בידיעות או במסמכים שבאו לידו עקב השליחות, ובדרך כלל יימנע מכל דבר שיש בו ניגוד בין טובת השולח ובין טובתו שלו או של אדם אחר.

התוכן

1. מבוא

2. חובת ביצוע וחובת נאמנות

3. חובת זהירות

4. חובת גילוי ודיווח - "יגלה... וימסור... ויתן לו דין וחשבון" (ס"ק (1))

5. מניעת ניגוד עניינים

I. כללי - "יימנע מכל דבר שיש בו ניגוד בין טובת השולח ובין טובתו שלו או של אדם אחר" (ס"ק (5))

II. ייצוג שולח אחר באותו נושא - "לא יהא שלוח של שולחים שונים..." (ס"ק (2))

III. פעולת שליחות עם עצמו - "לא יעשה פעולת שליחות עם עצמו" (ס"ק(3))

IV. קבלת טובת הנאה - "לא יקבל מכל אדם טובת הנאה... " (ס"ק (4))

V. ניצול השליחות לרעת השולח - "לא ישתמש לרעת השולח בידיעות או במסמכים..." (ס"ק (5))

6. חובת ציות - "ולפעול בהתאם להוראותיו"

I. כללי

II. סייגים

(1) אי ציות לטובת השולח

(2) שליחות לדבר עבירה

7. פקיעתן של חובות השלוח

8. סיכום

9. נספח - יישום הכללים "אין אדם משים עצמו רשע" ו"חזקה שליח עושה שליחותו" על שלוח שטוען שמעל באימון השולח ולא עשה את השליחות או עשה אותה לעצמו

1.  מבוא

עד כה עסקו סעיפי החוק בעיקר ביחסי החוץ של השליחות, היינו ביחסים שבין השולח (והשלוח) ובין הצד השלישי, שכלפיו עושה השלוח את פעולת השליחות. מכאן עובר החוק לדון ביחסי הפנים של השליחות, היינו במערכת החובות והזכויות שבין השולח לשלוחו. על פי דברי ההסבר להצעת החוק[1], "יחסים פנימיים נדונים בחוק זה רק במידה שהם משותפים לכל סוגי השליחות ללא זיקה ליחסים העסקיים שבין הצדדים, כגון יחסי עבודה, קבלנות, סוכנות, תיווך, וכדומה".

סעיפים 9-8 פותחים בחובותיו של השלוח כלפי השולח (סעיף 8), ובתרופות העומדות לרשות השולח בגין הפרת חובות אלה (סעיף 9). סעיף 10 דן בשאלה, למי מגיעים נכסים ורווחים שמקבל השלוח עקב ביצוע שליחותו. סעיפים 12-11, דנים בחובותיו של השולח כלפי השלוח.

על פי סעיף 8, שתיים הן חובותיו העיקריות של השלוח במסגרת השליחות: הוא חייב לנהוג כלפי השולח בנאמנות, והוא חייב לפעול בהתאם להוראותיו של השולח. ברק[2] מעיר, שחובות נוספות עשויות להיות מוטלות על השלוח, כגון חובות חוזיות (אם יש חוזה בין השולח לשלוח); חובות שמירה על פי חוק השומרים, התשכ"ז-1967 (אם השלוח מחזיק בנכס השולח); חובות בנזיקין (במיוחד חובות זהירות הנגזרות מייחסי ה"רעות" בין השולח לשלוח); ועוד. הוא מסכם: "חוק השליחות קבע הסדר מיוחד ביחס לחובות הנאמנות שהן מיוחדות ליחסי שליחות. אלה הם דיני השליחות 'במובן המצומצם'".

מהי המהות ומהו התוכן של חובות הנאמנות והציות? יש לזכור, שבידו של השלוח כוח לחייב ולזכות בפעולותיו את השולח. חובת הנאמנות באה להבטיח אפוא, שהשלוח ישים לנגד עיניו אך ורק את טובתו של השולח ושמירת ענייניו, ולא ינצל את הסמכות שניתנה בידו לקידום עניינים אישיים (או לקידום ענייניו של אדם אחר שהוא מעוניין בטובתו) העלולים לבוא על חשבון השולח[3].

בסעיפים קטנים (1) - (5) מפרט החוק רשימה של חובות ואיסורים המוטלים על השלוח במסגרת חובת הנאמנות. לכאורה רשימה זו היא רשימה סגורה, אבל ס"ק (5) מרחיב את המסגרת גם לעניינים שאינם מפורשים בסעיף כשהוא קובע: "ובדרך כלל יימנע מכל דבר שיש בו ניגוד בין טובת השולח ובין טובתו שלו או של אדם אחר". עיקרון זה מודגם יפה בהוראות סעיפים קטנים (2) (3) ו-(4) האוסרות על השלוח להיכנס למצב שעלול להיות בו ניגוד אינטרסים בין טובתו של השולח לטובתו שלו או של אדם אחר. כך לפי ס"ק (2), אסור לשלוח להיות שלוחם של שולחים אחדים באותו נושא (אם לא בהסכמת אותם שולחים), שכן הוא עלול להעדיף את האינטרס של שולח אחד על פני האינטרס של שולח אחר. מסיבה דומה ס"ק (3) אוסר על השלוח לעשות את פעולת השליחות עם עצמו, כדי שלא יבוא להעדיף את האינטרס שלו על פי האינטרס של שולחו. וכך עושה גם ס"ק (4) האוסר על השלוח לקבל מכל אדם טובת הנאה או הבטחה לטובת הנאה בקשר לנושא השליחות (אם לא בהסכמת השולח). הבטחה כזו היא כעין שוחד אשר עלול לעוור את עיניו, כך שלא יראה שהאינטרס של שולחו הוא שפעולת השליחות תיעשה עם אדם אחר, ולא עם משלם השוחד. נמצא אפוא, שלא זו בלבד שאסור לשלוח לפעול כנגד האינטרס של שולחו למעשה, אלא אסור לו גם להיכנס למצב של ניגוד אינטרסים, שבו הוא עלול שלא להיות נאמן לשולחו[4].

עד כאן מתבטאת הנאמנות באיסורים המוטלים על השלוח (לא תעשה). לפי ס"ק (1) הנאמנות מטילה על השלוח גם חיובים (עשה). השלוח חייב לגלות לשולח כל ידיעה, ולמסור לו כל מסמך, הנוגעים לנושא השליחות, ואשר עשויים להשפיע על החלטת השולח כיצד להמשיך ולכלכל את צעדיו[5]. הוא אף חייב לתת לשולח דין וחשבון על פעולותיו (הוצאות וכדומה), כדי שיוכל לפקח עליהן ולהבטיח שהשלוח פועל לשביעות רצונו.

חובתו היסודית השנייה של השלוח, היא לפעול בהתאם להוראות השולח. במידה שהוראות השולח באות להגן על זכויותיו ועל האינטרסים שלו, הרי שחובת הציות כלולה לכאורה בחובת הנאמנות הקבועה ברישא של הסעיף. ברק מסביר[6], שחובת הציות באה אמנם להבטיח את האינטרסים של השולח, אך אף על פי כן, המחוקק ראה צורך לקבוע חובת ציות בנוסף לחובת הנאמנות, כדי להדגיש שהשולח הוא שקובע מהם האינטרסים שלו וכיצד להשיגם, והשלוח צריך אפוא להימנע מלעשות פעולה שהשולח אינו רוצה בה, גם אם לדעתו פעולה זו היא לטובת השולח. בכגון זה, השלוח אמנם אינו מפר את חובת הנאמנות המוטלת עליו, שהרי הוא מבקש לפעול לטובת שולחו, אולם הוא מפר את חובת הציות.

חשוב להדגיש, שלפי הסעיף, חובותיו של השלוח אינן מתחילות אלא משקיבל עליו להיות שלוח - "קיבל אדם עליו להיות שלוח, חייב הוא...". כפי שכבר ראינו לעיל[7], השליחות היא אקט חד צדדי של השולח המייפה את כוחו של השלוח לפעול בשמו. השליחות, כשלעצמה, אינה חוזה, שבמסגרתו מתחייב השלוח לפעול כנציגו של השולח (אף שכמובן אין מניעה שבין הצדדים יהיה חוזה כזה), ועל כן אין לכפות את השליחות על השלוח. מובן אפוא, שרק משקיבל והסכים לפעול כשלוח, חלות עליו החובות הקבועות בסעיף. שאלה מעניינת היא, אם משקיבל עליו את השליחות, השלוח חייב לעשות אותה? או שמא הוא רשאי לסיים את השליחות באופן חד צדדי בהתאם לסעיף 14, מבלי שהשולח יוכל לתבוע אותו בגין הפרת חובת האמון כלפיו? שאלה זו מצביעה של בעיה לשונית-תחבירית בסעיף, שכן לא ברור כיצד יש לפרש את המילה "חייב": האם עניינה אך ורק אופן ביצוע השליחות? או שמא היא כוללת גם את עצם הביצוע, כלומר שמשהסכים אדם להיות שלוח שוב אינו רשאי לחזור בו, ואם הוא עושה כן הוא מפר חובה כלפי שולחו?

לפי המשפט העברי, חובת הנאמנות היא מן החובות המרכזיות של השלוח כלפי שולחו, אם כי היקפה של החובה מצומצם יותר מאשר על פי החוק. נראה שהדבר נובע מכך, שכוחו של השלוח לפגוע באינטרס של השולח מצומצם יותר מאשר לפי החוק[8]. להלן נדון בחובת הנאמנות ולאחר מכן בחובת הציות. במסגרת חובת הציות נדון למשל בשאלה, האם חובה זו היא חובה מוחלטת, או שמא יש לה סייגים ופעמים שהשלוח רשאי לסטות מהוראות השולח? עוד נדון בשאלה, אימתי מתחילות חובות השלוח כלפי שולחו ואימתי הן פוקעות? לדוגמה, האם משנסתיימה השליחות פוקעת חובת הנאמנות, ואז יכול השלוח לפעול בניגוד לאינטרסים של מי שהיה שולחו? או שמא חובה על השלוח שלא לפגוע באינטרסים של השולח גם לאחר שגמר את ביצוע השליחות? אולם טרם שנדון בפרטי חובות הנאמנות והציות, נבחן האם השלוח חייב בכלל לבצע את השליחות שקיבל על עצמו?

2.  חובת ביצוע וחובת נאמנות

א. על פי החוק, כל זמן שהשלוח לא קיבל על עצמו להיות שלוח, לא חלה עליו חובה כלשהי כלפי השולח: לא חובת נאמנות, לא חובת ציות ולא שאר החובות המפורטות בסעיף 8. אבל אם קיבל על עצמו להיות שלוח, חייב הוא לנהוג כלפי השולח בנאמנות, לציית להוראותיו ולפעול בהתאם לחובות המפורטות בסעיף. האם פירוש הדבר שלאחר שקיבל על עצמו להיות שלוח, שוב אינו רשאי להסתלק מן השליחות? כפי שכבר הקדמנו במבוא לסעיף, לשון החוק אינה חד משמעית בעניין זה. אמנם סעיף 14 קובע, ש"השליחות מסתיימת בביטולה על ידי השולח או השלוח", ומכאן שבכוחו של השלוח לסיים את השליחות בכל רגע. יחד עם זאת, אפשר שאף שיש לו הכוח המשפטי לסיים את השליחות, יש לראות בסיום כזה הפרת חובת הנאמנות או הציות. שאלה זו, אינה נקייה מספקות והיא תלויה כאמור בפירוש המילה "חייב" בסעיף שלפנינו. ברק נוטה לראות את ביצוע השליחות כאחת מהחובות המוטלות על שלוח שקיבל את השליחות על עצמו[9].

ב. מהי עמדת המשפט העברי בשאלת חובת הביצוע? מקורות רבים מצביעים על כך ששלוח שקיבל על עצמו את השליחות[10] חייב לעשותה. אולם נראה שחובה זו אינה אלא חובה מוסרית שהפרתה אינה גוררת אחריה סנקציה משפטית כנגד השלוח. כך עולה לדוגמה ממה שפסק הרמב"ם[11]: "הנותן מעות לשלוחו ליקח בהם חטים או מין ממיני סחורה, ולא לקח - אין לו עליו אלא תרעומת"[12]. ולא זו בלבד אלא הוא הדין לכאורה אפילו כאשר אי-ביצוע השליחות היה מתוך הפרת אמון גסה, היינו שבמקום לעשות את פעולת השליחות עבור שולחו עשה אותה השלוח עבור עצמו. אמנם בכגון זה אין רק תרעומת כנגד השלוח אלא הוא נחשב לרמאי ולרשע, אבל לשולח אין עילה לתביעה משפטית נגדו. כך פוסק הרמב"ם, הן בשליחות לקידושי אשה והן בשליחות למקח וממכר: "העושה שליח לקדש לו אשה, והלך וקדשה לעצמו - הרי זו מקודשת לשליח. ואסור לעשות כן. וכל העושה דבר זה וכיוצא בו בשאר דברי מקח וממכר - נקרא: רשע"[13]; "הנותן מעות לחברו לקנות לו קרקע או מטלטלין, והניח מעות חברו אצלו והלך וקנה לעצמו במעותיו - מה שעשה עשוי, והרי הוא מכלל הרמאין"[14]. יש לציין, שלדעת ה"נודע ביהודה"[15], אם השלוח יודע שהשולח סומך עליו ואינו מודיע לו שאינו מתכוון לעשות את השליחות, הרי שעצם ההימנעות מביצוע השליחות אינה גוררת אחריה רק תרעומת אלא די בה להגדירו כ"רמאי", אפילו שלא עשה את פעולת השליחות למען עצמו[16].

ג. מן הנאמר עד כה עולה לכאורה, שחובת הביצוע של השלוח שקיבל על עצמו את השליחות אינה אלא חובה מוסרית, ושאי-ביצוע השליחות על ידו אינו גורר אחריו תוצאות משפטיות כנגדו. אולם מסקנה זו אינה מדויקת, כפי שנראה בהרחבה בדיוננו על סעיף 9 כשנדון בתרופות העומדות לרשות השולח כנגד שלוח שהפר את חובותיו כלפיו. כך לדוגמה, אם השולח סמך על הבטחת השלוח שיבצע את השליחות, ואי-הביצוע גרם לנזק כספי ודאי לשולח, הרי שלדעת "חתם סופר"[17], יש לשולח עילת תביעה כנגד השלוח, והוא יכול לתבוע ממנו פיצוי על הפסדיו. בנקודה זו נרחיב כאמור בדיוננו על סעיף 9. כמו כן, כאשר השלוח עושה את השליחות לטובת עצמו ונוהג כלפי שולחו "מנהג רמאות", יש לכך תוצאות משפטיות מובהקות ולא רק שיפוט מוסרי שלילי, זאת בעיקר בתחום דיני הראיות (כלומר, שנטל ההוכחה שאכן נהג ברמאות כלפי שולחו מוטל על השלוח). גם בנקודה זו נרחיב בדיוננו על סעיף 9.

לעת עתה שֹוּמה עלינו לברר, האם כל אימת שהשלוח עושה את פעולת השליחות לעצמו הוא מוגדר כרשע וכרמאי? להלן נראה שאין הדבר כן ולהגדרת השלוח כרמאי יש לפחות שני סייגים:

1) ראינו שהשיפוט הערכי השלילי על שלוח שעושה את פעולת השליחות עבור עצמו חמור יותר מזה של שלוח שרק נמנע מלבצע את השליחות[18]. נראה שחומרה זו אינה נעוצה רק בכך שהשלוח עשה עבור עצמו את מה שהתחייב לעשות עבור שולחו, אלא שבנוסף לכך הוא מנע במו ידיו מהשולח את האפשרות להשיג את מטרת השליחות בדרך אחרת[19]. קביעה זו מתחזקת לאור העובדה, שבזיקה לדין שלוח שקנה לעצמו, התלמוד[20] מביא את דין "עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה ממנו" - היינו, דינו של מתחרה שמכשיל עסקה של חברו כשמקדים ו"חוטף" אותה מתחת ידו - שגם הוא נקרא "רשע"[21]. לפי זה, אם השלוח לא מנע את השגת מטרת השליחות, כגון שנשלח לקנות נכס סטנדרטי שהשולח יכול לרכוש כמותו עדיין, אין לראותו אלא כשלוח שלא עשה את שליחותו, שאין כנגדו אלא תרעומת, ואינו נקרא רמאי[22].

2) אם הצד השלישי מסרב ליצור יחסים משפטיים עם השולח, אבל הוא מוכן לכך עם השלוח, הרי השלוח לא ייחשב לרמאי אם יקבל את ההצעה של הצד השלישי. אולם, בכגון זה, עליו להודיע על כך מראש לשולח, לא רק כדי שהלה לא יסמוך עליו[23], אלא גם כדי להוציא את עצמו מן החשד, שמא לא נהג בנאמנות כלפיו. וכך מנסח הרמב"ם[24] את הדברים: "היה יודע שזה המוכר אוהב אותו ומכבדו ומוכר לו ואינו מוכר למשלחו - הרי זה מותר לקנות לעצמו, והוא שיחזור ויודיעו. ואם מפחד שמא יבא אחר ויקדמנו לקנות - הרי זה קונה לעצמו, ואחר כך מודיעו". בכגון זה, התנהגות השלוח מותרת, ואין לשולח כלפיו אפילו לא תרעומת.

מקורה של הלכה זו בסיפור המובא בתלמוד[25] על רבה בר בר חנה ששלח את רב לקנות לו קרקע, ורב קנה את הקרקע לעצמו. התלמוד תמה: כלום ייתכן שרב נהג מנהג רמאות? והשיב התלמוד: "באגא דאלימי [=בקעה של אנשים אלימים] הוו, לרב נהגו ביה כבוד, לרבה בר בר חנה לא נהגו ביה כבוד". מתוך נוסח הלכת הרמב"ם עולה שהוא פירש שאנשי המקום לא היו מוכנים למכור לרבה בר בר חנה ולכן רב קנה אותה לעצמו[26]. נראה שרבנו ירוחם[27] לעומתו הבין שאנשי המקום לא סרבו למכור את הקרקע לרבה בר בר חנה, אבל רב העדיף לקנות לעצמו, משום שלהערכתו שולחו היה מצטער על הקנייה, שכן השכנים באותו מקום היו מציקים לו ולא היו נוהגים בו כבוד. במילים אחרות, רבנו ירוחם נותן לשלוח שיקול דעת רחב יותר, ואף כשביכולתו לעשות את השליחות לשולחו, אינו רמאי אם עשה אותה לעצמו מתוך שיקול שבטובת שולחו[28].

לפי גרסת הגאונים[29], התלמוד משיב תשובה נוספת: "זוזי יתירי בעו מיניה [=מעות נוספות בקשו ממנו], לרב הוו ליה, לרבה בר בר חנה לא הוו ליה". כלומר, בעלי השדה בקשו מרב סכום הגבוה ממה שהקציב לו רבה בר בר חנה, מתוך כך רב הסיק שבנסיבות אלו אין לרבה בר בר חנה עניין בקרקע זו ועל כן קנאה לעצמו.

ד. אם נשתנו הנסיבות מכפי שהיו בשעת מינויו של השלוח (או מכפי שהשולח חשב שהיו), ועתה יודע השלוח שביצוע השליחות יפגע באינטרס של השולח, האם חובה עליו בכל זאת לעשות את שליחותו? מקרה כגון זה בא לפני מהרשד"ם[30]. על פי הוראות השולח, השלוח היה אמור להעביר סחורה לידי מאן דהוא, שהיה אמור תוך זמן סביר להעביר סכום כסף בתמורה לסחורה. לשלוח נודע, מפי מקורות שונים ומהימנים, שאותו אדם פשט את הרגל ולא יוכל בשום פנים למלא את חלקו בהסכם. השלוח התעלם מן האזהרות והעביר אליו בכל זאת את הסחורה, וכצפוי לא קיבל כנגדה דבר. מהרשד"ם קובע, שהשלוח מעל בתפקידו כשהתעלם מן האזהרות שקיבל, והרי הוא כשומר שהזיק בידיים לנכס שהופקד לשמירתו, ועל כן חייב הוא לפצות את השולח[31].

ה. להשלמת התמונה נוסיף, שאם השלוח קיבל על עצמו התחייבות חוזית תקפה לבצע את השליחות, כי אז לא יוכל להשתחרר מהתחייבות זו אפילו לא בדרך של ביטול השליחות. בכגון זה לא יהיה לשולח עליו רק "תרעומת" אלא הוא יוכל להגיש נגדו תביעה משפטית להשגת מטרת השליחות, או לפיצוי על נזקים שנגרמו לו עקב ביטולה. הבחנה זו דומה להבחנה שראינו לעיל[32] אצל ברק, בין שליחות לחוזה שליחות. לפי שניים מחשובי האחרונים יש מצבים בהם רואים את השלוח כמי שנטל על עצמו התחייבות חוזית, גם כשהדבר לא סוכם במפורש. לדעת "נודע ביהודה"[33], יש לראות את השלוח כמי שנטל על עצמו התחייבות כזו, לא רק כשהתחייב לכך במפורש אלא גם כשמינויו נעשה במעשה קניין: "שאם נעשה שליח בקנין, שיקנה שדה, ואומר בפני עדים שקנאה לעצמו, משיעבוד גופו לא נפיק [=לא יוצא] וחייב עוד להשתדל ולקנות שדה אחר למשלח, אם מתחלה לא ייחד לו השדה". לשון אחר, אם השלוח נתמנה במעשה קניין, רואים אותו כמי שהתחייב לבצע את השליחות, וכל זמן שאפשר לעשות את פעולת השליחות, השלוח מחויב להמשיך בה בהתאם להתחייבותו[34]. לדעת "נתיבות המשפט"[35], כשהשלוח מקבל שכר עבור ביצוע השליחות, רואים אותו כאילו התחייב לפצות את השולח עבור נזקים שייגרמו לו אם יפשע ולא יבצע את השליחות[36]: "בשליח בשכר.... ולא קנה, חייב לשלם לו מניעת הריוח כדרך שהרויחו שאר הסוחרים"[37].

3.  חובת זהירות

אם השלוח עושה את השליחות מתוך חוסר זהירות או מתוך חוסר מיומנות באופן הפוגע באינטרס השולח, השולח יכול לבטל את השליחות מכוח הטענה "לתקן שלחתיך ולא לעוות"[38], כלומר להועיל לי שלחתיך ולא לפגוע בי. בנוסף לזכות הביטול, תהיה לשולח תרעומת כנגד השלוח, כשם שישנה כנגד שלוח שאינו עושה את שליחותו כלל. ואם ביצוע השליחות מתוך חוסר זהירות גרם נזק ודאי לשולח, הוא יוכל לתבוע ממנו את נזקו[39].

4.  חובת גילוי ודיווח - "יגלה... וימסור... ויתן לו דין וחשבון" (ס"ק (1))

החוק מטיל כאן על השלוח שלוש חובות עשה כחלק מחובת הנאמנות: גילוי כל ידיעה הנוגעת לנושא השליחות; מסירת כל מסמך הנוגע לנושא השליחות; הגשת דין וחשבון על פעולותיו. נדון בכל אחת מהן, אך נוסיף תחילה הבהרות אחדות בעניין חובת הגילוי.

כפי שכבר ראינו במבוא, חובה על השלוח לגלות לשולח כל ידיעה ולמסור לו כל מסמך אשר עשוי להיות רלוונטי לקידום ענייניו או להחלטתו אם להמשיך בשליחות אם לאו. ברק[40] מביא כדוגמה, שלוח שנשלח למכור נכס לקונה מסוים, ונודע לו שקונה זה עומד על סף פשיטת רגל. יש להעיר, שאין זה מובן מאליו שחובת הגילוי היא חלק מחובת הנאמנות. שלוח שאינו מעביר מידע רלוונטי לשולח אינו פוגע בהכרח באינטרס השולח, משום שייתכן שהוא עצמו שוקל לפי מיטב הבנתו ומצפונו כיצד לכלכל את צעדיו לטובת השולח לאור המידע שבידו. העובדה שהוא אינו משתף את שולחו בעניין, אינה מעידה בהכרח על חוסר נאמנות. בדוגמה של פשיטת הרגל של הקונה, שלוח שנודע לו שהסיכון לעסקה גדול מדי, יחליט בעצמו שאין להוציא את העסקה אל הפועל (ואם לא יעשה כן, תהיה לשלוח עילת תביעה נגדו)[41]. יחד עם זאת, גישת החוק היא כנראה, שאם המידע הוא חשוב, אין זה מתקבל על הדעת שהשלוח ייקח על עצמו את ההחלטה מה לעשות בו, אפילו הוא שוקל את הדברים אך ורק לטובת השולח ולפי מיטב מצפונו. מה עוד, שברוב המקרים ההחלטה אם להמשיך בפעולת השליחות אם לאו, אינה חד משמעית ויש בה צדדים לכאן ולכאן, ועל כן מן הראוי שהשלוח לא ייקח על עצמו את ההחלטה אלא יחזור ויקבל הנחיות מן השולח.

כמו כן, לפי החוק, חובת הנאמנות דורשת מן השלוח לעדכן את השולח על פעולותיו למען יוכל בעצמו להעריך אם השליחות מתבצעת לפי שביעות רצונו אם לאו. ברק[42] מוסיף עוד נימוק לחובת הגילוי, והוא שלפי סעיף 2 לחוק, רואים ידיעתו של השלוח כידיעתו של השולח. לדעתו, "הבסיס העובדתי להצדקת כלל זה היא חובתו המקבילה של השלוח למסור כל מידע שיש לו בנושא השליחות לשולח".

מועד מסירת המידע והדיווח לא נקבע בסעיף. באין הסכם על כך בין הצדדים, השלוח יעביר לשולח את המידע באופן סדיר מיזמתו, בפרקי זמן סבירים ובהתאם למידת הדחיפות שבהעברת המידע[43].

גם במשפט העברי מצאנו חובת גילוי. אם השלוח יודע שהנסיבות שלפניו שונות מן הנסיבות כפי שחשב אותן השולח בשעה שמינה אותו לשלוח, ודאי עליו לקחת זאת בחשבון, ולהימנע מביצוע השליחות, אם ברור לו שבנסיבות אלו השולח לא היה מעוניין בקיומה[44]. האם על השלוח ליידע את שולחו גם בטרם הוא מקבל החלטה, או שמא יש להניח שהשולח סומך על שיקול דעתו של השלוח שיפעל לטובתו, ואם הוא מעוניין לפקח על פעולותיו, עליו להתנות על כך מראש?. בקשר לכך מצאנו שני מקורות סותרים לכאורה.

התלמוד[45] דן בשלוח שהצטווה להגיש לאורחי השולח מאכל שהינו רכוש ההקדש, שליחות שביצועה גורם למעילה ברכוש ההקדש. במשנה נקבע כלל[46] לפיו: "השליח שעשה שליחותו בעל הבית מעל, לא עשה שליחותו השליח מעל". הוי אומר: כשהשולח ביצע את השליחות כהלכה, פעולתו מחייבת את השולח, אולם כשהשלוח לא עשה שליחותו פעולתו אינה מחייבת את השולח והשלוח הוא שייחשב כמי שמעל ברכוש ההקדש. המשנה ממשיכה להדגים כלל זה: "כיצד, אמר לו [השולח לשלוח] תן בשר לאורחים, ונתן להם [השלוח] כבד; [אמר לו השולח, תן] כבד, ונתן להם בשר - השליח מעל". התלמוד מבאר, שלמרות שההרשאה להגשת בשר כוללת הגשת כבד[47], שלוח שהצטווה להגיש בשר והגיש כבד לא עשה שליחותו, ולכן הוא המועל, שכן היה עליו לשאול את השולח האם הוא אכן מעוניין בהגשת הכבד[48]: "דכיון שצריך לימלך ואינו נמלך, גלי אדעתיה דלא מתורת שליחות בעל הבית הוא דקא יהיב להו [=הוא נותן להם], אלא מדעתו"[49]. מסוגיה זו עולה אפוא שעל השלוח לחזור לשולחו לקבלת הוראות משלימות.

לעומת זאת, בדיוננו על סעיף 5[50] ראינו ששלוח להפרשת תרומה שהרשאתו לא כללה הוראות בדבר שיעור התרומה שעליו להפריש, רשאי לאמוד את רצון השולח ולפעול על פי אומדן דעת זה, ופעולתו מחייבת את השולח גם אם יתברר שהשלוח לא אמד נכונה את רצונו. מכאן עולה לכאורה, בשונה מן הסוגיה הקודמת, שהשלוח אינו חייב לחזור ולקבל הוראות משולחו.

ניתן להציע פתרונות אחדים ליישוב הסתירה לכאורה בין הסוגיות: אפשר שהסוגייה בעניין שלוח להפרשת תרומה עוסקת בשלוח שלא עומדת בפניו האפשרות לחזור לשולחו, ואילו הסוגייה בעניין שלוח להגשת כבד עוסקת בשלוח שעומדת בפניו אפשרות זו[51]; ייתכן גם, שיש להבחין בין שאלת היקף ההרשאה (האם השולח התכוון לכלול בהרשאתו הגשת כבד?), שם על השלוח לחזור לשולח ולברר את היקף הרשאתו, ובין שאלת אופן ביצוע השליחות (כמו בהפרשת תרומה), שם רשאי השלוח לפעול על פי שיקול דעתו. והדברים עדיין צריכים עיון.

אשר לחובה המוטלת על השלוח להגיש דיווח על פעולותיו בתום שליחותו, נראה שיש להבחין בין שניים: כאשר השגת מטרת השליחות תלויה בהגשת הדיווח, פשוט שעל השלוח לעשות זאת. כך למשל, שלוח שנשלח למצוא לשולחו אישה ולקדשה לו, צריך לחזור לשולח לדווח לו את מי קידש עבורו[52]. כשהשגת מטרת השליחות אינה תלויה בהגשת הדיווח[53], לא מצאנו מקור לכך שעל השלוח לחזור לשולחו ולדווח לו האם ביצע את השליחות בהצלחה[54]. אמנם בדיוננו להלן נראה, שתנאי לתוקפה של השליחות הוא שלשלוח תהיה האפשרות לחזור לשולחו בכדי לדווח לו על תוצאות השליחות[55], אך כאמור, לא מצאנו מקור לכך שהשלוח אכן חייב לממש אפשרות זו ולדווח לשולח בפועל על תוצאות מעשיו.

אשר לחובה למסור לשולח מסמכים הנוגעים לנושא השליחות: אם השגת אותם מסמכים הייתה מטרת השליחות, ברור שהשלוח מחזיק בהם כשומר, ועליו להעבירם לשולח. אולם, נראה שלא יחויב לעשות כן אלא בסיומה של השליחות, אלא אם כן, נקבע אחרת ביניהם. אם מדובר במסמכים אחרים שהשגתם לא הייתה מטרת השליחות, לכאורה אין חובה למסור אותם לשולח. אולם אם אי-מסירתם עלולה לפגוע בשולח, כי אז ייתכן שחובה להעבירם אליו (אפילו לפני תום ביצוע השליחות), הכל לפי נסיבות העניין.

5.  מניעת ניגוד עניינים

I.  כללי - "יימנע מכל דבר שיש בו ניגוד בין טובת השולח ובין טובתו שלו או של אדם אחר" (ס"ק (5))

הסעיף קובע כי חובתו המרכזית של השלוח היא לנהוג כלפי השולח בנאמנות. הסעיף אינו מגדיר נאמנות מהי. בסעיף קטן (5) סיפא, ישנה הוראה כללית לפיה "בדרך כלל יימנע מכל דבר שיש בו ניגוד בין טובת השולח ובין טובתו שלו או של אדם אחר". הוראה כללית זו, אמנם אינה מכסה את דרישות הנאמנות כולן[56], אולם היא מגדירה אחת מן הדרישות המרכזיות שלה, ולפיה אסור לשלוח להיכנס למצב שבו עלול להיות ניגוד בין האינטרס של שולחו לאינטרס שלו או של אחר. הטעם לדרישה מחמירה זו הוא החשש שמא השלוח יעדיף את האינטרס שלו או של אחר, על פני האינטרס של השולח, בעוד שאינטרס השולח הוא שחייב לעמוד בראש מעיינו. או בלשונו של ברק[57]: "מטרתה של חובת הנאמנות היא להשגיח על השלוח שלא ינצל לרעה את כוח הייצוג"[58].

כפי שראינו במקורות שהבאנו עד כה, שלוח שמעדיף את האינטרס שלו על פני האינטרס של שולחו, נוהג מנהג רמאים, ומכאן, שחובה בסיסית מוטלת על השלוח, לנהוג בנאמנות כלפי השולח. אולם, נראה שחובת הנאמנות המוטלת על השלוח על פי המשפט העברי שונה בשני עניינים מזו המוטלת עליו על פי החוק: היקף החובה; והתוצאות המשפטיות בגין הפרתה. על התוצאות המשפטיות בגין הפרת חובת הנאמנות נדון ביתר אריכות בדברינו על סעיף 9, ואילו כאן נתרכז בדיון על היקף חובת הנאמנות. דרישת הנאמנות כפי שהיא עולה בחוק שלפנינו, היא דרישה מקיפה ומחמירה, אשר יש בה כדי להצר בצורה משמעותית ביותר את חופש הפעולה וההחלטה של השלוח. גישת החוק, מסביר ברק[59], היא "כי אסור לשלוח להימצא במצב שבו ישנה אפשרות של ניגוד אינטרסים"; "האינטרס של השולח הינו כי השלוח לא יעמוד בפני קונפליקט אפשרי בין טובת השולח לבין טובתו הוא"[60]. ובאופן כללי הוא מסביר[61]: "חובת הנאמנות מבקשת להקדים תרופה למכה. היא בוחנת את המעשה על יסוד הסתברותה האפשרית של פגיעה לרעת השולח במצבים דומים. חוק השליחות מבקש למנוע מהשלוח שיימצא במצב שבו יהיה קיים או שיהיה עלול להתקיים ניגוד בין האינטרס האישי של השולח לבין האינטרס של השלוח. על כן, אין זו טענת הגנה לשלוח כי בפועל לא היה ניגוד בין האינטרסים של השולח ובין השלוח או כי בפועל לא נגרם כל נזק". הנימוק לגישה מחמירה זו של החוק, קשור קשר הדוק לעובדה שלפי השקפת החוק הכוח שמעניק השולח לשלוח לפעול בשמו עלול להיות מנוצל לרעתו. כך מסביר ברק[62]: "עצם יצירת השליחות פותחת בפני השלוח שדה נרחב לניצולו לרעה, ומעניקה לו כלי לפגיעה קשה בשולח... ככל שכוחו של השלוח רב יותר, כן מן הדין להטיל עליו חובות התנהגות ראויה חמורות יותר שימנעו ממנו לנצל לרעה את כוחו".

גישת המשפט העברי היא גישה הפוכה. לשלוח אין כוח רב לנצל את השליחות לרעת השולח, שכן, כלל יסודי הוא בדיני שליחות שכל אימת שהשלוח עושה פעולה אשר יש בה פגיעה באינטרסים של השולח, אין הפעולה מחייבת את השולח. משעה שנפגע השולח מאופן ביצוע השליחות, הוא יכול לטעון "לתיקוני שדרתיך ולא לעיוותי", או בלשונו של "מחנה אפרים"[63]: "שכל השולח שליח חשיב כמי שפירש שאם יצא עוות מתחת ידו שאינו שלוחו". על פי זה נמצא, שאם יעלה ביד השולח להראות שאופן הביצוע של השליחות היה בניגוד לשמירת האינטרסים שלו, השליחות בטלה, ופעולת השליחות אינה יכולה לחייב אותו. לפי זה, יש לצפות שדרישות הנאמנות וכללי ה"התנהגות הראויה" המוטלים על השלוח, יהיו מחמירים פחות לפי המשפט העברי מאשר לפי החוק, וזאת משום שככל שכוחו של השלוח לפגוע באינטרס של השולח מצומצם יותר, כך פוחת הצורך להגביל את השלוח לעניין אופן ביצוע השליחות[64]. ולדוגמה אין הכרח לאסור עליו להיכנס למצב של ניגוד אינטרסים בינו ובין שולחו.

לדעת ברק[65], סמכותם של הצדדים להתנות על חובת הנאמנות מוגבלת. הם יכולים לוותר על הפרת חובת הנאמנות הנעשית מתוך רשלנות, אבל הסכם המאפשר לשלוח לנהוג בזדון הוא בלתי חוקי[66]. יתירה מזו, לדעתו יש מקום לקבוע, ש"אם שלוח נוטל על עצמו את השליחות, בתנאי שהוא יוכל לנהוג כרצונו, לרבות היזק לאינטרסים של השולח ופגיעה זדונית בהם... יחסי השליחות (הפנימיים) לא נוצרו כלל". לא כן עמדת המשפט העברי. לא זו בלבד שהשולח יכול ליפות את כוחו של השלוח לנהוג בנושא השליחות "בין לתקן ובין לעוות"[67], אלא הוא יכול אפילו להתיר לו לנהוג בנושא השליחות כבשלו, כולל הזכות להזיק לו, ואין בכך כדי לפגוע בתוקף השליחות. כך לדוגמה, הוא יכול להסכים עמו, "עשה בבגד זה [נשוא השליחות] כל מה שתרצה וכל מה שיעלה רעיונך ומחשבתך, שאפילו תטיל אותו לים לא אתבע ממך כלום"[68].

נבדוק עתה אחת לאחת ולפי סדר, את הדרישות הספציפיות של חובת נאמנות כפי שהסעיף מפרט אותן.

II.  ייצוג שולח אחר באותו נושא - "לא יהא שלוח של שולחים שונים..." (ס"ק (2))

הסיבה לכך שהשלוח צריך להימנע מלהיות שלוחם של שולחים שונים באותו נושא, היא שלפי החוק יש למנוע מצב אפשרי של ניגוד אינטרסים, שבו השלוח עלול להיות נאמן יותר לאינטרסים של שולח אחד על פני משנהו. נדגיש שוב, שקביעה זו יש בה משום הרחקה, לבל יתקרב השלוח למצב שבו הוא עלול להפר את חובת הנאמנות המוטלת עליו כלפי שולחו.

לא כן עמדת המשפט העברי. אמנם, חובה על השלוח לפעול מתוך נאמנות לשולחו, אולם אין בכך כדי למנוע ממנו, באופן עקרוני, אפשרות לייצג שולח אחר באותו נושא. כך נדמה שעולה בדרך קל וחומר מן התוספתא[69] הבאה: "הנותן מעות לחבירו ליקח בהן פירות למחצית שכר, רשיי הלוקח ליקח לו [לעצמו, מכספו שלו] מאותו המין". המדובר באדם שמקבל סכום כסף מחברו למטרה מסחרית, כשמוסכם ביניהם שהם יתחלקו ברווח. הסכם מסוג זה נקרא "עיסקא"[70]. התוספתא מלמדת, שבנוסף למה שהוא קונה מכספי העיסקא, מותר ללוקח לקנות מאותה סחורה מכספו הוא, ומסבירים המפרשים[71] שהחידוש בהלכה זו הוא, שאין לחשוש שיקנה סחורה יותר משובחת לעצמו מאשר לעיסקא. לענייננו נסיק מדבריהם, שאם אין ההלכה חוששת שאדם יעדיף את עצמו על פני שולחו, ודאי שאין מקום לחשוש שיעדיף שולח אחד על פני משנהו[72].

עם זאת, השלוח מנוע מלהתמנות בו זמנית גם לשלוחו של הצד השלישי (הצד היריב) איתו נעשית פעולת השליחות. כך עולה מסוגיית התלמוד בעניין שלוח הבעל למסירת גט, המתמנה גם לשלוחה של האשה לקבלתו[73]. לדעת האמורא רבי אמי השלוח אינו יכול לייצג בו זמנית הן את הבעל והן את האשה. האמורא רבי חייא בר אבא מסתפק בדבר זה, ולהלכה נפסק כדבריו: "הרי זו ספק מגורשת, עד שיגיע גט לידה"[74]. לדעת פוסקים אחדים, הוא הדין בשליחות עסקית[75]. לדעת רש"י הסיבה לכך שהשלוח לא יכול להתמנות גם לשלוחה של האשה היא, שלוּ היה מתמנה לכך, חובת הנאמנות כלפי השולח השני (הצד השלישי) היתה מונעת ממנו לשוב ולדווח לשולח הראשון על תוצאות השליחות, "ושליחות שאינה ראויה לחזור ולהגיד אינה שליחות"[76]. לעומת זאת יש מי שסובר[77] שהסיבה לכך נעוצה בדיני הקניין, לפיהם השלוח אינו יכול לשמש בו-זמנית כקונה וכמקנה[78].

III.  פעולת שליחות עם עצמו - "לא יעשה פעולת שליחות עם עצמו" (ס"ק(3))

גם במשפט העברי, ביצוע שליחות על ידי השלוח עם עצמו היא בעייתית, אולם בראש וראשונה מסיבה משפטית טהורה ולא משיקולים של הפרת נאמנות, שכן מבין הראשונים, יש הסוברים שהשלוח אינו יכול למלא בו זמנית שני התפקידים של נותן ומקבל, קונה ומקנה, וכדומה. וזה לשון הרשב"א[79]: "שליח ששלחוהו בעלים למכור, אם יכול לקנות לעצמו?... אין השליח יכול לקנות לעצמו אפילו באותם דמים שהרשוהו הבעלים למכרו, לפי שהוא נעשה שליח להקנות הקרקע ללוקח, אבל לעצמו אינו יכול לזכותו להקנותו, דאין אדם מקנה לעצמו, שאין המכר אלא הוצאת דבר מרשות לרשות, וזה לא יצא מרשותו, שהרי הוא עומד במקומו". מכאן, ברור שגם כאשר אין חשש שמא תפגענה הזכויות של השולח, כגון שהשולח קבע בעצמו מה יהיו תנאי המכירה, יש מניעה משפטית לכך שהשלוח יעשה את פעולת השליחות עם עצמו. וכך נפסק בשולחן ערוך[80]: "אין שליח יכול לקנות לעצמו אפילו באותם הדמים שהרשהו בעלים למכרו"[81].

אמנם כאשר הבעלים לא קצבו את מחיר העיסקה ישנו נימוק נוסף למניעת ביצוע השליחות על ידי השליח עם עצמו, והוא החשד הרובץ עליו שמא לא יגן כהוגן על האינטרסים של שולחו, ולדוגמה יקנה את הסחורה במחיר נמוך יותר ממה שהיה אפשר להשיג בשוק. העובדה שהשלוח נוגע בדבר, פוסלת אותו מלשמש כצד שלישי. כך עולה מן ההלכה הבאה בשולחן ערוך[82]: "מי שעשאו בעל הבית שליח למכור שדהו אף על פי שהשליח עצמו מצרן[83], אינו רשאי לקנות", ומסביר הטור[84], שהטעם לכך הוא משום שחושדים בו שמא יקנה את השדה במחיר נמוך ממחירו הריאלי, וכדין אפוטרופוס שמוכר מנכסי היתומים לאחרים ולא לעצמו, כדי להוציא את עצמו מן החשד. כך הדין גם בשומר פרות, שאם החלו הפרות להירקב, יש לו זכות, ואפילו חובה, למכור את הפרות כדי למנוע הפסד מן המפקיד, וגם שם נפסק[85]: "כל המוכר על פי בית דין, הרי זה מוכר לאחרים ואינו מוכר לעצמו מפני החשד"[86].

יש לשים לב להבדל בין גישת החוק לגישת המשפט העברי. לפי החוק, נאסר על השלוח לעשות את פעולת השליחות עם עצמו מפני החשש שמא יפגע באינטרסים של השולח. כלומר ההוראה באה להגן על השולח. לעומת זאת, לפי המשפט העברי, נאסר על השלוח לעשות את פעולת השליחות עם עצמו מפני החשד שהדבר עלול לעורר כלפיו, שמא לא הגן על זכויות השולח. כלומר המשפט העברי מבקש להגן על שמו הטוב של השלוח עצמו, שלא יחשדו בו אחרים שלא נהג כשורה. עליו להיות "נקי מד' ומישראל". אין כאן אפוא חובת נאמנות כלפי השולח במובן של החוק אלא חובה מוסרית של אדם כלפי עצמו וכלפי החברה, להוציא את עצמו מן החשד.

IV.  קבלת טובת הנאה - "לא יקבל מכל אדם טובת הנאה... " (ס"ק (4))

הסעיף אוסר על קבלת טובת הנאה, או הבטחה לקבלת טובת הנאה, משום שאפשר לראותם כשוחד שעלול להטות את החלטתו של השלוח לטובת משלם השוחד, אף שהדבר עומד בניגוד לטובת השולח. במובן זה, איסור זה הוא הברור ביותר מבין האיסורים המוטלים על השלוח[87]. אמנם העובדה שהוא מקבל שוחד כזה אינה מחייבת בהכרח שהוא יפעל שלא לטובת האינטרסים של שולחו, אולם הסכנה לכך הוא קרובה עד כדי כך, שלפי החוק ברור שיש למנוע אותה.

האיסור לקבל שוחד מקורו במקרא ביחס לדיין, ופוסקי ההלכה קבעו שהאיסור חל גם ביחס לעובד ציבור[88], אבל לא ביחס לאדם פרטי. אדם פרטי רשאי לתת טובת הנאה לחברו כדי לקדם את ענייניו, וכן הוא רשאי לקבל טובת הנאה כזו. ונראה שהדברים אמורים גם ביחס לשלוח. כך לדוגמה מצאנו, שמוכר רשאי לחלק קליות ואגוזים לתינוקות כדי למשוך קונים לחנותו[89]. כך גם ראינו שמוכר רשאי להוסיף סחורה או טובת הנאה אחרת לשלוח[90], כדי להרגיל אותו לבוא אצלו[91]. התלמוד והראשונים לא העירו שיש בכך טעם לפגם. כאמור, ברור שאם מקבל השוחד פוגע באינטרס של שולחו למעשה, הוא מועל בתפקידו ונושא באחריות לנזק שגרם לשולח[92], אולם אחריות זו רובצת עליו גם כשלא קיבל שוחד. אמנם יש מקום לתמוה ולשאול, מדוע באמת לא נקבע שאסור לשלוח לקבל שוחד כדי להוציא את עצמו מן החשד, בדומה למה שראינו בפסקה הקודמת בעניין שלוח, שמאותה סיבה נאסר עליו לעשות את פעולת השליחות עם עצמו. הדבר צריך עיון.

V.  ניצול השליחות לרעת השולח - "לא ישתמש לרעת השולח בידיעות או במסמכים..." (ס"ק (5))

כפי שכבר ראינו, שלוח שמועל בשליחותו ובמקום לעשות את הפעולה שנשלח לעשותה, לטובת השולח, עושה אותה לטובת עצמו, הרי הוא רמאי. נוסח הסעיף שלפנינו רחב יותר, שכן הוא אוסר שימוש לרעת השולח בכל מידע שמגיע לשלוח עקב השליחות, בין שמידע זה קשור לשליחות ובין אם לאו[93]. נניח לשם דוגמה, שלידי השלוח הגיע מסמך תוך כדי ביצוע השליחות שממנו הוא למד על עסקה אחרת שהשולח מתכוון לעשותה בקרוב. לפי נוסח הסעיף אף על פי שמידע זה אינו קשור עניינית לפעולת השליחות שהוא התבקש לעשותה, הרי מאחר שהמידע הגיע לידיו עקב השליחות, אם השלוח יעשה שימוש באותו מידע לרעת השולח, כגון שיקדים אותו ויסגור את העסקה לפניו, הרי שבכך הוא יפר את חובת האימון המוטלת עליו, ולשולח תהיינה כלפיו כל הסנקציות הקבועות בסעיף 9.

לפי המשפט העברי אסור לשלוח להתחרות בשולח או לפעול בניגוד לאינטרס שלו תוך שימוש במידע שהיה חשוף אליו עקב השליחות. כך ניתן להסיק בהיקש לאיסור החל על שותף להתחרות בשותפו תוך ניצל מידע שהתגלה לו במהלך השותפות: "אין בגידה גדולה מזו במה שנודע לו רק על פי חבירו על דעת שותפות וילך ויקנה לעצמו… הרי זה כגניבה ממש, וגם כפי שורת ההלכה יש בזה איסור גניבת דעת, כיון שרק על נאמנותו סמך והודיעו מקום הסחורה"[94].

מקור נוסף לאיסור המוטל על השלוח להתחרות בשולחו הוא הדין הכללי לפיו כל אדם, ולאו דווקא שלוח או מי שקשור ביחסי אמון מיוחדים, שנודע לו שחברו מבקש לעשות עסקה מסוימת אסור לו להקדים אותו. וכך נפסק בשולחן ערוך[95]: "המחזיר אחר דבר לקנותו או לשכרו בין קרקע בין מטלטלין, ובא אחר וקנאו - נקרא רשע". וכותב הסמ"ע[96]: "נקרא רשע - ומכריזים עליו בבית הכנסת שעשה מעשה רשע כזה". אמנם חלק מן הפוסקים מסייגים הלכה זו, ולדעתם אין היא חלה בהזדמנות עסקית בלתי חוזרת[97], אבל לדעת הרב משה פיינשטיין אפשר שגם לפי אותם הפוסקים השלוח אינו נהנה מסייג זה בשל יחסי האמון המיוחדים שבינו לבין השולח[98].

6.  חובת ציות - "ולפעול בהתאם להוראותיו"

I.  כללי

א. חובתו הנוספת של השלוח היא לפעול בהתאם להוראות השולח. כבר הערנו[99], שאם הוראות השולח באות להגן על זכויותיו, הרי ברור לכאורה שהשלוח חייב לציית להן כחלק מחובת הנאמנות המוטלת עליו. הבאנו את דברי ברק המסביר שמשמעות ההוראה היא שהשולח הוא שקובע מה טוב לו, והשלוח אינו רשאי להתערב בכך ולעשות דברים בניגוד להוראות השולח, גם אם הוא סבור שסטיה זו מהוראותיו היא לטובתו.

יש לציין, שלא ברור מהו היחס בין "הוראות השולח" ובין "הרשאת השלוח". כידוע, "הרשאת השלוח" קובעת את המסגרת שבה השלוח מייצג את השולח (כמפורש בסעיפים הראשונים לחוק). אפשרות אחת היא, שהוראות השולח עליהן מדובר בסעיף זה, הן הקובעות את גבולות הרשאתו של השלוח. לפי אפשרות זו, כוונת הסעיף היא, ששלוח שפועל בחריגה מהרשאה, לא זו בלבד שחל עליו סעיף 6 לחוק, והוא עלול להיות אחראי אישית כלפי הצד השלישי, אלא הוא גם מפר חובה כלפי שולחו, והלה יהיה זכאי לתבוע כנגדו את הסנקציות הקבועות בסעיף 9 (ביטול, אכיפה ופיצויים)[100]. אולם, נראה שלא זה עיקר עניינו של הסעיף, שהרי אם פעל השלוח בחריגה מהרשאה, לפי סעיף 6, הפעולה אינה מחייבת את השולח (זולת אם הוא מאשר אותה בדיעבד), ואין זה עולה בקנה אחד עם מה שנאמר בסעיף 9(ב), לפיו אם השלוח הפר את חובותיו כלפי השולח (וביניהן חובת הציות), השולח לא יוכל לבטל את הפעולה אלא אם כן הצד השלישי ידע על ההפרה. נמצא אפוא, שסעיף 9 יוצא מנקודת הנחה שהפרת חובת הציות, אינה הופכת בהכרח את פעולת השלוח לפעולה בחריגה מהרשאה. כוונת הסעיף היא כנראה, שהשלוח חייב לציית להוראות השולח שניתנו לו במסגרת ההרשאה[101]. כך לדוגמה, במסגרת ההרשאה למכור את ביתו, נתן השולח הנחייה לפיה, על השלוח להעביר אליו את התמורה לעסקה בהעברה בנקאית. לפנינו דוגמה, שבה אי-הציות להוראת השלוח לא הייתה מגדירה את פעולת השלוח כלפי הצד השלישי כפעולה בחריגה מהרשאה.

ב. במקורות המשפט העברי, מצאנו הוראה מפורשת המחייבת את השלוח לפעול בהתאם להוראותיו של השולח בדברי רב האי גאון[102]: "ויש לי להזכיר בכאן דין השליח והסרסור [שלוח בשכר]... תחילה צריך שיעשה מה שציוהו שולחו ולא ישנה ולא יחליף ממה שציוהו, אם ישנה ממה שציוהו כל ההפסד שאירע באותו מעשה הוא עליו". חובת הציות עומדת כנראה ברקע להלכת הרמב"ם[103], לפיה "שליח שעבר על דברי משלחו לא עשה כלום". וכך הוא מדגים בהמשך דבריו[104]: "אמר לו מכור בית סאתים ומכר לו בית סאה, הרי זה מעביר על דבריו ולא קנה הלוקח. אמר לו מכור לי שדה לאדם אחד והלך השליח ומכרה לשנים, ממכרו בטל, שהרי עבר על דבריו". מדברי "כסף משנה"[105] עולה, שהשולח יכול לטעון שהוא מקפיד על קיום השליחות בהתאם להוראות שנתן, אך ורק במידה שיש להקפדה זו טעם סביר. כך הוא מסביר לדוגמה, ששלוח שמכר לשני קונים במקום למכור לקונה אחד כפי הוראת השולח, ממכרו בטל משום שנוח לו לשולח שיהיה לו עסק עם קונה אחד ולא עם שני קונים[106]. לעומת זאת, אם אין טעם סביר להקפיד על ביצוע באופן מסוים, השולח אינו יכול להקפיד אלא הוא נחשב כמי ש"מראה מקום הוא לו", כלומר שרק הצביע לשלוח על אופן אפשרי לקיום השליחות ולא התכוון לביצוע באופן מסוים דווקא[107].

עם זאת, זכותו של השולח לקבוע מראש במפורש שהוא רוצה בקיום מסוים, ואז הוראתו מחייבת את השלוח. כך עולה מדברי הרמב"ם[108], בעניין שליח לגירושין: "האומר לשליח תן גט זה לאשתי במקום פלוני ונתנו לה במקום אחר - אינו גט...; אמר לו אל תתנהו לה אלא בבית ונתנו לה בעלייה, אל תתנהו לה אלא בימין ונתנו לה בשמאל, תתנו לה ביום פלוני ונתנו לה בתוך הזמן - אינו גט; אל תתנהו לה אלא ביום פלוני ונתנו לה מלפניו או מאחריו אינו גט, שהרי הקפיד על עצמו של יום וכן כל כיוצא בזה"[109]. מתוך עיון בדברים אלה עולה, שלעניין חובת הציות העיקרון הוא כדלקמן: אם השולח מקפיד במפורש בשעת מינוי השלוח, שהלה יבצע את השליחות באופן מסוים ולא באופן אחר, אף שלכאורה אין להקפדה זו שום טעם סביר, הרי שסטייה מן ההוראה מבטלת את השליחות. כך הוא לדוגמה בשולח שאמר לשלוחו לגרש ביד ימין דווקא. אם השולח אינו מקפיד במפורש על אופן מסוים של ביצוע (שלא אמר במפורש אל תעשה אלא כך וכך), אלא שסביר להניח שהוא מקפיד על ביצוע דווקני, הרי גם אז סטייה מהוראות השליחות יש בה כדי לבטל את תוקפה. כך הוא לדוגמה בשולח שאומר לשלוחו לגרש את אשתו ביום פלוני[110].

אף כשהשולח הקפיד על ביצוע מסוים, הציות להוראות השולח אינו צריך להיות עיוור. כוונת השולח היא החשובה ולא נוסח ההנחיות שנתן לשלוח[111].

ג. חובת השלוח לפעול בהתאם להוראות השולח כוללת גם הוראות הניתנות במהלך השליחות. עם זאת, כשהוראות השולח שונות באופן מהותי מהוראות ההרשאה המקורית, יכול השלוח לסרב לקבלן על עצמו, ובכך להביא למעשה לסיום השליחות[112].

כשההוראות החדשות נמסרות לשלוח על ידי אדם שלישי ולא מפי השולח עצמו, רשאי השלוח שלא להיזקק להן כל זמן שאינו בטוח שכך אכן הורה השולח. כך פסק למשל "חתם-סופר"[113] בעניין שלוח למסירת גט שהבעל התחרט על מינויו ושלח שלוח אחר להורות לו להימנע ממסירת הגט. שלוח זה מסר לשלוח הראשון את ההוראה החדשה, אך בהעדר אסמכתא מפורשת מהשולח לא השתכנע השלוח הראשון שהלה אכן מונה על ידי השולח, ועל כן המשיך במשימתו ומסר את הגט לאישה. "חתם סופר" קובע שהשלוח הראשון פעל כדין במוסרו את הגט לאישה (ולפיכך האישה מגורשת). מאידך גיסא קובע "חתם סופר", שאם לשלוח נודע שהשולח מעוניין בביצוע השליחות באופן שונה ממה שנקבע בשעת המינוי, עליו לפעול בהתאם, וזאת אף אם לא קיבל בקשר לכך הוראה מפורשת.

II.  סייגים

(1)  אי ציות לטובת השולח

לעיל ראינו[114] שפעמים שעל השלוח להימנע מביצוע השליחות, אם הוא יודע שהמשך הביצוע יגרום נזק לשולח. יש להניח שאם ניתן לקיים את השליחות תוך סטייה קלה מהוראות השלוח, כגון שנשלח למכור לפלוני, והתברר לו שפלוני לא יעמוד בהתחייבותו, רשאי הוא למכור לפלמוני.

יש שלא זו בלבד שהשלוח צריך להימנע מביצוע השליחות, אלא עליו לעשות פעולה אחרת שבלעדיה ייפגעו האינטרסים של השולח, ועל כך הרחבנו את הדיבור בדיוננו על סעיף 5.

האם לשלוח מותר גם לשנות מן ההוראות שקיבל כאשר הוא מעריך, אף שאין ראיות ברורות לכך, ששינוי זה יהיה לתועלת השולח? מדבריהם של פוסקים רבים[115] עולה שעדיף לו לשלוח להימנע מכך, שאם השינוי יגרום הפסד לשולח, השלוח יישא באחריות.

(2)  שליחות לדבר עבירה

כפי שכבר ראינו[116] בדיוננו על סעיף 1, כלל גדול הוא במשפט העברי ש"אין שליח לדבר עבירה". אמנם, כפי שראינו שם, נחלקו הדעות בין הפוסקים בדבר משמעותו והיקפו של כלל זה, ולא נחזור על כך כאן. אולם, דבר אחד ברור, והוא שהשלוח אינו חייב לבצע הוראה שיש בה משום עבירה, שכן "דברי הרב ודברי התלמיד - דברי מי שומעין?", וזאת גם כאשר עיקרה של השליחות אינה לביצוע עבירה ורק אחת ההוראות באשר לדרך הביצוע כרוכה בעבירה[117].

7.  פקיעתן של חובות השלוח

לעיל כבר דננו בשאלה, אימתי מתחילות חובותיו של השלוח כלפי שולחו? כעת נדון בשאלה, אימתי פוקעות חובותיו של השלוח? הדעה המקובלת היא שבמשפט הישראלי, כמו בשיטות משפט אחרות, חובות השלוח אינן פוקעות עם סיום השליחות, וכפי שכותב השופט חשין[118]: "חובת הנאמנות אינה באה אל קיצה בתום השליחות, והרי נמשכת היא והולכת אף לאחר סיום השליחות". כך לדוגמה, מידע שהגיע לידי השלוח עקב שליחותו, אסור לו להשתמש בו אף לאחר גמר השליחות, לרעת השולח[119].

המשפט העברי נוקט אף הוא גישה דומה. כעיקרון, חובות השלוח פוקעות עם גמר השליחות, אולם גם לאחר גמר השליחות אסור לשלוח לנצל לרעת השלוח מידע שהגיע אליו עקב השליחות[120].

לדעת פוסקים אחדים, חובותיו של שלוח בשכר אינן פוקעות לגמרי אפילו לאחר גמר השליחות. לדעתם, אם לאחר גמר השליחות יש צורך בפעולות נוספות בכדי להשיג את מטרת השליחות, על השלוח לבצע פעולות אלה, וזאת אף שהשליחות הסתיימה. רבי ישראל איסרליין[121] דן במי שתיווך[122] בעסקת הלוואה שצפויה הייתה להיות מוצלחת, אלא שלאחר מכן התגלו בה קשיים והיה צורך בפעולות נוספות בכדי לגבות את החוב. הוא פוסק שמכיוון שהמתווך קיבל שכר עבור עבודתו, מחובתו לסייע בגביית החוב, וזאת למרות שסיים את תפקידו[123]. כך פוסק להלכה גם הרמ"א[124]: "ראובן המציא חוב בטוח לשמעון וקבל שכר על הסרסרות, ואחר כך נתקלקל החוב וצריכין להשתדל עם השר בעד החוב, ושמעון רוצה שראובן יטריח אותה טירחא הואיל וקבל שכר מן החוב, יש אומרים דהדין עם שמעון"[125]. "בית יוסף"[126] והש"ך[127] חולקים על "תרומת הדשן", ולדעתם חובות המתווך מסתיימות עם השלמת העיסקה.

בתשובה אחרת פוסק רבי ישראל איסרליין[128] שאם בעקבות ביצוע השליחות נוצר סכסוך משפטי עם הצד השלישי, כגון שהצד השלישי מכחיש את ביצוע השליחות, חייב השלוח לטפל בתביעה כנגד הצד השלישי[129]. לדעת מהרשד"ם[130], אם נוכחות השלוח דרושה לשם הוכחת התביעה, השלוח אף יישא בנזק שייגרם לשולח אם לא ימלא את חובתו לסייע להצלחת התביעה.

8.  סיכום

סעיף 8 עוסק ביחסי הפנים של השליחות, והוא מגדיר את מערכת החובות של השלוח כלפי שולחו. הסעיף קובע שתי חובות עיקריות של השלוח במסגרת השליחות: הוא חייב לנהוג כלפי השולח בנאמנות, והוא חייב לפעול בהתאם להוראותיו של השולח. בסעיפים קטנים (1) - (5) מפרט החוק מהם החובות והאיסורים המוטלים על השלוח במסגרת חובת הנאמנות ובמסגרת חובתו להישמע להוראות השולח.

לפי המשפט העברי, חובת הנאמנות היא מן החובות המרכזיות של השלוח כלפי שולחו, אם כי היקפה של החובה מצומצם יותר מאשר על פי החוק שכן כוחו של השלוח לפגוע באינטרס של השולח מצומצם יותר מאשר לפי החוק. החובה הראשונה בה עסקנו היא חובתו של השלוח לבצע את השליחות. ראינו, ששלוח שקיבל על עצמו את השליחות חייב לעשותה. עם זאת, חובה זו אינה אלא חובה מוסרית והשולח יכול אמנם להתרעם על שלוחו אם לא ביצע את השליחות, אבל כעקרון אין היא גוררת אחריה סנקציה משפטית. עוד ראינו שאפילו כאשר אי-ביצוע השליחות היה מתוך הפרת אמון גסה, כשבמקום לעשות את פעולת השליחות עבור שולחו עשה אותה השלוח עבור עצמו, אין לשולח עילה לתביעה משפטית נגדו. אמנם בכגון זה אין רק תרעומת כנגד השלוח אלא הוא נחשב לרמאי ולרשע. כאשר השלוח אינו יכול לבצע את השליחות, אין הוא מפר את חובת הנאמנות אם עשה את הפעולה עבור עצמו.

החובה השניה בה עסקנו היא חובת הזהירות. שלוח המבצע את שליחותו בחוסר זהירות או מתוך חוסר מיומנות, מפר את חובת הזהירות שחלה עליו. במצב זה יכול השולח לבטל את השליחות בטענה "לתקן שלחתיך ולא לעוות", ואם התנהגות השלוח גרמה נזק ודאי לשולח, הוא יוכל לתבוע ממנו את נזקו.

בהמשך עסקנו בחובת הגילוי והדיווח (ס"ק 1). במשפט העברי לא מצאנו שהשלוח חייב לגלות לשולח ידיעות שנוגעת לנושא השליחות, אלא אם השגת אותן ידיעות הייתה מטרת השליחות או שאי-מסירתן תפגע בשולח. אשר לשאלה האם חייב השלוח ליידע את השולח בטרם הוא מקבל החלטה, ראינו מקורות סותרים. הצענו שעל השלוח לחזור לשולחו כל אימת שהדבר אפשרי, וכשלא ניתן לעשות זאת יכול השלוח לפעול על פי שיקול דעתו. עוד הצענו, שבשאלת היקף ההרשאה על השלוח לחזור לשולח ולברר את היקף הרשאתו, ואילו כשהנדון הוא אופן ביצוע השליחות רשאי השלוח לפעול על פי שיקול דעתו.

אשר לחובת השלוח להגיש דיווח על פעולותיו בתום שליחותו, הבחננו בין שניים: כאשר השגת מטרת השליחות תלויה בהגשת הדיווח - על השלוח לעשות זאת, אך כשהשגת מטרת השליחות אינה תלויה בהגשת הדיווח לא מצאנו מקור לכך שעל השלוח לחזור לשולחו ולדווח לו האם ביצע את השליחות בהצלחה.

על פי סעיף קטן (5) לחוק על השלוח להימנע מכל דבר שיש בו ניגוד בין טובת השולח ובין טובתו שלו או של אדם אחר. הוראה כללית זו אוסרת על השלוח להיכנס למצב שבו עלול להיות ניגוד בין האינטרס של שולחו לאינטרס אחר. המשפט העברי פחות מחמיר בדרישות הנאמנות וכללי ההתנהגות הראויה המוטלים על השלוח, ואינו אוסר על השלוח באופן גורף להכנס למצב בו ייתכן ניגוד עניינים בין אינטרס השולח לאינטרס השלוח או אדם אחר. זאת כנראה, משום שעל פי המשפט העברי לשלוח אין כוח רב לנצל את השליחות לרעת השולח, שכן כל אימת שהשלוח עושה פעולה אשר יש בה פגיעה באינטרסים של השולח, אין הפעולה מחייבת את השולח.

סעיף 8 מפרט גם מספר הוראות ספציפיות באשר לחובת הנאמנות. ס"ק (2) לחוק אוסר על אדם להיות שלוח של שולחים שונים לנושא שליחות אחד שלא על דעת שולחיו. לא כך היא עמדת המשפט העברי. אמנם, חובה על השלוח לפעול מתוך נאמנות לשולחו, אולם אין בכך כדי למנוע ממנו, באופן עקרוני, אפשרות לייצג שולח אחר באותו נושא. עם זאת ראינו, שהשלוח מנוע מלהתמנות בו זמנית גם לשלוחו של הצד השלישי (הצד היריב) איתו נעשית פעולת השליחות. לדעת מפרשים אחדים יסודה של הלכה זו בחובת הנאמנות של השלוח לשולחו. לוּ היה מתמנה השלוח גם לשלוחו של הצד היריב, חובת הנאמנות כלפי השולח השני (הצד היריב) הייתה מונעת ממנו לשוב ולדווח לשולח הראשון על תוצאות השליחות. קטע זה השארנו בצריך עיון עדיין.

ס"ק (3) אוסר על השלוח לעשות את פעולת השליחות עם עצמו. גם במשפט העברי ביצוע שליחות על ידי השלוח עם עצמו היא בעייתית, אלא שזאת לאו דווקא משיקולים של נאמנות השלוח אלא בשל דיני הקניין, שכן לדעת הרשב"א השלוח אינו יכול למלא בו זמנית שני התפקידים של נותן ומקבל, קונה ומקנה, וכדומה. כאשר השולח לא קצב את מחיר העיסקה מנוע השלוח לבצע את הפעולה עם עצמו מנימוק נוסף, והוא החשד הרובץ עליו שמא לא יגן כהוגן על האינטרסים של שולחו, ויקנה את הסחורה במחיר נמוך יותר ממה שהיה אפשר להשיג בשוק.

ס"ק (4) אוסר על קבלת טובת הנאה, או הבטחה לקבלת טובת הנאה. במשפט העברי לא מצאנו איסור דומה. עם זאת ברור ששלוח שפוגע באינטרס של שולחו בעקבות טובת ההנאה שקיבל, מועל בתפקידו ונושא באחריות לנזק שגרם לשולח, אולם אחריות זו רובצת עליו גם כשפעל כך בלא שקיבל טובת הנאה.

ס"ק (5) אוסר על השלוח להשתמש לרעת השולח בידיעות או במסמכים שבאו לידו עקב השליחות. לפי המשפט העברי אסור לשלוח להתחרות בשולח או לפעול בניגוד לאינטרס שלו תוך שימוש במידע שהיה חשוף אליו עקב השליחות. מקור נוסף לאיסור המוטל על השלוח להתחרות בשולחו הוא הדין הכללי לפיו כל אדם, ולאו דווקא שלוח או מי שקשור ביחסי אמון מיוחדים, שנודע לו שחברו מבקש לעשות עסקה מסוימת אסור לו להקדים אותו.

חובת הציות

חובתו הנוספת של השלוח היא לפעול בהתאם להוראות השולח. יתירה מזו, שלוח העובר על דברי שולחו כשסביר שהשולח מקפיד על ביצוע השליחות דווקא על פי הוראותיו, "לא עשה ולא כלום" והשליחות כולה בטילה. חובת השלוח לפעול בהתאם להוראות השולח כוללת גם הוראות הניתנות במהלך השליחות. כשההוראות החדשות נמסרות לשלוח על ידי אדם שלישי ולא מפי השולח עצמו, רשאי השלוח שלא להיזקק להן אם אינו בטוח שכך אכן הורה השולח. מנגד, אם לשלוח נודע שהשולח מעוניין בביצוע השליחות באופן שונה ממה שנקבע בשעת המינוי, עליו לפעול בהתאם, וזאת אף אם לא קיבל בקשר לכך הוראה מפורשת.

כעיקרון, פוקעות חובות השלוח עם גמר השליחות, אלא שגם לאחר גמר השליחות אסור לו לנצל לרעת השלוח מידע שהגיע אליו עקב השליחות. לדעת פוסקים אחדים שלוח בשכר מחוייב בביצוע פעולות נוספות כחלק מתפקידיו. כך למשל עליו לטפל בגביית חובות שנוצרו עקב השליחות; עליו לטפל בתביעות השולח כנגד הצד השלישי איתו בוצעה העיסקה; ועליו להופיע בפני בית הדין במידה ונוכחותו נחוצה להצלחת תביעות השולח.

9.  נספח - יישום הכללים "אין אדם משים עצמו רשע" ו"חזקה שליח עושה שליחותו" על שלוח שטוען שמעל באימון השולח ולא עשה את השליחות או עשה אותה לעצמו

הכלל הראשון שעשוי להסביר מדוע נטל ההוכחה הוא על השלוח הוא: "חזקה שליח עושה שליחותו". כלל זה נדון בתלמוד בדיני איסורים[131] ביחס לשאלה האם לסמוך על כך שהשלוח עשה את שליחותו? ואולם, ספק אם די בחזקה זו להסביר את העברת נטל ההוכחה על השלוח, שכן התלמוד[132] מביא בשם רב נחמן ש"בשל תורה - אין חזקה שליח עושה שליחותו", במקום אחר[133] נאמר שהחזקה אינה אלא לחומרא[134]. לפי זה קשה לכאורה להחיל חזקה זו בענייננו[135]. ברם, אפשר שכאשר הספק אינו עם השלוח עשה את השליחות כלל, אלא אם עשה אותה עבור שולחו, כולי עלמא מודים שחזקה שהשליח עשה את פעולת השליחות עבור שולחו ולא עבור עצמו? נציין, שמדברי רש"י נראה שגם חזקה זו בנויה על ההנחה המוסרית שהשלוח לא יפר את אמונו של השולח[136].

הכלל השני שעשוי להסביר מדוע נטל ההוכחה הוא על השלוח, כלומר שעליו להוכיח שעשה את הפעולה עבור עצמו ולא עבור שולחו, הוא: "אין אדם משים עצמו רשע". כלל זה נאמר במקורו ביחס לפסולי עדות. הכלל הוא שרשע פסול לעדות, אלא שאין אדם נאמן להפליל את עצמו. יש הטוענים שהטעם לכך הוא שאדם אינו יכול להעיד על עצמו ("אדם קרוב אצל עצמו"). אם כן, גם כלל זה ספק אם יש בו כדי להסביר את העברת נטל ההוכחה, שכן בענייננו לא מדובר על טענות שמעלים הצדדים, שמתוכן עולה שעשו מעשה רשע. ברם, לדעת אחדים מהראשונים אין לבית הדין לקבל כל אמירה שמשתמע ממנה שהטוען נהג ברשעות, גם כשהדבר עולה מתוך דברי הנתבע כשבא לפטור את עצמו מחיוב.