חוק לישראל
עריכה שיטתית ועדכנית של המשפט העברי
כיסוד לחקיקה ולפסיקה
על פי סדר חוקי מדינת ישראל
בעריכת
נחום רקובר
פגמים בחוזה
טעות
הטעייה
דוד ניסני
©
מורשת המשפט בישראל
ספריית המשפט העברי
ירושלים
תשס"ט-2009
יוצא לאור בסיוע משרד התרבות והספורט - מינהל התרבות
תוכן העניינים
ביבליוגרפיה
תלמוד
יבמות דף צד ע"ב ודף קז ע"א
כתובות עו ע"א
בבא מציעא סו ע"ב
ראשונים על התלמוד
אור זרוע, סנהדרין, סי' ע
חידושי הריטב"א החדשים, ב"מ סו ע"ב
חידושי הריטב"א, קידושין נח ע"ב
חידושי הרמב"ן, ב"מ סו ע"ב
חידושי הרשב"א, כתובות עב ע"א; ב"מ סו ע"ב
חידושי תלמיד הרשב"א, ב"מ סו ע"ב
נימוקי יוסף, בבא מציעא לז ע"ב; מט ע"ב (בדפי הרי"ף)
רא"ש, ב"מ, פ"ה, סי' לב
שיטה מקובצת, בבא מציעא סה ע"א
תוספות הרא"ש, ב"מ סו ע"ב
תוספות ר' פרץ, ב"מ סז ע"א
תוספות, בבא מציעא סו ע"ב, ד"ה התם
אחרונים על התלמוד
חידושי הגר"ח (סולובייצ'יק) על הש"ס (סטנסיל), מסכת יבמות, אות צג - חליצה מוטעית
רמב"ם ומפרשיו
רמב"ם, הלכות מכירה, פרק טו, הלכה ג, ו
מגיד משנה, הלכות מכירה, כב, ג
אור שמח, הלכות אישות, פרק י, הלכה ב, ד"ה ונתבונן
פוסקים ראשונים
ספר התרומות, שער נא, חלק ד, אות ג
תולדות אדם וחוה, נתיב כב, חלק ד
פוסקים אחרונים
בית יוסף, אהע"ז, סימן לט
שולחן ערוך, חו"מ, סימן סו, סעיף יז; סימן רלב, סעיף ז
אבני מילואים, סימן לט, ס"ק ג
אמרי בינה, קונטרס בדיני קניינים, סימן יא
ב"ח, חו"מ, סימן ט, סעיף א
ביאור הגר"א, חו"מ, סימן רלב, ס"ק ה-ו
ברכי יוסף, חו"מ, סימן ט, אות יח
הלכה פסוקה, סימן ט, סעיף ה, הערה 200
זכרון שמואל, סימן מו, אות ו
חזון איש, אהע"ז, סימן נו, סוף ס"ק ט
חלקת יואב, יורה דעה, סימן כג; אהע"ז, סימן כה
מחנה אפרים, הלכות מלווה ולווה, דיני ריבית, סימן לז; הלכות שכירות, סימן טז
מקור חיים (לר' יעקב מליסא), סימן תמח, ביאורים, ס"ק ט, ד"ה ואם
נתיבות המשפט, חו"מ, סימן רז, ביאורים, ס"ק ה
ערך ש"י, יורה דעה, סימן קסא, סעיף ה
שער משפט, סימן ט, ס"ק ב
שאלות ותשובות
שו"ת אבני נזר, אהע"ז, סימן רנה
שו"ת אגרות משה, אהע"ז, חלק א, סימן קיא
שו"ת בית הלוי, חלק ג, סימן ג
שו"ת הב"ח, סימן נא
שו"ת הריב"ש, סי' שלה
שו"ת הרמב"ן, סי' ז
שו"ת הרשב"א, ח"ג, סי' פו, ח"ז, סי' שלד
שו"ת חסד לאברהם, מהדורא תניינא, יו"ד, סימן פח (נדפס גם בחו"מ, סימן ו)
שו"ת מהרי"ט, ח"א, סי' קב
שו"ת מנחת שלמה, חלק א, סימן פ, אות ט
שו"ת עונג יו"ט, סי' לח
שו"ת רבי עקיבא איגר, מהדורא תניינא, סימן נא, ד"ה והנראה לענ"ד, וסימן קו, ד"ה והנלענ"ד
שו"ת תרשיש שוהם, סי' עא
תרומת הדשן, שו"ת, סי' שיג
מחקר במשפט עברי
א' ורהפטיג, ההתחייבות - תוקפה, אופיה וסוגיה, ירושלים תשס"א
ב' ליפשיץ, אסמכתא - חיוב וקניין במשפט העברי, ירושלים תשמ"ח
ב' ליפשיץ, עובד וקבלן: בין קניין לבין התחייבות, ירושלים תשנ"ד
ש' אלבק, דיני הממונות בתלמוד, ירושלים תשל"ו, עמ' 250
ש' אלבק, יסודות בדיני הממונות בתלמוד, רמת גן תשנ"ד, עמ' 186-201
ש' ורהפטיג, דיני החוזים במשפט העברי, ירושלים תשל"ד
משפט כללי
נ' כהן וד' פרידמן, חוזים, תל אביב תשנ"ג, עמ' 668
ג' שלו, דיני חוזים - החלק הכללי, תל אביב תשס"ה, עמ' 273-275
סעיף 14
טעות
14. (א) מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני ידע או היה עליו לדעת על כך, רשאי לבטל את החוזה.
(ב) מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני לא ידע ולא היה עליו לדעת על כך, רשאי בית המשפט, לפי בקשת הצד שטעה, לבטל את החוזה, אם ראה שמן הצדק לעשות זאת; עשה כן, רשאי בית המשפט לחייב את הצד שטעה בפיצויים בעד הנזק שנגרם לצד השני עקב כריתת החוזה.
(ג) טעות אינה עילה לביטול החוזה לפי סעיף זה, אם ניתן לקיים את החוזה בתיקון הטעות והצד השני הודיע, לפני שבוטל החוזה שהוא מוכן לעשות כן.
(ד) "טעות", לענין סעיף זה וסעיף 15 - בין בעובדה בין בחוק, להוציא טעות שאינה אלא בכדאיות העסקה.
סעיף זה עוסק בצד לחוזה שהתקשרותו בחוזה נבעה מתוך טעות, והוא מבקש לבטל את החוזה בטענה שאילולא הטעות לא היה מתקשר. הסעיף קובע את זכותו מלבטל את החוזה עקב טעותו, ואת התנאים לזכות זו.
בגשתנו לברר את עמדת המשפט העברי בשאלה זו, מתעוררת שאלה מקדמית בדבר היקף הדיון: האם אנו עוסקים בחוזה שנכרת אך טרם קוים, או בחוזה שכבר קוים? בחוזה שטרם קוים, הצד שטעה מבקש להתנער מן ההתחייבויות שקיבל על עצמו במסגרת החוזה; בחוזה שכבר קוים, הצד הטועה מבקש להחזיר את המצב לקדמותו, ולבטל את המעשים שנעשו במסגרת קיום החוזה.
בהקשר זה יש להזכיר שחוקרי המשפט העברי[1] העלו ספק האם יש תוקף להתחייבות חוזית לפי המשפט העברי. יש מי שסבור שהמקבל על עצמו התחייבות עתידית, היא אינה מחייבת אותו בחובת קיום, אלא שבמצבם מסוימים היא תקפה משום שהיא וחשבת כאילו כבר קוימה[2]. כמובן, לפי דעה זו אין מקום לדיון בשאלת תוקפה של התחייבות שנוצרה מתוך טעות. אך נראה שהדעה השלטת[3] היא שיש תוקף להתחייבות חוזית במשפט העברי כמחייבת לקיים אותה בעתיד, אלא יש צורך בקיומו של אובייקט ממשי שעליו תחול ההתחייבות, ואף קיימת כעיקרון דרישה לעשיית מעשה קניין[4] או פעולה שוות ערך לו, המבטאים את גמירת הדעת[5] של הצדדים להתקשר בחוזה[6]. אם כן, יש מקום לדון האם התחייבות שנוצרה מתוך טעות, יש לה תוקף מחייב, בצד הדיון בחוזה שקוים מתוך טעות - האם יש להשיב את המצב לקדמותו.
מבחינה עיונית, גם אם הצדדים פעלו בהתאם לחוזה וביצעו אותו, בלי שלצד הטועה נודעה טעותו, אין מקום לומר שחל שינוי מהותי בזכויות הצדדים רק עקב העברה פיזית של ממכר מצד אחד למשנהו או ביצוע פעולות אחרות על פי החוזה, שהרי כל ביצוע או פעולה אף הם נעשים מכוח אותה טעות. צריך לומר, אפוא, שהביצוע כולו לוקה בחסר כבר מעת כריתת החוזה, ואין בקיום החוזה כשלעצמו כדי לרפא את הפגם. אם כן, דיוננו יקיף את כל החוזים שנכרתו מתוך טעות, בין אם טרם קוימו ובין אם כבר קוימו.
גם לפי החוק הישראלי, העובדה שהחוזה קוים אינה משפיעה מבחינה מהותית על זכות הביטול, אלא שהתוצאות עשויות להשתנות בהתאם לנסיבות. כך עולה למשל מסעיף 21, שחל על כל דיני הפגמים בכריתת החוזה ובין היתר גם על דיני הטעות, וקובע שהפעלת זכות הביטול ע"י הצד הטועה חלה עליו גם חובת השבה. השבה אפשרית רק במצב שהחוזה בוצע בפועל, לפחות בחלקו, ומכאן שזכות הביטול קיימת באופן עקרוני גם אחרי קיום החוזה.
כך עולה גם מחוק הגנת הצרכן, העוסק גם בחוזי מכר שבוצעו[7], ומעניק לצרכן הגנות וסעדים בגין פגמים ברצון, אלא שסעדים מאלו שונים בחלקם מאלה שחוק החוזים מעניק לצד שנפגע עקב פגם בחוזה[8], מה גם שחוק החוזים חל על מגוון רחב הרבה יותר של מקרים ונסיבות. צרכן שנפגע עקב פגם בחוזה שבוצע יוכל לבחור באיזה מסלול לתבוע את סעדיו[9].
מהאמור עולה אפוא שבדיון בסוגיית טעות בחוזה ניתן להתעלם מהשאלה האם החוזה קוים, שכן לעניין זכות הביטול אין נפקות עקרונית אם החוזה קוים או לא, כאמור. על כן, נוכל ללמוד את עקרונות דיני הטעות מדיני מקח טעות[10], למשל, אף שבדרך כלל הם עוסקים בחוזי מכר שקוימו.
עקב סיווגם ופיזורם של דיני החוזים במשפט העברי, בנוסף לאופיו הקזואיסטי של המשפט העברי בכללו[11], עלינו לאתר את דיני הטעות בחוזה במקורות שונים. נוכל ללמוד את הדינים הללו מדיני מקח טעות, כאמור, משום שכמעט בכל מכר קיים שלב חוזי בסיומו של המשא ומתן לפני ביצוע בפועל של העברת הבעלות[12].
את דיני הטעות אנו מוצאים בתחומי הלכה נוספים, כגון בדיני קידושין, והשאלה העולה בעניין זה היא, האם ניתן להקיש מדינים כאלה, שמערכת המושגים בהם אחרת לגמרי, לנידוננו. התשובה לשאלה זו חיובית, משום שדרכה של ההלכה היא להקיש מעקרונות דומים בתחומים הלכתיים שונים, בשינויים המחויבים, כמובן. ואכן מצאנו שלמדו הפוסקים מדיני טעות בקידושין לענייננו. במקרה של פגם נסתר בממכר, פוסק הרמב"ם[13] שעל אף שזכות הביטול של הקונה אינה פוקעת אף משהגיע הממכר לרשותו ואפילו לאחר זמן רב, הרי שאם השתמש הלה בממכר לאחר שגילה את הפגם "הרי זה מחל ואינו יכול להחזיר", ומסביר המגיד משנה[14] שאת העיקרון הזה למד הרמב"ם מדיני קידושין[15], ומסקנתו היא: "וכן הם דיני מקח וממכר שוים לאשה [=קידושי אשה] בדינין אלו"[16].
דיני הטעות בחוק הם תוצאה של שקלול אינטרסים ועקרונות מנוגדים, הן בהיבט הצר של הצדדים לחוזה והן בהיבט הרחב של חיי המסחר. ההסדר שקבע המחוקק משקף מגמות אחדות: איזון בין ההכרה ברצון החופשי של צד המתקשר בחוזה מצד אחד, לבין הצורך בשמירה על בטחון העסקאות מנגד; הגנה על אינטרס ההסתמכות של הצדדים הישירים לחוזה ושל צדדים שלישיים; וכן איזון בין האינטרסים הכלכליים השונים הכרוכים בחוזה[17]. השאיפה היא להשיג התאמה בין החזות החיצונית של הצדדים לחוזה לבין החזות הפנימית[18].
בעבר שלטה בדיני החוזים מגמת צמצום בהכרה בביטול עקב פגמים ברצון, ובמיוחד בדיני הטעות, וזאת בגלל הצורך בחיזוק הביטחון החוזי, ובגלל תפיסה של חובת גילוי מצומצמת ומוגבלת ע"פ הגישה האינדיבידואליסטית[19]. המגמה המודרנית של דיני החוזים נוטה לכיוון של הרחבת אפשרות הביטול, למעט בטעות שאינה ידועה לצד השני[20]. אחד ההסברים למגמה זו הוא עליית קרנם בתקופה האחרונה של עקרונות תום הלב[21], כבוד האדם ועקרון השוויון[22].
נראה שדיני הטעות במשפט העברי פחות מושפעים מחלחולם של עקרונות כלליים כאלו, והשיקול הבולט הוא הרצון וההסכמה של הצדדים לחוזה. ואולם, עיקרון זה אינו בלתי מוגבל. יש גם משמעות רבה להיבט החיצוני-אובייקטיבי[23] של התנהגות הצדדים, כפי שמתבטא בעיקרון "דברים שבלב אינם דברים"[24]. יש להניח שעיקרון זה נובע במידה מסוימת מן ההכרה בחשיבות בטחון העסקאות. בגלל עיקרון זה, לא תתקבל (בדרך כלל) טענה שאדם התכוון בלבו לתנאים מסוימים בחוזה, אם תנאים אלו עומדים בניגוד לאמירה מפורשת או להתנהגות חיצונית. כמו כן, יש נטייה שלא להסיק מסקנה מהנסיבות אם לא נאמרו דברים מפורשים[25].
הדרישה להגינות במסחר, תום לב ועוד, מתמלאת ע"י מערכת מוסרית מקבילה[26], הנטועה, לפחות בחלקה, בתחום המצוות שבין אדם לאלוקיו.
שלו[27] הגדירה כך את הטעות בדיני חוזים: "מחשבה או אמונה של צד לחוזה שאינה תואמת את המציאות".
כעיקרון, הגדרה זו נכונה לפי המשפט העברי[28]. סוגי הטעות שנעסוק בהם קשורים בדרך כלל לנתונים בטיב נשוא העסקה, מאפייניה, איכותה ועוד, שעונים באופן מלא להגדרה זו. אך להלן נבחן גם סוגי טעות אחרים שאינם כלולים בהגדרה זו, כמו טעות בהתפתחות עתידית[29] או טעות בהערכת סיכונים[30] שייתכן שהן עילה לביטול החוזה.
זכות הביטול המוקנית לנפגע בשל פגם בכריתת החוזה דומה במידה מסוימת לזכות הביטול המוקנית לנפגע בשל הפרה[31], על אף השוני במועד היווצרותה של הזכות בשני המקרים, שהרי בביטול מחמת פגם עילת הביטול מתגבשת בטרם כריתת החוזה או במהלכו, בשונה מביטול בגין הפרה.
יתר על כן: לדעת שלו[32], על אף זכות הביטול, פגם בכריתה אינו מעמיד בספק את עצם קיום החוזה, שכן לשם קיום חוזה די ברצון ההתקשרות אף שנפל בו פגם.
מצאנו בדברי אחד האחרונים, ר' ברוך בער לייבוביץ[33], הגדרה דומה בעניין טעות בחוזה מכר: "ודין טעות במקח של יפות ונמצאו רעות ודבר שבמידה ושבמשקל ושבמנין, שהוא טעות ממש בעיקר זביני [=המכר] ולא מדין אונאה, אבל מכל מקום שם מכר עליו, אלא דיש דין תביעה של מום לבטל מקח". להלן[34] ננסה להסביר את ההנמקה המשפטית למצב ביניים זה.
ס"ק (א) עוסק בטעות שטעה צד לחוזה, וטעותו הייתה ידועה לצד השני, והחוק מעניק לצד הנפגע זכות ביטול אוטונומית עקב נסיבה זו[35]. לעומת זאת, ס"ק (ב) עוסק בטעות שאינה ידועה לצד השני, ומזכה את הצד הנפגע בסעד של ביטול לפי שיקול דעת בית משפט בלבד.
יש כאן קושי מסוים, שכן סעיף 15 קובע שאם צד לחוזה התקשר בחוזה עקב הטעייה של הצד השני, הוא זכאי לבטל את החוזה; והכוונה היא גם לטעות שאינה יסודית (שהרי לא נאמר שם "וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה"). הסעיף מגדיר הטעיה כאי-גילוי של עובדה שהיה הצד השני חייב לגלות מכוח דין, נוהג או הנסיבות[36]. לכאורה, הוראת סעיף 14(א), המעניקה זכות ביטול בטעות יסודית שהייתה ידועה לצד השני, כלולה בהוראת סעיף 15, שהרי הדעת נותנת שחלה על הצד השני חובת גילוי אם הוא יודע שחברו טועה טעות יסודית, כלומר שלא היה מתקשר עמו בחוזה אילו ידע את האמת. במלים אחרות, אם הצד השני ידע על טעותו היסודית, ולא גילה לו את האמת, זוהי הטעייה מצידו. פרידמן[37] אכן סבור שסעיף 14(א), שלמעשה עניינו חובת גילוי, הוא מקרה פרטי של סעיף 15.
כפי שנראה להלן[38], ההבחנה בין טעות ידועה לבין טעות שאינה ידועה אינה מקובלת על המשפט העברי. על כן, בפרק זה ובפרק רביעי נבחן את יסודות עילת הטעות לפי המשפט העברי, בלי להבחין בין טעות ידועה לטעות שאינה ידועה. בפרק חמישי נסביר מדוע המשפט העברי אינו קובע דין מיוחד לטעות שאינה ידועה לצד השני, ונפרט את החריגים לכך, שבמידה מסוימת מצמצמים את ההבדלים בין שתי שיטות המשפט.
העובדה שלפי המשפט העברי אין הבחנה עקרונית בין אם הצד השני ידע על טעותו של הראשון ובין אם לא ידע, מלמדת שזכות הביטול אינה נובעת מחובת הגילוי של הצד השני, אלא ממידת גמירת הדעת של הצדדים. אבל אין בקביעה זו כדי להפחית מחובת הגילוי ומאיסור ההטעיה המוטלים על שני הצדדים לחוזה. על חובת הגילוי ואיסור ההטעיה כתב הרמב"ם: "אסור לרמות את בני אדם במקח וממכר או לגנוב את דעתם... היה יודע שיש בממכרו מום יודיעו ללוקח. ואפילו לגנוב דעת הבריות בדברים אסור"[39].
יצירת החוזה מושתתת על גמירת דעתם של הצדדים להתקשר בחוזה[40]. גמירת הדעת מורכבת ממפגש רצונות והסכמה הדדית להתקשרות[41]. הדרישה לגמירת דעת היא העומדת בבסיס האפשרות לבטל חוזה שנכרת עקב טעות. הצד הטועה גמר בדעתו להתקשר בחוזה על סמך הנחות מסוימות, ואם מתברר שהנחות אלו אינן נכונות ובטעות יסודן, אין לומר עוד שהחוזה נכרת בגמירת דעת[42].
רוב הפרשנים[43] מסבירים באופן דומה את הבסיס המשפטי במשפט העברי לביטול חוזה עקב טעות. לדבריהם, החלטה המתקבלת עקב טעות אינה מבטאת גמירת דעת אמיתית, וכפועל יוצא מכך החוזה כולו חסר בסיס.
לעומת זאת, יש אומרים[44] שזכות הביטול מבוססת על הנחת יסוד שבכל חוזה מצוי תנאי מכללא, שהוא תקף רק אם העובדות בפועל הולמות את ההנחות העובדתיות שעליהן הסתמכו הצדדים לחוזה, ולא הייתה טעות. לפי גישה זו, זכות הביטול כפופה להגבלות החלות בדיני החוזים על היכולת להציב תנאים בחוזה[45]. למשל, ניתן להציב תנאים באשר לחלותם של קידושין, ולכן קידושין שנעשו עקב טעות - בטלים[46]. לעומת זאת, לא ניתן להציב תנאים באשר לחלותם של נישואין[47], ולכן גם לא ניתן לבטל נישואין עקב טעות[48].
בניסוח הסעיף, "מי שהתקשר בחוזה עקב טעות", מציב המחוקק את הקשר הסיבתי בין הטעות להתקשרות בחוזה כאחד מיסודות הזכות הביטול. לדעת מפרשי החוק[49], מבחן הקשר הסיבתי הוא סובייקטיבי[50]. מסקנה זו נסמכת על ההנחה שמהותה של הטעות היא מנטאלית-סובייקטיבית[51].
מבחן הקשר הסיבתי הוא סובייקטיבי על אף מקומה הרב של התיאוריה האובייקטיבית בחוק החוזים[52]. יש הגיון בכך שההתקשרות בחוזה תיבחן ע"פ הנסיבות המסוימות בכריתת החוזה, כוונותיו וידיעותיו של הצד הטועה, ותנאיו המסוימים של החוזה[53], אף שאצל אדם סביר לא הייתה אמורה להיות לטעות כל השפעה על ההחלטה להתקשר בחוזה.
אף לפי המשפט העברי יש צורך בקשר סיבתי בין הטעות לבין ההתקשרות בחוזה. מלבד ההיגיון שקשר זה צריך להיבחן במבחן סובייקטיבי, ניתן להביא ראיה לדבר מאחת ההלכות בדיני ביטול מקח מחמת מום, והיא שאם מוכר מעוניין להתנות בחוזה מכר שהקונה לא יוכל לבטל את העסקה בטענה שיש פגם בנשוא העסקה, על המוכר לפרט באופן מדויק את מהות הפגם[54]. הנימוק להלכה זו הוא "שהמוחל צריך שידע הדבר שמוחל לו בו"[55]. הרי שהמחילה מראש על הפגם נבחנת באופן סובייקטיבי. ניתן להסיק מכך שגם כריתת החוזה בטעות, בהיעדר מחילה, תיבחן באופן סובייקטיבי.
משמעות הוראת החוק היא שחוזה שנכרת עקב טעות ניתן לביטול (voidable) ואינו בטל מאליו (void)[56]. הסיבה לכך שהמחוקק לא קבע שחוזה בטל, אלא תלה זאת ברצונו של הצד הנפגע, הוא עקרון חופש החוזים[57].
לפי סעיף 20, ביטול החוזה יהיה בהודעת הצד הטועה לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודעה לו הטעות[58]. הודעה זו היא קונסטיטוטיבית[59], הוי אומר, בהתגבש עילת הטעות ובמסירת הודעה כאמור, מתבטל החוזה למפרע[60].
לפי המשפט העברי, כאשר הצד הטועה מגלה את דעתו עם היוודע לו טעותו, שאינו מעוניין בקיום החוזה, בטל החוזה למפרע, אך אם מדבריו או מהתנהגותו עולה שהוא מעוניין בקיום החוזה - החוזה תקף. כך כותב הר"י מיגאש לגבי ביטול מקח מחמת פגם: "שאין לנו לומר שהמקח היה בטל מעיקרו כשנתברר שהוא מקח טעות, אלא אם כן גלה דעתו שרוצה הוא לבטל המקח להיות בלתי מוחל המומין שנגלו בו"[61]. המסקנה מכך היא שגם לפי המשפט העברי, חוזה שנכרת מתוך טעות אינו בטל מעצמו, אלא ניתן לביטול[62].
ר' שמעון שקופ[63] מסביר שאם הצד הטועה מעוניין בקיום החוזה למרות שהתגלתה לו טעותו, נחשב הדבר כאילו לא הייתה טעות כלל[64]. לפי הסבר זה, תוצאות הטעות יכולות להיבחן אך ורק עם היוודעה לטועה, שהרי מטבעה של הטעות שהיא איננה ידועה לטועה, ועד תגובתו בהתוודעו אליה אין דרך לדעת מה משקלה בהחלטתו להתקשר בחוזה. לפיכך, רק על פי תגובתו ניתן לקבוע אם יש לטעות משמעות אם לאו[65].
כאמור, לפי המשפט הישראלי, עם הודעת הצד הטועה על רצונו לבטל את החוזה, החוזה בטל למפרע[66]. אבל בניגוד לחוזה שלא נכרת כלל, כאן החוזה אינו בטל באופן מוחלט. על כן, למשל, הוראותיו המשניות נותרות בתוקף גם לאחר הביטול[67].
על גישת המשפט העברי בשאלה זו, ניתן ללמוד מדברי דברי הר"י מיגאש[68], שאם הצד הטועה גילה את דעתו שהוא רוצה לבטל את החוזה עקב הטעות, הוא בטל "מעיקרו".
עניין נוסף העולה מעיקרון זה הוא שאם הביע הצד הטועה את מחאתו ואת רצונו לבטל את החוזה, ניתן לומר שכריתת החוזה שהייתה תלויה ועומדת מעולם לא הסתיימה[69] ואין אפשרות לסיימה אלא בכריתת החוזה מחדש[70]. וכן להיפך, אם מחל הצד הטועה, החוזה קיים למפרע ואין הוא יכול לחזור בו ולבטלו לאחר מכן.
גישת המשפט הישראלי שונה מעט בעניין האחרון: אם הצד הטועה מסר הודעת ביטול בתוך פרק זמן סביר[71], אינו יכול לחזור בו[72], בדומה לעמדת המשפט העברי; אך אם הודיע על רצונו בקיום החוזה למרות שנודע לו על הטעות, ואחר כך חזר בו, בתוך אותו פרק זמן סביר, נראה שיוכל לבטל את החוזה, אלא אם כן היה בכך חוסר תום לב[73] או שהשתנה מצבו של הצד השני לרעה בעקבות ההודעה הראשונה.
להלן[74] נראה שבטעות בהערכת שווי העסקה נחלקו הדעות האם הצד השני רשאי לבטל את החוזה. הסמ"ע[75] סבור שאותה מחלוקת קיימת בטעות הנוגעת למהות העסקה, כגון מחמת פגם בנשוא העסקה: יש דעה השוללת מהצד השני את זכות הביטול ויש דעה שזכות הביטול עומדת אף לצד השני כל עוד לא התרצה הצד הטועה[76].
אם הצד טועה בחר שלא להפעיל את זכות הביטול, מאימתי מקבל החוזה תוקף?
מדברי הר"ן[77] לגבי מחילת תנאי[78] שאינו ממוני בקידושין, עולה שאם בחר הצד הטועה שלא לנצל את זכות הביטול, תחולת החוזה היא למפרע. הר"ן מסביר שאדם שקידש אשה בתנאי לא ממוני, ובעת ההתניה אין לו ידיעה אודות אופן קיום התנאי על ידי האשה, ואחר כך מחל על התנאי, נחשב הדבר כאילו התנה מראש שהקידושין יהיו תלויים ועומדים עד שייוודע לו אופן קיום התנאי, ויחליט אם להקפיד על קיום התנאי. מלשונו: "שהקידושין היה תלויין" עולה שאם הוא מחליט למחול על קיום התנאי, הקידושין חלים למפרע[79]. מדברי האחרונים[80] עולה שעיקרון זה נכון גם לגבי חוזה מכר שיש בו מום או אונאה[81].
לפי דברי הר"ן, ניתן להסביר את מנגנון הבחירה בכך שיש מעין התניה מכללא של הצדדים לחוזה שתחולת החוזה תהיה תלויה ועומדת עד שהצד שטעה יגבש את עמדתו ביחס לטעות. הנחה זו מתחשבת בשיקוליו המשתנים של המתקשר בחוזה, במובן זה שקיים פער בין הקפדה של אדם על פרטי נשוא העסקה לפני כריתת החוזה, לבין הקפדתו לאחריה. קיימת נטייה אצל האדם להשלים בדיעבד עם פגמים מסוימים, שמלכתחילה לא היה מסכים שיהיו קיימים בנשוא העסקה. אפשר לומר, שתגובתו של הצד הטועה בסופו של דבר חושפת את כוונתו ומוכיחה אם הייתה גמירת דעת בתחילתו של דבר, בכריתת החוזה.
המחילה על זכות הביטול יכולה להיעשות בהודעה לצד השני או בהתנהגות המלמדת על רצונו בקיום החוזה. לדוגמה, במקח טעות, שימוש בנשוא העסקה לאחר נודע על המום נחשב מחילה על זכות הביטול וכרצון לקיים את העסקה, והקונה לא יוכל לחזור בו[82].
אילו לא מחל, היה אסור לו להשתמש בחפץ, כי זו גזילה, כי בדעתו להחזירו, וחזקה שאינו גזלן, ולכן השימוש מוכיח שמחל, וחזקה זו גוברת על החזקה שאין אדם מוחל על מום[83].
אבל המוכר חייב לשפותו על האונאה - ההפרש בין ערכו האמיתי (הנמוך בגלל המום) לבין הסכום ששילם כשלא ידע על המום, שכן כלל הוא שגם המוחל בפירוש על מום במקח זכאי להשבת האונאה, והמחילה רק מונעת ממנו את הזכות לבטל את המקח[84].
זכותו לבטל את המקח מחולה גם אם עדיין לא שילם והכסף בידו, שהרי גם אילו כבר שילם היה המוכר חייב להחזיר לו את האונאה, כאמור, והשאלה היא רק על קיום המקח, ובזה אומרים שהשימוש מוכיח שהוא רוצה בקיום המקח; ואין לומר שלא מחל אלא חשב לעצמו "אם המוכר לא יסכים לבטל את המקח, אעכב את הכסף" - שהרי אז יצטרך לשלם לו דמי שימוש, כי שואל שלא מדעת הוא גזלן, ואם היה בדעתו לבטל את המקח לא היה נוהג כגזלן[85].
בדומה, אם הקונה לקח את החפץ למקום רחוק לנסות למוכרו שם, זה מוכיח שמחל על זכות ביטול המקח, כי מסתמא לא יעשה איסור כזה, לעשות סחורה בחפץ של חברו; אבל המוכר חייב להחזיר לו את דמי האונאה, כאמור[86].
אבל עצם אי הקפדה ואי מחאה ברגע שהתגלתה הטעות אינה מתפרשת כמחילה, גם אם עבר זמן רב[87]. זאת בניגוד לעמדת החוק, בסעיף 20, הקוצב "זמן סביר" להפעלת זכות הביטול, שלאחריו מאבד הצד הטועה סעד זה.
יש אומרים, שאם היה מום במקח שהקונה היה יכול לגלות ע"י בדיקה ולא בדק, אינו יכול לחזור בו[88], מפני שהראה בכך שמחל[89]. הכוונה היא שמחל על זכותו לקבל את כספו בחזרה.
אבל לפי רוב הפוסקים, העובדה שהיה יכול לראות ע"י בדיקה ולא בדק אחרי שקנה, אינה הוכחה שמחל[90].
גם לפי הדעה הראשונה, אם התברר שהמוכר נתן לו מין שונה מזה שביקש ממנו, אפילו שהה די זמן שהיה יכול לבדוק, או אם זה מום נדיר שלא היה צריך להעלות על דעתו לבדיקה, חוזר, ואין אומרים שמחל[91].
זאת ועוד: אם הקונה עוד לא שילם, גם אם שהה ולא בדק, יכול לחזור בו, גם לדעה הראשונה, מפני שאפשר שלא מחל, והסיבה ששתק היא כי הוא ידע שהוא מובטח[92], וחשב "אם המוכר לא יסכים לקבל את החפץ חזרה, אעכב את כספי"[93].
מקרה נוסף שגם לפי הדעה הראשונה יכול לחזור בו, הוא אם כרוך איסור בדבר, כגון הקונה גרוטאות ונמצאה בהם עבודה זרה - זה מקח טעות אף שהיה יכול לבדוק, ולא אומרים שמשלא בדק, מחל, כי אין להניח שירצה לעשות איסור ולקנות ע"ז[94].
אם ויתר הצד הטועה על זכותו לבטל את חוזה, אינו זכאי לדרוש מן הצד השני לפצותו על הטעות, כגון את ערך הפחת בקניית נכס פגום; אם הוא דרש זאת, המוכר יכול להשיב לו: או בטל את החוזה, או קַיים אותו בלי קבלת פיצוי[95].
הרמב"ם[96] פוסק לעניין מקח טעות: "ואם פירש המוכר ואמר 'על מנת שאין אתה חוזר עלי במום', הרי זה חוזר, עד שיפרש המום שיש בממכרו וימחול הלוקח, או עד שיאמר לו 'כל מום שיימצא במקח זה הפוחת דמיו עד כך וכך, קבלתי אותו', שהמוחל צריך לידע הדבר שמוחל לו בו ויפרש אותו כמו המפרש האונאה". הרי שבעיקרון, יכולים הצדדים למחול מראש על זכותם לבטל את החוזה עקב טעות, ובלבד שהמחילה תהיה ברורה.
לפי הגישה[97] שזכות הביטול יסודה בחוסר גמירת דעתו של הטועה, הרי כאן שהסכימו במפורש שהחוזה יהיה תקף גם אם יתברר שאחד מהם טעה, יש לצדדים גמירת דעת רחבה שכוללת גם מצב של טעות. גם לפי הגישה השנייה[98], שזכות הביטול יסודה בתנאי מכללא המצוי בחוזה, הרי אם הסכימו לשלול את זכות הביטול, גילו בכך את דעתם, שלא התכוונו שהחוזה יהיה מותנה בהעדר טעות.
הסברים אחדים ניתנו לכך שאין תוקף להתנאה כללית לשלול את זכות הביטול. המגיד משנה[99] מסביר שדין זה נלמד מהלכות אונאה, שלא מועיל תנאי "על מנת שאין לך עלי אונאה", אלא אם אמר "אני יודע שהוא שווה כך וכך ובכל זאת אני משלם יותר" (או נוטל פחות), והטעם הוא מפני שבלי קצבה זו, "לא ידע דמחל"[100], ושם הנימוק הוא שקיים פגם בגמירת הדעת בקבלת התנאי אם אינו מפורט. סמ"ע[101] הסביר שגמירת הדעת פגומה, שאף שהמוכר אמר "יש בממכר פגמים ובכל זאת לא תוכל לחזור בך", הקונה היה בטוח שאין פגם בממכר, והצהרת המוכר על הפגמים אינה אמיתית אלא נועדה לבטח את עצמו ("להשביח את דעתו"), ואילו ידע שאכן יש בו פגם, לא היה מסכים לתנאי זה.
הטור[102] נימק שפסיקת הרמב"ם נובעת מכך שהוא סבור שהתחייבות צריכה להיות קצובה[103], וממילא גם מחילה צריכה להיות קצובה[104]. לפי נימוק זה, היות שהלכה היא כרוב הפוסקים שהתחייבות שאינה קצובה היא תקפה[105], גם מחילה שאינה קצובה תקפה[106], וממילא יש תוקף להתנאה מראש שבה כל צד מוחל על זכות הביטול אם יטעה, גם אם היא התנאה כללית[107].
יש בכל זאת סוג של טעות, שעקב חומרתה, החוזה בטל ולא רק ניתן לביטול: אם נפלה טעות חמורה, עד כדי שינוי במהות נשוא החוזה, התוצאה היא שלא נכרת כלל חוזה. כך כותב השולחן ערוך[108]: "המוכר לחברו מין מיני הפירות, ונתן לו מין אחר, אין כאן מכר, ושניהם יכולים לחזור בהם. כיצד? מכר לו חטים לבנות ונמצאו אדומות, או איפכא, או יין ונמצא חומץ, או איפכא, או עצים של זיתים ונמצאו של שקמה, או איפכא". בדברי השולחן ערוך כלולות שתי קטגוריות: (א) אם נשוא העסקה הוא נכס אחר לגמרי ממה שהוסכם (זיתים ושקמה, יין וחומץ); (ב) שינוי מהותי וקיצוני בתכונות נשוא העסקה (חיטים לבנות ואדומות). בשני המקרים החוזה בטל מעיקרו[109].
בעלי התוספות[110] כותבים שהדין כך גם אם אין שוני בנשוא העסקה אלא שהפער בין שווי העסקה לבין מחיר השוק הוא מעל שישית, מה שמוגדר כמקח טעות ע"פ דיני האונאה[111], שגם אז הרי זה "כאילו לא מכר כלל", וכתוצאה מכך זכות החזרה נתונה לשני הצדדים; ומדבריהם עולה שטעות כזאת גוררת בטלות אוטומטית של החוזה, ולא שהוא ניתן לביטול. לדעתם, טעות כל כך גדולה[112] שוללת את הבסיס להתקשרות[113]. אבל דעה זו לא נפסקה להלכה[114].
הלכה זו עוסקת בחוזה מכר של חפץ מסוים, כלומר, שהצדדים הצביעו על חפץ מסוים ואמרו שהוא יעבור מיד ליד, והתברר למעשה שזהו חפץ אחר מהמוסכם. אך בחוזה לאספקת מוצר על פי מפרט מסוים (בלי שהצביעו על חפץ מסוים) וסופק מוצר אחר, נראה שאין למזמין עילה לביטול החוזה, אם הסַפָּק מעוניין לספק את המוצר שהוזמן תוך עמידה בתנאי החוזה[115].
לפי החוק, תנאי לזכות הביטול הוא שהצד הטועה לא היה מתקשר בחוזה לולא הטעות. תנאי זה מתקיים רק אם הטעות "יורדת לשורש העסקה שנעשתה ולעצם מהותה"[116]. אם הטעות אינה יסודית, כך שניתן להניח שהצד הטועה היה מתקשר בחוזה גם אילו ידע את העובדות כהווייתן, אינו זכאי לבטל את החוזה. לדעת שלו[117], "דרישת היסודיות של הטעות נועדה למנוע מצב של התחמקות מחוזים בגין אי הבנה של מהות העסקה, אלא אם כן מדובר בטעות שהיא חמורה ורצינית". רצון זה למנוע התחמקות במצבים אלו היא חלק ממגמה כללית של דיני החוזים לשמור על בטחון העסקאות ולא לאפשר בנקל את ביטולן[118].
גם לפי המשפט העברי, הזכות לביטול חוזה עקב טעות קיימת רק בטעות יסודית[119]. עיקרון זה עולה מהלכות רבות הקובעות שהצד שטעה אינו יכול לבטל את העסקה אם טעותו לא הייתה כל כך חמורה, כך שגם לולא הטעות היה מתקשר בעסקה.
(א) התלמוד קובע[120] שמי שלפני פסח שכר בית שאמור היה להיות בדוק מחמץ, אך מצא שהבית לא נבדק, אינו יכול לבטל את חוזה השכירות. התלמוד קובע ש"ניחא ליה לאיניש לקיומי מצוה בגופיה [=נוח לו לאדם לקיים בעצמו את מצוות הבדיקה]", ולכן ניתן להניח שאותו אדם היה שוכר את הבית גם אילו ידע שאינו בדוק[121].
(ב) הרמב"ם[122] דן באפשרות לבטל עסקת מכר של עבד שהקונה מצא בו מומים שונים, וקובע: "המוכר עבד או שפחה, אין הלוקח יכול להחזירו מפני מומי הנוי שאין מבטלין אותו ממלאכתו". מומים שאין בהם כדי לפגוע בעבודתו של העבד אינם מזכים את הקונה לחזור בו מן העסקה, שכן יש להניח שגם אילו ידע הקונה על מומים אלו לא היה נמנע מלרכוש את העבד.
(ג) מי שביקש לקנות חיטים באיכות טובה, וקיבל חיטים באיכות טובה אך היה סבור שהאיכות תהיה טובה יותר, אינו יכול לבטל את העסקה[123] אף אם קיימת בשוק סחורה באיכות טובה יותר[124]. לעומת זאת, אם הקונה קיבל חיטים באיכות גרועה, הוא זכאי לבטל את העסקה[125]. ההסבר להבחנה זו הוא, שיש להניח שאילו ידע שהן רעות לא היה קונה אותן, אבל אילו ידע שהן יפות אבל לא באיכות הטובה ביותר, היה קונה בכל זאת, ורק אם הטעות היא יסודית זכאי הטועה לבטל את העסקה[126].
(ד) כפי שנראה להלן[127], לפי המשפט העברי ניתן לבטל חוזה עקב טעות בהערכת שווי העסקה, היינו אם צד לחוזה התחייב לשלם עבור עסקה שלא לפי שוויה הריאלי. עם זאת, לא כל טעות בהערכה מאפשרת את הביטול: רק טעות בשיעור הגבוה משישית ממחיר העסקה הריאלי מזכה בביטול[128]; אבל אם הטעות פחותה מכך, מניחים שהטועה מוותר על הסכום שהפסיד. אפשר להסביר זאת בכך שהוא היה מתקשר בעסקה גם אילו היה יודע את שוויה הריאלי, ולכן אין זו טעות יסודית[129].
כיצד יש לבחון האם הטעות היא יסודית אם לאו? האם המבחן הוא סובייקטיבי ותלוי באומד דעתם של הצדדים המסוימים לחוזה, כלומר, שאם צד זה לא היה מתקשר בחוזה אילו ידע את העובדות לאשורן, זו טעות יסודית, או שמא המבחן הוא אובייקטיבי, שאם אדם סביר לא היה מתקשר בחוזה אילו ידע את העובדות לאשורן, זו טעות יסודית, והדבר תלוי בטיבה של הטעות ביחס לעסקה?
מפרשי החוק[130] לומדים מניסוח החוק "ניתן להניח", האופייני למבחן אובייקטיבי, מכאן שיסודיות הטעות, בשונה מהקשר הסיבתי בין הטעות להתקשרות בחוזה[131], נבחנת במבחן אובייקטיבי של האדם הסביר. המבחן הוא עניין של הערכה, מהי מידת סבירותה של ההנחה שלולא הטעות לא היה הצד הטועה מתקשר בחוזה[132]. במבחן אובייקטיבי זה יש כדי לתרום ליצירת איזון בין העקרונות המנוגדים, בין הרצון החופשי הסובייקטיבי של המתקשר לבין הצורך בוודאות עסקית.
אשר לעמדת המשפט העברי בשאלה זו, אפשר ללמוד מהדוגמאות שהבאנו לעיל א, שאם מבחינה אובייקטיבית הטעות אינה יסודית, אין לטועה זכות ביטול, גם אם מבחינה סובייקטיבית זו הייתה טעות יסודית. כך בעניין שוכר בית שחזקתו בדוק, ובקונה עבד שיש בו מום שאינו מפריע למלאכתו, ובקונה חיטים באיכות שיש טובה יותר ממנה - באלו נפסק שאין זו טעות יסודית, מפני שהערכה אובייקטיבית אומרת שאין זו סיבה חזקה דיה למנוע התקשרות; ומכלל הדברים עולה שהדין כך גם אם הצד הטועה עצמו אומר (ואנו מאמינים לו) שאילו ידע על הטעות, לא היה מתקשר[133].
כך עולה גם ממה שפסק מהרש"ם[134], שאף שהמוכר לחברו דבר מאכל האסור באכילה ע"פ ההלכה, העסקה בטלה[135], הרי אם המאכל אסור רק לפי דעה מחמירה, שלא התקבלה להלכה, הקונה אינו יכול לחזור בו גם אם הוא עצמו מקפיד שלא לאכול מאכל כזה[136]. טענת הקונה לבטל את המקח בגלל טעותו לא תתקבל, מפני שמבחינה הלכתית המאכל מותר, וממילא אין כאן טעות, ואין להתחשב ברצונו המיוחד של הקונה לנהוג במידת חסידות. הרי שמאחר שמבחינה אובייקטיבית הטעות אינה מצדיקה אי התקשרות, זו נחשבת טעות שאינה יסודית, אף שמבחינה סובייקטיבית, אדם זה לא היה מתקשר בחוזה אילו ידע את האמת.
אולם לא תמיד יש לנו כלים להכריע האם טעות מסוימת חמורה עד כדי כך שאילו ידע הטועה את האמת, לא היה מתקשר בחוזה. על כן קבעו הראשונים מבחני עזר להכריע בדבר.
הרמב"ם נוקט את מבחן הנוהג. כך כותב הרמב"ם[137]: "כל שהסכימו עליו בני המדינה שהוא מום שמחזיר בו מקח זה, מחזירין. וכל שהסכימו עליו שאינו מום, הרי זה אינו מחזיר בו אלא אם פירש, שכל הנושא ונותן סתם על מנהג המדינה הוא סומך"[138]. אלא שמבחן זה אינו יכול לענות על כל המצבים, אלא רק על אותן טעויות שיש מנהג לגביהן.
הר"ן[139] נוקט מבחן לפי מה "שדרך רוב בני אדם להקפיד". ואמנם הוא עוסק בדיני טעות בקידושין, אבל כפי שראינו לעיל[140], ניתן להקיש לדיני טעות בחוזים מדיני טעות בקידושין, ואם כן, אפשר ללמוד מדבריו שמבחן הרוב קובע מה נחשב טעות יסודית בחוזה[141].
עולה אפוא, שאף לפי המשפט העברי, מבחן יסודיות הטעות הוא אינו סובייקטיבי אלא אובייקטיבי: האם לפי היגיון, סביר שטעות כזאת הופכת את העסקה לעסקה לא טובה; אבל עצם העובדה שצד זה לחוזה לא היה מתקשר בו אילו ידע את האמת, אינה מזכה אותו לבטל. אלא שמבחן זה מסתייע במבחני עזר, מהו הנוהג לגבי יסודיות הטעות המסוימת או מה עמדת רוב האנשים ביחס לטעות זו. מבחני עזר אלו עשויים לברר מהי הגישה הסבירה, מאחר שמבחן הסבירות נקבע במידה רבה על פי הנוהג ששופט יכול לקבוע על סמך ניסיון חייו או ע"פ חוות דעת מומחה.
יש מצב חריג, שבו טעות תיחשב טעות יסודית מפני שמבחינה סובייקטיבית הצד הטועה לא היה מתקשר בחוזה אילו ידע את האמת, אף שמבחינה אובייקטיבית, הטעות אינה כל כך חמורה. הכוונה למקרה שהצד השני ידע שהטעות היא משמעותית מאוד לגבי הצד הטועה. ר' ישראל איסרליין[142] דן באדם אנין טעם שביקש לקנות בשר אַיִל באיכות מעולה, וחברו מכר לו בשר באיכות נמוכה יותר, ופסק כך: "אמנם, אם ידוע דראובן כל כך איסטניס, דלא קאכיל כלל בשר איל שאינו מסורס[143], מצינו למימר דמקח טעות לגמרי הוא, דהא לא שווי ליה כלום לאכילה. ואע"ג דלרוב העולם שוה לאכילה, בתר דידיה אזלינן".
עולה אפוא, שאם בעת כריתת החוזה היה ידוע[144] שהצד הטועה מייחס חשיבות מרובה לַטעות, אף אם היא אינה טעות יסודית ע"פ מבחן אובייקטיבי, בכל זאת הוא זכאי לבטל את החוזה. נראה שמסקנה זו עולה בקנה אחד הן עם הצורך לנהוג בהגינות בחיי המסחר והן עם הצורך לשמור על ביטחון העסקאות, שהרי במקרה כזה הצד השני היה צריך להימנע מכריתת החוזה.
בס"ק (ב) עובר המחוקק לדון בטעות שעשה צד לחוזה ולא הייתה ידועה לצד השני ולא היה עליו לדעת עליה. במצב זה, אין שום אשמה על הצד השני, ולפיכך יש להתחשב ביתר שאת בעמדתו בשאלת ביטול החוזה. לפיכך קובע ס"ק (ב) שהצד הטועה אינו יכול לבטל את החוזה באופן חד צדדי, ובית המשפט יבטל את החוזה רק אם ראה שמן הצדק לעשות זאת[145].
לעיל[146] ראינו שהביסוס המשפטי לביטול חוזה עקב טעות הוא חוסר גמירת דעתו של הצד הטועה. לאור זאת, לכאורה אין להבחין בין טעות שהייתה ידועה לצד השני לבין טעות שלא הייתה ידועה לו, ויש לאפשר את ביטול העסקה באופן דומה בשני המצבים. ואולם, ההצדקה המוסרית והכלכלית לסעד הביטול שונה באופן משמעותי בשני סוגי הטעות. מבחינה מוסרית, אין לאפשר לצד שיודע על טעות חברו ונמנע מגילויָה, ליהנות מקיום החוזה. מבחינה כלכלית, הצד היודע אינו מנצל את ידיעתו כדי לחסוך משאבים של חברו ושל החברה[147]. שיקולים אלו הביאו את המחוקק לנקוט בסעדים שונים בשני סוגי הטעות. הפגם שדבק בצד השני שידע על הטעות ניתן לתיקון ולאיזון ע"י הקנייה מיידית של זכות הביטול לטועה. לעומת זאת, במקרה של טעות שלא הייתה ידועה לצד השני, ייתכן שדווקא הוא זה שזקוק להגנה ולהתחשבות, ועל כן הסמכות להורות על ביטול נתונה לבית המשפט שיפעל משיקולי צדק בהתאם לנסיבות, ואף יוכל לחייב את הצד הטועה בפיצוי חברו[148].
בשונה מהחוק, המשפט העברי אינו מבחין בין טעות שהייתה ידועה לצד השני לבין טעות שלא הייתה ידועה לו, באשר לזכות לבטל את החוזה[149]. אפשר להסביר עמדה זו על פי שני ההסברים שהבאנו לעיל לזכות לבטל חוזה עקב טעות. לפי ההסבר[150] שהנימוק הוא חוסר גמירת דעתו של הצד הטועה, מובן הדבר, שהרי אין בחוסר הידיעה של הצד השני לחוזה כדי לרפא את הפגם בגמירת דעתו של הצד הטועה. נכון הוא שייתכן שהצד השני יֵצא נפסד מביטול החוזה שלא באשמתו, אבל אין בכך כדי ליצור יש מאין חוזה שחסרה בו גמירת דעת של הצד הטועה. גם לפי ההסבר השני[151], שהנימוק הוא שיש תנאי מכללא בין הצדדים לחוזה, שצד שיטעה יוכל לבטל אותו, הרי תנאי זה כולל גם טעות שאינה ידועה לצד השני, שהרי כל צד יודע שייתכן טעה, ואינו רוצה להיות כבול לחוזה שהוא לרעתו, ולא משנה לו אם הצד השני ידע על כך או לא. נכון שהצד השני יֵצא נפסד מכך שלא באשמתו, אבל הוא מעוניין בתנאי זה כדגי שיוכל לחזור בו אם הוא עצמו יטעה שלא באשמת צד האחר.
עם זאת, להלן נראה שיש לכלל זה חריגים, שבהם העובדה שהצד השני לא ידע על הטעות משפיעה, לפחות לדעת פוסקים אחדים, על הזכות לבטל את החוזה. חריגים אלו מצמצמים באופן ניכר את המקרים שבהם קיימת לצד הטועה זכות ביטול אוטונומית.
לעיתים שני הצדדים לעסקה שותפים לאותה טעות. לדעת אחדים מפרשני החוק[152], לשונו של הסעיף מורה שהסעיף עוסק רק בטעות שעשה צד אחד לחוזה, ולא בטעות משותפת. לפי פרשנות זו, אם הטעות היא משותפת לשני הצדדים אין בסעיף זה הוראה המאפשרת את ביטול החוזה, ואת הפיתרון למצב שנוצר יש למצוא בדיני הסיכול שבסעיף 18 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970[153]. לפי דעה שנייה[154], טעות משותפת נכללת בהוראת ס"ק (ב) הדן בטעות שלא הייתה ידועה לצד השני. לפי גישה זו, לצדדים שטעו טעות משותפת אין זכות ביטול אוטומטית, אלא הביטול תלוי בשיקול דעתו של בית המשפט. לפי דעה שלישית[155], טעות משותפת נכללת דווקא בהוראות ס"ק (א) המקנה זכות ביטול אוטומטית לצד שטעה. לפי דעה זו, לשון ס"ק (א) "והצד השני ידע על כך" משמעותו שהצד השני ידע שחברו התקשר בחוזה עקב אותה הנחה עובדתית או משפטית, ולא משנה אם הצד השני ידע שהנחה זו מוטעית או לא ידע, והרי אם לא ידע, זו טעות משותפת[156]; וס"ק (ב) עוסק במצב שהצד השני לא ידע שחברו התקשר בחוזה בגלל הנחתו המוטעית, ושוב, אין זה משנה אם ידע הצד השני שהנחה זו מוטעית או לא ידע.
לפי המשפט העברי, סעד הביטול בטעות משותפת של צדדים לחוזה הוא אותו סעד שבטעות חד צדדית, שכן כאמור[157], הנימוקים לזכות הביטול תקפים גם אם טעה הצד השני אף הוא.
דוגמה אחת לעיקרון זה היא בעסקת מכר של בהמה לצורך שחיטה, שבה נפסק שאם הבהמה נמצאה טריפה לאחר שחיטתה, עומדת לקונה זכות הביטול[158]. זאת אף שפגם זה לא היה ידוע לשני הצדדים בשעת כריתת החוזה.
דוגמה שנייה היא, שהמוכר זרעים פגומים שלא צמחו, חייב להחזיר לקונה את כספו גם אם לא ידע על הפגם[159].
מצאנו שני מקרים של טעות משותפת, שבהם יש אומרים שאין זכות ביטול.
המקרה הראשון הוא בדיני המחאת חוב. הלכה היא, שאם חייב, נושה וצד ג' נמצאים במעמד אחד. "מעמד שלושתן", והנושה אמר לחייב שמעתה יהיה חייב לאותו צד ג', חלה המחאת חוב[160]. העסקה יכולה לכלול מרכיב נוסף: אם הנושה (נכנה אותו נושה א') היה חייב כסף לאותו צד ג' (נכנה אותו נושה ב'), ורצה להיפטר מחובו כלפיו בכך שימחה לנושה ב' את החוב שהחייב היה חייב לו (לנושה א'), הוא נפטר בכך מחובו כלפי נושה ב'[161]. בתלמוד הירושלמי[162] נקבע שגם אם התברר שהחייב הוא חדל פירעון, אין אותו צד ג' יכול לחזור בו מההסכם, אלא אם ההמחאה נעשתה בערמה. נחלקו הדעות בפירוש דברי הירושלמי. לדעה אחת[163], בכל מקרה שנושה ב' לא ידע שהחייב חדל פירעון, הוא זכאי לבטל את ההסכם, וידיעתו של נושה א' אינה מעלה ולא מורידה. גישה זו מתאימה לאמור לעיל שדין טעות משותפת כדין טעות של צד אחד לחוזה.
אבל לפי דעה אחרת[164], רק אם נושה א' ידע מה מצבו הכלכלי של החייב תעמוד לנושה ב' זכות הביטול, שהרי הסכם זה נעשה בתרמית[165], אך אם נושה א' לא ידע על כך, אין בחוסר ידיעתו של נושה ב' כדי להקנות לו זכות ביטול. הנימוק לכך הוא שהאחריות לברר את יכולתו הכלכלית של החייב לפרוע את החוב מוטלת על נושה ב'[166]. גם לפי דעה זו, בדרך כלל יש זכות ביטול בטעות משותפת, אלא שדין זה הוא חריג לכלל, משום שכאן נושה ב' היה צריך לברר אם החייב חדל פירעון, אלא שבכל זאת, אם נושה א' ידע זאת, נושה ב' יכול לחזור בו בגלל התרמית[167].
המקרה החריג השני לזכות הביטול האוטונומית של הצד הנפגע מצויה במקרה שכיח של טעות משותפת, ברכישת סחורה מסוחר שהוא כעין מתווך שאינו מחזיק מלאי, ואינו בודק את מצב הסחורה שהוא מוכר. לדעת פוסקים רבים[168], מי שרוכש ממתווך כזה אינו יכול לבטל את העסקה, גם אם בסחורה התגלו פגמים שבמצב רגיל היו מאפשרים את הביטול[169]. אבל קביעה זו אין יסודה בטעות של הצד השני, שכן, כפי שכבר אמרנו, עצם העובדה שהצד השני טעה אינה מרפאת את חוסר גמירת דעתו של הצד הטועה. הסיבה לקביעה זו היא שהרוכש מודע לכך שהצד השני (המתווך המוכר) אינו יודע מהו מצב הסחורה, ולכן היה עליו לברר את מצבה בעצמו ולא לסמוך עליו, "והואיל ולא עשה כן הוא הפסיד על עצמו"[170]. בכל זאת, אם המתווך ידע על הפגם, הקונה זכאי לבטל את העסקה[171] - כנראה קנס למתווך על התרמית.
לעומת דעה זו, יש הסוברים[172] שאין הבדל בין מתווך לאדם אחר, ובכל מקרה ניתן לבטל את העסקה בגלל הטעות[173].
כפי שראינו לעיל[174], יש שפירשו את "והצד השני לא ידע" כחוסר ידיעה שהטעות היא יסודית, כלומר, לא ידע שהצד הטועה לא היה מתקשר בחוזה אילו ידע את האמת[175]. את עמדת המשפט העברי בשאלה זו יש ללמוד מסוגיית התלמוד[176] בעניין מי שרכש שור והשור נמצא נגחן, כך שלא ניתן לחרוש בו אלא לשוחטו ולאכול את בשרו בלבד, והקונה רוצה לבטל את הרכישה בטענת מקח טעות משום שרכש את השור למטרת חרישה. שם נקבע שאם הקונה הוא אדם הרוכש שוורים רק למטרת חרישה, הוא זכאי לבטל את העסקה בטענת מקח טעות[177].
לדעת פוסקים רבים[178], וכך פסק השולחן ערוך[179], דברי התלמוד אמורים רק אם המוכר ידע גם הוא שהקונה רוכש שוורים רק למטרת חרישה. אם המוכר לא ידע זאת, אין הקונה זכאי לבטל את העסקה, אף שהוא טעה טעות יסודית. ר' יום טוב ליפמאן הלר[180] נימק שהיות שאין המוכר מכיר אותו, היה הקונה צריך להודיע לו שהוא קונה לחרישה, ומשלא הודיע לו, הריהו כאילו גילה את דעתו שהוא משנה ממנהגו, אלא דעתו לקנות לשתי המטרות. הנימוק לחריג זה אפוא הוא שמוטלת על הקונה אחריות מוגברת להבהרת טיב העסקה, שהרי המוכר אינו יכול לדעת את צרכיו או כוונותיו של הקונה[181]. נימוק זה קיים בכל חוזה שיכולות להיות לצד המתקשר מטרות שונות בהתקשרותו; והרי המצב שהצד השני אינו יודע שהטעות היא יסודית שייך, מטבע הדברים, רק בסוג חוזה כזה שיכולות להיות לצד המתקשר מטרות שונות בהתקשרותו, שאילו בדבר שמשמש רק למטרה אחת, אם הייתה טעות יסודית (הנוגעת לעצם הממכר ולא למטרתו), הצד השני בוודאי יודע שהטעות היא יסודית.
אמנם, יש שפסקו[182] שקונה הרגיל לרכוש שוורים למטרת חרישה זכאי לבטל את העסקה גם אם המוכר לא ידע על כך. אבל הם נימקו זאת בכך שבני המקום יודעים על אופיו של הקונה, ולכן הוא כאילו הודיע על כך, כלומר, היה על המוכר לדעת זאת. הרי שפוסקים אלו אינם חולקים באופן עקרוני על הדעה הקודמת, אלא הם סבורים שגם אם הצד השני לא ידע על יסודיות הטעות, הרי אם היה עליו לדעת כל כך, יש לצד הטועה זכות לבטל את החוזה.
לעיתים החוזה אינו ברור, וכל צד מבין באופן שונה את ההתקשרות. אי אפשר לומר שאחד מהם טעה, שכן החוזה נתון לפירושם שונים. בכל זאת, מצב זה מכונה טעות הדדית (mutual mistake), מכיוון שכל אחד טעה באשר להבנת כוונתו של האחר. בניגוד לטעות משותפת, קיימת תמימות דעים בין פרשני החוק שעל טעות מסוג זה לא חל סעיף 14, לאמר, החוזה לא רק ניתן לביטול, אלא הוא בטל מאליו, שכן בהיעדר חפיפה בין ההצעה והקיבול, לא חל מפגש רצונות, וממילא לא חלה שום התקשרות[183].
על עמדת המשפט העברי בשאלה זו ניתן ללמוד ממקרה של חוזה מכר של מקרקעין לגבי חלקה שהוגדרה בחוזה "קרקע של ראובן". הייתה חלקה אחת (ברשות המוכר) שנקראה בפי כל "קרקע של ראובן", והקונה טוען שזו היא הקרקע שקנה; והייתה חלקה אחרת שהמוכר קנה מאותו ראובן, אבל לא הייתה קרויה "קרקע של ראובן"[184], והמוכר טוען שהיא הקרקע שמכר עכשיו, שכן החלקה אחרת באמת לא הייתה של ראובן מעולם, אף שהיא נקראת כך בפי כל. מן הסתם מדובר שהחלקה שדורש הקונה טובה יותר מזו שהמוכר טוען שהתכוון לה. ההלכה היא שהקונה זוכה בחלקה שהייתה קרויה "קרקע של ראובן"[185]. אבל אם יביא המוכר ראיה שחלקה זו מעולם לא הייתה של ראובן, החלקה האחרת תהיה של הקונה[186]. ניתן להסיק מן הדברים, שאם הקרקע אינה מוכרת בציבור כקרקע של ראובן, המוכר זכאי לספק לו את הקרקע שהמוכר אומר שקנה מראובן[187].
מקרה אחר הנידון בתלמוד[188] הוא בחוזה מכר של כלי. חבית וכד הם כלים דומים, אלא שחבית גדולה יותר[189]; ובמקומות מסוימים אין מבחינים ביניהם בשפת הדיבור, אלא קוראים לשניהם "כד" או "חבית" בלי הבחנה. במקום כזה, אם מוכר התחייב לספק לקונה "כד" או "חבית", והמוכר התכוון לכד והקונה חשב שהוא מוכר לו חבית, הדין הוא שעל הטוען כנגד המוחזק מוטל נטל הראיה: אם המוכר קיבל את התמורה, על הקונה להביא ראיה, ואם טרם שילם הקונה, על אף שההתחייבות נעשתה כדין, יכול הוא לא לקיים את החוזה עד שיספק לו חבית[190].
מדוגמאות אלו עולה, שלפי המשפט העברי, אם הייתה טעות הדדית, וכל צד הבין את החוזה בדרך אחרת, יש לפרש את החוזה על פי מבחן אובייקטיבי[191]. אם המבחן האובייקטיבי אינו מאפשר להעדיף אף לא אחת משתי הגרסאות, כללי ההכרעה יביאו לכך שחובת הראיה תוטל על הטוען כנגד הצד המוחזק בנשוא החוזה או בתמורה.
ס"ק (ב) מעניק לבית המשפט סמכות לפסוק פיצויים לצד השני אם לא ידע על הטעות ונגרם לו נזק עקב ביטול החוזה ע"י הצד הטועה. מדובר בפיצויי הסתמכות שמטבעם הם פיצויים שליליים בלבד, ומטרתם להשיב את מצבו של הנפגע לקדמותו[192]. לעומת זאת, בטעות שידע עליו הצד השני, אין סמכות לבית המשפט לפסוק פיצויים לצד השני, ותוצאות הביטול תיקבענה ע"פ סעיף 21 הקובע את חובת ההשבה[193].
כבר אמרנו לעיל[194] שלפי המשפט העברי, הצד הטועה זכאי לבטל את החוזה גם בטעות שלא ידע עליה הצד השני, וממילא אין הצד השני זכאי לפיצויים במקרה זה יותר מבטעות שידע עליה. עם זאת, ככל שהמשפט העברי מכיר בחיוב פיצויים בביטול חוזה עקב הפרה[195], הצד המבטל חייב בפיצויים בענייננו, בין בטעות שהייתה ידועה לצד השני ובין בטעות שלא הייתה ידועה[196].
אם הצד השני שינה את מצבו לרעה בעקבות החוזה, יש לברר עד כמה יש להגן על אינטרס ההסתמכות שלו[197], שהרי מדובר בנזק עקיף שבדרך כלל אין בו מתן סעד לפי המשפט העברי.
מצאנו מקרים בהם מתחייב צד אחד בתשלום פיצוי לחברו עקב העובדה שהאחרון הוציא הוצאות על פיו[198]. אבל ייתכן שהדין שונה במקרה דנן, כיוון שאין אשמה לצד הטועה בחזרתו[199]. מכל מקום, נראה שגם אם יש יסוד לחיוב הצד הטועה בפיצוי הצד שכנגד, הדברים אמורים רק אם לא ידע האחרון על טעותו של חברו. לעומת זאת, אם ידע על טעותו של חברו, היה עליו ליטול את הסיכון שהחוזה יבוטל, ולכן אין לו זכות לפיצוי.
ס"ק (א) קובע כלל, שטעות בחוזה מאפשרת את ביטולו. ס"ק (ג) מסייג כלל זה וקובע שאין לבטל את החוזה אם ניתן לקיימו בתיקון הטעות. כל עוד ניתן לקיים את החוזה, ולוּ גם בשינויים, מעדיף המחוקק את קיום החוזה על פני ביטולו[200]. תיקון הטעות אפשרי כל עוד החוזה בר תוקף אך לא לאחר שבוטל. על כן, אם הטעות לא הייתה ידועה לצד השני, שאז בית המשפט מוסמך לבטל את החוזה לפי ס"ק (ב), יחליט בית המשפט האם יש מקום לתיקון הטעות[201]. לעומת זאת, אם הטעות הייתה ידועה לצד השני, שאז הצד הטועה יכול לבטל את החוזה בהודעה לפי ס"ק (א), יכול הצד השני להודיע על כוונתו לתקן את הטעון תיקון רק אם טרם נשלחה לו הודעת הביטול[202].
גם במשפט העברי הכלל הוא שאין לצד הטועה זכות לבטל את החוזה כל זמן שניתן לתקן את הטעון תיקון, כפי שנראה להלן[203]. אבל בשונה מן החוק, המשפט העברי אינו מכיר בהודעת ביטול בעלת אופי קונסטיטוטיבי שעם נתינתה מתבטל החוזה[204]. על כן, לפי המשפט העברי, אין להודעת הביטול משמעות בנוגע לאפשרות התיקון, וכל עוד לא בוטל החוזה הלכה למעשה, ניתן לתקנו. אכן, זוהי ברירה הניתנת בידיו של הצד השני לחוזה, ואם הוא בוחר שלא לתקן את הטעות, הצד הטועה יכול לבטל את החוזה.
המשפט העברי מסייג את אפשרות התיקון רק למצבים שהתיקון אינו משמש למעשה כעין ביצוע מחדש של החוזה כולו. ר"י מיגאש[205] נשאל בדבר עסקת חליפין בה התחייב אדם להעביר בתים מסוימים לצד שני תמורת שדה, אלא שבבתים אלו התגלו ליקויים רבים. הצד השני טוען לבטלות העסקה בטענה של מקח טעות, ואילו הראשון מבקש לתקן את הליקויים ולקיים כך את העסקה. ר"י מיגאש פוסק שהראשון יכול לקיים את העסקה על ידי תיקון הליקויים רק אם הליקויים "אינם בגוף הבתים אלא באים אליהם ממקום אחר, כגון אמת המים העוברת בהם או צנור מים מקלח עליהם או שיש לאחד מן השכנים תשמיש בכתלים ומה שיהיה בכיוצא בזה, שבהסרת המומין הנזכר יהיו הבתים שלמים ונקיים מבלתי שיחדש דבר בגוף הבתים - הנה חויב שמאחר שהוסרו אותם המומין הנזכרים, יהיו החליפין קיימים. ואם יהיו המומים בגוף הבתים, כגון שהיו כתליהם כפי נגליהם שלמים ואינם אלא מודבקים או שהיה בעינם נראה שלם ונמצא שהוא נפסד, אפילו שבנה הכתלים באופן שסר מהם הרקבון שהיה בהן ויחליף הבנין הנפסד, החליפין אינם קיימין, לפי שהבנין והחדוש שהוא מחדש בהם לא היה בבתים קודם החליפין, אבל נתחדש עתה אחר החליפין, והיה כאילו פנים חדשות באו לכאן, מה שלא נעשו החליפין על כך".
הרמ"א[206] פוסק כדברי הר"י מיגאש, וקובע שאפשר לקיים את העסקה רק בתיקון שאינו בגוף הבית נשוא העסקה, אך לא בתיקון מהותי בגוף הבית, כגון החלפת כותל רעוע בכותל שלם, שיש לראותו למעשה כבנייה מחודשת של הבית[207].
טעם הדבר שאין למוכר זכות תיקון אם הדבר יהווה "פנים חדשות", הוא שבמצב כזה נמצא שבשעת המכר, הנכס המתוקן היה בגדר "דבר שלא בא לעולם", שאין הקנאתו חלה גם אחרי שבא לעולם[208].
הרא"ש[209] דן במקרה דומה של מכירת בית שנמצאו בו ליקויים, כגון דלתות חסרות, קירות מפוייחים וכדומה, ופוסק שאין עילה לביטול מקח: "כי בית מכר לו, ועדיין נקרא בית. [גם] אם אירע בו קצת קלקול, מום עובר הוא, ובדמים שהוא מנכה לו, יחזור הבית לקדמותו, ואין כאן מקח טעות". חלק מהפוסקים סבורים שהרא"ש מסכים לדברי הר"י מיגאש, אלא שבנידונו, הליקוי לא היה בגוף נשוא העסקה, ולכן פסק שהמוכר יוכל לעמוד על קיום החוזה תוך תיקון הליקויים, והוא מסכים לר"י מיגאש שאם דרוש תיקון מהותי בגוף נשוא העסקה, זכאי הקונה לבטל את העסקה[210]. לעומתם, ר' מאיר שמחה הכהן[211] סבור שיש מחלוקת ביניהם: לדעת הרא"ש, שדיבר על "שינוי שם", העסקה בטלה רק אם הליקוי חמור כל כך עד שמדובר בנשוא עסקה אחר מהמוסכם, כגון שמכר בית וסיפק דבר שאין עליו שם "בית"; אבל אם הנכס שסופק נקרא בשם "בית", זכאי המוכר לקיים את העסקה ולתקן את הבית, גם אם היקף התיקון הוא גדול. לעומת זאת, לדעת הר"י מיגאש, שדיבר על "פנים חדשות", תיקון מהותי בגוף נשוא העסקה נחשב בכל מקרה כביצוע מחדש שאין המוכר זכאי לעשותו[212].
יש להעיר, שהדברים אמורים לגבי נשוא חוזה מסוים, כגון חוזה מכר של חפץ מסוים. הקונה מעוניין בחפץ המסוים כשהוא נקי מפגמים, ואין מועיל לתקנו אם דרוש לכך תיקון מהותי. לעומת זאת, בחוזה לאספקת מוצר מדגם מסוים או ע"פ מפרט מסוים[213], אין למזמין זכות ביטול בטענת טעות, גם במקרה של פגם מהותי, מאחר שיש לראות נסיבות אלו כחוזה שטרם בוצע; ואם אין מניעה מבחינת יתר תנאי החוזה, כגון שלא עבר פרק הזמן שנקבע בחוזה לאספקת המוצר, המוכר יוכל לעמוד על ביצועו ע"י אספקת מוצר חילופי במקום המוצר הפגום[214].
מדברי הרא"ש[215] שהובאו לעיל: "ובדמים שהוא מנכה לו, יחזור הבית לקדמותו" עולה שאם עומדת לצד השני זכות לתקן את הטעות, אין הכרח שהוא יבצע את התיקון בעצמו, אלא די בכך שיקזז את עלות התיקון ממחיר החוזה[216]. לעומת זאת, מדברי הר"י מיגאש[217] "שמאחר שהוסרו אותם המומין הנזכרים, יהיו החליפין קיימים", משתמע שחובת תיקון הליקויים מוטלת על המוכר, שכן הוא לא הזכיר אפשרות של ניכוי ההוצאות מהמחיר. אבל ר' יוסף זונדל הוטנר[218] סבור שאף לשיטת הרא"ש חובת התיקון חלה על המוכר, ומה שנקט ניכוי מהמחיר אינו בדווקא. נראה שטעמו הוא, שהחוזה מחייב אותו לספק נכס שאינו פגום, ולא ייתכן שהוא יספק נכס פגום גם אם ישנה את מחיר בהתאם[219]. נראה שלדעתו, אם מוכר אינו מוכן לתקן את הפגם, זכאי הקונה לבטל את המקח גם אם המוכר מוכן לנכות מהמחיר.
באשר לפרק הזמן שבו ניתנת אפשרות התיקון לצד השני, לפי הדעה שחובת התיקון מוטלת עליו[220], נראה שפרק זמן זה צריך להיקבע בהתאם לדחיפות הצורך של הצד הטועה להשתמש בנשוא החוזה. כך כותב הב"ח[221], שאם קיום החוזה דרוש לצד הטועה באופן מיידי, כגון "בקונה חפץ או קרקע שהיה צריך לשעה, ולאחר שעה אין לו צורך בהם, דיכול לחזור בו ולומר דלא לְקָחוֹ על דעת שימתין עליו עד שיתקן המום, אפילו הוא מום עובר". נראה שההסבר לכך הוא שאם עבר פרק הזמן שבו נשוא החוזה דרוש לקונה, אין משמעות לכך שהליקוי ניתן לתיקון, ודין הטעות כדין טעות שאינה ניתנת עוד לתיקון[222].
כעת נדון בחוזה שביצועו קשור בנכס מסוים, ונפלה טעות ביחס לנתונים כמותיים שגויים שהיו לצדדים בנוגע לנכס[223]. דוגמה לכך היא חוזה מכר של דירה, כאשר נמסרו לקונה נתונים שגויים ביחס לשטח הדירה, והקונה הסתמך על הנתונים השגויים שנמסרו לו. דוגמה נוספת היא קנייה של חפץ, ששוויו נמדד בהתאם לכמות החומר שבו (כגון גליל בד), ולקונה נמסרו נתונים שגויים בדבר הכמות. הפוסקים נחלקו בשאלה האם החוזה ניתן לביטול, או שמא זכאי הצד השני לקיימו תוך תיקון הטעות הכמותית.
לפי פוסקים אחדים[224], טעות כמותית אינה מאפשרת תיקון, ויש לבטל את העסקה כולה[225]. טעמה של שיטה זו הוא שהטועה יכול לעמוד על כך שהחוזה יקוים בפעם אחת ולא בפעמים רבות בתיקונים חוזרים, ולכן לא ניתן לכפות על הטועה את תיקון הטעות: "כי קנה אדעתא ליקח כל מקחו בבת אחת, ומאחר שלא היה כן אלא נמצא חסר וצריך עתה להשלים לו, הרי זה מקח טעות וחוזר"[226].
לעומתם, פוסקים רבים[227] ובכללם הרמב"ם[228] והשולחן ערוך[229] סבורים שאין לבטל את החוזה בגלל הטעות הכמותית, אלא יש לתקנו על פי הנתונים הכמותיים שהסכימו עליו הצדדים. טעם דעה זו הוא, שגם אם סיפק המוכר כמות קטנה מהמוסכם, רואים זאת כאילו קיים חלק מהחוזה, ויש לאפשר לו להשלים את קיום החוזה[230]. למשל, במכירת כלי מלא פירות במשקל מסוים, שנמצא ששוקל פחות ממה שהסכימו הצדדים, ניתן להוסיף פירות עד למשקל עליו סוכם. כך יהיה גם בחוזה לביצוע עבודה בקבלנות, כגון חוזה לצביעת דירה שלמקבל העבודה נמסרו נתונים שגויים על גודלה. אם ניתן לבצע את העבודה בהיקף אחר לפי הנתונים המקוריים, יש לקיים את החוזה בקביעה מחודשת של היקף העבודה.
אלא שבין בעלי הדעה השנייה, יש חילוקי דעות לגבי מצב שנשוא החוזה הוא נכס מסוים שאינו ניתן לשינוי, כך שלא ניתן לקיים את החוזה באופן שיתאים לנתונים שהיו בידי הצדדים. לדעת הרשב"א[231], מתקנים את הטעות על ידי שינוי המחיר שעליו הסכימו הצדדים. הוא מנמק זאת, שהצדדים לחוזה אינם עומדים על קיומו המדויק, ובלבד שיישמר היחס בין המחיר לבין כמות סחורה[232].
לעומתו, פוסקים אחרים[233] סבורים שבחוזה שביצועו קשור בנכס מסוים, כך שלא ניתן לתקן את החוזה לפי הנתונים שהוסכמו בחוזה, זכאי הצד הטועה לבטל את החוזה, ואין לצד השני זכות לתקנו על ידי שינוי המחיר. למשל, אם בחוזה מכר דירה, נמסרו לקונה נתונים שגויים ביחס לשטח הדירה, ואי אפשר לשנות את שטח הדירה וגם אי אפשר להחליף את הדירה בדירה אחרת התואמת את הנתונים שהיו בידי הצדדים - לדעת פוסקים אלו, הצד הטועה זכאי לבטל את חוזה המכר, ואין לצד השני זכות לקבוע מחיר חדש לדירה[234].
ס"ק (ד) קובע שגם טעות הנובעת מאי ידיעת החוק, טעות היא לעניין סעיף זה[235]. לפי הוראה זו החוק כמוהו ככל עובדה אחרת, ואף הוא נחשב כחלק מרקע העסקה. בהוראה זו טמונים שני חידושים: (א) על אף שהצד הטועה יכול היה לברר את הדין בטרם התקשר בעסקה, אין מטילים עליו את האחריות לטעותו, אלא מאפשרים לו לבטל את העסקה. (ב) על אף שבדין הפלילי, יש חזקה חלוטה שכל אדם יודע את הדין, הרי בדיני החוזים אין חזקה כזאת[236].
גם לפי המשפט העברי, אי ידיעת הדין נחשבת לטעות המזכה בביטול. וכלשון מהרשד"ם[237]: "שגיאת הדין נקרא טעות לבטל הקנין"[238].
עיקרון זה בא לידי ביטוי בפסקי דין אחדים: (א) הרא"ש[239] פוסק שניתן לבטל חלוקה של נכסי שותפות, שבמסגרתה אחד מהשותפים הסכים לקבל בית מסוים כחלקו בשותפות, מתוך הנחה מוטעית שהדין מאפשר לו לפתוח פתח נוסף מן הבית אל הרחוב.
(ב) מהרי"ל[240] דן באישה שקברה את בעלה מכספי כתובתה, וכאשר נודע לה שהיורשים הם החייבים בקבורת בעלה, תבעה מהם את הוצאות הקבורה. מהרי"ל פוסק שהדין עם האישה, שכן הסכמתה לקבור את בעלה מכספי הכתובה נבעה מטעות בדין, ולכן אינה מחייבת אותה.
(ג) ר' מאיר אריק[241] פסק, שמי שמכר ספר תורה ולא ידע שמותר להשתמש בכסף המתקבל מן המכירה למטרות מסוימות בלבד[242], זכאי לבטל את העסקה[243].
מצב מיוחד של טעות בדין הוא בחוזה שאסור לקיימו (את כולו או את חלקו) מסיבה כלשהי, וצד שלא ידע על האיסור מבקש לבטל את החוזה[244]. לדעת רוב הפוסקים, צד שהתקשר בחוזה בלי שידע שהדין אוסר לקיים אותו, זכאי לבטל אותו, וגם אם רק אחד מסעיפיו של החוזה אסור, הצד הטועה זכאי לבטל את החוזה כולו. למשל, היות שהלוואה בריבית אסורה, אין תוקף להסכמתו של לווה לפרוע את החוב בתוספת הריבית, והלווה חייב בקרן בלבד. לפי פוסקים רבים[245], אם המלווה לא ידע על איסור הריבית הוא יוכל לבקש את ביטול ההלוואה כולה ולדרוש את כספו באופן מיידי בלא שיצטרך להמתין למועד הפירעון[246].
כשם שאי ידיעת הדין של המשפט העברי נחשבת עילה לביטול חוזה בטענת טעות, כך גם אי ידיעת החוק האזרחי הנוהג נחשבת לפי המשפט העברי כעילה לביטול חוזה. כך למשל, דן ר' עובדיה הדאיה[247] במי שהשכיר דירה בשנת תשי"ד, ודרש את דמי השכירות המירביים המותרים על פי החוק שהיה נוהג באותה התקופה. לאחר מכן התברר, שעוד לפני כריתת חוזה השכירות שוּנה החוק, כך שלמשכיר היה מותר לבקש סכום גבוה יותר עבור השכרת הדירה. הוא פוסק שהמשכיר זכאי לבטל את החוזה בטענת טעות, שכן אין מצפים ממנו להתמצא בנבכי החוק ולהתעדכן בכל שינוי שחל בו[248]. עיקרון זה עולה גם מדברי ר' משה פיינשטיין[249], הפוסק שמי שרכש עורות לצורכי מסחר, והתברר לו שעוד לפני הרכישה נחקק באותו המקום חוק חדש האוסר מסחר זה, זכאי לבטל את העסקה בטענת טעות[250].
עד כה עסקנו בזכות הביטול עקב טעות בדין טרם קיומו ההדדי והמלא של החוזה. עלינו לברר האם הצד הטועה זכאי לבטל גם אם קיים את החוזה באופן הדדי ומלא.
נקודת המוצא לדיון היא בסוגיית התלמוד על המוכר פירות דקל לפני שבאו לעולם[251]. שם נקבע שאף שהמכר בטל מטעם דבר שלא בא לעולם, הרי אם כשבאו לעולם, הקונה תפס, אין מוציאים ממנו, מפני שכל זמן שלא חזר בו המוכר, מחל על מה שאכל הקונה, ואף שלא ידע שיכול לחזור בו מצד שזה מכירת דבר שלא בא לעולם, וזו מחילה בטעות, המחילה מועילה.
הראשונים, שנביא להלן, הבינו כנראה שסוגייה זו אינה מצומצמת לתחום של מחילה, אלא משליכה על שאלה רחבה יותר: עיסקה שיש בה פגם מסוים, אבל הדברים עברו מיד ליד - במצבים רבים אין משיבים את המצב לקדמותו. אפשר לומר שזה נקרא מחילה מפני שהשאלה היא האם להשיב את המצב לקדמותו, והתשובה היא שמניחים שהצד המפסיד "מוחל" - זאת לא מחילה על חיוב אלא על הזכות לבטל את העיסקה מעיקרה.
אפשר לדייק יותר ולומר, שההלכה שמחילה בטעות מועילה במקרים מסוימים, היא אמצעי להכשרת עיסקאות שנפל בהם פגם טכני, אבל יש לצדדים רצון בקיומן - נותנים להן תוקף למרות הפגם הטכני, לעניין זה שפעולות שעשו הצדדים בהסתמך על קיום העיסקה, אינן הדירות. הרי אין מדובר כאן בטעות יסודית, היורדת לשרשו של רצון הצדדים בהתקשרות, אלא בחוסר ידע על פגם צורני בהתקשרות, כגון אי-ידיעת הדין שאין מועילה הקנאת דבר שלא בא לעולם. זאת במיוחד לשיטת רבינו תם[252], שנימק את ההלכה שמחילה בטעות קיימת במקרים מסוימים, שהיא משום שהצד המפסיד מעוניין בקיומה כדי "ליקום בהימנותיה", וזה מבוסס על רצונו היסודי בקיום העיסקה[253]. אמנם ברגע שצד אחד חוזר בו מרצונו, העיסקה כבר אינה כובלת, אבל גם אז, אין מחזירים את הגלגל אחרונית לגמרי, ופעולות שנעשו עד אז, כגון אכילת פירות, אין חובה להשיב אותן.
ואכן, הראשונים הרחיבו את העיקרון שמחילה בטעות מועילה, למקרים אחדים, שאין בהם מחילת חיוב רגילה, שהמאחד אותם הוא המאפיין האמור: פסול טכני ביצירת העסקה (שיש להניח שהצדדים טעו ולא ידעו עליו, ואילו ידעו היו עושים את העיסקה בדרך המועילה), בעוד שהייתה גמירת דעת לביצועה[254]. כמה דוגמאות לדבר:
א) רבנו תם[255] למד מדין מוכר פירות דקל, שהמוכר שטר חוב בלי כתיבה ומסירה, אף שהמכר לא מועיל, בכל זאת אם הקונה גבה מהלווה, אין המוכר יכול לחזור בו[256].
ב) הרמב"ן[257] למד מסוגייתנו, שהמזכה לעובר, אע"פ שהעובר לא קנה, בכל זאת אם לא חזר בו עד שנולד העובר והחזיק בנכסים, כגון מטלטלין שנטל לעצמו, קנה, כמו הקונה דשלבל"ע ותפס[258].
ג) הריב"ש[259] כותב שמי שהתחייב לחברו סכום כסף באסמכתא, ואח"כ פרע לו או נתן לו משכון עליו או שזקפו במילווה (שהיא כפרעון), מועיל, ואינו יכול לדרוש את הכסף חזרה, מפני שמחילה בטעות כזאת היא מחילה, בדומה למוכר דבר שלא בא לעולם, ותפס הקונה[260].
ד) הרשב"א[261] עוסק בראובן שהשאיל את ביתו לשמעון, ואח"כ תבע ממנו דמי שכירות, וטוען שלא הקנה את הגוף אלא את הדירה ואין בה ממש. הוא פוסק שהשואל פטור, כיון שהניחו ראובן לגור שם, וגם אם נאמר שראובן הניחו מתוך טעות, שחשב שאפשר להקנות דירה בלי גוף, מ"מ זו מחילה בטעות שהיא מחילה[262].
ה) הרא"ש[263] עוסק בראובן ושמעון שהיו שותפים, וקנה שמעון סחורה מלוי והמחהו אצל ראובן, והסכים ראובן לתת ללוי משום שחשב שהיה ממון של שמעון בידו, והתחיל לשלם ללוי, ואח"כ עיין בחשבונו ומצא שלא היה בידו כלום משל שמעון. הוא פוסק שראובן היה פטור מלשלם ללוי, אבל אינו יכול להוציא מיד לוי את מה ששילם כבר ללוי, בטענה שטעה, מפני שכמו בפירות דקל, אומדים את דעתו שגם אילו ידע ראובן שהוא פטור, היה נותן, משום שניחא ליה דליקו בהימנותיה[264].
דוגמה נוספת לפסיקה זו: ר' יוסף קארו[265] עוסק בעיר המחולקת לשתי קהילות, הקהל הקטן היה פורע 17% מן המס, ובינתיים הקהילה הגדולה התרחבה, ובכל זאת עברו ארבע או חמש שנים ולא דרשו בני הקהל הקטן לעשות הערכה חדשה, כפי שהיה מנהגם לעשות הערכה חדשה כל שלוש שנים, אלא פרעו 17% לפי הערך הראשון. הקהילה הגדולה טענה שזה מראה שמחלו, וקיבלו על עצמם לפרוע 17% לעולם (זאת לא מחילה אלא התחייבות!). הוא פוסק[266] שאכן אינם יכולים לתבוע מה שפרעו בעבר יותר מהראוי, משום שזה כמחילה בטעות שהיא מועילה, מ"מ למה שעתיד לבוא אינה מועילה, כפי שמשמע מסוגיית ב"מ בענין פירות דקל.
ו) גוי שהיה חייב כסף לראובן, וראובן אמר לשמעון שיקח את הכסף מהגוי בשביל עצמו (בהלוואה), ראובן יכול לחזור בו גם אם עשו על כך מעשה קניין, מפני שמטבע אינו נקנה בחליפין. אבל אם כבר לקח שמעון את הכסף מהגוי, אין ראובן יכול לחזור בו מדבריו, כפי שנאמר על תופס פירות דקל[267].
ז) הרשב"א[268] עוסק בראובן ושמעון שקיבלו מהמלך שטר שלפיו יש להם זכות לגבות מס בכפר אחד, וראובן מחל לשמעון על חלקו. מחילה זו אינה מועילה להקנות את כל זכות הגבייה לשמעון, גם אם מחילה זו נחשבת כמסירת השטר, שהרי שטר נקנה רק בכתיבה ומסירה. בכל זאת הוא פוסק, שמה שגבה שמעון לאחר המחילה (עד שבאו לדין) הוא שלו, אף שלא קנה את השטר באותה מחילה, משום שיש כאן מחילה בטעות, שראובן הניח לו לגבות את כל המס מפני שחשב שקנה את השטר (זו מחילה חדשה, מלבד המחילה על השטר), ומחילה בטעות כזאת מועילה.
ח) הריטב"א[269] עוסק בראובן שפרע מס לקהילה על נכסי אשתו, ובאמת היה פטור מפני שאשתו באה מקהלה אחרת ודינה לפרוע שם. הוא פוסק, שאם פרע ראובן את המס ההוא סתם בלא תרעומת ושום התראה, הקהילה אינה חייבת להחזיר לו, מפני שמניחים שמדעתו נתן ומחל, בקל וחומר מדין פירות דקל[270]; אבל אם פרע תוך תרעומת והבעת אי-רצון, ופרע רק משום שחשש מהחרמות, ודאי לא מחל (כלומר, לא נתן ברצון), והקהילה חייבת להחזיר לו.
לאחר שראינו שצד לחוזה שטעה טעות בדין זכאי לבטל את החוזה, מתעוררת שאלה במצב שאין הוכחה חיצונית לכך שטעה בדין, אלא שהוא טוען שלא ידע את הדין, והצד השני טוען שהוא משקר: האם מאמינים לו, או שמא אין מאמינים לו, משום שחזקה היא שאדם יודע את הדין? זו שאלה כללית, האם חזקה שאדם יודע את הדין, ויש לה נפקויות לתחומים רבים[271]. כאן נתמקד בנפקות ממנה לגבי הזכות לבטל חוזה.
פוסקים אחדים[272] מניחים כהנחת יסוד שמי שמתקשר עם אחר בחוזה, חזקה היא שלא טעה בדין, מפני שמן הסתם הוא מברר את ההלכות הקשורות בחוזה לפי ההתקשרות. עם זאת, נראה שגם לדעתם אין זו חזקה חלוטה, ואם טעותו של המתקשר ניכרת בעליל, יוכל לבטל את החוזה.
לעומתם, סבורים פוסקים אחרים[273] שאין לקבוע כהנחת מוצא שאדם יודע את הדין, ושחזקה שלא פעל מתוך טעות, וכלשון ר' יוסף קארו[274]: "אטו כולי עלמא דינא גמרי [=האם הכול יודעים את הדין?!]". לפי דעה זו, צד לחוזה נאמן לטעון שטעה בדין, והוא זכאי לבטל את החוזה בטענה זו.
אבל גם לפי דעה זו, אין לקבל טענה של טעות שאינה מסתברת. כך למשל קובע ר' יחזקאל לנדא[275], שאם "ההיפך הוא דבר זר ואינו עולה על דעת שום אדם", ניתן לקבוע שאדם יודע את הדין. מהרש"ם[276] מוסיף שאם מי שרוצה לבטל את החוזה הוא תלמיד חכם, יש להניח שידע את הדין, ואינו נאמן לטעון שטעה.
הב"ח[277] מבחין בין הלכות הידועות לכול, שחזקה שמי שמתקשר בחוזה מודע להן ופועל על פיהן, לבין הלכות שאינן מפורסמות בציבור הרחב, שניתן להניח שהצדדים לחוזה לא הכירו אותן. ואלו הם דברי הב"ח: "דכל דין שהוא תלמוד ערוך ואין בו מחלוקת וגם מעשים בכל יום... דין זה ודאי גלוי הוא לכל ולא מצי טעין דלא ידע, דמסתמא ודאי ידע". כלומר, דין המוסכם על הכל ללא חולק ("דין שהוא תלמוד ערוך ואין בו מחלוקת")[278] ובא לידי ביטוי בפרקטיקה הנוהגת ("מעשים בכל יום"), חזקה שכל אדם מכירו[279]. דינים אחרים, אפשר שאדם לא יכיר אותם, ובעניינם יוכל צד לחוזה לטעון שטעה[280].
כבר עמדנו על כך[281] שבסוגיית ביטול חוזה עקב טעות יש מקום לשיקולים נוגדים: מחד גיסא, הרצון לשמור על בטחון העסקאות ועל פעילות המסחר מביא לצמצום זכותו של הצד הטועה לבטל את החוזה; מאידך גיסא, הצורך בגמירת דעת הצדדים מחייב לאפשר את ביטול החוזה לאותו צד שהנחותיו בקשר לחוזה התבררו כלא נכונות. בכל הנוגע לטעות בכדאיות העסקה, ראה המחוקק לבכר את השיקול של שמירה על בטחון העסקאות, ועל כן קובע ס"ק (ד) שטעות בכדאיות העסקה אינה מאפשרת את ביטול החוזה[282]. לשון הסעיף המדגיש "שאינה אלא בכדאיות העסקה" מלמדת שטעות כפולה, בכדאיות העסקה ובנושא אחר, מאפשרת את ביטול החוזה[283].
הן בפסיקה והן בספרות המשפטית יש התחבטויות רבות בהגדרתה של טעות שאינה אלא בכדאיות העסקה, והתחבטויות אלה הולידו חילוקי דעות. השופטת בן פורת אף התבטאה שפרשנות המונח 'טעות בכדאיות העסקה' היא "קשה וסבוכה"[284].
טדסקי[285] סבור, שטעות בכדאיות העסקה היא טעות של צד בחיזוי העתיד, דהיינו התבדות אמונה או ציפייה שהייתה ביסוד הסכמתו לעסקה. אדם המעוניין להתקשר בחוזה מעריך את כדאיות העסקה שלפניו ואת השפעתה העתידית של ההתקשרות ופועל על פי ההערכה שעשה. טעות בהערכת הצפוי לקרות היא אפוא טעות בכדאיות העסקה במובנה הבסיסי. אולם אחרים טענו נגדו, שאמונה או מחשבה בקשר לעתיד אינה בגדר טעות כלל[286].
לדעת פרידמן[287], טעות בכדאיות העסקה היא טעות ביחס לסיכון שנטל על עצמו צד לחוזה או שראוי לייחס לו על פי הנסיבות, בין ביחס לעבר ובין ביחס לעתיד[288]. משום כך, הוא סבור שס"ק (ד) מיותר לחלוטין, שכן מהותו של החוזה היא שכל צד נוטל על עצמו את הסיכון שקיום החוזה לא ישתלם לו, ואין אפוא שום צורך לומר שלא ניתן לבטל את החוזה אם מסתבר שכך אכן קרה. לדעתו, טעות בהערכת שווי העסקה נחשבת בדרך כלל לטעות בכדאיות העסקה, אך לעיתים הטועה בהערכת שווי העסקה זכאי לבטל את החוזה, אם אכן יוברר שהטעות אינה בגדר הסיכון שנטל אותו צד על עצמו[289].
בפסיקה[290] נתקבלה הגישה שכל טעות בהערכת שווי העסקה היא טעות בכדאיות העסקה שאינה מאפשרת לבטל את החוזה. על כן, קונה שרכש נכס במחיר גבוה מערכו האמיתי, בחושבו שזהו אכן ערכו בשוק, אינו זכאי לבטל את העסקה, וכך הוא הדבר לגבי מוכר שמכר נכס בפחות מערכו. רק אם יש הפרש משמעותי בין מחיר השוק למחיר החוזי, יש מקום לאפשר את ביטול החוזה[291].
להלן נבחן את עמדת המשפט העברי לגבי טעות בכדאיות העסקה, במשמעויות השונות שייחסו לה הפרשנים השונים.
כאמור, לדעת פרידמן[292], ס"ק (ד) קובע שאם טעה צד לחוזה בחישוב הסיכון שהתקשרותו בחוזה מטילה עליו, אין לו זכות לבטל את החוזה.
לעומת זאת, לפי המשפט העברי, ניתן לבטל חוזה גם אם חלה טעות ביחס לעובדות שלא ניתן היה לבררן בשעת כריתת החוזה, אף שלכאורה טעות זו היא במסגרת הסיכון שכל צד נוטל על עצמו. למשל, קונה נכס היה צריך, לכאורה, לקבל על עצמו את הסיכון שמא ימצא מום בנכס, אם הימצאות המום אינה תלויה במוכר ואינה ידועה לו, וגילויָה אפשרי רק לאחר הרכישה. בכל זאת, נקבע בעניין מי שרכש בהמה ונמצאה טריפה: "המוכר בהמה לחבירו לטבחהּ, ושחטהּ ונמצאת טרפה... הוי מקח טעות וצריך להחזיר הדמים"[293]. מצב איבריה הפנימיים של הבהמה אינו ידוע לצדדים, ובכל בהמה קיים הסיכון שמא לאחר שחיטתה תימצא טריפה ותיאסר באכילה. אף על פי כן נפסק שהקונה אינו צריך לקבל על עצמו את הסיכון שהבהמה תימצא טריפה, והוא זכאי לדרוש את ביטול העסקה אם הדבר יקרה. הסיבה לכך היא שהקונה רוכש את הנכס "שלם מכל מום", ולכן אינו צריך לקבל על עצמו את הסיכון שהבהמה תימצא טריפה.
הדעות נחלקו האם כך הוא הדין גם במומים שכיחים, שקיים סיכוי סביר שיימצאו בממכר. הרמב"ן[294] סבור שהאמור לעיל תקף גם במום שכיח. לעומתו, סבורים פוסקים אחרים[295] שאם נמצא מום שכיח, הקונה אינו זכאי לבטל את העסקה, שכן הוא היה מודע מראש לסיכון הסביר שמום כזה אכן יתגלה, ומשלא התנה במפורש בעת כריתת החוזה שהחוזה יתבטל אם יתגלה המום, גילה את דעתו שהוא מוכן לקחת על עצמו את הסיכון שיפסיד, ומחל על זכותו לבטל את החוזה[296]. בהתאם לדעה זו, פוסק ר' יהושע בועז[297] שמי שקנה אתרוג או לולב לצורך מצוות ארבעת המינים, ומצאם רקובים, אינו יכול לבטל את העסקה, שכן מום זה שכיח, והקונה הסתכן בהימצאותו[298].
בית הדין הרבני[299] הסתמך על דעה זו בפסיקתו בתביעת ביטול של מי שרכש מכונית משומשת בת חמש עשרה שנים, ומצא שהמנוע שלה הרוס. בית הדין דחה את תביעת הקונה, שכן מצוי שבמכונית משומשת בגיל כזה תימצאנה תקלות.
כפי שראינו לעיל[300], לדעת טדסקי, משמעותו של ס"ק (ד) היא שצד לחוזה אינו יכול לבטל חוזה עקב שינוי נסיבות שאירע לאחר כריתת החוזה בטענה שאילו ידע ששינוי זה יארע לא היה מתקשר בחוזה, מפני שזו רק טעות בכדאיות העסקה. אף שאחרים חלקו על טדסקי בפרשנות החוק[301], פרשני החוק[302] תמימים בדעתם שלא ניתן לבטל חוזה על סמך עילה זו, מפני שמתן זכות ביטול עקב התפתחות עתידית היה פוגע פגיעה קשה בוודאות העסקית[303].
לפי המשפט העברי, במצבים מסוימים טעות בהערכת הצפוי לקרות יכולה לשמש כעילה לביטול חוזה. התלמוד[304] דן במי שקידש אישה, ולאחר מכן מת ללא בנים והותיר את האישה זקוקה לייבומו של אחיו "מוכה השחין". האישה דורשת לבטל את קידושי האח המת בטענה של קידושי טעות, שכן אילו בשעת הקידושין הייתה יודעת שהמקדש ימות והיא תזדקק להתייבם לאחיו מוכה השחין, לא הייתה מסכימה לקידושין. התלמוד קובע שאין לבטל את הקידושין, משום שיש להניח שהאישה הייתה מוכנה להתקדש לראשון למרות הסיכון שתיאלץ להתייבם לאחיו[305].
מכך מסיקים התוספות[306], שכעיקרון, הערכה מוטעית של העתיד יכולה לשמש כעילה לביטול חוזה עקב טעות. אלא שהם תמהים על מסקנה זו: "ואם תאמר, אדם שקנה מחבירו שום דבר ונתקלקל יבטל המקח, דאדעתא דהכי לא קנה?!". תמיהת התוספות מעלה בבהירות את בעיית היסוד בסוגיה זו[307]: הפגיעה החמורה בוודאות העסקית וביכולת לקיים חיי מסחר תקינים אם תהיה אפשרות לבטל חוזה עקב התפתחויות עתידיות[308].
עקב תמיהתם, קובעים התוספות שני עקרונות שיש בהם כדי להגביל במידה רבה את זכותו של צד לחוזה לבטל אותו עקב טעותו בחיזוי העתיד. העיקרון הראשון הוא, שאם יש להניח שהצד הטועה היה מתקשר בחוזה למרות הסיכון העתידי שתחזיותיו יתבדו, הוא אינו יכול לטעון שההתקשרות יסודה בטעות[309]. העיקרון השני הוא, שטעות בחיזוי העתיד היא עילה לביטול רק במצב שאין צורך להתחשב בדעתו של הצד השני. כך הוא הדבר במקרה הנדון בתלמוד: רק דעתה של האישה רלוונטית, שכן אין זה משנה למקדש אם הקידושין יתבטלו לאחר שימות[310]. לעומת זאת, לא ניתן לבטל הסכם ששותפים לו שני צדדים, אם מה שקרה אינו מפריע לצד השני, שכן הצד השני היה מתקשר בחוזה גם אילו ידע שדבר זה יקרה[311]. לפי עיקרון זה, ניתן לבטל חוזה בגלל טעות עתידית רק בחוזה חד צדדי, כגון חוזה מתנה[312], או אם ברור שהצד השני היה מוכן להתקשר בחוזה גם אילו היה תנאי מפורש שניתן יהיה לבטל את החוזה אם יקרה הדבר הנידון[313].
יש כאן נקודה הטעונה בירור: מדוע בטעות רגילה זכאי הצד הטועה לבטל את החוזה גם אם הדבר תלוי גם בצד השני, ולא בטעות עתידית? ההבדל הוא שבטעות רגילה, מתברר שגמירת דעתו של הצד הטועה הייתה פגומה, ולכן החוזה ניתן לביטול אף שהצד השני היה רוצה בקיום החוזה, שהרי חוזה תקף רק אם יש לשני הצדדים גמירת דעת. לעומת זאת, בטעות עתידית, אין חסרון בגמירת דעת, אלא יש אומדנא שהצד הטועה כאילו התנה שאם דבר כזה יקרה, החוזה לא יהיה תקף, והרי הוא אינו יכול להתנות תנאי בלי הסכמת הצד השני, ולכן אם יש צד שני, אין זכות ביטול בגלל אומדנא זו[314].
מן האחרונים[315] יש מי שצימצם עוד את זכות הביטול עקב התפתחות עתידית: שאם החוזה כבר קוים, ואפילו באופן חלקי, אין לבטלו בטענה של טעות בחיזוי הצפוי לקרות, גם אם אין צורך להתחשב בדעה של צד אחר. למשל, אדם שרכש נכס אינו יכול לבטל את העסקה לאחר שכבר השתמש בו, מפני שיש להניח שהיה מוכן לקיים את המקח למרות ההתפתחויות העתידיות, בגלל הנאתו. כמו כן, אישה שהתקדשה לאדם ובטרם נישאה לו מת המקדש ונפלה לייבום בפני אחיו שהוא מוכה שחין, יכולה לבטל את הקידושין בטענה שאילו ידעה שבעלה ימות ותזדקק להתייבם לאחיו כלל לא הייתה מתקדשת, אך אינה יכולה לבטל את הקידושין בטענה זו לאחר כשכבר נישאה, שאז כבר נהנתה מן העניין[316].
הרמב"ם[317] כותב שהמוכר את ביתו כדי ללכת למקום מסוים ואחר כך נמנע ממנו ללכת לאותו מקום, או שמכר את ביתו מפני שהייתה בצורת והאוכל היה יקר, ואחר כך הבצורת הפסיקה או שלא הצליח לקנות מזון בדמי המכר, המכר בטל. כמו כן, התלמוד[318] קובע שאדם שמכר את רכושו בכדי לעלות לארץ ישראל, אלא שכוונתו סוכלה והוא לא הצליח לעלות בסופו של דבר, המכר בטל, אף שזו התפתחות עתידית לא צפויה[319].
נראה שאין סתירה בין המקורות הללו לבין המקורות דלעיל, שכן במקורות הללו מדובר שהצד הטועה גילה את דעתו לפני כריתת החוזה באשר למניע שלו[320].
במשפט העברי, הערכה מוטעית של שווי העסקה דינה כטעות המזכה בביטול, בנסיבות מסוימות. למשל, מי שרכש נכס במחשבה שגובה התשלום שנדרש לשלם עבור הנכס משקף את מחיר השוק שלו, אך גילה שמחיר השוק נמוך מכך, זכאי, בתנאים מסוימים, לבטל את העסקה; הוא הדין באשר למוכר שגילה שמחירו של הנכס בשוק גבוה ממה שקיבל עבורו[321]. גם חוזה לעבודה קבלנית ניתן לביטול אם התברר שהתשלומים הקבועים בחוזה אינם משקפים נכונה את עלות העבודה במחירי השוק. טעות בהערכת שוויה קרויה במשפט העברי "אונאה"[322], ופרטי דיניה מרובים ביותר[323]. להלן נעמוד על עיקרי הדברים, אך ראשית נבחן את הביסוס המשפטי לזכות לבטל חוזה עקב טעות בהערכת שווי העסקה.
לדעת ר' חיים עזר גרודזינסקי[324], טעות בהערכת שווי העסקה כמוה ככל טעות אחרת המזכה את הצד הטועה בביטול. לדבריו, המתקשר בעסקה אינו נדרש לברר תחילה את שווי השוק של העסקה שלפניו, והוא רשאי לסמוך על כך שהצד שכנגדו יציע לו מחיר הוגן או שיעמיד אותו על הפער בין מחיר העסקה לשווי השוק שלה. אם כן, המתקשר מניח שההצעה שלפניו משקפת את שווי השוק של העסקה, ועל כן הוא רשאי לבטל את העסקה כשהנחה זו התבררה כמוטעית[325].
לעומתו, סבור ר' ברוך בער לייבוביץ[326] שדווקא טעות הקשורה לנשוא העסקה מזכה בביטול עקב חוסר גמירת דעת, אבל טעות בהערכת שווי העסקה אינה קשורה לנשוא העסקה אלא לשיקוליו של המתקשר, ולכן אינה יכולה להביא לביטול העסקה מטעם זה. לדבריו, זכות הביטול עקב טעות בהערכת שווי העסקה אינה נובעת מאי גמירת דעתו של הצד הטועה כמו בטעות רגילה, אלא היא כעין סנקציה על מי שהציג דרישות חריגות מן המקובל ולא יידע על כך את הצד השני[327]. לאור גישה זו, יש המסווגים את דיני האונאה כענף של דיני העושק[328].
בדומה לזכות הביטול מחמת טעות עובדתית וכדומה[329], גם בטעות בהערכת שווי העסקה, החוזה אינו בטל אוטומטית (void), אלא ניתן לביטול (voidable)[330].
לפי פוסקים אחדים[331], וכך פסק השולחן ערוך[332], רק מי שהטעות פעלה לרעתו יכול לבטל את העסקה, שהרי לא ייתכן שמי שמרוויח מן הטעות יוכל להיתלות בה כעילה לביטול העסקה, כשברור ששיקולים אחרים ולא הטעות עצמה הם המניעים אותו לבטל את העסקה[333]. פוסקים אחרים[334] סבורים, וכמותם פסק הרמ"א[335], שאף הצד השני, שהטעות פעלה לטובתו, זכאי לבטל את העסקה, משום שכל זמן שהצד הטועה יכול לבטל, החוזה עדיין אינו מחייב[336], ומן הסתם הצד הטועה מעוניין בביטול החוזה בגלל הפסדו הגדול[337]. אבל גם לדעתם, זכות הצד השני לבטל היא מוגבלת: ברגע שהצד הטועה מאשר את העסקה[338], או שעוברת תקופת הזמן שלאחריה הצד הטועה אינו יכול לבטל, כבר לא יוכל הצד השני לבטל[339].
לא כל טעות בהערכת שווי העסקה מזכה בביטול. כפי שראינו לעיל[340], רק טעות יסודית מזכה את הטועה בביטול, ואף בענייננו רק טעות הגדולה דיה כדי להיחשב יסודית מזכה בביטול. ומהו שיעורה? התלמוד קובע[341]: "פחות משתות [=שישית] נקנה מקח, יתר על שתות בטול מקח, שתות קנה ומחזיר הונאה"[342]. כלומר, יש להבחין בין שלושה מצבים: אם המוכר גבה סכום הנמוך משישית מן הסכום המקובל בשוק[343], העסקה תקפה, ואין שום אפשרות להתערב בה[344]; אם המוכר גבה סכום הגבוה בשישית מן הסכום המקובל, העסקה תקפה אבל הקונה זכאי לתבוע את החזרת ההפרש[345]; אם המוכר גבה סכום הגבוה ביותר משישית מן המקובל, העסקה בטלה. התלמוד מחשב את השישית מתוך הסכום ששולם למעשה, ולפיכך שיעור האונאה הוא למעשה עשרים אחוזים (חמישית) מן המחיר המקובל[346]. כפי שכבר אמרנו, הדברים אמורים אף באשר לקונה שהונה את המוכר. נמצאנו למדים שטעות בהערכת שווי העסקה היא עילה לביטול חוזה, אם הטעות היא מעל עשרים אחוזים משוויה האמיתי של העסקה.
לדעת פרידמן[347], "בפשרה יש משום 'קניית סיכון' או 'קניית דין'", ועל כן "אם הסתבר לאחד הצדדים, לאחר מעשה, כי הפשרה לא הייתה מוצלחת מבחינתו, שכן הסיכון התממש בדרך שונה מזו שהעריך, אין מקום לטענת הטעות", אלא אם כן הטעות לא נכללה במסגרת הסיכון שנטלו הצדדים על עצמם בהסכם הפשרה[348].
לפי המשפט העברי, אם צד התפשר עם הצד שכנגדו וויתר על זכות בגלל טעות עובדתית, ולא בגלל טענה עובדתית שנויה במחלוקת, הסכם הפשרה כמוהו ככל הסכם אחר וניתן לבטלו[349]. הוא הדין אם לפי שורת הדין צד להסכם הפשרה היה זכאי למלוא זכויותיו, אך התפשר משום שלא ידע את הדין[350].
אלא שפוסקים רבים סבורים[351] שהדברים אמורים רק אם בעל סמכות הלכתית הטעה את הצד ואמר לו שאין הדין עמו, ועל סמך אמירה זו הסכים להתפשר, ותהברר שאותו בעל סמכות הלכתית טעה. לעומת זאת, אם הצד טעה מעצמו לחשוב שאין הדין עמו, ולכן התפשר, הפשרה תקפה גם אם התברר שבאמת הדין היה עמו. אפשר לנמק, שבמצב זה אין לקבל את טענתו שאילו ידע שהדין נוטה לטובתו לא היה מתפשר, שכן כאמור זהו טבעו של הסכם הפשרה: נטילת הסיכון שהתדיינות לפי שורת הדין הייתה משיגה תוצאות טובות יותר, ומניעת הסיכון שהתדיינות כזאת תביא לתוצאות טובות פחות. וכלשונו של מהרשד"ם[352]: "אם כן, בטלת כל פשרה, שכולה לכאורה נעשית בטעות". רק אם בעל סמכות הלכתית טעה והטעה אותו, הוא זכאי לבטל, מפני שזהו סיכון לא צפוי, שהפוסק יטעה.
עד כה עסקנו בטעות שטעה צד לחוזה בעובדה (או בדין) הקשורה לחוזה עצמו, היינו להתחייבויות הצדדים. כעת נעסוק במצב שצד לחוזה טעה בעובדה (או בדין) הקשורה למניע שלו להתקשר לחוזה, שאילו ידע את האמת, לא היה מתקשר. דוגמה לכך היא במי שנתן את נכסיו לאחר במתנה משום שחשב שמת בנו ואין מי שיירש אותו, ולאחר מכן התברר שהבן חי[353]. המניע לחוזה היה המחשבה שהבן מת, וזו הייתה מחשבה מוטעית.
כמה שיטות משפט[354] עושות הבחנה בין טעות בנשוא החוזה לבין טעות במניע להתקשרות בחוזה: רק טעות בנשוא החוזה היא עילה לביטול החוזה, ולא טעות במניע להתקשרות. טעמה של גישה זו היא, שטעות במניע אינה נוגעת ישירות להתחייבויות שנטלו עליהם הצדדים בחוזה, אלא קשורה לשיקולים שהביאו את הצדדים להתקשר זה עם זה, ועל כן אין לבטל את החוזה בגינה[355].
לעומת זאת, לפי המשפט הישראלי, צד שטועה טעות במניע, שאינה טעות בכדאיות העסקה, זכאי לבטל את החוזה. כך עולה מן העובדה שבנוסח החוק לא נאמר שטעות במניע אינה מזכה בביטול, ומכאן שהמחוקק מכליל טעות זו ברשימת הטעויות המאפשרות את הביטול[356]. גם דברי ההסבר להצעת חוק החוזים תומכים בגישה זו[357].
גם לפי המשפט העברי, הטועה טעות במניע זכאי לבטל את החוזה. אלא שבשונה מטעות הקשורה בחוזה עצמו, שבה אפשר לבחון את יסודיות הטעות במבחנים אובייקטיביים, האם הוא היה מתקשר בחוזה אילו ידע את האמת[358], הרי בטעות במניע הדבר יותר מורכב. הרי לאנשים שונים עשויים להיות מניעים שונים לעסקה, וגם אם מתברר שמניע מסוים מוטעה, הרי ייתכן מניע אחר, ולכן קשה לדעת האם אמנם הצד הטועה לא היה מתקשר בחוזה אילו ידע את האמת. על כן ביטול החוזה עקב טעות במניע אפשרי רק אם מראש נחשף המניע על ידי גילוי דעתו של אותו צד[359], או שיש אומדנא ברורה שזה היה המניע שלו לכריתת החוזה[360].
כמה דוגמאות לדבר.
(א) התלמוד[361] דן באנשים שמכרו את בתיהם בזמן רעב במטרה לממן רכישת מזון שמחירו האמיר מאד, ולא ידעו שבזמן המכירה כבר הגיעה קרוב לעירם אספקה של מזון ושאין צורך בכסף רב לקנייתו. התלמוד קובע שהמוכרים זכאים לבטל את העסקה בטענה של מקח טעות, "זביני בטעות הוו", משום שהמניע למכירת הבתים, השגת מימון לרכישת מזון, שהיה ברור לכול, התבסס על הנחה מוטעית.
(ב) התלמוד[362] דן באדם ששמע שבנו, שהיה בחו"ל, מת, ובעקבות כך כתב שטר מתנה על כל נכסיו לאדם שלישי; ולאחר מכן התברר שהבן חי וקיים. נפסק[363] שהמתנה בטלה, משום שברור לכול שחוזה המתנה נכרת מתוך הנחה מוטעית של האב ביחס לנסיבות שהיו בעת כריתת החוזה, שהניעה אותו לנתינת המתנה, שכן לא היה משאיר את בנו בלי שום נכסים. ואכן, אם נתן רק חלק מנכסיו לאדם שלישי, המתנה תקפה גם אם אחר כך התברר שבנו בחיים, מפני שלא ברור אם המחשבה המוטעית שבנו מת היא המניע שלו לנתינת המתנה, שהרי ייתכן שהיה נותן גם אילו ידע שבנו בחיים, כיוון שנשאר חלק מנכסיו לצורך בנו[364].
(ג) ר' רפאל ביבאס[365] פסק שאדם שרכש סחורה כדי למוכרה במקום אחר, והתברר שמעט לפני כן נחקק חוק האוסר את יצוא הסחורה למקום שכל הסוחרים היו רגילים לייצא לשם, זכאי לבטל את העסקה בגלל הטעות במניע שהביא להתקשרות.
על טעות עתידית במניע, ראה לעיל, פרק שמיני, ג.
חוזה שנכרת מתוך טעות, ניתן לביטול על ידי הצד הטועה, וזאת גם אם החוזה כבר קוים, אבל החוזה אינו בטל מאליו. אם גילה את דעתו שהוא רוצה לבטל את החוזה עקב הטעות, הוא בטל מעיקרו. אבל אם מדבריו או מהתנהגותו עולה שהוא מעוניין בקיום החוזה (כגון קונה שמצא פגם בממכר ובכל זאת השתמש בו או לקח אותו למקום רחוק כדי למוכרו שם) - החוזה תקף למפרע; ואינו יכול לחזור ולבטלו אחר כך. אבל עצם אי הקפדה ואי מחאה ברגע שהתגלתה הטעות אינה מתפרשת כמחילה, גם אם עבר זמן רב. זאת בניגוד לעמדת החוק, בסעיף 20, הקוצב "זמן סביר" להפעלת זכות הביטול, שלאחריו מאבד הצד הטועה סעד זה.
אם הצד הטועה בחר לא לבטל את החוזה, הצד השני אינו יכול לבטלו; אבל לדעת פוסקים אחדים, יכול הצד השני לבטלו כל זמן שהצד הטועה לא הביע את דעתו.
אם הצד הטועה בחר לא לבטל את חוזה, אינו זכאי לדרוש מן הצד השני לפצותו על הטעות, כגון את ערך הפחת בקניית נכס פגום; אם הוא דרש זאת, המוכר יכול להשיב לו: או בטל את החוזה, או קַיים אותו בלי קבלת פיצוי.
לפי רוב הפוסקים, קונה שמצא פגם בממכר יכול לבטל את החוזה גם אם היה יכול לגלות את הפגם מראש אילו בדק.
הצדדים יכולים למחול מראש על זכותם לבטל את החוזה עקב טעות, ובלבד שהמחילה תהיה ברורה, ולא כללית בלבד.
אם נפלה טעות חמורה, כך שנשוא העסקה הוא נכס אחר לגמרי ממה שהוסכם (כגון יין לעומת חומץ), או שהיה שינוי מהותי וקיצוני בתכונות נשוא העסקה (כגון חיטים לבנות לעומת אדומות), החוזה בטל מעיקרו. אך בחוזה לאספקת מוצר על פי מפרט מסוים (בלי שהצביעו על חפץ מסוים) וסופק מוצר אחר, אין למזמין עילה לביטול החוזה, אם הסַפָּק מעוניין לספק את המוצר שהוזמן תוך עמידה בתנאי החוזה.
זכות הביטול ניתנת לצד הטועה רק אם זו טעות "יסודית", כלומר, שאילו ידע את העובדות ואת הדין לאשורם, לא היה מתקשר בחוזה. המבחן ליסודיות הטעות הוא מבחן אובייקטיבי: האם סביר להניח שלולא הטעות לא היה הצד הטועה מתקשר בחוזה. אין מתחשבים לעניין זה בדעתו הסובייקטיבית של הצד הטועה, שמסיבות שהן ייחודיות עבורו, היה נמנע מתקשרות בחוזה אילו ידע את האמת.
ההערכה האובייקטיבית מסתייעת במבחני עזר. מבחן אחד הוא, שאם יש מנהג באותו מקום שפגם מסוים במימכר הוא עילה לביטול מקח, לדוגמה, פגם כזה נחשב טעות יסודית. מבחן שני הוא, שפגם שדרך רוב בני אדם להקפיד עליו נחשב טעות יסודית.
יש מצב חריג, שבו טעות תיחשב טעות יסודית מפני שמבחינה סובייקטיבית הצד הטועה לא היה מתקשר בחוזה אילו ידע את האמת, אף שמבחינה אובייקטיבית, הטעות אינה כל כך חמורה. הכוונה למקרה שהצד השני ידע שהטעות היא משמעותית מאוד לגבי הצד הטועה.
לפי החוק, אם הצד השני לא ידע על הטעות, אין לצד טועה זכות לבטל את החוזה, אלא אם בית המשפט ראה מן הנכון לבטל. לעומת זאת, המשפט העברי אינו מבחין בין טעות שהייתה ידועה לצד השני לבין טעות שלא הייתה ידועה לו, וקובע שבשני המצבים, יש לצד הטועה זכות לבטל את החוזה.
לפי המשפט העברי, גם אם חלה טעות משותפת, דהיינו ששני הצדדים לעסקה היו שותפים לה, הצד הנפגע זכאי לבטל את החוזה.
אם הצד השני לא ידע שהצד הטועה לא היה מתקשר בחוזה אילו ידע את האמת, אין לצד הטועה זכות לבטל את החוזה. מצב זה יכול להיווצר בסוג חוזה שיכולות להיות לצד המתקשר מטרות שונות בהתקשרותו, כך שעובדה מסוימת רלוונטית למטרה זו ולא למטרה אחרת, וייתכן שהצד השני חשב שהלה היה מתקשר גם אילו ידע את העובדה הזאת.
אם חלה טעות הדדית, דהיינו, שכל צד הבין את החוזה בדרך אחרת, לפי החוק, החוזה בטל מאליו. לעומת זאת, לפי המשפט העברי, במצב זה יש לפרש את החוזה על פי מבחן אובייקטיבי. אם המבחן האובייקטיבי אינו מאפשר להעדיף אף לא אחת משתי הגרסאות, חובת הראיה תוטל על הטוען נגד הצד המוחזק בנשוא החוזה או בתמורה.
אין לצד הטועה זכות לבטל את החוזה אם ניתן לקיימו בתיקון הטעות, ולוּ גם בשינויים. לפי המשפט העברי, הדבר אמור גם אחרי שהודיע הצד הטועה על רצונו בביטול החוזה. אבל אם התיקון דורש שינוי מהותי בנשוא החוזה, בגדר "פנים חדשות בו לכאן", אין לצד השני זכות לתקנו, אלא הצד הטועה זכאי לבטל את החוזה.
הדברים אמורים לגבי נשוא חוזה מסוים, כגון חוזה מכר של חפץ מסוים. הקונה מעוניין בחפץ המסוים כשהוא נקי מפגמים, ואין מועיל לתקנו אם דרוש לכך תיקון מהותי. לעומת זאת, בחוזה לאספקת מוצר מדגם מסוים או ע"פ מפרט מסוים, אין למזמין זכות ביטול בטענת טעות, גם במקרה של פגם מהותי, מאחר שיש לראות נסיבות אלו כחוזה שטרם בוצע; ואם אין מניעה מבחינת יתר תנאי החוזה, כגון שלא עבר פרק הזמן שנקבע בחוזה לאספקת המוצר, המוכר יוכל לעמוד על ביצועו ע"י אספקת מוצר חילופי במקום המוצר הפגום.
פרק הזמן שבו ניתנת אפשרות התיקון לצד השני, נקבע בהתאם לדחיפות הצורך של הצד הטועה להשתמש בנשוא החוזה.
גם בחוזה שביצועו קשור בנכס מסוים, וטעה צד אחד ביחס לנתונים כמותיים של הנכס, זכאי הצד השני לתקנו על פי הנתונים הכמותיים שהסכימו עליו הצדדים. אבל אם לא ניתן לתקן את החוזה לפי הנתונים שהוסכמו בחוזה, זכאי הצד הטועה לבטל את החוזה, ואין לצד השני זכות לתקנו על ידי שינוי המחיר.
כמו טעות בעובדה, גם אי ידיעת הדין נחשבת לטעות המזכה בביטול. גם אי ידיעת החוק האזרחי הנוהג נחשבת לפי המשפט העברי כעילה לביטול חוזה, אם הצד הטועה לא היה מתקשר בחוזה אילו ידע את הדין.
אבל אם היה רק פסול טכני ביצירת החוזה, שצד אחד טעה ולא ידע עליו, ואילו ידע היה עושה את החוזה בדרך המועילה, בעוד שהייתה גמירת דעת לביצועה, וביצעו את החוזה, אין לצד הטועה זכות לבטל אותה.
נחלקו פוסקים בשאלה האם מתקבלת טענתו של צד לחוזה שהוא זכאי לבטל את החוזה מפני הוא טעה בדין מסוים, או שמא יש להניח שאדם מברר את הדין הרלוונטי לפני שהוא מתקשר בחוזה. לכל הדעות, אם טעותו של המתקשר ניכרת בעליל, יוכל לבטל את החוזה. מצד שני, לכל הדעות, אין לקבל טענה של טעות שאינה מסתברת.
ס"ק (ד) קובע שטעות בכדאיות העסקה אינה עילה לביטול החוזה. בספרות הפרשנות מצאנו פירושים אחדים למושג זה. לדעת פרידמן, טעות בכדאיות העסקה היא טעות ביחס לסיכון שנטל על עצמו צד לחוזה או שראוי לייחס לו על פי הנסיבות. בעניין זה, עמדת המשפט העברי היא שניתן לבטל חוזה גם אם חלה טעות ביחס לעובדות שלא ניתן היה לבררן בשעת כריתת החוזה, אף שלכאורה טעות זו היא במסגרת הסיכון שכל צד נוטל על עצמו. אלא שנחלקו הדעות האם הדברים אמורים גם ביחס למום שכיח.
טדסקי סבור, שטעות בכדאיות העסקה היא טעות של צד בחיזוי העתיד, דהיינו התבדות אמונה או ציפייה שהייתה ביסוד הסכמתו לעסקה. לפי המשפט העברי, במצבים מסוימים טעות בהערכת הצפוי לקרות יכולה לשמש כעילה לביטול חוזה, אבל זאת רק בשני תנאים מצטברים: (א) הצד הטועה לא היה מתקשר בחוזה בגלל הסיכון העתידי שתחזיותיו יתבדו. (ב) המצב הוא שאין צורך להתחשב בדעתו של הצד השני, כגון בחוזה מתנה, או שביטול החוזה לא יגע בצד השני. אם הצד הטועה גילה את דעתו לפני כריתת החוזה באשר לציפיות שלו, והציפיות לא התגשמו, הוא זכאי לבטל את החוזה גם בלי שהתקיימו התנאים האמורים.
בפסיקה נתקבלה הגישה שכל טעות בהערכת שווי העסקה היא טעות בכדאיות העסקה שאינה מאפשרת לבטל את החוזה. בעניין זה, גישת המשפט העברי היא שאם הטעות בהערכה הוא מעל 20% משווי העסקה, זכאי הצד הטועה לבטל את החוזה.
לדעת פרידמן, צד לפשרה אינו יכול לבטל אותה בטענה שטעה, מפני שבמהותה של פשרה יש משום נטילת סיכון. לעומת זאת, לפי המשפט העברי, אם צד התפשר עם הצד שכנגדו וויתר על זכות בגלל טעות עובדתית, הוא זכאי לבטל את הפשרה. אם הוא טוען שטעה טעות בדין, שאילו ידע שהדין נוטה לטובתו לא היה מתפשר, טענתו מתקבלת רק אם בעל סמכות הלכתית הטעה אותו ואמר לו שאין הדין עמו, ועל סמך אמירה זו הסכים להתפשר. לא תתקבל טענתו שטעה מעצמו בדין.
אם צד לחוזה טעה בעובדה (או בדין) הקשורה למניע שלו להתקשר לחוזה, שאילו ידע את האמת, לא היה מתקשר בחוזה, גם אם הטעות אינה קשורה בנשוא החוזה עצמו, הוא זכאי לבטל את החוזה, הן לפי החוק, הן לפי המשפט העברי. זאת בתנאי שמראש נחשף המניע על ידי גילוי דעתו של אותו צד, או שיש אומדנא ברורה שזה היה המניע שלו לכריתת החוזה.
14. (א) מי שהתקשר בחוזה עקב טעות, וסביר להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה, רשאי לבטל את החוזה.
(ב) אם הצד השני לא ידע שלולא הטעות לא היה הצד הטועה מתקשר בחוזה, אין הצד הטועה זכאי לבטל את החוזה.
(ג) טעות אינה עילה לביטול החוזה לפי סעיף זה, אם ניתן לקיים את החוזה בתיקון הטעות בלי לשנות שינוי מהותי בנשוא החוזה, והצד השני הודיע שהוא מוכן לעשות כן.
(ד) "טעות", לענין סעיף זה וסעיף 15 - בין בעובדה בין בחוק, לרבות טעות בהערכת שווי העסקה, וטעות במניע להתקשרות בחוזה.
סעיף 15
הטעיה
15. מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו, רשאי לבטל את החוזה; לענין זה "הטעיה" - לרבות אי-גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן.
חידושו של סעיף זה הוא שמי שהתקשר בחוזה עקב הטעייה של הצד השני, זכאי לבטל את החוזה גם אם זו טעות שאינה יסודית[366]. זאת בניגוד לטעות שלא נבעה מהטעיה, שבה מעניק סעיף 14 לצד הטועה זכות ביטול רק אם טעה טעות יסודית, היינו שלולא הטעות, לא היה מתקשר בחוזה. משום כך, בסעיף זה חסרות המלים "וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה" המופיעות בסעיף 14.
טעמה של זכות זו הוא שהצד שהטעה את הצד האחר עשה תרמית, וראוי להענישו בכך שניתנת לצד השני זכות לבטל את החוזה אם ירצה בכך[367].
לפי המשפט העברי, צד לחוזה שטעה טעות שאינה יסודית אינו זכאי לביטול, גם אם טעותו נבעה מהטעיה של הצד השני.
כך עולה מדברי הפוסקים לגבי דוגמאות אחדות של טעות שאינה יסודית[368]. דוגמה אחת היא של שוכר בית לפני פסח במחשבה שהמשכיר כבר בדק אותו מחמץ, והסתבר שטעה. זו נחשבת טעות שאינה יסודית, מפני שיש להניח שהיה שוכר את הבית גם אילו ידע שהבית לא נבדק עדיין, ולכן השוכר אינו זכאי לבטל את חוזה השכירות. לעניין זה, נפסק שגם אם הטעה אותו המשכיר ואמר לו (בשקר) שהבית בדוק, אין השוכר זכאי לבטל את השכירות[369].
דוגמה שנייה היא בטעות במחיר, כאשר ההפרש בין המחיר ששולם לבין המחיר המקובל בשוק הוא פחות משישית. טעות זו אינה עילה לביטול החוזה מכיון שיש להניח שגם לולא הטעות, הצד היה מתקשר בחוזה, וזו טעות שאינה יסודית. זאת אף שבדרך כלל יש כאן הטעיה: המוכר אומר לקונה שהמחיר הוא 105 (לדוגמה), בעוד שהמחיר בשוק הוא 100 (לדוגמה), ובכל זאת אין לקונה זכות ביטול, מכיוון שזו טעות אינה יסודית[370].
הרי שאין זכות ביטול בטעות שאינה יסודית, גם אם הטעות נבעה מהטעיה של הצד השני. טעם הדבר הוא שאין פגם בגמירת דעתם של הצדדים, שהרי גם הצד הטועה היה מתקשר בחוזה גם אילו ידע את האמת; והעובדה שהצד השני נהג במרמה אינה גורעת מגמירת הדעת של הצדדים. בניגוד לחוק שראה לנכון להעניש את הצד המרמה, המשפט העברי אינו רואה מקום לעונש[371], כיוון שהטעות היתה זניחה.
חידוש נוסף של סעיף זה הוא, שהצד שטעה עקב הטעיית הצד השני זכאי לבטל את החוזה גם אם ניתן לתקן את הטעות[372]. זאת בניגוד לטעות שלא נבעה מהטעיה, שבה קובע סעיף 14 שאם ניתן לתקן את הטעות והצד השני מוכן לעשוצ כן, אין לצד הטועה זכות לבטל את החוזה. משום כך חסרה בסעיף זה ההוראה שבסעיף 14(ג) "טעות אינה עילה לביטול החוזה לפי סעיף זה, אם ניתן לקיים את החוזה בתיקון הטעות".
גם כאן, טעם הדבר הוא רצונו של המחוקק להעניש את הצד המטעה על התרמית שעשה.
גם לעניין תיקון טעות, כמו לעניין טעות שאינה יסודית, עמדת המשפט העברי שונה מעמדת החוק. המשפט העברי אינו רואה לנכון להעניש את הצד המטעה בשלילת זכותו לקיים את החוזה תוך תיקון הטעות. על כן, הצד הטועה אינו זכאי לבטל את החוזה אם הצד השני מוכן לתקן את הטעות, גם אם הטעות נבעה מהטעייה של הצד השני[373].
לפי החוק, אם צד לחוזה טעה, וטעותו נבעה מהטעייה של הצמד השני, הוא זכאי לבטל את החוזה. זכותו רחבה יותר מבטעות רגילה בשני נקודות: (א) הוא זכאי לבטל גם אם טעה טעות שאינה יסודית. (ב) הוא זכאי לבטל גם אם הצד השני מוכן לתקן את הטעות.
אולם לפי המשפט עברי, זכותו של הצד הטועה בטעות שנבעה מהטעייה אינה רחבה מטעות רגילה, ואם הטעות אינה יסודית, או שהצד השני מוכן לתקן, אינו זכאי לבטל[374].
על כן מוצע לבטל סעיף זה.
[1] ש' אלבק, יסודות בדיני הממונות בתלמוד, רמת גן תשנ"ד, עמ' 186-201; א' ורהפטיג, ההתחייבות - תוקפה, אופיה וסוגיה, ירושלים תשס"א (להלן: א' ורהפטיג, ההתחייבות); ש' ורהפטיג, דיני החוזים במשפט העברי, ירושלים תשל"ד (להלן: ש' ורהפטיג, דיני החוזים); ב' ליפשיץ, אסמכתא - חיוב וקניין במשפט העברי, ירושלים תשמ"ח; הנ"ל, עובד וקבלן: בין קניין לבין התחייבות, ירושלים תשנ"ד.
[2] ש' אלבק, שם, עמ' 187. ליפשיץ, שם, סבור שזו היא שיטת הגאונים.
[3] לדעת א' ורהפטיג, ההתחייבות, עמ' 518, הדעה הראשונה הסתמכה רק על מקורות תלמודיים, ואילו הדעה השנייה התחשבה גם בדברי הראשונים והאחרונים.
[4] א' ורהפטיג, ההתחייבות, עמ' 5-8 (ובפרק הסיכום, עמ' 455-472). ראה ההפניות, שם, עמ' 8, הערה 17.
[5] ראה להלן, פרק שלישי, ב.
[6] ראה: ש' ורהפטיג, דיני החוזים, עמ' 2.
[7] ראה למשל חוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981 (להלן: חוק הגנת הצרכן), סעיף 32(א).
[8] ראה: חוק הגנת הצרכן והתקנות שתוקנו מכוחו. ליחס בין חוק הגנת הצרכן וחוקים צרכניים נוספים לבין החוק הכללי ראה גם א' דויטש, מעמד הצרכן במשפט, ירושלים תשס"ג, עמ' 317-326.
דיני הגנת הצרכן עוסקים בעיקר במצבים מקבילים להטעייה, לכפייה ולעושק שבחוק החוזים, ופחות בדיני הטעות. ראה הדיון בהפניות שבהערה הבאה.
[9] ראה: חוק הגנת הצרכן, סעיף 41. ראה גם: א' דויטש, שם, עמ' 386-412, 472-473; ס' דויטש, דיני הגנת הצרכן, תל אביב תשס"א, כרך א, עמ' 372-385.
[10] שולחן ערוך, חו"מ, סימנים רלב-רלד; ר' י' הילדסהיים, מסחר וצרכנות בהלכה, כתר ג (קדומים תש"ס) (להלן: כתר ג), ועוד.
[11] ראה א' ורהפטיג, ההתחייבות, עמ' 4-5.
[12] אבל ייתכן הבדל אפשרי בין חוזה למכר בהקשר זה, בחוזה לאספקת מוצר ע"פ מפרט או דגם. ראה להלן, פרק רביעי, ג, ופרק שישי, ג.
[13] רמב"ם, הלכות מכירה, פרק
טו, הלכה ג. ראה על כך להלן, הערה 82
[14] מגיד משנה, שם. ראה גם: חידושי הרשב"א, כתובות עב ע"א, ד"ה ה"ג ומידי, ועוד. אך ראה נימוקי יוסף, בבא מציעא מט ע"ב (בדפי הרי"ף), ד"ה פ' קמא דקדושין, בשם הרמ"ה.
[15] רמב"ם, הלכות אישות, פרק כה, הלכה ו: "בא על אשתו, ושהה כמה ימים, וטען שמום זה לא נראה לי עד עתה, אפילו היה בתוך הקמטים או בכף הרגל, אין שומעין לו, חזקה שאין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו יפה יפה, וחזקתו שידע ורצה".
[16] ראה גם ביאור הגר"א, חו"מ, סימן רלב, ס"ק ו. וראה ביאור הגר"א, שם, ס"ק ה, הסבור שההיקש מצוי כבר בתלמוד עצמו, כתובות עו ע"א.
[17] ג' שלו, דיני חוזים - החלק הכללי, תל אביב תשס"ה (להלן: שלו), עמ' 273-275. ראה גם: נ' כהן וד' פרידמן, חוזים, תל אביב תשנ"ג (להלן: פרידמן וכהן), עמ' 668.
[18] שלו, עמ' 309.
[19] פרידמן וכהן, עמ' 40, 53.
[20] פרידמן וכהן, עמ' 53, 661-662.
[21] ראה: שלו, עמ' 85 ואילך, 296-297.
[22] שלו, עמ' 56-58.
[23] ראה גם דעת הרשב"א,
להלן, ליד ציון הערה 227
[24] הכלל הוא ש"דברים שבלב אינם דברים". ראה קידושין מט ע"ב; אנציקלופדיה תלמודית, ערך דברים שבלב, כרך ז, עמ' קע-קפו; שם, ערך גילוי דעת, כרך ו, עמ' פה-צז.
[25] ראה: אנציקלופדיה תלמודית, ערך אומדנא, כרך א, עמ' רצה-שב.
[26] ראה: א' ורהפטיג, ההתחייבות, עמ' 409-419.
[27] שלו, עמ' 277.
[28] ראה: א' גולאק, יסודי המשפט העברי, ירושלים תשכ"ז, חלק א, עמ' 63; ש' ורהפטיג, דיני החוזים, עמ' 52.
[29] ראה להלן, פרק שמיני, ג.
[30] ראה להלן, פרק שמיני, ב.
[31] שלו, עמ' 355-357. ראה גם חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970, סעיפים 7-8.
[32] שלו, עמ' 241-242, 246. על
כן, לדעתה אין לסווג את דיני הטעות במסגרת דיני הכריתה, אף שזכות הביטול מבוססת על
העדר גמירת דעת (כפי שנראה להלן, ליד ציון הערה 42
[33] ברכת שמואל, בבא מציעא, סימן מו, אות א, ד"ה נמצא.
[34] להלן, ליד ציון הערה 80
[35] שלו, עמ' 284-285.
[36] פרידמן וכהן, עמ' 810-846, ושלו, עמ' 317-321, עומדים על כך שאין מדובר בחובה כללית, אלא בתחומי ההגדרה שבחוק.
[37] פרידמן וכהן, עמ' 672, 814-816. לדעתם, זהו מקרה שחובת הגילוי המוטלת על הצד השני מבוססת על חובה שבדין.
[38] להלן, ליד ציון הערה 149
[39] רמב"ם, הלכות מכירה, פרק יח, הלכה א. כדבריו כתב גם שולחן ערוך, חו"מ, סימן רכח, סעיף ו.
[40] סעיפים 2 ו-5 לחוק. ראה גם: שלו, עמ' 172-174; פרידמן וכהן, עמ' 191, 266; ס' דויטש, "גמירת דעת והכוונה ליצור יחסים משפטיים בדיני חוזים במשפט העברי, האנגלי והישראלי", שנתון המשפט העברי ו-ז (תשל"ט-תש"ם), עמ' 71-104.
[41] ראה למשל שלו, עמ' 172.
[42] שלו, עמ' 246-247. לדעתה, דיני הפגמים בחוק הישראלי מתמקדים ברצון הצדדים ופחות בכוונתם.
[43] ראה: חידושי הגר"ח (סולובייצ'יק) על הש"ס (סטנסיל), מסכת יבמות, אות צג - חליצה מוטעית; חלקת יואב, אהע"ז, סימן כה; חזון איש, אהע"ז, סימן נו, סוף ס"ק ט; שו"ת מנחת שלמה, חלק א, סימן פ, אות ט, ד"ה והנה. נראה שזו דעתם של פוסקים רבים נוספים. ראה: מקור חיים (לר' יעקב מליסא), סימן תמח, ביאורים, ס"ק ט, ד"ה ואם; נתיבות המשפט, חו"מ, סימן רז, ביאורים, ס"ק ה (המסביר את ההבדלים בין תנאי במקח לשיור במקח); אבני מילואים, סימן לט, ס"ק ג; שו"ת בית הלוי, חלק ג, סימן ג; ש' אלבק, יסודות בדיני הממונות בתלמוד, רמת גן תשנ"ד, עמ' 191-201; הנ"ל, דיני הממונות בתלמוד, ירושלים תשל"ו, עמ' 250.
כמו כן, זכרון שמואל, סימן מו, אות ו (הובא ע"י ר' יצחק זאב זמורה, בית אהרן וישראל, גל' נז, עמ' כז), שטעות נחשבת שיש חסרון "בעיקר דעת המעשה".
ברכת
אברהם (ארלנגר), כתובות מז ע"ב, ס"ק ב, כותב שרק טעות עתידית (ראה להלן,
ליד ציון הערה 306
[44] שו"ת רבי עקיבא איגר, מהדורא תניינא, סימן נא, ד"ה והנראה לענ"ד, וסימן קו, ד"ה והנלענ"ד; שו"ת אבני נזר, אהע"ז, סימן רנה; אור שמח, הלכות אישות, פרק י, הלכה ב, ד"ה ונתבונן.
אף
שתוספות (שנביא להלן, ליד ציון הערה 310
על דברי ר' עקיבא איגר ראה: ברכת אברהם, כתובות מז ע"ב, ס"ק ו; כתר ג, עמ' 315-317.
[45] על כך ראה דיוננו בסעיפים 27-29 לחוק.
[46] ראה לעיל, ליד ציון הערה 15
[47] יבמות דף צד ע"ב ודף קז ע"א; תולדות אדם וחוה, נתיב כב, חלק ד (הובא בבית יוסף, אהע"ז, סימן לט, עמ' שנז (במהד' הטור השלם). אבל אור שמח שם (ד"ה עוד הנני וד"ה אולם קשה) מסתפק בזה, ודוחה את הראיות מיבמות שם - עיין בדבריו.
[48] שו"ת רבי עקיבא איגר, שם; אבני נזר שם. אבל אור שמח שם (ד"ה אולם בזה) מעלה אפשרות שמאחר שאין זה תנאי מפורש, אין צורך ב"משפטי התנאים", ולכן יש לו תוקף גם בנישואין.
להשלכות
מגישות אלה למצב שהסכימו מראש שלא תהיה זכות ביטול עקב טעות, ראה להלן, ליד ציון
הערה 97
בית הלוי, חלק ג, סימן ג (ד"ה והנראה), כותב שאם הייתה טעות בעצם המעשה, כגון אישה שהתקדשה למישהו ונמצא בעל מום, אין זה בגדר תנאי, אלא עצם המעשה היה בטעות; אבל אם הייתה טעות מחוץ לקידושין, שאחרי מות בעלה נפלה לייבום בפני אחיו מוכה השחין, בזה צריך את משפטי התנאים.
[49] שלו, עמ' 282-283; פרידמן וכהן, עמ' 757-758. אמנם, לדעת פרידמן וכהן ככל שהטעות חמורה יותר, המבחן האובייקטיבי עשוי לשמש כלי עזר חשוב בקביעת הקשר הסיבתי, על אף שכאמור הוא נבחן מעיקרו במבחן סובייקטיבי.
[50] השוה למבחן יסודיות הטעות, להלן פרק רביעי, ב.
[51] שלו, שם.
[52] שלו, עמ' 133-136.
[53] ראה: פרידמן וכהן, עמ' 757.
[54] רמב"ם, הלכות מכירה, פרק
טו, הלכה ו; שולחן ערוך, חו"מ, סימן רלב, סעיף ז. ראה על כך להלן, ליד ציון
הערה 96
[55] שולחן ערוך, שם.
אבל מדברי ורהפטיג, דיני חוזים, עמ' 101, עולה שיש שגם אם טעה טעות סובייקטיבית, אין לו זכות ביטול, מפני שלא היה לו לטעות. הוא כותב שאם איפשר צד אחד לצד השני לראות את נשוא החוזה לפני כריתת החוזה, והיה בו פגם גלוי, ובכל זאת לא הבחין בטעות, אין לצד הטועה זכות ביטול. הוא מביא ראיה לכך מבבא מציעא עו ע"ב, שם נאמר שבעל שדה ששכר פועלים להשקייה, והראה להם את השדה בערב והיתה לחה, ולא הבינו מכך שאין צורך בהשקייה, ובכל זאת באו למחרת לעבוד - אינו חייב לשלם להם, מפני שטעותם לא היתה מוצדקת. אבל שם לא היה עניין של ביטול חוזה שהפועלים רצו לבטל, אלא הנידון היה חיוב בעל השדה בנזק לפועלים. מקור מתאים יותר הוא בחידושי הריטב"א, בבא בתרא קו ע"א (הובא בנימוקי יוסף, בבא בתרא נ ע"ב, בדפי הרי"ף), הכותב שהמראה לחברו כוס של עץ ואומר לו "קנה לך כוס של זהב", והלה קנה אותו ביוקר, אינו זכאי לבטל את החוזה, משום שראה אותו. ורהפטיג שם, עמ' 102, מבין שמדובר שהקונה הבין שהוא של זהב, אבל בפשטות מדובר שלא הבין, ובכל זאת אינו זכאי לבטל. כמו כן, חידושי הריטב"א, כתובות עה (הובא בחזקה רבה, חו"מ, חלק ד, הלכה תיד, עמ' 234), כותב שהמוכר דבר עם מום שנראה לעין, הקונה אינו יכול לבטל בטענת טעות. אבל שער משפט, סימן רלב, ס"ק ב, כותב שאם עקב המום, ערכו פוחת ביותר משישית, הקונה יכול לבטל אף שראה אותו. בית יעקב (מסקין), סימן יז (כג ע"ד), נימק, שמאחר שההפרש יותר משישית, נחשב שאין זה החפץ שמכר לו, ורק אם ההפרש קטן יותר, זה החפץ שמכר לו ויש רק בעיה של הקפדת הקונה, ומאחר שראה, מחל.
[56] קל וחומר שכך הדבר גם בביטול על ידי בית המשפט במקרה של טעות שלא הייתה ידועה לצד השני, שנידון בס"ק (2).
[57] פרידמן וכהן, עמ' 664; שלו, עמ' 246-247, 355.
[58] לדיון באופן הביטול, ראה הדיון בסעיף 20 לחוק. ראה גם חוק לישראל, תרופות בשל הפרת חוזה, סעיפים 7-8.
[59] פרידמן וכהן, עמ' 1085.
[60] פרידמן וכהן, עמ' 1108-1115. השווה שלו, עמ' 356-357, 368-372. ראה גם סעיף 21 לחוק.
[61] שו"ת הר"י מיגאש, סימן קלו. גם בית אהרן (לר' אהרן וולקין), כתובות עב ע"ב (ד"ה בתוד"ה ע"מ), כותב שקניין בטעות וקידושי טעות אינם בטלים מעצמם, אלא הדבר תלוי ברצון הבעל לבטל.
[62] ראה גם להלן פרק שמיני, ד, שכך הוא הדין גם בטעות בשווי העסקה.
[63] שערי יושר, שער א, פרק י, עמ' ל (ד"ה ומש"כ), וז"ל: "דכל טעות במקח תלוי בקפידא של הבעלים לאחר הידיעה, וכיון שלאחר שנתודע בטל קפידתו, אין כאן טעות במקח".
[64] אולי ניתן לומר שאם הצד הטועה מסכים לקיום החוזה, הטעות תוגדר כלא יסודית, ועל כן אינה מזכה בסעד של ביטול חוזה. ראה להלן, פרק רביעי. ואף שנראה שם שיסודיות הטעות נבחנת במבחן אובייקטיבי, שם הכוונה היא למצב ההפוך, שלפי המבחן האובייקטיבי הטעות אינה יסודית אך הצד הטועה טוען שמבחינתו הטעות חמורה ויסודית, ואילו כאן מבחינה אובייקטיבית זו טעות יסודית, והצד הטועה אומר שמבחינתו אינה יסודית, ועל כן החוזה תקף.
[65] עוד אפשר לנמק זאת על פי
ההסבר (לעיל, ליד ציון הערה 44
[66] ראה לעיל, ליד ציון הערה 60
[67] פרידמן וכהן, עמ' 1109-1110; שלו, עמ' 357.
[68] ר"י מיגאש, לעיל, ליד ציון הערה 61.
[69] לשון סמ"ע, חו"מ, סימן רכז, ס"ק ח: "דכיון שהנתאנה יכול לחזור, לא נגמר המקח מעולם". עיקרון זה נכון גם לדעת השולחן ערוך, חו"מ, סימן רכז, סעיף ד, שכן זכות הביטול נשללת מהצד השני מכוח סנקציה, ולא בגלל חלות המקח. ראה להלן פרק שלישי, ד(3), ופרק שמיני, ד.
[70] ר"ן על הרי"ף,
כתובות לג ע"ב, בדפי הרי"ף (שורות 4-5 מהשורות הרחבות) (הובא בקצות
החושן, סימן רמג, ס"ק ב); בית יעקב (לר' יעקב מליסא), כתובות עב ע"ב,
ד"ה בתוס'; פעמוני זהב, סימן רכז, סעיף ד (ד"ה אך). הר"ן ובית יעקב
דיברו על תנאי, שעושה התנאי גילה את דעתו אחרי מעשה שהוא מקפיד על אי-קיום התנאי,
ואחר כך רוצה לחזור בו ולקיים את הקידושין או המקח; ולפי הגישה שהבאנו לעיל, ליד
ציון הערה 44
אך ראה בית שמואל, אהע"ז, סימן לח, ס"ק נז; כתר ג, עמ' 295-296, והערת רז"נ גולדברג, שם, עמ' 296.
ממלחמות
ה', בבא בתרא מא ע"ב (בדפי הרי"ף), עולה שאחרי שהודיע שהוא רוצה לבטל את
החוזה, אינו יכול לחזור בו. וראה על כך בהערה 83
[71] כדרישת סעיף 20 לחוק. אף שלא כאן המקום לדון בסעיף זה, נדון בו ככל שניתן ללמוד על הגדרת זכות הביטול.
[72] פרידמן וכהן, עמ' 1113-1114; שלו, עמ' 366.
[73] ראה סעיף 20, הערה 1.
[74] להלן, פרק שמיני, ד.
[75] ראה סמ"ע, סימן רלג, ס"ק ג.
[76] מחנה אפרים, דיני אונאה, סימן יב, מדייק מטור, חו"מ, סימן רלב, סעיף ד, שבמקח טעות, אם הקונה רוצה שהמקח יתקיים אבל רוצה לקבל את פחת השווי בגלל המום, יכול המוכר לחזור בו, ואם הקונה אינו דורש זאת, אין המוכר יכול לחזור בו.
בבבא בתרא פג ע"ב נאמר שהמוכר חיטים יפות ונמצאו רעות, המוכר אינו יכול לחזור בו, והסבירו חידושי הרשב"א, שם, ומגיד משנה, הלכות מכירה, פרק יז, הלכה א, מפני שאין בכך שינוי החפץ לגמרי; ואילו אם מכר חיטים לבנות ונמצאו אדומות, שהם שני סוגים שונים, שניהם יכולים לחזור בהם, ונימק רשב"ם שם (ד"ה ונמצאת לבנה) שיש שרוצה מין זה ויש שרוצה מין זה, כלומר, זה טעות יסודית לשני הצדדים.
לדעת
חידושי הר"ן, בבא בתרא פג ע"ב (עמ' 306 במהד' סופר), זכות החזרה של
המוכר מבוססת על הנחה או חזקה שאין סיכוי שהקונה מעוניין בקיום החוזה, כגון בטעות
בהערכה בשווי העסקה כשהמחיר לא השתנה מאז ביצוע העסקה "ומסתמא ברשות מוכר
עומד ויכול ליטלו לעצמו או למכרו לאחר", אך אם יש סיכוי כלשהו שהצד הטועה
מעוניין בקיום החוזה, כגון בטעות בהערכת שווי העסקה לרעת הקונה, והמחיר עלה, או
בפגם בעסקת מכר, אין לצד השני זכות ביטול, שכן ייתכן שהצד הטועה אינו מוחל. הרי
שלדעתו יש הבדל בין טעות במהות העסקה לבין טעות בשווי. יוער, שבשונה מטעות בהערכת
שווי העסקה, הרי בעסקת מכר של ממכר פגום אין לדבר על פרק זמן שבו ניתן להניח שהצד
הטועה מחל, כפי שנראה להלן, ליד ציון הערה 87
[77] ר"ן על הרי"ף, כתובות לג ע"ב, בדפי הרי"ף.
[78] השווה לאמור לעיל פרק שלישי, ב, והערה 43, ובמיוחד לדברי מקור חיים.
[79] ע"פ הסבר הר"ן ניתן לענות על השאלה כיצד חל המכר אם מחל הקונה, והרי צריך מעשה קניין בשעת המכר? כך שאל הראב"ד, הובא בשיטה מקובצת, בבא מציעא נז ע"א, על אונאה יותר משישית, שהדין הוא שאם שתק הקונה במשך הזמן שהיה יכול להראותו לתגר או לקרובו ולברר אם טעה במחיר, הפסיד את זכות הביטול: "ואם לא חל עליו מתחלה שם מכר, היאך מתקיים המכר אחר זה השיעור [בכדי שיראה לתגר או לקרובו]?". הראב"ד הסביר מתוך כך שהמכר אכן תקף, גם בטעות של יותר משישית, ובכל זאת מניחים שהתכוונו שהקונה יכול לחזור בו תוך הזמן הזה.
[80] סמ"ע, סימן רכז, ס"ק ח; מחנה
אפרים, הלכות מכירה, דיני אונאה, סימן יב; נתיבות המשפט, סימן רכז, ס"ק א;
ברכת שמואל (לעיל, הערה 33
[81] אבל מדברי עליות דרבנו יונה, בבא בתרא פד ע"א (הובא ברא"ש, בבא בתרא, פרק ה, סימן יד), נראה שאם הייתה אונאה במחיר, והמתאנה לא חזר בו בתוך הזמן הקצוב שניתן לו לחזור בו, המקח חל מכאן ולהבא. מחנה אפרים שם עושה הבחנה בעניין זה: אם הנכס התייקר בינתיים, כך שהסיבה שהסכים למכר היא בגלל היוקר, המכר חל רק מכאן ולהבא, אבל אם לא התייקר ובכל זאת הסכים, המכר חל למפרע.
[82] רמב"ם, הלכות מכירה, פרק טו, הלכה ג (הובא בשו"ת אור גדול, סי' ה, אות יד), ובקיצור בשו"ת הרמב"ם (מהד' בלאו), סימן רעה; טור חו"מ, רלב, ד (הובא בשו"ת מהר"ם פדובה סי' לט); שו"ת הרשב"ש, סי' תקפא; שולחן ערוך, חו"מ, סימן רלב, סעיף ג; שו"ת הרדב"ז, סי' אלף רו; ערוך השלחן, חו"מ, רלב, ד; חושן אהרן, רכז, ז.
על דין זה ראה פתחי חושן, גניבה והונאה, פרק יב, סעיפים ח-ט, ופרק יג, סעיף ח. וראה שם פרק יא, סעיף כ, שהדין כך גם אם התאנה הקונה יותר משישית, והשתמש בממכר אחרי שנודע לו שהתאנה.
על פי דין זה מסביר שו"ת צמח צדק (חב"ד), חו"מ, סי' מג (נא ע"ג), מדוע יתומים שב"ד חילק להם את נכסי העזבון כשהיו קטנים, וגדלו, ושתקו, מניחים שמחלו (שהרי בקידושין מב ע"א נאמר רק שאם מחו, החלוקה בטלה, לדעה אחת, משמע שאם שתקו, החלוקה קיימת) - הטעם הוא ששם יש יותר משתיקה, כיון שהשתמשו בנכסים; ואינם יכולים לטעון שהיו מוכרחים להשתמש בנכסים לצרכיהם, כי בכל זאת לפני השימוש היו צריכים להודיע שאינם מוחלים.
דין דומה יש באונאה: חידושי הריטב"א החדשים, ב"מ נ ע"ב, ד"ה יתר (הובא בפתחי תשובה, חו"מ, רלב, ס"ק א, במחנה אפרים, דיני אונאה, סי' ה, ובמבוא למשפט העברי בימי התלמוד [אלבק], עמ' 184), ונתיבות המשפט, רלב, ס"ק א, כותבים שאם השתמש הקונה בחפץ אחרי שנודע לו שהתאנה יותר משתות, לפני שהודיע למוכר על כך, זה מראה שמחל על האונאה; אבל באונאה של שתות בדיוק, השימוש לא מראה שמחל, שהרי החפץ עתיד להישאר אצלו והוא רק יקבל החזר של העודף. אבל ערוך השלחן, חו"מ, סי' רכז, ח, וסי' רלב, ד, כותב שבאונאה השימוש לא מוכיח שמחל, כי אולי ציפה שיתפשרו ביניהם (כלומר שהמוכר יחזיר לו את ההפרש, גם כשההפרש יותר משתות), והרי הוא באמת רוצה את החפץ, שלא כבמקרה שמצא מום בחפץ. כנגד טענה זו, שו"ת גליא מסכת, חו"מ, סי' י (יד ע"ג), מסביר שהריטב"א סובר שכיון שייתכן שהמוכר יחליט לבטל את המקח (באונאה יותר משתות), אסור היה לקונה להשתמש בחפץ, שהרי השימוש הוא גזל, ולכן העובדה שהשתמש מוכיחה שמחל; ולכן כותב הריטב"א שאם השתמש אחרי שהודיע למוכר, זה לא מוכיח שמחל (שלא כמו במום במקח - ראה בשמו לעיל), כי העובדה שהמוכר לא השיב לו שברצונו לבטל את המקח, מראה שבדעתו רק להחזיר את ההפרש, וא"כ החפץ שייך לקונה ואין בזה גזל, ואין כאן הוכחה שמחל על ההפרש.
לגבי אונאה כמותית, היינו שהמוכר נתן לקונה פחות מהכמות המוסכמת, דברי גאונים, כלל ו, סי' י, כותב על פי דברי נתיבות המשפט הנ"ל, שבאונאה שתות אין הוכחה שמחל, מכאן שבאונאה כמותית, מאחר שהמקח קיים אלא שמוטל על המוכר להשלים את החסר, שימוש הקונה במה שקיבל אינו מוכיח שמחל, שהרי מה שהשתמש היה בשלו, ואין כאן גזל גם אם לא מחל. והוא תמה על שו"ת הרשב"ש, סי' תקפט (בסופו), שכותב לגבי אונאה כמותית, ששימוש מוכיח שמחל.
עטרת
ישראל, חלק התשובות, סימן כ, עמ' קפד, כותב שבמצב שאפשר לתקן את הטעות על ידי
ניכוי מהמחיר (כפי שנראה להלן, ליד ציון הערה 216
שו"ת הרשב"ש, סימן תקפט, כנסת הגדולה, חו"מ, סימן רלב, הגהות הטור, אות יא, ור' אברהם מיוחס, בשו"ת בני אברהם, חו"מ, סימן סא, כותבים שכמו ששימוש מוכיח על מחילה, כך אם מכר הקונה חלק ממה שקנה אחרי שנודע לו על הפגם, הדבר מוכיח שמחל. אבל ר' חיים שמואל, בשו"ת בני אברהם, חו"מ, סימן ס, כותב שהעובדה שמכר חלק, אינה מוכיחה שמחל לגבי השאר; ומביא לכך ראיה משו"ת הרא"ש, כלל קב, סימן ז (את ראייתו דחה ר' אברהם מיוחס, שם). גם שו"ת שביתת יום טוב, חו"מ , סימן ד, דף מט ע"ב (כמובא בשו"ת דברי משה, מזרחי, חו"מ, סימן קח), מוכיח משו"ת הרא"ש שם שאין זו הוכחה שמחל, ונימק, שיכול לטעון שמכר כדי לבדוק האם אנשים מוכנים לקנות את הסחורה למרות הפגם. שו"ת דברי משה, מזרחי, חו"מ, סימן קח, מעיר שנימוק זה אינו שייך אם הקונה ראה שחלק מהסחורה פגומה, ומכר חלק מהסחורה האחרת.
שו"ת דברי חיים, חלק א, חו"מ, סימן לו, כותב שהובלה למקום רחוק אינה נחשבת מחילה, ואינה כמו שימוש.
כנסת הגדולה, חו"מ, סימן רלב, הגהות בית יוסף, אות לז (הובא בשו"ת דברי משה, מזרחי, חו"מ, סימן קח), כותב גם אם השתמש, הרי אם גילה את דעתו שהוא רוצה לבטל את החוזה, עדיין יכול לבטל, מפני שאין הוכחה שמחל על זכות הביטול. עוד כתב, שאם זהו דבר שהוא מרוויח בו, כך שאם הוא רוצה לבטל את החוזה עליו להחזיר למוכר גם את הרווח, השימוש אינו מוכיח שמחל, מפני שייתכן שהשתמש בדרך שכירות, על דעת לשלם שכר למוכר.
ר' יעקב שאול אלישר, בשו"ת ישא איש, חו"מ, סימן ד (ד"ה ולפי), כותב שכוונת הרמב"ם היא שהשימוש מוכיח שראה את הפגם, על פי הכלל שאין אדם שותה בכןס אלא אם כן בודקו (כתובות עה ע"ב). זאת בניגוד להבנה המקובלת, שאם השתמש לפני שראה, אין בכך הוכחה שמחל. ראה להלן בשם הריטב"א.
[83] שו"ת גליא מסכת, חו"מ, סי' י (יד ע"ב); שו"ת תשורת שי, סי' רפה; דברי גאונים, כלל ו, סי' י.
גליא מסכת שם כותב שלכן זו הוכחה שמחל גם אם השתמש בחפץ אחרי שהודיע למוכר, כי גם אז השימוש אסור. אבל ערוך השלחן, חו"מ, רלב, ד, כותב שרק אם הוא תלמיד חכם, שיודע שהשימוש מראה על מחילה, הדין כך גם אם השתמש אחרי שהודיע למוכר.
גליא מסכת שם (יד ע"ג) כותב שגם אם הכסף ביד הקונה, השימוש מוכיח שמחל, ואינו יכול לומר "לא חששתי שיאמרו שהשימוש מוכיח שמחלתי, כי כספי בידי" (טענה שמצאנו בטענו חטים והודה לו בשעורים, ותפס שעורים), כי כאן אין תביעתו על הכסף אלא על עצם החפץ, ולא מועיל לו שהכסף בידו.
שו"ת הראנ"ח, ח"א, סי' מא (הראשון, שנדפס לפני סי' מ), כותב שגם אם התנה בפירוש "על מנת שאין בו מום", והשתמש, הראה בכך שמחל.
הראנ"ח שם כותב שאם המום הוא כזה שאינו מפריע לשימוש הנוכחי, השימוש אינו מוכיח שמחל, כי יכול לטעון שהתכוון לתבוע את המוכר ברגע שהמום יפריע לשימוש.
גליא מסכת שם כותב שלפי נתיבות המשפט, סימן רלב, ס"ק א, הכותב שמי שקנה בהמה ומצא בה פגם, גם אם בדעתו לבטל את המקח, רשאי להשתמש בה כדי לכסות את הוצאות האכלתה, הרי שימוש בבהמה כזאת אינה מוכיחה שמחל, שהרי רק שימוש שאסור לעשות אם בדעתו לבטל, הוא הוכחה שמחל.
נחלת
צבי, סימן רלב, וברכת רצה, סימן יד, הסבירו
ששימוש אחרי שהודיע אינו הוכחה שמחל, משום שברגע שהודיע, בטל המקח, ואינו
יכול לחזור בו (ראה לעיל, הערה 70
גם דברות משה, בבא מציעא, חלק ב, סימן נ, ענף ג, עמ' קי, מסביר ששימוש מוכיח שמחל מפני שאם לא כן, נמצא שהוא גזלן; ומוסיף שגם אם יאמר שהתכוון להשתמש בגזל, או על דעת לשלם דמי שכירות, אינו נאמן, שהרי זה אסור; וגם אם זה אדם שהכול יודעים שאינו חושש כל כך מאיסור גזל, הרי היות שיש לו אפשרות להשתמש בהיתר על ידי מחילה, מניחים שמחל.
[84] שו"ת דבר אליהו (לרמן), סי' פד. עיי"ש להוכחתו לכלל שקבע.
[85] שו"ת דבר אליהו (לרמן), סי' פד.
הוא כותב זאת כניגוד למקרה שלא השתמש אלא שתק והיה לו זמן לבדוק ולמצוא את המום, שבזה משנה למלך אומר שאם הכסף בידו, אין מניחים שמחל - ראה להלן. אבל ראה להלן בענין מיגו, שתשורת שי אומר שכאן נאמן לומר שלא מחל, כי יש לו מיגו
[86] דבר אליהו, שם.
[87] רמב"ם, הלכות מכירה, פרק
טו, הלכה ג; שולחן ערוך, חו"מ, סימן רלב, סעיף ג. וראה הערה 88
דברות משה, בבא מציעא, חלק ב, סימן נ, ענף ב, עמ' קה, מקשה על מה שכתב נתיבות המשפט שהסמ"ע מדבר דוקא אם השתמש - הרי שימוש לא יכול להוכיח שמחל אם לא ידע על המום.
[88] מגיד משנה, הלכות מכירה, טו, ג (הובא בסמ"ע, רלב, ס"ק י) בשם "יש מי שכתב"; שו"ת הרדב"ז, סי' אלף רו.
אבל נתיבות המשפט, סימן רלב, ביאורים, ס"ק א, כותב שהסמ"ע מתכוון לומר שאם השתמש בו אח"כ, זו מחילה (כך הוא לפי הנוסח המתוקן של נתיבות המשפט, במהד' מכון ירושלים).
ראה על כך: משכנות הרועים, מערכת א, אות נא; פתחי חושן, גניבה והונאה, פרק יג, סעיף ט.
שו"ת שבות יעקב, חלק ג, סימן קסט, ותרומת הכרי, סימן רלב, סעיף ג, כתבו שגם לפי "יש מי שכתב", דווקא אם בשעת המקח היה יכול להבחין ולא בדק, זו הוכחה שמחל, אבל אם רק אחרי המקח היה יכול להבחין, אין זו הוכחה שמחל גם אם ראה ושתק. וראה בית ישחק, הלכות מכירה, פרק טו.
קרית מלך רב, הלכות מכירה, פרק טו, הלכה ג, דף רד ע"ג (הובא בשו"ת אשדות הפסגה, חו"מ, סימן יג, דף צ ע"ד), כותב שגם לפי "יש מי שכתב", אם זה פגם שאפשר לגלות רק במאמץ, העובדה שלא בדק אינה הוכחה שמחל.
שו"ת מגן גיבורים (אשטרושא), סימן יח, כותב שגם לפי הרי"ף והרא"ש, אם היה יכול לברר בעצמו ולא בירר, זו מחילה.
[89] משנה למלך, הלכות מכירה, טו, ג; שו"ת פני משה, ח"ב, סי' נה (קא ע"א). הם נימקו כך דעה זו, בלא שהסכימו לה להלכה.
[90] משנה למלך שם (הובא בשו"ת צמח צדק, חו"מ, סי' מג, דף נא ע"ג, בשו"ת ישועות יעקב, חו"מ, סי' ח וסי' ט, ובערוך השולחן, חו"מ, רלב, ה), בדעת הרי"ף והרמב"ם; שו"ת ישועות יעקב, חו"מ, סי' ח, בדעת תוס', בכורות יג ע"ב (ד"ה כיון); שו"ת הראנ"ח, ח"א, סי' מא (הראשון, שנדפס לפני סי' מ), בדעת הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש; שו"ת מהריט"ץ, סי' קה וסי' רכה, בדעת הרי"ף, הרמב"ם ורב האי; שו"ת דבר אליהו (לרמן), סי' פד, בדעת הרמב"ם.
פני משה שם כותב שגם אם עבר זמן שהיה יכול להודיע לתגר, המקח חוזר.
שו"ת מהרשד"ם, חו"מ, סי' שפה, כותב ש"יש מי שכתב" הוא יחיד ואי אפשר לומר "קי"ל" כמותו.
[91] פני משה שם.
כמו כן, מהרשד"ם שם כותב שגם לפי "יש מי שכתב", אם המוכר אמר לו שזה ממין מסוים, לא היה צריך לבדוק זאת (אם זו חבילה סגורה וקשורה), ואם אח"כ התברר שזה מין אחר, אין אומרים שמחל.
כמו כן, שו"ת הרדב"ז שם כותב שאם המוכר אמר לו בפירוש שאין בו מום זה, אי-הבדיקה אינה מוכיחה שמחל, מפני שלא היה צריך לבדוק.
שו"ת הרדב"ז, חלק ג, סימן תיז, כתב שגם לפי "יש מי שכתב", אם זה מום שרק בקיאים יכולים להבחין בו, העובדה שלא בדק אינה מוכיחה שמחל. שו"ת הרי בשמים, מהדורא תניינא, סימן פח, כתב שגם לפי "יש מי שכתב", במום גדול, המקח בטל, מפני שאדם אינו מוחל על מום גדול.
חידושי מהרי"א חבר, בבא מציעא נ ע"א, ומעיני החכמה, בבא מציעא שם, מדייקים מרש"י, בבא מציעא שם, שהוא חולק על "יש מי שכתב", אבל בית אהרן (וולקין), בבא מציעא שם, דוחה את הוכחתם.
בני משה (מאג'אר), הלכות מכירה, סימן ב (לה ע"ב), מביא ראיה מבכורות יג ע"ב, שאם הכסף ביד הקונה, יכול לבטל את החוזה גם לדעת "יש מי שכתב", כדברי משנה למלך.
דברות משה, בבא מציעא, חלק ב, סימן נ, ענף ב, עמ' קה, דוחה את הוכחת משנה למלך, שמה שאם היה יכול לבדוק בשעת הקנייה אינו יכול לבטל אינו מטעם מחילה אלא משום שקנייתו נעשתה גם עם פגם זה, אבל בדבר שאי אפשר להבחין בו, חזקה שאילו ידע לא היה קונה, וגם אם אחר כך ראה אותו, אין הוכחה שמחל (דומה לדחיית חסד לאברהם).
ראה סעיף 15, הערה 9, שגם לפי "יש מי שכתב", אם המוכר הטעה את הקונה, ולכן הקונה לא בדק, אין בכך מחיה אף שהיה יכול לבדוק. שו"ת פני משה, חלק א, סימן נה, דף קא ע"ג (הובא בשו"ת דברי חיים, חלק א, חו"מ, סימן לו), כותב שמטעם זה, אם שילם מחיר פי שלוש ממחיר השוק, יכול לבטל גם אם היה יכול לבדוק גם לפי "יש מי שכתב", מפני שהוא כאילו המוכר הטעה אותו.
שו"ת
דברי חיים, חלק א, חו"מ, סימן לו, כותב שדעת "יש מי שכתב" היא
יחידית. ובאהע"ז, סימן צב, כתב שלכל הדעות, אם קנה כמה חביות, ובדק אחת ומצא
שהיא מקולקלת, ולא בדק את האחרות, אינו יכול לבטל את החוזה לגבי האחרות, שהרי היה
צריך לבדוק את האחרות. אבל הוא מעלה אפשרות שאם כספו בידו, יכול לבטל, כדברי משנה
למלך, להלן הערה 92
שו"ת הרדב"ז, סימן קלט (כמובא בשו"ת נשמת כל חי, חו"מ, סימן כג), כותב שאם מנהג המקום הוא שהקונה סחורה סגורה אינו פותח אותה לבדוק אותה לפני המכר, הוא יכול לבטל את החוזה אף שלא בדק.
כנסת
הגדולה, חו"מ, סימן רלב, הגהות בית יוסף, אות יא, כותב שגם לדעת "יש מי
שכתב", דבר שאפשר לגלות בראייה בעלמא, אם הסתכל ולא ראה את הפגם (נראה
שכוונתו היא שלא ראה מסיבה שאינה תלויה בו), עדיין יכול לבטל, שהרי עשה את המוטל
עליו (לכאורה זה בניגוד לדברי הריטב"א שהבאנו לעיל, הערה 55
שו"ת זרע יעקב, סימן כא (כמובא בשו"ת הלכה למשה, אלבז, חו"מ, סימן מה), כותב שהרי"ף אינו חולק על "יש מי שכתב", אלא הרי"ף עוסק במצב שהקונה לא היה יכול להבחין מיד בפגם או בדבר שאין דרך לבדוק אותו מיד. והסכים עמו שו"ת הלכה למשה, אלבז, חו"מ, סימן מה.
[92] משנה למלך שם (הובא במשכנות יעקב, חו"מ, סי' נט [במהד' תש"ך], בשו"ת גליא מסכת, חו"מ, סי' י, דף יד ע"ב, ובחידושי ר"ע איגר, ב"מ מט ע"ב). שער משפט, רלב, ס"ק א, מביא ראיה לדבר - עיי"ש.
שו"ת ישועות יעקב, חו"מ, סי' ח, מביא את סברת משנה למלך, ומוסיף טעם אחר: מצד אחד יש חזקה שאי הבדיקה מראה שמחל, ומצד שני חזקה שאדם אינו מוחל על מום, ולכן זה ספק, ואם כבר שילם, מספק המוכר אינו חייב להחזיר, אבל אם עוד לא שילם, מספק פטור מלשלם.
דברות משה, בבא מציעא, חלק ב, סימן נ, ענף ב, עמ' קה, מדייק מדברי משנה למלך, שגם אם ראה את המום, אם כספו בידו יכול לבטל את חוזה, מפני שהוא יכול לטעון שמה ששתק הוא לא משום שמחל אלא שלא חשש למחות כיוון שכספו בידו.
ימי שלמה, על הרמב"ם, הלכות מכירה, פרק טו, הלכה ג, מביא ראיה למשנה למלך מתוספות, כתובות נח ע"א (ד"ה הנהו), וקידושין יא ע"א (ד"ה הנהו).
[93] דבר אליהו שם.
[94] שו"ת ישועות יעקב, חו"מ, סי' ח; דבר אליהו שם. דבר אליהו נותן טעם נוסף לכך שדין גרוטאות שונה: הרי גם אם מחל בפירוש, צריך המוכר להחזיר לו את האונאה (כך כתב שער משפט, רלב, ס"ק ב), ובגרוטאות אם נאמר שמחל ושזה לא מקח טעות, יהיה אסור לו לקבל את כספו כי כספו נאסר כשנתן אותו בעד ע"ז, ולכן אין להניח שמחל, שהרי אם כך, יפסיד את כל דמי המקח.
שער משפט, רלב, ס"ק א, כותב שבמקרה של גרוטאות, נחשב שלא היה צריך לבדוק, כי היה יכול להניח שגוי לא ימכור ע"ז שחשובה לו כאליל (כך נימק גם ישועות יעקב שם, סי' ח), וגם לא שכיח שעבודה זרה תתערב בגרוטאות בלי ידיעתו, שהרי עבודה זרה חשובה לו.
ישועות יעקב, שם, סי' ט, כותב שבגרוטאות יותר סביר שמחל, כי במקרה רגיל ייתכן שמה שלא בדק אינו משום שמחל אלא כי סמך על כך שאם ימצא מום בעתיד, יוכל לקבל את כספו חזרה מהמוכר; אבל בעבודה זרה אין לומר כך, שהרי יהיה אסור לו לקחת את הכסף כי הוא אסור בהנאה, ולכן שתיקתו עכשו מוכיחה שמחל.
מקרה אחר של מקח טעות שבו אין מפרשים את שתיקת הקונה כמחילה, מפני שאם ימחל ייגרם לו איסור: שו"ת הב"ח, הישנות, סי' קנא (הובא בשו"ת מהרש"ם, ח"ו, סי' קכ), עוסק במי שקנה מגוי בהמה נקבה אחרי שהגוי אמר לו שהבהמה כבר ילדה, כך שלא תהיה בעיה של לידת בכור (שאסור בעבודה ובאכילה עד שיפול בו מום), ואח"כ התברר שזו הייתה טעות, ובכל זאת הקונה שתק, ואח"כ נולד זכר שהוא בכור - אין מפרשים את שתיקתו כמחילה על זכותו לחזור בו, כי אנן סהדי שיהודי רוצה להפקיע קדושת בכור ע"י שהוא שייך לגוי, שהרי זו מצוה (טור, יו"ד, סי' שכ), ולכן יש להניח שהסיבה ששתק הוא כי סמך על כך שמדין תורה המכר בטל בגלל הטעות, ועוד שהמחיר ששילם לגוי היא מועט (בנידונו, בתחילה הבהמה הייתה של יהודי, והוא מכר אותה לגוי בפרוטה כדי להפקיע קדושת בכורה כשתלד, וכשאמר לו הגוי שילדה, קנאה ממנו בחזרה בסכום מועט), ולא היה איכפת לו להפסיד סכום זה, אבל אין זה אומר שהסכים למכר.
[95] רמב"ם, הלכות מכירה, פרק טו, הלכה ד; שולחן ערוך, חו"מ, סימן רלב, סעיף ד.
[96] רמב"ם, הלכות מכירה, פרק טו, הלכה ו. כך כתב בעקבותיו גם שולחן ערוך, חו"מ, סימן רלב, סעיף ז.
[97] לעיל, ליד ציון הערה 43
[98] לעיל, ליד ציון הערה 44
[99] מגיד משנה, הלכות מכירה, פרק טו, הלכה ו.
כך נימקו גם כסף משנה, הלכות מכירה, שם, בדק הבית על הטור שם, ש"ך, חו"מ, רלב, ס"ק ד, ושו"ת שבות יעקב, ח"ב, סי' קסו. הם מביאים ראיה ממה שהרמב"ם שם סיים במלים "כמו המפרש באונאה", משמע שטעמו כמו באונאה, ושם לא מועילה מחילה מפני שלא ידע דמחל.
לשיטתו, שו"ע, חו"מ, רלב, ז, פוסק כרמב"ם שם, אף שבהתחייבות שאינה קצובה פסק (סי' ס) שלא כרמב"ם. כך הסביר את דעתו, סמ"ע, רלב, ס"ק טז (הובא בשו"ת בני יהודה, סי' מב, דף קה ע"ג). אלא שהסמ"ע לא משווה זאת למקרה רגיל של "על מנת שאין לך עלי אונאה", אלא לדין שברמב"ם, הלכות מכירה, טו, יא, שאם אמר המוכר לקונה, "דע שזה שווה רק זוז ובכל זאת אני מוכר במאה זוז", המחילה לא מועילה ויש אונאה, מפני שהקונה יכול לומר "חשבתי שאתה אומר כך רק כדי להשביח את דעתי", וגם במקח טעות, הקונה אומר "הסכמתי למחול רק משום שחשבתי שאין בו מום, ושאתה אמרת לי שיש מום לא מפני שידעת שיש בו מום אלא כדי להניח את דעתי", כפי שהסביר סמ"ע, ס"ק טו. שו"ת יביע אומר, ח"ג, חו"מ, סי' ד, אות א, מציין שגם שו"ת ויקרא אברהם חו"מ סי' מג, מבאר שהשו"ע לשיטתו בבדק הבית.
ר' יצחק
זאב זמורה, "בדין מקח טעות וקידושי טעות", בית אהרן וישראל גל' נז (עמ'
כח), כותב שדעת שו"ע, שטעמו מפני שלא ידע דמחל, מובנת רק על פי זכרון שמואל
סי' מו אות ו, שכתב שמקח טעות בטל מפני שיש חסרון בעיקר "דעת המעשה", גם
כאן שייך טעם זה, מפני שהקונה לא חשב שיש מום במקח; ואינו מובן לפי שו"ת
ר"ע איגר מהדו"ת, סי' נא (שהבאנו לעיל, הערה 44
שו"ת דבר אליהו (לרמן), סי' פד, כותב (בדומה למגיד משנה) שגם לדעה שמועילה התחייבות שאינה קצובה, לא מועילה המחילה על מום במקח אם אינו קצוב מפני שהיא מחילה לא ודאית שהרי אינו יודע על המום, וזה דומה למחילה בטעות, מפני שבמום במקח יש תרתי לריעותא, אולי בכלל אין מום, וגם אם יש מום, לא יודע מה שוויו (שוב יש להעיר שגם נימוק זה לא שייך במחילה רגילה שאינה קצובה, שהוא יודע שיש חוב אבל אינו יודע כמה הוא). עוד נימק, על פי בני שמואל, בחידושיו על הטור סי' ס (פז ע"ד) (מקורות נוספים לכך ראה בחוק לישראל, ערבות, עמ' 50), האומר שגם לרמב"ם מועילה התחייבות שאינה קצובה אם המתחייב מקבל תמורה, ובמחילה שאינה קצובה במקח טעות י"ל להיפך: כיון שהמוכר מקבל ממון, הקונה לא יכול למחול דבר שאינו קצוב מפני שאינו גומר ומקנה למוכר, ומה שהקונה מקבל את החפץ אינו נחשב הנאה מפני שהרי יש בו מום (שוב יש להעיר שנימוק זה לא שייך במחילה רגילה שבה המוחל לא משלם לנמחל). ראה בשמו בענין מחילת אונאה, שיש סברה נוספת שלא תועיל אם אינה קצובה, מפני שהיא מלוה הכתובה בתורה שהיא ככתובה בשטר, ויש אומרים שלא מועילה מחילת חוב כשהשטר בידו.
כנגד סברת מגיד משנה, הב"ח על הטור שם (הובא בשו"ת שבות יעקב, ח"ב, סי' קסו) מפרש שהטור סבר שאין חסרון זה קיים במחילת מקח טעות, ודוקא באונאה שבסתם אדם אינו מוחל אם ההפרש שתות או יותר, ולכן לא מועיל להתנות "ע"מ שאין לך עלי אונאה" מפני שלא ידע דמחיל, ומן הסתם אינו מוחל; לעומת זאת, במקח טעות הרי יש אנשים שאינם מקפידים על מומים מסוימים, ואפשר לומר שגם בסתם שאינו יודע על המום, הוא מוחל.
נתיה"מ, רלב, ס"ק ב, מיישב את הטור (שבמקח טעות מועיל תנאי ולא באונאה) בדרך אחרת: באונאה, הקונה שילם יותר משוויו, והוא צריך למחול על ההפרש, וכיון שלא ידע דמחל, אינו מועיל; משא"כ במום, מדובר שמכרו בשוויו הנמוך כמו שהוא שווה עם המום, ולא שייך לומר "לא ידע דמחל", אלא שבסתם אומרים שחזקה אין אדם מוכן לקנות דבר עם מום אפילו ביותר נמוך, אבל כיון שהתנה שהוא מוכן לקנות אף שיש מום, ואנו רואים שאדם זה לא מקפיד על מומים, המקח קיים, לפי הטור. פתחי תשובה, רלב, ס"ק ד, מקשה על הסבר נתיה"מ, הרי השו"ע עוסק במום שמפחיתו מדמיו, ואעפ"כ הטור אומר שהמחילה מועילה.
שו"ת מים חיים (סילווא), סי' יג (עמ' רסו), מיישב את הטור (שהוא פוסק כמותו), שנחשב שידע ומחל מפני שהוא נכנס עד"ז שהסכום לא קצוב, והוא כותב שגם באונאה הדין כך, שדי שיאמר "יודע אני ששווה יותר" בלי לומר "כך וכך".
ב"ח, חו"מ, רז, כז (הובא בבן ידיד, הלכות זכיה, ג, א, דף מז ע"א, ובשו"ת בני יהודה, סי' מב, דף קה ע"ג), מוצא חסרון אחר במחילה שאינה קצובה במקח טעות, שגם לדעה שהתחייבות שאינה קצובה מועילה, זה משום שהמתחייב תולה בדעת עצמו בלבד, אבל במחילת מום במכר, המכירה תלויה בדעת שניהם, שהמוכר מוכן למכור במחיר נמוך רק אם הקונה לא יחזור עליו בשום טענת מום, והקונה מוכן למחול רק על מום קטן ולא מום גדול, לכן המחילה לא מועילה, מפני שהקונה יוכל לומר "לא התכוונתי למחול לך ע"פ דעתך אלא על פי דעתי, ואני רציתי למחול רק על מום קטן". יש להעיר, שגם נימוק זה שייך רק במקח טעות ולא במחילה שאינה קצובה רגילה.
[100] רמב"ם, שם, פרק יג, הלכות ג-ד.
[101] סמ"ע, סימן רלב, ס"ק טו-טז.
שו"ת ושב הכהן, סימן מה (כמובא בפתחי תשובה, חו"מ, סימן רלב, ס"ק ד), מעלה ספק לפי הסבר הסמ"ע, אם הקונה מודה שבשעת קביעת התנאי "על מנת שאין אתה חוזר עלי" באמת הסכים בלבו לתנאי זה - האם יכול לחזור בו מהסכמתו? שמא אין תוקף למה שחשב בלבו, שהרי דברים שבלב אינם דברים? ייתכן ששאלה זו תלויה בשאלה הכללית האם מועילה מחילה בלב. עיין קצות החושן, סימן יב, ס"ק א; הרב י' בלויא, פתחי חושן, הלכות הלוואה ואבידה, פרק יב, סעיף ז; חוק לישראל, מתנה, סעיף 1(ג), בפרק על מחילה בלב.
[102] טור, חו"מ, סימן רלב, סעיף ז.
[103] רמב"ם, הלכות מכירה, פרק יא, הלכה טז.
[104] ראה חוק לישראל, מתנה, סעיף 1(ג), בענין מחילה שאינה קצובה. וראה שם, שפרשנים רבים כתבו שהרמב"ם דיבר רק בהתחייבות וסבור שמחילה שאינה קצובה תקפה.
[105] מגיד משנה, הלכות מכירה, שם, ושולחן ערוך, חו"מ, סימן ס, סעיף ב, וסימן רז, סעיף כא, כתבו שרוב הפוסקים חלוקים על הרמב"ם. ראה על כך חוק לישראל, מתנה, סעיף 5.
[106] ראה מקורות לכך בחוק לישראל, מתנה, סעיף 1(ג) שם.
[107] טור שם, בדעת הרא"ש; שו"ת הרדב"ז, סימן אלף רו (קלו).
[108] שולחן ערוך, חו"מ, סימן רלג, סעיף א. מקורו בבבא בתרא פג ע"ב, ורמב"ם, הלכות מכירה, פרק יז, הלכה ב. סמ"ע, שם, ס"ק א, כותב שהדין כך אף אם אין הבדל בשווי נשוא החוזה.
[109] שיטה מקובצת, בבא בתרא פג ע"ב (ד"ה מתניתין), נימק "לפי שכל אלו חלוקים בשמותיהן ובטעמן". נימוקי יוסף, בבא בתרא מא ע"ב (בדפי הרי"ף) (ד"ה ד' מדות), מסביר שכל אחד מהצדדים יכול לחזור בו, משום "שאם זה לא קנה דבר של זה, גם מכירתו של זה אינה מכירה"; והוא מסביר שלכל מין יש יתרון שאין למין האחר; ונוקט שזה "כמקח טעות".
צריך עיון מדוע נקטו המשנה, הרמב"ם והשולחן ערוך "יכולים לחזור בהם", הרי אם אינו מכר כלל, הוא בטל גם אם לא יחזרו בהם; ואם ירצו לקיים את המקח, יצטרכו לעשות קניין חדש.
חידושי
מחנה אפרים, על רמב"ם, הלכות מכירה, פרק טו, הלכה ג, מעלה ספק אם סופק מין
שונה מהמוסכם, והשתמש בו הקונה - האם הדבר מראה שמחל, כמו בטעות רגילה (לעיל, ליד
ציון הערה 82
[110] תוספות, בבא מציעא נ ע"ב, ד"ה ואילו (בתירוץ הראשון), ובבא בתרא פד ע"א, ד"ה אי לאו (בתירוץ הראשון).
[111] ראה להלן, פרק שמיני, ד.
[112] גם לשיטתם, אם ערכה הכספי של
הטעות הוא פחות משישית, שאין בו גדר ביטול מקח בדיני האונאה, הצד השני אינו יכול
לחזור בו אף שהצד הנפגע יכול לחזור בו (מפני שזו הייתה טעות יסודית בגוף נשוא
העסקה), כלומר, החוזה רק ניתן לביטול ואינו בטל מעצמו. ראה מגיד משנה, הלכות
מכירה, פרק יז, הלכה א. ראה גם: ברכת שמואל, המובא לעיל, הערה 33
[113] לפי גישה זו, ביטול חוזה מחמת טעות מסווג כאחד מדיני הכריתה. ראה לעיל, פרק שני, ג.
[114] ראה להלן, ליד ציון הערה 332
[115] כגון אספקה בפרק הזמן שהובטח או קרוב לכך. ראה גם להלן, פרק שישי, לגבי אפשרות תיקון הטעות.
אם הספק אינו מוכן לספק את המוצר שהוזמן, יש לבחון האם אספקת המוצר האחר נחשבת בגדר הפרה או בגדר טעות בחוזה. אם המזמין היה סבור שהמוצר שהזמין יכלול פריטים נוספים או תכונות אחרות, אף שהדבר לא נזכר בחוזה ההזמנה, זוהי טעות בחוזה. לעומת זאת, אם היה ברור לשני הצדדים אלו פריטים צריך המוצר לכלול, אך הספק סיפק מוצר שחסרים בו פריטים כאלה ואחרים, זוהי הפרה. נראה שלפי המשפט העברי, התוצאה מבחינת זכות הביטול תהיה זהה בשני המקרים.
[116] ע"א 626/68 חג' מורשד נ' חג' אחמד, פ"ד כג(1) 573, 576; שלו, עמ' 283.
[117] שלו, עמ' 283.
[118] ראה שלו, עמ' 274.
[119] השווה הגדרת היסודיות בהפרת חוזה, בחוק לישראל, תרופות בשל הפרת חוזה, סעיף 6.
[120] פסחים ד ע"ב. וכך פסקו רמב"ם, הלכות חמץ ומצה, פרק ב, הלכה יח, ושולחן ערוך, או"ח, סימן תלז, סעיף ג.
ראה בירור הלכה, פסחים ד ע"ב, ציון ד, בשאלות האם הדין כך גם אם שכר את הבית בערב פסח ממש (שהוא אחרי זמן חובת בדיקת חמץ), או שאמר המשכיר בפירוש שהבית בדוק, או שעשו תנאי "על מנת שהוא בדוק"; והאם חייב המשכיר לשלם לשוכר את עלות הבדיקה.
ראה אור שמח, הלכות מכירה, פרק יז, הלכה ט, ושער משפט, סימן רלב, ס"ק ג, הדנים במקרה זה מצד שהפגם ניתן לתיקון - ראה פרק שישי.
[121] כך נימק משנה ברורה, סימן תלז, ס"ק יב: "ואמרינן דאפילו הוי ידע שאין הבית בדוק והוא מקום שדרך לשכור לבדוק, אפילו הכי היה קונה הבית".
[122] רמב"ם, הלכות מכירה, פרק טו, הלכה יב. וכך פסק גם שולחן ערוך, חו"מ, סימן רלב, סעיף י. מקורם בקידושין יא ע"א, הנוקט לעניין זה "לא איכפת ליה".
[123] רמב"ם, הלכות מכירה, פרק יז, הלכה א; נימוקי יוסף, בבא בתרא מא ע"ב (בדפי הרי"ף), ד"ה מתני'; שולחן ערוך, חו"מ, סימן רלג, סעיף א. העיקרון מקורו בספר המקח והממכר, שער כג.
[124] עליות דרבנו יונה, בבא בתרא דף פג ע"ב, ד"ה ארבע, ודף פד ע"א, ד"ה עלה.
[125] בבא בתרא פג ע"ב. ר' ע' בצרי, דיני ממונות, ירושלים תש"נ, חלק ב, עמ' ריג, סעיף ז (ובהערה 7, שם), כותב שגם בקבלת מוצר באיכות בינונית אין כדי להגדיר את טעות הקונה כיסודית, אלא אם מהמחיר עולה שהוא מתאים לסחורה טובה ואינו מקובל כלל לסחורה באיכות בינונית.
[126] אבל לשון רבנו יונה שם היא "הרי גם אלו קרויות הן יפות", וכן לשון נימוקי יוסף היא "דהא רעות ויפות קאמר ליה והכל בכלל", משמע שהקובע הוא האם הממכר תואם למה שהבטיח המוכר לספק. ייתכן שהם הוסיפו נימוק זה, משום שבמקרה שהקונה חשב שקיבל איכות טובה יותר, אילו "יפות" לא היה כולל במשמעותו גם הסוג שקיבל הקונה, היה יכול לטעון: "נכון שהייתי קונה גם אילו ידעתי, אבל המוכר הטעה אותי", וכפי שנראה בסעיף 15, אם צד אחד הטעה את הצד האחר, הלה זכאי לבטל את החוזה גם אם הטעות אינה יסודית.
ראה עוד בעניין זה: ר' י' בלויא, פתחי חושן, אונאה, פרק יב, ס"ק מא; פסקי דין ירושלים - דיני ממונות ובירורי יהדות, כרך ב, עמ' קסב-קסד.
לגבי יסודיות הטעות בהערכת שווי העסקה המאפשרת ביטול חוזה, ראה להלן, פרק שמיני, ד.
ראה עוד בדיוננו על סעיף 15 באשר לעמדת המשפט העברי כאשר צד להסכם הטעה את הצד השני אך הטעות איננה יסודית. על גישת המחוקק הישראלי ראה שלו, עמ' 284.
[127] להלן, פרק שמיני, ד.
[128] ראה להלן, פרק שמיני, ד(1), דיון בשאלה האם זכות הביטול בטעות בהערכת השווי זהה לזכות הביטול בטעות במהות העסקה.
[129] אבל הסבר זה קשה, שהרי הייתה כאן הטעייה, שהמוכר אמר לו שהמחיר הוא כך וכך (אלא אם נאמר שאין זה נחשב שהוא אומר לו שזה השער), ובהטעייה, גם בטעות שאינה יסודית, הטועה זכאי לבטל. לכן יותר נראה שהטעם הוא פשוט, שמניחים שהטועה מוחל כיוון שההפרש הוא קטן.
[130] שלו, עמ' 283. אך ראה הקשיים שמעוררים בשאלה זו פרידמן וכהן,שם, עמ' 673-674, 815.
בתזכיר הצעת חוק דיני ממונות, התשס"ז-2007, סעיף 112, המלים "ניתן להניח" הוחלפו במלים "סביר להניח", כנראה כדי להדגיש שהמבחן הוא לפי האדם הסביר.
[131] ראה לעיל, ליד ציון הערה 49
[132] שלו, עמ' 283.
[133] אבל יש להעיר שאין ללמוד מכאן
למקרה הפוך, טעות שמבחינה אובייקטיבית היא טעות יסודית, אלא שצד מסוים זה היה
מתקשר בחוזה גם אילו ידע את האמת. על מקרה זה ניתן ללמוד ממה שנראה להלן ליד ציון
הערה 176
ר' רפאל יצחק ישראל, בשו"ת ישא איש, חו"מ, סימן ד, כותב שדבר שמפריע רק לאדם מסוים ולא לאנשים אחרים - יש מחלוקת האם זה בגדר מקח טעות. ולא ציין מי החולקים.
[134] שו"ת מהרש"ם, חלק ג, סימן קצד, ד"ה ומ"ש רו"מ.
גם הרדב"ז, בפירושו על הרמב"ם, הלכות מעשר, פרק יב, הלכה יח (הובא במהרי"ט אלגזי, על הלכות בכורות לרמב"ן, פרק ה, אות נא), כתב: "וכיון דמטעם חומרא הוא, אין מחזיר המקח, ואם נאבד, אין המוכר חייב לשלם כלום, דמצי למימר 'לא מפני חסידותך אפסיד אני'".
כמו כן, פרי מגדים, אורח חיים, סימן תסז, אשל אברהם, ס"ק כה, כתב שגם אם יש דעה מחמירה, הרי אם אין הלכה כמותה, אין זה מקח טעות.
אבל שו"ת חיים שאל, חלק א, סימן עד, אות לה, כותב שאם יש אוסרים, זה מקח טעות, כיוון שלכתחילה יש לחוש לדעת המחמירים. מהרש"ם, בספרו משפט שלום, סימן רלב, סעיף יב, מסביר שחיים שאל מדבר במקרה שנפסק שיש לחוש לכתחילה לדעה המחמירה.
[135] שולחן ערוך, חו"מ, סימן רלד, סעיפים א-ד.
[136] אבל אם ידע המוכר שהקונה
מקפיד על חומרה זו, הדין שונה - ראה דברי תרומת הדשן להלן, ליד ציון הערה 142
שו"ת
חתם סופר, אורח חיים, סימן סה, כותב (בלשון "אפשר") שדבר מאכל שהתעוררה
לגביו שאלה הלכתית, ונפסק שהוא מותר משום "הפסד מרובה", הדבר מותר רק
לשואל ולבני ביתו, משום שרק הם יפסידו הפסד מרובה אם הדבר ייאסר, ואם מכרו אותו
בלי להודיע לקונה על הבעיה, זו מקח טעות. משפט שלום (לעיל, הערה 134
[137] רמב"ם, הלכות מכירה, פרק טו, הלכה ה. הוא אומר דברים אלו בקיצור בשו"ת הרמב"ם (מהד' בלאו), סימן רעה. כך פסק גם שולחן ערוך חו"מ, סימן רלב, סעיף ו. ראה גם: שו"ת הרי"ף, סימן קנג; סמ"ג, לא תעשה קע; שו"ת הרדב"ז, חלק א, סימן שב.
[138] גם מדברי הרמב"ם מוכח שהמבחן אינו סובייקטיבי, שהרי מדבריו יוצא שהצד הטועה אינו זכאי לבטל את העסקה רק שהוא עצמו לא היה מתקשר בעסקה אילו ידע את העובדות לאשורן, והוא זכאי לבטל את העסקה רק אם נהוג באותו מקום שטעות זו מזכה בביטול.
[139] ר"ן על הרי"ף, כתובות לג ע"א (בדפי הרי"ף), ד"ה גמ'. מקורו בכתובות עב ע"ב, שם נאמר שהמקדש אישה, ונמצא שהיא נדרה נדרים קשים, אינה מקודשת, משום שהוא "מידי דקפדי ביה אינשי", אבל אם נדרה נדרים קלים, מקודשת, גם אם התנה מראש "על מנת שאין עליה נדרים", מפני שאין משמעות לקפידתו בדבר שאנשים אינם מקפידים עליהם. הרמב"ם, הלכות אישות, פרק ז, הלכה ו, מביא את דברי הגמרא, ומוסיף שאם נדרה רק נדר קל, מקודשת גם אם הוא אומר "אני מקפיד גם על נדר כזה". שוב אנו רואים שהמבחן האובייקטיבי גובר גם אם מבחינה סובייקטיבית זו טעות יסודית.
[140] ראה לעיל, ליד ציון הערה 15
[141] רז"נ גולדברג, בכתר ג, עמ' 65, הערה 44, סבור ש"רוב" לעניין זה הוא רוב של יותר מ-50%. כן ראה הדיון, שם עמ' 84-85.
[142] תרומת הדשן, שו"ת, סימן שכב. כדבריו פסק רמ"א, חו"מ, סימן רלג, סעיף א.
אולם לגבי מה שכתב תרומת הדשן (ובעקבותיו הרמ"א), שאם הקונה אינו איסטניס (או שהוא איסטניס אלא שהמוכר אינו יודע על כך), המכר קיים, ב"ח, חו"מ, סימן רלג, סעיף א, ונתיבות המשפט, סימן רלג, ביאורים, ס"ק ג, וערוך השולחן, שם, סעיף ד, חלקו וכתבו שגם אז זוהי טעות יסודית, כיוון שביקש בפירוש בשר מאיל מסורס.
[143] "דריחו נודף ואינו טוב למאכל כמסורס" (תרומת הדשן, שם).
[144] כך הגירסה בתרומת הדשן וברמ"א, ולכאורה משמעה, שאם עובדת היות אותו אדם אנין טעם ידועה לאנשים אחרים, די בכך כדי להקנות לו את זכות הביטול אף אם לא ברור אם המוכר ידע, מפני שיש להניח שידע על כך. אולם הגירסה בדרכי משה הארוך, חו"מ, שם, ס"ק ג, היא 'יודע', דהיינו שיש צורך בידיעה ודאית של הצד השני כדי לחרוג מהמבחן האובייקטיבי.
דבר דומה כותב ברכת אברהם, כתובות מז ע"ב, שתנאי בחוזה שמתייחס לדבר שבעבר (כגון "הנכס מכור לך אם אתמול היית בעיר"), ולא התקיים, הוא בגדר טעות, ותקפו בביטול החוזה הוא חזק יותר משל תנאי רגיל (ומסביר בכך מדוע חידושי הר"ן, גיטין מו ע"ב, כותב שבתנאי לשעבר אין צורך ב"משפטי התנאים"); והרי מבחינה אובייקטיבית זאת לא טעות יסודית, אלא שבכך שהתנה את התנאי, גילה את דעתו שדבר זה יסודי בעבורו, והצד השני ידע על כך.
[145] ראה להלן, ליד ציון הערה 153
תזכיר הצעת חוק דיני ממונות, התשס"ז-2007, סעיף 112, מחליף את המילים "אם ראה שמן הצדק לעשות כן", במלים "מטעמים מיוחדים". לפי דברי ההסבר שם, מטרת השינוי היא "להדגיש כי שיקול הדעת האמור מן הראוי שיהיה מצומצם וכי יש ליתן עדיפות לקיום החוזה".
[146] לעיל, ליד ציון הערה 42
[147] שלו, עמ' 284.
[148] שלו, עמ' 286.
[149] כך עולה מהדוגמאות שנביא
להלן, ליד ציון הערה 158
[150] לעיל, ליד ציון הערה 43
[151] לעיל, ליד ציון הערה 44
[152] ראה: א' ברק, "עצמאותה של הקודיפיקציה האזרחית החדשה: סיכונים וסיכויים", משפטים ז (תשל"ו), עמ' 15-33, בעמ' 31; ר' גורי, "לסיכול שבסעיף 18 לחוק החוזים (תרופות)", קובץ הרצאות בימי עיון לשופטים תשל"ה, עמ' 99; א' ידין, חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, ירושלים תשל"ט, עמ' 151; ז' צלטנר, דיני חוזים - חלק כללי, תל אביב תשכ"ב-תש"ל, עמ' 261.
[153] על היחס בין דיני סיכול לדיני טעות, ראה פרידמן וכהן, עמ' 742-747.
[154] ראה: שלו, עמ' 275, הערה 6, ועמ' 285; פרידמן וכהן, עמ' 697-699. כך נפסק בבג"צ 221/86 כנפי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מא(1), עמ' 469, 481, ובדנ"א 2568/97 כנען נ' ממשלת ארצות הברית, פ"ד נז(2) 632, 666.
[155] השופט שמגר בע"א 440/75 זנדבנק נ' דנציגר,
פ"ד ל(2) 260, 272. ראה גם בעניין כנען, לעיל, הערה 154
[156] פרידמן וכהן, עמ' 697, הערה 133.
[157] לעיל, ליד ציון הערה 150
[158] שולחן ערוך, חו"מ, סימן רלב, סעיף יא. ראה להלן, פרק שמיני, ב, דיון בהיבט אחר של הלכה זו.
[159] סמ"ע, סימן רלב, ס"ק מו, ופרישה, חו"מ, סימן רלב, סעיף יח. סמ"ע מנמק, שהיה צריך להעלות על דעתו שייתכן הם פגומים. אין זה דומה לאמור בחוק "היה עליו לדעת", שהרי החוק מוגבל למצב שהיה חייב לברר זאת מסיבה כלשהי, ואילו לפי הסמ"ע כל מוכר צריך לחשוב על אפשרות זו.
כך עולה גם מיד רמה, בבא בתרא, פרק ו, אות סב (הובא בטור, חו"מ, סימן רלב, סעיף כ), העושה הבחנה בין זכות של צד אחד בלבד לבין טעות משותפת, רק לעניין חיוב פיצויים בגין הוצאות שהוציא הצד השני, ולא לעניין עצם זכות הביטול. שולחן ערוך, חו"מ, סימן רלב, סעיף כא, פסק כמו יד רמה, וכלשונו: "הלוקח מקח מחברו והודיעו שהוא מוליכו למדינה פלונית למכרו שם, ואחר שהוליכו לשם נמצא בו מום... ואם היה המוכר יודע בממכרו שהיה בו מום, חייב בהוצאה שהוציא הלוקח להוליך אותו מקח למקום פלוני. ואם לא היה יודע שהיה בו מום, פטור מהוצאת ההולכה ואינו חייב אלא בהוצאת החזרה". אך שו"ת הרדב"ז, חלק א, סימן קצז, פוסק בנידונו שבכל מקרה פטור המוכר, שכן מדובר בנזק עקיף, "גרמא בעלמא הוא".
מקור נוסף: מרדכי, בבא מציעא, סימן רצא, כותב שבמקח טעות, גם אם המוכר לא התכוון להטעות את הקונה, כגון שלא ידע את האמת, המקח בטל.
[160] גיטין יג ע"ב. לפרטי הדין בהרחבה ראה שולחן ערוך, חו"מ, סימן קכו; בירור הלכה, גיטין יג ע"ב, ציון א.
[161] שולחן ערוך, חו"מ, סימן קכו, סעיף ט. שם מובאת מחלוקת האם צריך נושה ב' לפטור אותו בפירוש או לאו.
[162] ירושלמי קידושין, פרק ג, הלכה ד.
[163] טור, חו"מ, סימן קכו, סעיף יג; רב האי גאון, המובא בספר התרומות, שער נא, חלק ו, אות ט (לפי הבנת ש"ך, חו"מ, סימן קכו, ס"ק מג); ב"ח, חו"מ, סימן קכו, סעיף יג; סמ"ע, סימן קכו, ס"ק כו; אמרי בינה, דיני גביית חוב, סימן לב, אות א (בדעת השולחן ערוך); קצות החושן, סימן קכו, ס"ק ט; ערוך השולחן, חו"מ, סימן קכו, סעיף יא.
[164] שולחן ערוך, חו"מ, סימן קכו, סעיפים י-יא (לפי הבנת ביאור הגר"א,שם, ס"ק כח); העיטור, המחאה, דף עג ע"ג (במהד' רמ"י); ראב"ד, הובא בספר התרומות, שער כח, חלק א, אות ג. ראה גם: שו"ת תורת אמת, סימנים קג-קד; אורים גדולים, לימוד קעח.
רמב"ן, המובא בספר התרומות, שער נא, שם, כותב שגם אם נושה ב' טעה בזה, אינו יכול לחזור בו, מפני שהיה צריך לברר אם הוא עני, אלא אם כן נושה א' הערים עליו, כגן שיצא לחו"ל מיד אחר כך.
[165] קצות החושן, סימן קכו, ס"ק ט, נוקט שזה "קנס", כיון שהתכוון להונות. נימוק זה בעיקרו קשור לדיני ההטעיה. ראה דיוננו בסעיף 15.
[166] אולי הטעם לכך הוא שזה דבר שכיח.
[167] בדומה לאמור להלן בעניין מתווך ולהלן ג(2).
חריג אחר, שנלמד מדין מעמד שלשתן: שו"ת תשורת שי, חלק א, סימן שצב, עוסק במי שקנה תבואה ושילם לחברת הרכבת דמי הובלה, ומכר את תעודת המשלוח, והקונה התלונן לחברת הרכבת שדמי ההובלה היו גבוהים מדי, והוא קיבל ממנה החזר; והוא פוסק שאם הקונה ידע שחברת הרכבת תחזיר את העודף, זו הטעייה, והמוכר זכאי לחזור בו, אבל אם שניהם לא ידעו על כך, אין למוכר זכות לבטל את החוזה. הוא מוכיח זאת מהדעה שבמעמד שלשתן, יש הבדל בין אם שניהם לא ידעו או שצד אחד ידע. אבל הוא מעלה אפשרות שבמעמד שלשתן, רק אם אמר הממחה לחייב "תן לו" והשיב "אתן", יש כאן הטעייה שהיא עילה לביטול. מדבריו עולה שהסיבה שאם שניהם לא ידעו, אין זכות ביטול, הוא מפני שהחוזה כאן הוא של מכירת תעודת המשלוח, ואין דין אונאה במכירת שטר (בבא מציעא נו ע"א).
[168] רמב"ם, הלכות מכירה, פרק טז, הלכה יא; שולחן ערוך, חו"מ, סימן רלב, סעיף יח; שו"ת מהריט"ץ, סימן רכה; שו"ת חוות יאיר, סימן קעא; שו"ת משיב דבר, חלק ג, סימן יט. מקור הדברים בבבא מציעא מב ע"ב, בעניין מתווך שמכר שור ללא שיניים לאפוטרופוס של יתומים בלי שידע על מום זה.
[169] אבל נתיבות המשפט, סימן רלב, ס"ק ו, מסייג הלכה זו רק למצבים שהמתווך הפסיד מכך שהקונה לא בדק את הממכר, כמו במקרה הנ"ל בקונה שור בלי שיניים, שאז יכול המתווך לטעון לקונה: "אילו בדקת אותו והיית מחזיר לי, הייתי מחזיר למי שמכר לי, ועכשו שלא בדקת, והשור מת מפני שלא היו לו שיניים לאכול, אין לי מה להחזיר", והקונה חייב לשלם לו מטעם פושע בשמירה; אבל אם המתווך לא היה יכול להחזיר למי שמכר לו (כגון שקנה ממנו סתם, ויכול הלה לטעון "לשחיטה מכרתיו לך"), אין המתווך יכול לטעון כך כלפי הקונה. מדבריו עולה שבמקרה אחר, שהממכר עדיין בעין, כך שהמתווך לא ניזק מביטול העסקה (כגון שהוא יכול להחזיר את הסחורה למי שסיפק לו אותה), יכול הקונה לבטל את העסקה.
[170] לשון השולחן ערוך, שם. וראה נתיבות המשפט, שם, ס"ק ז. נראה שגם לפי השולחן ערוך, אם המוכר לא הציג את עצמו כמתווך, זכאי הצד הטועה לבטל את העסקה.
אבל יש להעיר שדרישה, חו"מ, סימן רלב, סעיף טו, כותב שלפי הרמב"ם, מה שהקונה חייב לשלם למתווך אינו משום שאין זה נחשב מקח טעות, אלא משום שגם במקח טעות, חייב הקונה כשומר על הנכס (ראה דיוננו בסעיף 21), ומאחר שלא בדק את השור (במקרה הנ"ל) ולכן השור מת, חייב מטעם שומר. בילקוט ביאורים, בתלמוד מהד' מתיבתא, ב"מ מב ע"ב (עמ' יז-יח), כתב שזה הפירוש לפי רוב הפרשנים, ורק אבן האזל, על הרמב"ם שם, כותב שלרמב"ם אין זה חיוב מדין שומר, אלא בגדר דין מקח טעות, שיש אומדנא שהמוכר אינו מוכן להחזיר לקונה את הכסף אם הממכר אבד בגלל פשיעת הקונה (על דעת אבן האזל, ראה חוק לישראל, שומרים, עמ' 809); אבל גם לדעתו, אין זה משום שאיבד את זכות הביטול.
[171] כך עולה משולחן ערוך שם, המדגיש "ולא ידע במום זה".
[172] טור, חו"מ, סימן רלב, סעיף טו; רמ"א, חו"מ, סימן רלב, סעיף יח.
[173] במצב הפוך, שעקב העובדה שהמתווך אינו מודע למצב הסחורה שהוא מוכר הסתבר שמכר נכס שערכו רב במחיר נמוך, לא יוכל לבטל את המכר בטענת טעות. הסיבה לכך היא שהנכס כלל לא היה בבעלותו של המתווך כיוון שלא היה מודע לזהותו האמיתית. כך פסקו: אור זרוע, בבא מציעא, סימן עא; מרדכי, בבא מציעא, סימן רנח; הגהות אשרי, בבא מציעא, פרק ב, סימן ט; רמ"א, חו"מ, סימן רלב, סעיף יח (כלם על המוכר בדיל, ונמצא שהוא כסף); שו"ת מלמד להועיל, חלק ג, סימן נז (על המוכר בית והקונה מצא בו מטמון).
[174] לעיל, ליד ציון הערה 156
[175] ראה הדיון להלן, פרק תשיעי, בעניין טעות במניע. נראה שיש להבחין בין טעות במניע שאינה קשורה במישרין לנשוא החוזה או לתכונותיו לבין טעות במטרה או ביעוד הנוגעת ישירות לתכונות נשוא החוזה.
[176] בבא קמא מו ע"א; בבא בתרא צב ע"א.
[177] יד רמה, בבא בתרא, פרק ו, סימן י, מסביר שכוונת הקונה היא שקובעת, שאילו המוכר מוכר לכל מטרה.
לגבי קונה שרגיל לקנות לשתי המטרות, דהיינו שהוא עוסק בחקלאות וגם במכירת בשר (כך מפרש רשב"ם, בבא בתרא שם, ד"ה בגברא; ובאוצר מפרשי התלמוד, בבא קמא שם, ליד ציוני הערות 44-46, הביא שיש שפירשו שהכוונה למתווך שקונה כדי למכור, ולכן יש להניח שהתכוון לקנות שור שיוכל למכור לרוב האנשים), לדעת האמורא שמואל שהלכה כמותו, הקונה אינו זכאי לבטל את העסקה, שכן המוכר יכול לטעון שמכר את השור לצורך שחיטה, אף על פי שרוב האנשים קונים למטרת חרישה.
מאחר שכאמור כוונת הקונה היא קובעת, צריך לפרש שהמוכר טוען שהקונה התכוון לקנות לצורך שחיטה. אפשר להבין זאת בשני אופנים: (א) הוא טוען שבשעה שמכר, הודיע לקונה שהוא מוכר למטרת שחיטה. (ב) הוא טוען שייתכן שקונה התכוון לקנות לשם שחיטה (כמובן, אינו יכול לומר זאת בוודאות). באוצר מפרשי התלמוד, בבא קמא שם, הערה 27, מובאת מחלקת האם גם במקרה השני המוכר נאמן.
[178] רשב"ם, בבא בתרא צב ע"א, ד"ה ה"ג וליחזי; רא"ש, בבא בתרא, פרק ו, סימן ב; נימוקי יוסף, בבא בתרא מו ע"א (בדפי הרי"ף), ד"ה וליחזי.
[179] שולחן ערוך, חו"מ, סימן רלב, סעיף כג; נתיבות המשפט, שם, חידושים, ס"ק לה.
[180] פלפולא חריפתא, על הרא"ש, בבא קמא, פרק ה, סימן א, אות ב.
[181] כבר ראינו לעיל, שבמקרים שמוטלת על הקונה חובת זהירות מוגברת, למשל כאשר קיימת חובת בדיקה של פגמים בנשוא העסקה, עלולה להישלל ממנו זכות הביטול בשל טעות. ראה לעיל, ב(3). יודגש, שאין מדובר בחובת זהירות כללית ורחבה כבשיטות משפט אחרות (כמו למשל במשפט הרומי, "caveat emptor"), אלא בחובה מצומצמת יחסית לסוג המקרים בהם עסקנו.
[182] ספר ההשלמה, בבא בתרא, פרק ו, סימן א; בית הבחירה, בבא קמא מו ע"א, ד"ה חכמי הצרפתים.
אשר לעמדת הרמב"ם, הלכות מכירה, פרק טז, הלכה ה, בשאלה זו, העניין תלוי בשנויי נוסחאות. גרסת הדפוסים היא: "המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן יכול לומר לו לשחיטה מכרתיו לך. במה דברים אמורים בשהיה הלוקח קונה לשחיטה ולחרישה, אבל אם היה יודע שהוא קונה לחרישה בלבד הרי זה מקח טעות וחוזר". לפי גרסה זו סבור הרמב"ם שהקונה זכאי לבטל את המכירה רק אם המוכר ידע מהי מטרת הקונה. אולם במהדורת פרנקל צוין שנוסח רוב כתבי היד של הרמב"ם הוא: "אבל אם היה ידוע שהוא קונה", ולפי זה דעת הרמב"ם היא שניתן לבטל את העסקה גם אם המוכר לא ידע מהי מטרת הרוכש ובלבד שהדבר ידוע לאחרים. וראה עוד שו"ת בית מאיר, סימן טז.
[183] שלו, עמ' 282 ועמ' 275, הערה 6; פרידמן וכהן, עמ' 674-677.
אבל צריך להעיר שלא כל ויכוח בין הצדדים באשר לפרשנות החוזה פוסל את החוזה. חוק החוזים, סעיף 25, קובע איך לפרש חוזה שאינו ברור, ואינו קובע שעצם העובדה שכל צד מבין אותו בצורה אחרת פוסלת את החוזה (וקשה לומר שסעיף 25 מדבר רק על מקרה שהצדדים אומרים שלא חשבו על פרט זה מראש). כנראה, אם בעיקר תוכן החוזה יש הסכמה, גם אם בפרטים שלו כל אחד התכוון לדבר אחר, החוזה תקף, ויפורש לפי סעיף 25.
[184] סמ"ע, סימן ריח, ס"ק סו.
[185] רמב"ם, הלכות מכירה, פרק כא, הלכה כא; שולחן ערוך, חו"מ, סימן ריח, סעיף כה.
מקור הדברים בבבא בתרא ל ע"א (ראה רשב"ם, שם, ד"ה כל). אלא ששם המקרה יותר מורכב: החוזה היה מכירת "כל נכסיו של ראובן", והיה ברור שכלולים במכר כל הנכסים שקנה המוכר מאותו ראובן, והייתה ברשות מוכר שדה אחת שהייתה קרויה בפי כל "שדה של ראובן", אבל המוכר טען שאינה כלולה במכר כיוון שבאמת מעולם לא הייתה שדה זו של ראובן.
[186] סמ"ע, שם, ס"ק סו.
[187] ראה על כך: ש' ורהפטיג, דיני החוזים, עמ' 82.
[188] בבא קמא כז ע"א; רש"י, שם, ד"ה למקח וממכר.
[189] והפער במחיר ביניהם הוא שולי (תוספות, בבא קמא שם, ד"ה המניח).
[190] תוספות, שם. ראה גם: חידושי רבי שמעון יהודה הכהן (שקופ), בבא קמא, סימן כו; חידושי רבי חיים מטלז, בבא קמא, סימן יא, ד"ה ונראה; רז"נ גולדברג, בכתר ג, עמ' 367.
[191] לדוגמה, במקרים שהובאו לעיל,
המבחן הוא מה מפורסם בקרב הציבור ("קרקע של פלוני") או מה שם החפץ
המקובל בלשון בני אדם, או מבחן המחיר. לגבי מבחן המחיר ראה הסוגיה בבבא בתרא צב
ע"א (להלן, ליד ציון הערה 176
[192] פרידמן וכהן, עמ' 719-721; שלו, עמ' 291-292.
[193] ראה שלו, עמ' 368-372.
[194] לעיל, א.
[195] ראה חוק לישראל, תרופות בשל הפרת חוזה, סעיף 10.
[196] על חובת הצד הטועה בהשבת מה שקיבל עקב החוזה, ראה בדיוננו בסעיף 21.
[197] על אינטרס ההסתמכות בחוזים, והבסיס לחיוב פיצויים בגינו, ראה בהרחבה: א' ורהפטיג, ההתחייבות, עמ' 419-455.
[198] ראה: רמ"א, חו"מ, סימן יד, סעיף ה, וסימן ר, סעיף ז; נתיבות המשפט, סימן ר, חידושים, ס"ק כג; שולחן ערוך, חו"מ, סימן שלג, סעיף ח; נתיבות המשפט, שם, ביאורים, ס"ק טו. ראה מקורות נוספים אצל א' ורהפטיג, ההתחייבות, עמ' 429-430; ש' ורהפטיג, דיני החוזים, עמ' 28-29; חוק לישראל, ערבות, עמ' 82-85.
[199] שכן בכל המקרים הנזכרים בהערה הקודמת נראה שלא הייתה הצדקה לחזרה מההסכם. ייתכן שהדבר תלוי בבסיס המשפטי לחיוב. אם הוא נזיקי, עשויה להיות השפעה לאשמה או לכוונה להזיק (ראה שולחן ערוך, חו"מ, סימן סו, סעיף כג; סמ"ע, שם, ס"ק ס; ש"ך, שם, ס"ק פב; ש"ך, חו"מ, סימן שפו, ס"ק ו; ערוך השולחן, שם, סעיפים יא-יב; הרב י' בלויא, פתחי חושן, נזיקין, פרק ג, סעיף לז, הערות פז-פח; ש' ורהפטיג, שם), אך אם הוא חיוב חוזי (מדין ערבות - ראה א' ורהפטיג, ההתחייבות, שם; חוק לישראל, ערבות, עמ' 78-86 ובמילואים שם), ייתכן שאין לכך השלכה על החיוב.
[200] ראה: פרידמן וכהן, עמ' 765-767; שלו, עמ' 292-297.
לדעת שלו, עמ' 293, "התיקון מיועד להביא לידי תיאום את שתי המערכות שיצרה הטעות: המערכת המוטעית והמערכת האמיתית. ייתכנו מקרים שבהם תיאום זה יהיה בלתי אפשרי, למשל: כאשר טעות הקונה נוגעת לנשוא חוזה המכר ונשוא החוזה יצא מידי המוכר [כגון שהחוזה היה מכונית פורד וסופקה לקונה מכונית סובארו, והייתה למוכר מכונית פורד, אבל בינתיים מכר אותה לצד שלישי, כך שאינו יכול לתקן את הפגם]. על מקרים כאלה לא תחול אפשרות התיקון".
[201] ראה: פרידמן וכהן, עמ' 768.
[202] אפשר שהצד הטועה ינסה להשתמש בהודעת הביטול כדי להתנער מן החוזה ולמנוע את אפשרות התיקון, אלא שלאור עיקרון תום הלב הוא מנוע מלעשות כן. ראה שלו, עמ' 296-297. כן ראה לעיל, פרק שלישי, ד(1).
[203] כאן המקום לשאול, כיצד אפשר שתיקון הטעות ירפא את חוסר גמירת דעתו של הטועה ותביא לקיומו של החוזה? קושי נוסף שמתעורר בהקשר זה הוא, שאמרנו (לעיל, פרק שלישי, ד(2)), שלאחר שהביע הצד הטועה את מחאתו, אין תרופה אלא בכריתת החוזה מחדש, ואם כן כיצד מתקיים החוזה ע"י תיקון בלבד? התשובה לכך היא, שנכון שאין לו גמירת דעת להתקשר בחוזה אם יקבל מוצר פגום, אבל יש לו גמירת דעת (בשעת כריתת החוזה) להתקשר בחוזה גם אם יקבל מוצר פגום, אם בסופו של דבר הפגם יתוקן. אם כן, עצם קיומה של אפשרות תיקון מותירה את מצבו של החוזה כתלוי ועומד עד התיקון, כמו שהיה תלוי ועומד לפני ידיעתו על הטעות.
אבל
ראה הערה 226
אולם משפט, סימן רלב, סעיף ה, כותב
שאף חובה על הצד השני לתקן (כלומר, אינו יכול לבטל את החוזה, אם הצד
הטועה רוצה ביומו תוך תיקון; אבל ראה ליד ציון הערה 95
[204] ראה לעיל, פרק שלישי, ד(2) ו-ד(4).
[205] שו"ת הר"י מיגאש, סימן נא. את דבריו הביאו: מישרים, נתיב יא, חלק ו; הגהות מרדכי, כתובות, סימן רצב; שו"ת הרדב"ז, חלק א, סימן שב; דרכי משה, חו"מ, סימן רלב, ס"ק א.
[206] רמ"א, חו"מ, סימן רלב, סעיף ה.
אבל שער משפט, סימן רלב, ס"ק ג, מתקשה בהבנת גישתו של הר"י מיגאש ומשאיר את דבריו ב"צריך עיון".
הר"י מיגאש כותב שגם בתיקון שאין בו כדי לומר ש"פנים חדשות באו לכאן", הרי אם הוא תיקון יסודי, כגון שהיו בורות ברצפה והוא עשה רצפת אבני שיש, יש לראות זאת כביצוע מחדש של החוזה, והצד השני זכאי לבטלו. אבל הרמ"א לא הביא דברים אלה. גם הרא"ש (בסמוך) כנראה חולק על הר"י מיגאש בנקודה זו. הרב הילדסהיים, כתר ג, עמ' 86-97, מסביר את הדין הנוסף בשיטת הר"י מיגאש כקטגוריה חדשה של חיסרון בגוף נשוא העסקה, שאף שאין להגדירו 'פנים חדשות', הרי הוא בגדר טעות יסודית, שכן מדובר בהשלמה של חֶסֶר משמעותי בגוף נשוא העסקה, בשונה מתיקון דבר קיים שרק אם הוא ברמה של 'פנים חדשות' הוא נחשב לטעות שאינה ניתנת לתיקון.
[207] בפסקי דין ירושלים - דיני ממונות ובירורי יוחסין, כרך ט, עמ' קע, בעמ' קעב, נפסק שמי שקנה דירה שיש בה נזילות וצריך לעקור את הריצוף מהתקרה שמעליה כדי לתקן אותה, זכאי לבטל את העסקה ואינו צריך להסתפק בתיקון, שכן עקירת ריצוף בדירה והנחת אחר במקומו אינה נחשבת לתיקון הקיים אלא לבנייה חדשה, ו"פנים חדשות באו לכאן".
בפסקי דין ירושלים - דיני ממונות ובירורי יוחסין, כרך ח, עמ' רח, נקבע שמי שקנה מכשיר שאחד מחלקיו פגום רשאי לדרוש את ביטול העסקה ואינו חייב להסתפק בתיקון החלק.
לעומת זאת, רמ"א, חו"מ, סימן רלג, סעיף א, פוסק שמי שהתחייב לספק כסף במשקל מסוים, ובמקום לספק כסף מזוקק סיפק אותו מעורב בסיגים, אין לבטל את העסקה; ובאר היטב, חו"מ, סימן רלג, ס"ק ד, מנמק שאף שהייתה טעות (ומשום כך ש"ך, שם, ס"ק א, חולק על הרמ"א), הרי ניתן לזקק את הכסף ולקבל כסף מזוקק במשקל שסוכם עליו.
[208] נתיבות המשפט, סימן רלב, ס"ק ז; אולם המשפט, סימן רלב, סעיף ה.
לפי טעם זה, גם אם ירצה הקונה לקיים את המכר, זכאי המוכר לבטלו, כבכל מכירת דבר שלא בא לעולם. אך שולחן ערוך, חו"מ, סימן רט, סעיף ד, כותב שבמכירת דבר שלא בא לעולם, אם הקונה תפס אותו אחרי שבא לעולם, אין מוציאים מידו, ולפי זה יוכל הקונה לדרוש את קיום המקח אם הנכס בידו.
[209] שו"ת הרא"ש, כלל צו, סימן ו (הובא בטור, חו"מ, סימן רלב, סעיף ה). כדבריו פסק השולחן ערוך, חו"מ, סימן רלב, סעיף ה.
ראה להלן, בשאלה אם חובת התיקון חלה על המוכר או שדי בקיזוז כספי.
[210] שו"ת דברי ריבות, סימן ש (הובא בכנסת הגדולה, חו"מ, סימן רלב, הגהות בית יוסף, אות טז); פרישה, שם, ס"ק ה, וסמ"ע, שם, ס"ק יד; נתיבות המשפט, שם, חידושים, ס"ק ז. כך עולה אף מדברי הרמ"א שהביא את דברי הר"י מיגאש כהמשך לדברי השולחן ערוך, שהם דברי הרא"ש. נראה שלפי שיטה זו, בין לר"י מיגאש ובין לרא"ש, התנאים הם מצטברים, והמוכר זכאי לתקן את הטעות רק אם הליקוי קטן וגם אינו בגוף נשוא העסקה.
דברי משפט, סימן רלב, סעיף ה, כותב שאם הנכס הפגום שווה חצי משווי הנכס הראוי או פחות, המכר בטל גם אם הפגם אינו דורש תיקן מהותי, מפני שיש בכך אונאה, ואונאה בקרקע בשיעור מחצית היא עילה לביטול המכר. הוא כותב כך לגבי קרקע, ועולה מדבריו שלגבי מיטלטלין, ששיעור ביטול המקח בהם הוא באונאה של יותר משישית, כך יהיה הדין אם הנכס הפגום שווה שישית פחות מהנכס הראוי.
[211] אור שמח, הלכות מכירה, פרק יז, הלכה ט. נראה שכך הבין ר' בנימין רבינוביץ-תאומים, חוקת משפט, ירושלים תשט"ו, הלכות מכירה, פרק טז, מקורות, ס"ק יא, את האור שמח.
[212] בהסבר מחלוקת זו ראה גם: כתר ג, עמ' 86-97.
[213] יתכן שמסגרת הדיון המתאימה תהיה דיני הפרת חוזה.
[214] נכל להסביר הבחנה זו במונחים של הנימוק של נתיבות המשפט ואולם המשפט: במכירת נכס ספציפי, אם הפגם הוא מהותי, המכר הוא בגדר מכירת דבר שלא בא לעולם, שאינה חלה; אבל בחוזה לאספקת נכס שאינו נכס מסוים, הרי מועילה התחייבות בדבר שלא בא לעולם (שולחן ערוך, חו"מ, סימן ס, סעיף ו), ולכן החוזה תקף ומחייב את הצד השני.
על זכות תיקון הפגם, ראה פתחי חושן, גניבה והונאה, פרק יג, סעיפים ד-ו.
[215] הרא"ש, שצוין לעיל, הערה
209
[216] אבל כפי שמעיר ב"ח, חו"מ, סימן רלב, סעיף ד, אם אי אפשר לתקן את הפגם, המוכר אינו זכאי לקיים את החוזה ולנכות מהמחיר את שווי הפגם, אלא הקונה זכאי לבטל את החוזה, כמו שכתב רמב"ם, הלכות מכירה, פרק טו, הלכה ד, ושולחן ערוך, חו"מ, סימן רלב, סעיף ד.
[217] ר"י מיגאש, שצוין לעיל,
הערה 205
[218] אולם המשפט, סימן רלב, סעיף ה.
[219] ראה בשמו לעיל, הערה 204
[220] לפי הדעה שדי בקיזוז כספי, אין הגבלת זמן, שהרי אם הצד הטועה טרם שילם לצד השני, המשמעות היא מיידית, שדי שישלם מחיר מופחת, ואם הוא כבר שילם את מלוא התמורה, נראה שדין הסכום לקיזוז כדין חוב רגיל שהתחייב הצד השני לצד הטועה, והוא מנותק מעתה משאלת קיום החוזה.
[221] ב"ח, חו"מ, סימן רלב, סעיף ד.
[222] במקרה כזה צריך לומר שגורם הזמן הופך להיות תנאי יסודי בחוזה, אלא שהדיון במקרה זה הוא בדיני הפרת חוזה ולא בדיני הטעות.
[223] ראה: פרידמן וכהן, עמ' 709-711.
[224] רש"י, מנחות סט ע"א, ד"ה כל; תוספות, בבא מציעא נו ע"ב, ד"ה כל, ומנחות סט ע"א, ד"ה והאמר; סמ"ג, לא תעשה קע; חידושי הריטב"א, קידושין מב ע"ב, ד"ה אפילו.
בית הבחירה, קידושין מב ע"ב (ד"ה אף), עושה הבחנה: אם תוך כדי מניית ושקילת הסחורה, טעה ומכר פחות מדי, יכול להשלים, כמו אם הוסכם על תשלום מסוים ופרע בטעות מעט מדי, שאז ברור שיכול להשלים אחר כך; אבל אם מכר לו נכס בחזקת שיש בו כמות מסוימת, והתברר שיש בו פחות, המקח בטל ואינו יכול להשלים, שהרי הקונה קנאו על דעת שיש בו הכמות המוצהרת.
השגות הראב"ד, הלכות מכירה, פרק טו, הלכה א (הובא בטור, חו"מ, סימן רלב, סעיף ג; וכסף משנה, שם, סבור שהרמב"ם מסכים עמו), עושה הבחנה אחרת בעניין זה: אם המוכר הציג סחורה לקונה ואמר לו שיש בו כך וכך והתברר שהיה בו פחות, החוזה בטל ואינו זכאי להשלים; אבל אם הקונה ידע שהיה בו פחות, המקח קיים, וישלים, מפני שעל דעת כן קנה.
הבחנה נוספת בעניין זה עושה רשב"ם, בבא בתרא קג ע"ב, ד"ה פיחת (ובדומה כתב שיטה לא נודע למי, קידושין מב ע"ב): בעיקרון החוזה בטל, ודווקא בטעות כמותית בחוזה מכר מקרקעין יש לתקן בהתאם לנתונים הנכונים משום "דקים להו לרבנן דניחא ליה ללוקח לקנות מה שימצא לפי המדה הן חסר והן יתר". בהסבר דבריו עיין בית אהרן, בבא מציעא נו ע"ב (נדפס גם בספריו חושן אהרן, סימן רלב, סעיף א, וסביב ליראיו, על ס' יראים, מצווה רנט, אות ז); הגהות הרש"ש, בבא מציעא נו ע"ב, ד"ה תד"ה.
[225] פוסקים אלו מסתמכים על דברי רבא בקידושין מב ע"ב, בבבא מציעא נו ע"ב, בבבא בתרא צ ע"א, ובמנחות דף סט ע"א ודף עז ע"א: "כל דבר [=כל טעות] שבמידה ושבמשקל ושבמנין - אפילו פחות מכדי אונאה חוזר". לדעתם, הביטוי "חוזר" מורה על ביטול העסקה כולה.
לטעמו
של הבדל בין טעות זו לבין טעות בהערכת שווי העסקה, שמזכה בביטול רק אם הטעות גבוהה
למעלה משישית ממחירה הריאלי של העסקה (ראה להלן, ליד ציון הערה 341
ראה
להלן, הערה 234
[226] שו"ת תורה לשמה (מיוחס לר' יוסף חיים מבגדד), סימן שמח. הוא מתייחס לראב"ד שם, אבל טעמו טוב לכל בעלי שיטה זו.
יש להעיר, שנימוק זה תקף גם לגבי טעות באיכות, ונמצא שפוסקים אלו יסברו (בניגוד לר"י מיגאש ולרא"ש, לעיל, ב) שאין לצד השני זכות לתקן את הטעות, אלא הצד הטועה זכאי לבטל את החוזה.
נימוק
אחר לשיטה זו כתב ב"ח, חו"מ, סימן רלב, סעיף ד, שהראב"ד דיבר במצב
שהקונה זקוק לכמות זו בדחיפות, ולכן אין מועיל להשלים אח"כ את מה שחסר; והוא
מיישב בכך את דברי הראב"ד עם דברי הר"י מיגאש, שמה שכתב הר"י מיגאש
שמועיל תיקון טעות באיכות הוא אם הדבר לא
היה דרוש לקונה בדחיפות כל כך, כפי שהבאנו בשמו לעיל, ליד ציון הערה 221
[227] חידושי הרשב"א, קידושין
מב ע"ב, ד"ה כל, ובבא בתרא דף צ ע"א ודף קג ע"ב; רב האי גאון,
ספר המקח והממכר, שער לה, בסופו (שכתב רק שיכול לתבוע את אונאתו); חידושי
הר"י מיגאש, בבא בתרא צ ע"א, ד"ה כל. לרשימה זו יש לצרף את הפוסקים
המנויים להלן, הערה 233
לדעת פוסקים אלו, כוונת דברי רבא ש"כל דבר שבמידה ושבמשקל ושבמנין אפילו פחות מכדי אונאה חוזר", פירושם שהטעות חוזרת, אבל החוזה אינו מתבטל.
כרם חמר, חלק א, חו"מ, סימן יד (הובא בפעמוני זהב, סימן רלב, סעיף ה), כותב שהקונה עורות שהמכס עליהם הוא שלושה ריאל, ואחר כך התברר שעוד לפני מכר קבעה הממשלה שהמכס הוא שבעה ריאל, די אם הקונה ישלם לפי ערך העורות אילו היה המכס שבעה ריאל.
[228] רמב"ם, הלכות מכירה פרק טו, הלכה א.
חידושי רבנו חיים הלוי (סולובייצ'יק), על הרמב"ם, הלכות מכירה, פרק טו, הלכה א, עושה הבחנה בדעת הרמב"ם: אם הסכימו על כמות מסוימת, ובפועל חסר מהכמות או יש יותר מדי, מתקנים את הכמות. לעומת זאת, אם קבע עמו "סאה", לדוגמה, ובמקומו של המוכר סאה הייתה קטנה יותר מבמקומו של הקונה, וסיפק לפי השיעור הקטן, אין טעם לפסוק שיספק לפי השיעור הגדול, שהרי אז תהיה טעות לגבי המוכר. במקרה זה, לא חל כלל מפגש רצונות וכוונות, "דהיכא דהמוכר והלוקח לא כוונו שניהן לדעה אחת בפסיקת המדה, המקח בטל, משום דלגבי כל אחד הוי טעות בדבר שבמדה דחוזר מעיקרא, ונמצא דאין כאן פסיקה השווה לשניהם, ואין כאן מקח כלל". השווה לעיל, פרק חמישי, ד, בעניין טעות הדדית.
[229] שולחן ערוך, חו"מ, סימן רלב, סעיף א.
[230] חידושי הרשב"א, בבא בתרא צ ע"א.
[231] חידושי הרשב"א, בבא בתרא
קג ע"ב. דעתו מקבילה לדעת הרא"ש, לעיל, ליד ציון הערה 215
[232] חידושי הרשב"א, בבא בתרא קג ע"ב (הובא במגיד משנה, הלכות מכירה, פרק כח, הלכה ה).
[233] חידושי הרמב"ן, בבא בתרא קג ע"ב, ד"ה והוי יודע; חידושי הר"ן, בבא בתרא קג ע"ב, ד"ה מדה, ור"ן על הרי"ף, קידושין יז ע"ב (בדפי הרי"ף); נימוקי יוסף, בבא בתרא מט ע"ב (בדפי הרי"ף); בית יוסף, חו"מ, סימן רלב, סעיף א, בדעת הרא"ש, בבא בתרא, פרק ז, סימן א, ובדעת הרמב"ם, הלכות מכירה, פרק טו, הלכה א; סמ"ע, סימן רלב, ס"ק ב.
שיטה
זו מקבילה לשיטת הר"י מיגאש, לעיל, ליד ציון הערה 217
שו"ת ר' בצלאל אשכנזי, סימן כט, דן במי ששכר בית לשנתיים, אלא שלאחר מכן התברר ששלוחו של בעל הבית כבר השכיר את הבית לאדם אחר לשנה אחת כך שלא ניתן לקיים את החוזה כלשונו, ונשאלת השאלה האם יהיה החוזה תקף בכל הנוגע לשנה השניה. ר' בצלאל אשכנזי קובע ששאלה זו תלויה במחלוקת הפוסקים המשולשת שראינו: לדעת הרשב"א יש לקיים את החוזה באופן האפשרי ולשוכר זכות שכירות לשנה השנייה; לדעת הרמב"ן והר"ן החוזה בטל, שכן אין אפשרות לקיימו על פי הנתונים החדשים; וכל שכן לשיטת הראב"ד, שלדעתו כל טעות כמותית מביאה לבטלות החוזה.
[234] נימוקי יוסף, בבא בתרא מט ע"ב (בדפי הרי"ף), ד"ה מתני', כותב שאף במקרה זה אין לבטל את העסקה אם הטעות היא פעוטה ובמצב זה יש להסתפק בהשבה: "מכר בית בן כ' ונמצאת כ"א או איפכא דלית ביה אלא י"ט, ליכא קפידא כל כך לבטל המקח, אלא חוזר האונאה".
על השיטות השונות ראה בירור הלכה, בבא מציעא נו ע"ב, ציון ג; ילקוט ביאורים, בתלמוד מהד' מתיבתא, בבא בתרא צ ע"א (עמ' קה-קח).
[235] זאת בניגוד לדין האנגלי, הקובע שטעות שבדין אינה מזכה בביטול. ראה: שלו, עמ' 277, הערה 13; פרידמן וכהן, עמ' 671, 742.
תזכיר הצעת חוק דיני ממונות, התשס"ז-2007, סעיף 111, מחליף את המלים "ובין בחוק" במלים "ובין בדין". לפי דברי ההסבר שם, מטרת ההחלפה היא "להבהיר שאין המדובר רק בטעות לגבי מילות החוק, אלא גם בטעויות בנוגע לפרשנותו וכדומה".
[236] שלו, שם.
[237] שו"ת מהרשד"ם, חו"מ, סימן קטז.
[238] ראה גם: שו"ת מהרי"ק, שורש כ; שו"ת מהר"י בן לב, חלק ב, סימן עג.
כמו כן, להלן, פרק שביעי, ד, נביא שנחלקו הפוסקים בשאלה האם חזקה שאדם יודע את הדין אם לאו, ומדבריהם עולה שאם ייקבע שאכן הוא איננו יודע את הדין, תעמוד לו הזכות לביטול; הרי שגם הם סבורים כעיקרון שאי ידיעת הדין היא עילה לביטול חוזה.
באשר לאי ידיעת הדין במשפט הפלילי העברי, ראה א' אנקר, עיקרים במשפט הפלילי העברי, רמת גן תשס"ז, עמ' 197-266.
חריג: שו"ת
הרדב"ז, חלק ז, סימן יב, דן במי שהיה אסור לו להתחתן עם אישה גרושה מחמת תנאי
שבגט, וכדי לבטל תנאי זה שילם למגרש שישא את האשה בשנית ויגרשה בלי תנאי. למרות
פעולה זו אסר הרדב"ז על אותו אדם לשאת את האישה מהטעם ש"כיון שנאסרה
עליו מלפני שנטען עליה, והייתה אצלו באיסור, שוב אין מתירין אותה לו". לאור
זאת, תבע אותו אדם את כספו בחזרה, בטענה שאילו ידע שהפעולה לא תועיל, לא היה מתקשר
בחוזה. הרדב"ז דוחה את טענתו, וקובע שהטועה אשם בטעותו שכן היה עליו לברר
תחילה את הדין, ולכן אינו זכאי להשבת כספו: "אין בדברי שמעון כלום, שהרי מה
שהיה על ראובן לעשות עשה, ואיהו איבעי ליה לאסוקי אדעתיה אם יועילו מעשיו או לא
והוי ליה לאתנויי בהדיא". הרי שלא התחשב בטעות שבדין כעילה לביטול החוזה.
ייתכן שהמיוחד במקרה זה הוא שכל מהותו של ההסכם היא נסיון לעקוף את האיסור ההלכתי
וכדי לצאת ידי חובת הדין, ולכן הדין נחשב כנתון בסיסי שהיה עליו לבדוק, בדומה
לשיטה שהבאנו לעיל, ליד ציון הערה 88
שו"ת מהרש"ם, חלק ד, סימן ס, סבור שהמוחזק במקרה של טעות בדין יכול לטעון "קים לי", מפני ששאלה זו תלויה במחלוקת שבין הרמב"ם לראב"ד בדיני הקדש בטעות: לדעת הרמב"ם, הלכות איסורי מזבח, פרק א, הלכה ג, הכותב: "מי שדימה שמותר להקדיש בעל מום למזבח, והקדיש, הרי זה קדוש", טעות בדין אינה מאפשרת את ביטול החוזה; ואילו לדעת הראב"ד, בהשגותיו לרמב"ם שם, הכותב: "אינו קדוש כלל, והרי הוא הקדש טעות", טעות בדין מאפשרת ביטול (על מחלוקת זו ראה חוק לישראל, נאמנות בנכסים, עמ' 448). בדומה כתב בחלק ב, סימן עד וסימן קמה, וחלק ט, סימן קיד, ובספרו דעת תורה, יו"ד, סימן ה, ס"ק יד.
אבל אפשר לדחות את ההיקש מדיני הקדש, שכן כל מהותו של הקדש נוצרת מכח הדין, ולכן יש משמעות לטעות בדין לדעת הרמב"ם, בשונה מחוזה שמהותו והיווצרותו תלויים ברצון הצדדים והסכמתם, והטעות אינה חלק ממהות זו, אלא חיצונית לה.
תחום שהוא יותר קרוב להקדש הוא בנתינה שמקורה במצוה דתית, וגם בה מצאנו שטעות בידיעת הדין יוצרת עילת ביטול. הדין הוא ש"מי שהפריש חלתו קמח", החלה היא "גזל ביד כהן" (קידושין מו ע"ב). כלומר, כיוון שההפרשה אינה פוטרת את העיסה, הרי שגם אם היא ניתנה לכהן יכול המפריש לתובעה בחזרה שכן נתינתה הייתה מתוך טעות הלכתית. מצד שני, נקבע שאדם הפודה את בנו הבכור בשטר, כלומר, שהוא כותב לכהן "חייב אני לך חמשה סלעים", הוא חייב לתת לו חמשה סלעים אבל בנו אינו פדוי (שולחן ערוך, יו"ד, סימן שה, סעיף ד, על פי בכורות נא ע"א). ברור שאילו ידע אבי הבן שאין בנו נפדה בהתחייבות זו לכהן, לא היה מתחייב, וכעיקרון, הייתה צריכה לעמוד לאב הזכות לבטל את ההתחייבות עקב טעותו ההלכתית, אלא שבמקרה זה לא מתקבלת טענת הטעות משום שמדין תורה, ההתחייבות תקפה, ואף הפדיון היה אמור להיות תקף, אלא שחכמים קבעו שיש לבטל את תחולת הפדיון אך לא את תוקף ההתחייבות הכספית (ראה: ט"ז, יו"ד, שם, ס"ק ג; שער משפט, סימן ט, ס"ק ב). אך אמרי בינה, קונטרס בדיני קניינים, סימן יא (ד" ה אכן), ודיני תרומות ומעשרות, סימן א (ד"ה ועיין), דוחה הסבר זה, שהרי מתוספות, סוכה ג, עולה שבמקום שחכמים החמירו בצורת קיום מצווה, מי שמקיים את המצווה לא לפי חומרת חז"ל, נחשב שלא קיים אפילו מצווה מהתורה. ואכן הוא מוכיח מכאן שטעות באי ידיעת הדין אינה מזכה בביטול.
[239] שו"ת הרא"ש, כלל צח, סימן ה (הובא בטור, חו"מ, סימן רכז, סעיף נב). אמנם הרא"ש עוסק בחלוקת מקרקעין ע"פ החלטה שיפוטית ולא בחלוקה על פי חוזה, אך שולחן ערוך, חו"מ, סימן רכז, סעיף לט, וסמ"ע, שם, ס"ק עב, למדו מתשובה זו שהוא הדין לחלוקה על פי חוזה.
[240] שו"ת מהרי"ל החדשות, סימן קצו, ד"ה וממה שהנכסים.
[241] מנחת פיתים, חו"מ, סימן רח, סעיף א, בסופו. וראה גם מה שכתב בספרו שו"ת אמרי יושר, חלק א, סימן קמט, ד"ה אך. וראה עוד להלן, הערה 245.
[242] על כך ראה שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רע, סעיף א.
[243] אבל הוא מסיים: "מכל מקום אכתי [=עדיין] מי יאמין להמוכר בטענה זו שלא ידע שיש איסור בדבר, להוציא מן הלוקח המוחזק, דמסתמא דין פשוט כזה כולי עלמא ידעי". על דיני ראיות בנידוננו ועל השאלה אימתי אומרים חזקה שאדם מכיר את הדין, ראה להלן, ד.
[244] בשאלה אם זהו חוזה פסול ומה תוקפו, ראה דיוננו על סעיף 30.
[245] ראה: נימוקי יוסף, בבא מציעא לח ע"א
(בדפי הרי"ף), ד"ה אמר רב אשי, בשם הרשב"א והר"ן בשם הראב"ד;
חידושי הריטב"א החדשים, בבא מציעא סז ע"א, ד"ה אבל (מובא
בשיטה מקובצת, בבא מציעא סז ע"א, ד"ה כתב הריטב"א); משנה למלך, הלכות
מלווה ולווה, פרק ח, הלכה א, ד"ה ודע שהב"ח; חוות דעת, סימן קסא,
ביאורים, ס"ק ה; שו"ת חסד לאברהם, מהדורא תניינא, יו"ד, סימן פח
(נדפס גם בחו"מ, סימן ו); ערך ש"י, יורה דעה, סימן קסא, סעיף ה. וראה עוד
להלן, הערה 246
מחנה אפרים, הלכות מלווה ולווה, דיני ריבית, סימן לז (ד"ה איברא), כותב שנראה שהרמ"ך, המובא בשיטה מקובצת, בבא מציעא סה ע"א (ד"ה מתניתין), מסתפק בהלכה זו, אבל הוא מסכם: "ואין ספקו של הרב ז"ל [=הרמ"ך] כדאי לדחות ודאם של כל הראשונים".
יש להעיר, שדבריהם של פוסקים אלו ניתנים להתפרש כעוסקים במי שסבר שאיסור הריבית לא ייאכף, ולא במי שסבר שאינו עובר כלל על איסור ריבית, ואם כן דבריהם אינם עניין לנידון דידן (אף שלכאורה אכיפת איסור ריבית גם היא הלכה בשולחן ערוך, יורה דעה, סימן קסא, סעיף ה). אך ראה שו"ת אמרי יושר, חלק א, סימן קמט.
[246] אבל אמרי בינה, קונטרס בדיני קניינים, סימן
יא, ד"ה אכן (על ריבית), וחלקת יואב, יורה דעה, סימן כג (ד"ה ואגב),
כתבו שאין המלווה זכאי לדרוש את כספו. אמרי בינה נימק, שהדין הוא נתון ידוע שניתן
לבררו לפני כריתת החוזה: "כיון דהידיעה הזאת נודעה אף בשעת מעשה שהלוה לו,
ולא נולד חדשות אחר כך שיהיה יכול לומר אדעתא דהכי לא הלויתי". הוא מסביר בכך
גם את הדין של הפודה את בנו בשטר (לעיל, הערה 238